מסכת קידושין דף ס׳ עמוד ב׳

מאי בינייהו על כרחיך לרב הונא נמי אסורה לינשא עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי וגט בטל ובניה ממזרים:

דלקרובה אתי ומיהר לקרבה אליו וגמר קידושין בפרוטה שנתן לה:

אימא מודה ליה לרב יהודה דלא גמר למיהוי גיטא עד שתתן אולי יתפייסו בינתיים שאין אדם ממהר לרחק את אשתו:

בהך קאמר רב הונא דמגורשת מיד לא חשש הבעל לעכב גירושיה עד שיקבל המעות משום דלא כסיף למתבע לה:

אימא מודה ליה לרב יהודה שהרי לא נתרצית בקידושיה עד שיתן:

שנתקרע קודם שנתנה:

נתנה קודם שמת:

אבל לכ"ע תנאה הוי ואפילו ת"ק מודה שאם פירש על מנת שתתן לי או ליורשיי שאפילו מת נותנה ליורשיו ופטורה מן החליצה דהוה ליה גט למפרע משקבלתו:

איכא בינייהו שנתקרע הגט או שנאבד ולא רצה לשנויי איכא בינייהו דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר כדלעיל דא"כ היה צריך לומר דלרב הונא צריכה גט משני ולרב יהודה אינה צריכה גט משני והא ליתא דהא אפילו לרב יהודה נמי צריכה גט מספק [כדפר"י] פרק מי שאחזו (גיטין עד.) לכשתתן דמגורשת ואינה מגורשת עד שתתן ולעיל נמי גבי קידושין לא מצי לשנויי איכא בינייהו שנאבדו הקידושין שנתן לה בשעת קידושין כדמשני הכא גבי גיטין שנאבד הגט והכי נפרש לעיל לרב הונא הוו קידושין ולרב יהודה לא הוו קידושין דהא לכ"ע אפילו נתאכלו המעות הוו קידושין כיון דבתורת קידושין יהבינהו כדאמרינן בפרקין (לעיל קידושין דף נט.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אפילו נתאכלו המעות:

אבל דכ"ע תנאה הוי פירוש ואפילו ת"ק מודה שאם פירש ע"מ שתתני לי או ליורשיי שאפי' מת נותנת ליורשים ופטורה מן החליצה דהוה ליה גיטא למפרע משקבלתו ותיובתא דרב יהודה דאמר לעיל לכשתתן דלדידיה לא הוי גט דהא לכי יהבה ליה הוי גיטא והשתא מיהא לא הוי גיטא דאין גט לאחר מיתה ואם תאמר מאי מקשה לרב יהודה דלמא דכ"ע סברי לי ואפילו ליורשיי ובהא פליגי בין ת"ק לרשב"ג דת"ק סבר כרב יהודה דאמר לכשתתן ולא הוי גט ורשב"ג סבר כרב הונא ומש"ה קאמר דנותנת ליורשים שהגט חל עליה למפרע וי"ל דמשמע ליה לגמרא דהלשון דקאמר לא נתנה זקוקה ליבם ר"ל דמתייבמת אם תרצה ולרב יהודה מגורשת מיהא מספק למפרע כדפירשתי לעיל לכשתתן מגורשת ואינה מגורשת עד שתתן וא"כ הוי ספיקא של אשת אחיו שלא במקום מצוה שהרי אם תתננה לאחד מן הקרובים מגורשת מספק למפרע ואם כן כיון דספיקא הוא חולצת ולא מתייבמת ומהכא הוי ראיה למאי דפרישית לעיל דלרב יהודה דאמר לכשתתן הוי גט ואינו גט עד שתתן דאם לא כן לישני הכא נמי דקאי כת"ק:

ולאחר לא תנשא עד שתתן דחוששין שמא לא תתן וגיטה בטל, כבר כתבתי בפרק המגשר (גיטין פד, א) התנאין שחוששין להן ושלא תנשא עד שיתקיימו, והתנאין שאין חוששין להן אלא תנשא מיד בס"ד.

נותנת לאביו או לאחיו, או לאחד מן הקרובים כדי שלא תהא זקוקה ליבם. ואם תאמר ובמקום יבם מאי לאחד מן הקרובים, דאחיו קודם לכל הקרובים, על כן נראה לומר דלא במקום יבם קאמר, אלא לומר שאם פשטה ידה וקבלה קדושין בחייו ורוצה שיחולו הקדושין משעת קבלה, נותנת לאחד מן הקרובים הראויין ליירש, ונפקא מינה שאם קבלה קדושין משני לאחר מיתת בעלה, דקדושי ראשון קדושין קדושי שני לאו קדושין. ובתוס' תירצו דאפילו במקום יבם נותנת לאחד מן הקרובים, ובשאמר על בן אחיו שמת שיירש כל נכסיו, וכר' יוחנן בן ברוקא דאמר בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל, א) אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. ואינו מחוור בעיני, דכיון שאין זו מחוייבת ליתן אלא אם רצתה שלא ליתן ושלא להתגרש הרשות בידה, נמצא שאין זה מוחזק אלא ראוי, ואין יכול להוריש אחד מן היורשין דברים הראוין לו אלא המוחזקין לבד, והוה ליה כמוריש לאחד מן הקרובים מה שראוי לירש מאביו דלא אמר ולא כלום. ואפשר להעמיד דבריהם ולומר דלרבן שמעון בן גמליאל משמע ליה דלי כולל הוא עצמו, והיורשין אותו בין שירשו ממילא בין שירשו מחמת מתנתו והכא משום תנאי נגע בה רבן שמען בן גמליאל כאילו התנה עמה בפירוש על מנת שתתני לי, או לכל מי שירש שאר נכסי מאתים זוז, ואפשר היה לפרש דנותנת לאחד מן הקרובים מיירי שלא במקום יבם, ונותנת לאביו במקום יבם או לאחד מן הקרובים שלא במקום יבם קאמר.

עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשי ומר סבר לי וליורשי אבל דכולי עלמא תנאה הוי. קשיא לן ודלמא בהא פליגי, דמר סבר תנאה וכמעכשיו דמי ומר סבר לאו כמעכשיו דמי. יש לומר דאם כן הוה ליה לאשמועינן מחיים ובשנקרע הגט או נאבד קודם שתתן, אלא מדנקט לה בשנתנה לאחר מיתה, משמע דפלוגתא משום לי וליורשי ולי ולא ליורשי היא.

וניחוש שמא יש לו דכיון דקאמר דיש לי, איכא למיחש ליה דלמא מעות טמונין יש לו, ואף על גב דאמר השתא דאין לו, ניחוש דלמא מהדר קא הדר ביה ואיערומו קא מערים, ולקמן נמי גבי על מנת שיש לו בית כור עפר דאקשינן וניחוש שמא יש לו, מהאי טעמא נמי הוא, וגרסינן בתוספתא (פ"ג, ה"ה) על מנת שיש לו ביד פלוני אף על פי שאמר אין לו בידי מקודשת, שמא עשו קנוניא. ולענין קיום התנאין שהוא מתנה עמה, שהן תנאין שלו בלבד, כגון על מנת שאדבר עליך לשלטון או שאלך למקום פלוני ואמר קיימתיו והיא אינה מכחישתו נאמן וכן כל תנאי התלוי בה והיא אומרת נתקיים והוא אינו מכחישה היא נאמנת, כן כתב הרמב"ן נר"ו. ואם תאמר בעל מנת שאדבר עליך לשלטון או שאלך למקום פלוני אמאי מקודשת גמורה, דהא הוה ליה מוציא ועליו הראיה, וכמאן דאמר (ב"ק קיח, א) מנה הלויתיך וא"ל איני יודע אם הלויתני אם לאו, ואל תשיבני חנוני על פנקסו (שבועות מו, א) דהתם תקנה התקינו לו ומן הדין אין לו מן הטעם הזה בעצמו. עוד כתב הוא נר"ו במכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת, ובגרושין הוא נאמן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אלא שבגרושין כל תנאי שהוא בביטול מעשה כגון על מנת שלא תשתי יין עד יום פלוני, נראין הדברים שלא כל הימנו לאוסרה, שאין חוששין שמא בטלתו, פירוש לפירושו דאינה עשויה לקלקל את עצמה, ואמרינן בעלמא (יבמות קטו, א) אשה דייקא ומינסבא, וכל שכן לפי מה שהסכימו הגאונים ז"ל שכל תנאי שהוא בבטול מעשה מתירין אותה מיד ואין חוששין שמא תבטלנו, ואם היה הבעל נאמן לומר עברת על תנאך, היאך מתירין אותה מיד לינשא והיא צריכה עדים כל ימיה שלא תזוז ידם מתוך ידה, כדי שלא יטעון עליה הבעל עברת על תנאך ביום פלוני ויקלקלנה בבית דין, אלא ודאי היא נאמנת. ועוד יש בזה טעם אחר נכון, שהרי אנו רואים אותה מתחלה ועד סוף שיושבת ואינה עושה שום מעשה שיבטל התנאי, ובעל שאמר שעמדה ובטלה עליו הראיה, אבל בקום עשה כל שטוען שקיימו עליו הראיה כל שיש שמכחישו, וכדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) תנאי היו דברינו נאמנין, ופירש רש"י תנאי היו דברינו ולא ראינו שנתקיים.

וליחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו צריך עיון בעל מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו, דקתני בפרק האיש מקדש (קידושין מח, ב) דאינה מקודשת, אם אינה מקודשת כלל קאמר או אינה מקודשת גמורה קאמר, ולעולם ספיקא הוי דלמא יש לו כי הכא, ומסתברא דהתם נמי קדושי ודאי קאמר.

הא דאמרינן למה לי למיתני גבי ארעא למה לי למיתני גבי זוזי. נראה לי דאמאי דתני בהדיא בברייתא חיישינן שמא יש לו קאי, דאלו במתניתין לא תני מידי לא בארעא ולא בזוזי, ואדרבה אי ממתניתין לא שמעינן מידי לא בארעא ולא בזוזי, אבל בברייתא תני בהדיא דחיישינן בין בארעא בין בזוזי, ועלה קא בעי למה ופריק דצריכי. ואם תאמר מכל מקום ליתני בארעא וכל שכן בזוזי. יש לומר דהני מתנייתא גבי מתניתין תני להו, וכיון דאשכח תנא מתניתין דזוזי ותני עלה דחיישינן, ותו כי אשכח מתניתין דארעא אצטריכא ליה גבי ארעא נמי כנ"ל.

מהו דתימא אמר לה אנא טרחנא ומייתינא קא משמע לן אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ומסתברא מדקאמר אנא טריחנא ומייתינא, דוקא בשאין לו קרוב כאותו מקום אלא רחוק ממנו. והיינו קפידתה, דפעמים שהיא רוצה ליהנות בו וטורחת בהליכה. אבל אם יש לו במקום אחר בקרוב מקום כמוהו מקודשת, ואף על פי שהתנה עמה בפירוש על מנת שיש לי במקום פלוני, כיון שאין קפידא בדבר אצל בני אדם, אנן לא קפדינן בה. וכבר כתבתי למעלה בפרק האיש מקדש (קידושין מח, ב ד"ה לי ובד"ה כגון) שאין אדם מתנה בדוקא אלא במה שדרך בני אדם להקפיד בו. וכדמפרש טעמא בירושלמי (פ"ב ה"ב) בכל השנויין במשנתנו על מנת שאני כהן ונמצא לוי על מנת שאני לוי ונמצא כהן על מנת שאני עני ונמצא עשיר, ואמר עד כדין על מנת שאני עשיר ונמצא עני אלא שאני עני ונמצא עשיר אמאי לא כו', דאלמא כל שאין קפידא בדבר אין משגיחין בקיום התנאי בעצמו, וכן מוכיח בגמרין בהרבה מקומות כמו שכתבתי בס"ד.

הכי גרסינן המקדיש שדהו בשעה שהיובל נוהג נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ולפי חשבון זה קאמר לפי רוב השנים ולפי מעוט השנים. וספרים דגרסי בשנת היובל, לא דייקי, דבשנת היובל עצמו פלוגתא דרב ושמואל היא בערכין בריש פרק אין מקדישין (ערכין כד, א) ומייתינן לה נמי בגיטין פרק השולח ולספרים דגרסי ליה. מיישבין אותה דבשנת היובל דקתני היינו שנה ראשונה של יובל ולא שנת היובל עצמה, ופלוגתא דרב ושמואל בשנת היובל עצמה, והיינו דלא קתני במתניתין בשנת היובל עצמה כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל.

והא דאמרינן שנתקרע הגט או שאבד לאו דוקא ה"ה כל שאינו ברשות הזוכה לה כגון ברשות הרבים או בצידי ר"ה למ"ד כרשות הרבים דמו וכיוצא בו וזה פשוט. והלכתא כרב הונא שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי:

ולאחר לא תנשא עד שתתן כבר פירשתי במס' גיטין שכל הנותן גט על תנאי אם הוא תנאי בקום עשה בין שיש עליו לעשות או שיש עליה לעשות אין מניחין אותו להנשא עד שיתקיים התנאי שבכל דבר שהוא מחוסר מעשה ראוי לחוש שמא לא יעשה אפילו הוא דבר שביד' לקיים וכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כיון דממילא מיקיים אין חוששין לעשות בידים לעבור על תנאה ומתירין אותו לינשא כגון האומר ע"מ שלא תשתי יין עד זמן פלוני או שלא תעשי כך וכך דכיון שהדבר מוטל עליה שלא לעשותו ודאי לא תעקור תנאה בידים לבטל גירושיה למפרע ולעשות ביאתה זנות ובניה ממזרים ודוקא בתנאי המוטל עליה אבל בתנאי המוטל עליו חוששין שמא יעקרנו בידים כדי שלא תתגרש ממנו ואין מתירין אותה לינשא בעודו חי. זאת ועוד אחרת שכל תנאי בקום עשה בין בגירושין בין בקידושין על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו ואם לאו לא הוו קידושי' כלל שאם אמר לאשה ה"א מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז או ע"מ שתתני לי הרי היא בחזקת שלא נתן הוא או שלא נתנה היא עד שיהא שם ראיה שנתן או שנתנה ואם עבר זמן קיום התנאי אינה מקודשת כלל ואפי' גט אינה צריכה מספק שע"מ כן קדשו שכ"ז שלא יהיה שם ראיה שקיים התנאי שלא יוכל לומר קיימתי דאי לא לעולם מקיים ויאמר קיימתי ותהא צריכה ממנו גט ודוקא בתנאי שמחוסר ממנו מעשה אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים ובמסכת גיטין כתבתי זה בארוכה מפי רבינו נר"ו:

הא דאמרינן כסיפא לה למתבעה לאו תביעה בב"ד שאין כפייה בב"ד על קיום תנאי אלא תביעה בעלמא שיקיים תנאו ויכנוס או יפטור ולא תשב עד שתלבין ראשה דבהא ודאי כופין אותו לאחר שלשים יום אם אין זמן לתנאו. ואם כנסה כופין אותו לקיימה לפי' הירושלמי מיהו אין דברינו עכשיו בזה שאם כבר נשאה ונתקיימה הקדושין מה לנו אם תתבעם אם לאו:

רשב"ג אומר נותנת לאביו שהוא יורש שלו שהאב קודם לכל יוצאי יריכו או לאחים אם אין לו לאב או לאחד מן הקרובים אם אין לו אחים. ותמיהא לי אם אין לו אחים הרי היא אינה זקוקה ליבם ולמה היא נותנת מעותיה בכדי ולמה לה גט. ואיכא למימר כגון שזינתה או נישאת בחייו והיא רוצה לקיים גיטה וגירושין להציל עצמה ממיתה ושלא להיות בניה ממזרים ורישא איירי ביבם וסיפא לא איירי ביבם כנ"ל:

עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשים משמע כו' ותימא הא מנ"ל דילמא דכ"ע לו וליורשי' משמע וכמאן דפריש דמי אלא דרבנן סברי כל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו ולכי מקיימה תנאה הוי גט וכיון שמת המגרש ולא נתנה בחייו אין גט לאחר מיתה וזקוקה ליבם ורשב"ג סבר כאומר מעכשיו דמי ומקיימה תנאה ואזלא. ואיכא למימר דנפקא לן מדלא קתני לה באומר ע"מ שתתני לי וליורשי א"נ דא"כ הוה ליה למתני בדרבנן לא נתנה אע"פ שנתנה לאביו או לאחד מן הקרובים רשב"ג אומר אינה זקוקה ליבם ומדלא אדכר ת"ק נתינת קרובים ואדכריה רשב"ג ש"מ דבלי וליורשין פליגי כנ"ל. והלכתא כרבנן דלי ולא ליורשי משמע. ויש דינין חלוקין בדבר זה דמקומות מקומות יש והם כתובים בארוכה במסכת גיטין במקום זה בס"ד. מהו דתימא לאו תנאה הוא לזרוזי קא אתיא פירש שלא קבעה לו זמן דרך קפידא אלא כדי לזרזו בדבר יותר קמ"ל:

לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק פי' דאי איכא סהדי דיש לו הוו קידושי ודאי ואי ליכא סהדי הוו קידושי ספק דכיון דהאי גברא לקדושי איתתא קא אתי רגלים לדבר לחוש דאי לאו דהוו ליה לא הוה מתני עלה וה"ג בתוס' ע"מ שיש לי ביד פלוני אע"פ שאמר אין לו ביד' מקודשת שמא עשו קנוניא וה"ה הא דאמרינן בפירקין דלעיל ע"מ שאני צדיק או שאני רשע מקודשת שמא הרהר ע"ז או תשובה בדעתו דלאו קידושי ודאי נינהו אלא קידושו ספק:

אע"ג דנקט זוזי בעיסקא פי' ואפילו כל הריוח שלו כיון שאין הקרן שלו. מיהו מסתמא הנמצא בידו בחזקת שלו הוא עד שיתברר שאינו שלו אא"כ בגברא דלא אמיד. אבל ארעא אם איתא דאית ליה קלא אית ליה. פירש וכיון דלית ליה קלא לא יסמוך על העדים ולא ליהוו אלא קדושי ספק קמ"ל דקדושי ודאי הוו. ולא נהירא דודאי פשיטא דעדים עדיפא מהאי חזקה וכדמוכח בריש פרק האשה שנתארמלה. אלא ה"פ מהו דתימא דכל היכא דליכא עדים ליכא קידושי פסק דאם איתה קלא הוה ליה קמ"ל וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר:

ואע"ג דנקט ארבעה באריסות ואית דגרסי בריסתוון והכל אחד. פי' ואפילו הוא אריס של בתי אבות שאינו מסתלק כל ימיו כיון שאין גוף הקרקע שלו ואם היה לו קרקע שנתנו לו במתנה על מנת להחזיר מסתברא דכיון שאין לו למכור ולא להקדיש אע"ג דהשתא דידיה הוא אינה מקודשת שלא נתכוונה זו אלא שיהא שלו לגמרי לעשות בו כרצונו אבל בקרקע שלו אע"פ שמשועבד לב"ח ארעא דידיה הוא דהא מסתמא מסלק ליה בזוזא ומשכנתא אע"ג דאכל לפרי לא חשיבא דיליה ואפי' באתרא דלא מסלקי שהרי אין לו רשות למכור כנ"ל:

ולענין ביאור מיהא יש שואלים היאך לא אמרו גם כן איכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלרב הונא מקודשת לשני ולרב יהודה אינה מקודשת לו כלל ותירצו בה שבזו אף לרב יהודה צריכה גט משני שלא אמרה אלא דרך ספק וכמו שכתבנו למעלה ואף אנו תירצנוה בפנים אחרים בפרק ראשון אלא שלדעתי הקושיא מעיקרא אינה נקט בקדושין לשון קדושין ונקט בגיטין לשון גיטין ולנדון שלפנינו מיהא הלכה כרב הונא וכל שאמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז אפילו נתקרע הגט או שאבד מגורשת אלא שלא תנשא עד שתתן וכבר הארכנו בקצת דברים הצריכים בדין זה בפרק ראשון:

הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם אפילו רצתה ליתן ליורשיו שכל שאמר לי לי ולא ליורשי קאמר והיא שהביאתנו לומר בעל מנת שאתן ומת הוא או מתה היא שאף הוא אמר לה ולא ליורשיה או אתן אני ולא יורשי ומכל מקום חכמי הדורות מפקפקין לומר שאין קפידת נותן שוה לקפידת מקבל שהמקבל מקפיד על כל פנים שלא לקבל אלא הוא אבל נותן לא איכפת ליה אם הוא אם יורשיו אם לה אם ליורשיה אלא שגדולי הרבנים כתבוה כדברינו וכן הדברים נראין שכשתמצא לומר אף למקבל משעת מיתה ואילך מיהא דעתו על יורשיו ולא איכפת ליה אם לו אם ליורשיו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו על מנת שאראך מאתים זוז הרי זו מקודשת ויראנה הראה על השלחן אינה מקודשת אמר הר"ם פי' אמרו הרי זו מקודשת ויש לו ירצה בו שהוא אם היה אצלו מה שזכר הרי זו מקודשת בודאי ואם אמר שאין אצלו כלום ולא מצאנו דבר מפורסם הרי היא מקודשת בספק דחיישינן שמא יש לו ומתכוין לקלקולא ואמרו הראה על השולחן וכן כאשר לקח ממון בשותפות והראה לה מזה הממון מאתים זוז או הלוה והראה אותם לה אינה מקודשת:

אמר המאירי הרי את מקדשת לי ר"ל בפרוטה זו על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו כלומר שיתברר שיש לו וכל שלא נתברר אינה מקודשת ופירשו בגמרא אינה מקודשת ודאי אלא ספק מחשש שמא יש לו ובתוספתא אמרו על מנת שיש לי ביד פלוני אע"פ שאמר אין לי מקודשת ר"ל מספק שמא עשו קנוניא והטעם שמאחר שאמר על מנת שיש לי הדבר מוכיח שיש לו אחר שהוא בא לקדש וכשחוזר ואומר אין לו ראוי לחוש וכל שנתברר שיש לו כגון שהביא עדים על כך אין צריך שיראם לאשה אבל אם אמר לה על מנת שאראך מאתים זוז כלומר שיש לי מאתים זוז ושאראם לך מקודשת ובלבד כשיראה וכל שלא הראה אינה מקודשת גמורה עד שיראה ותתקדש למפרע שאינה סומכת על שום בירור עד שתראה היא בעצמה ואם נתן לה זמן ולא הראה לזמן שקבע אינה מקודשת אף מספק ואם הראה על השלחן כגון שהיה הוא שלחני והראה לה מאתים דינרין של אחרים על השלחן אע"פ שהריוח שלו אינה מקודשת שלא נתכונה אלא שיהא אף הקרן שלו:

על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו על מנת שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו המקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה הראה בבקעה אינה מקודשת אמר הר"ם פי' אמרו בכאן ויש לו ואז תהיה מקודשת בודאי ואם אמר שאין אצלו כלום הנה היא מקודשת בספק חיישינן שמא יש לו והשמיענו זה הדין בממון ובקרקע שלא נאמר קרקע לא יוכל אדם להחביאו ואם היה אצלו קרקע כבר היה נודע ולא תהיה מקודשת בספק וכן אם השמיענו זה הדין בקרקע לבד לאמרו אע"פ שלא נראה ממנו דבר תהיה מקודשת ודאי לפי שהאדם יכול לטמנו ולא נודע לאדם אעפ"כ אם לא יהיה נראה אלינו לא תהיה מקודשת אלא בספק ואמרו הראה בבקעה ירצה בו הראה בבקעה שאינה שלו ואפי' לקח אותו בשכירות או בשותפות אינה מקודשת:

אמר המאירי הרי זו מקודשת ויש לו ר"ל שיתברר שיש לו ואם לא נתברר אינה מקודשת ודאי אלא ספק על מנת שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקדשת ואם אין לו באותו מקום אינה מקודשת ואע"פ שיש לו במקום אחר שהקרקע אדם קפיד עליו על המקום אם מצד חשיבות המקום או קרבתו או מצרנות ושכונה של בני אדם מהוגנין ובמעות מיהא לא הוזכר בו חלוק מקומות ויראה שאפילו אמר לה על מנת שיש לי מאתים במקום פלוני ונמצא שאין לו באותו מקום אלא במקום אחר מקודשת כל שבידו להביאם ומכל מקום אף בזו גדולי המחברים כתבו שאינה מקדשת ואין נראה לי שאם כן למה לא הוזכר כן בראשונה ומכל מקום כל שאין הדבר מזומן להביאם כאן יראה שאינה מקדשת אלא שאחר כן חזרנו להודות לדברי גדולי המחברים ממה שבבריתא של מסכתא זו פרק שלישי מצאנוה כן בהדיא ר"ל על מנת שיש לי מאתים זוז מקודשת שמא יש לו בסוף העולם שיש לי במקום פלוני אם יש לו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת שיש לי ביד פלוני אפילו אמר אותו פלוני אין לו בידי מקודשת ר"ל מספק שמא עשו קנוניא אמר עד שיאמר יש לו בידי אם אמר מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראה כלומר שאע"פ שנתברר שיש לו אינה מקודשת עד שיראנה ואם הראה בבקעה ר"ל שאינה שלו ופירשוה בגמרא אע"פ שקנאו לפירותיו או שהוא אריס בה אינה מקודשת שלא נתכונה אלא לשדה שהגוף שלי:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה איכא בינייהו כו' ולא רצה לשנויי א"ב דפשטה כו' דהא אפילו לרב יהודה נמי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל הקשה לי משכיל אחד מאי נ"מ ס"ס יכול לומר לרב הונא מקודשת ודאי לרב יהודה מקודשת ספק דהא הך אוקימתא דלעיל כו' עכ"ל ע"ש ואין להאריך בדחוקיו אבל הנראה בכולה שמעתין דהכא לענין קידושין והתם לענין גרושין בעיקר מלתא דפליגי רב הונא ורב יהודה היינו לענין אי בעי גט אי לא ולזה תרצו שפיר דהכא גבי פלוגתא דגט ליכא נפקא מינה בפשטה ידה אי בעי גט משני או לא דלרב יהודה נמי בעי גט מספק אבל לעיל בפלוגתא דקידושין איכא שפיר נפקא מינה בפשטה ידה דלרב הונא לא בעי גט ולרב יהודה בעי גט מספק ובתוס' בפרק מי שאחזו כתבו דהמ"ל נמי הכא גבי פלוגתא דגיטין דאיכא בינייהו דפשטה ידה וכבר כתבנו שם בחידושינו לפי דבריהם שם דאיכא בינייהו שפיר אי בעי גט אי לא היינו אם פשטה ידה שוב אחר כך עוד מאחר לרב הונא אינה צריכה גט מן השלישי דלשני מקודשת ודאי ולרב יהודה צריכה גט מספק והתוספות דהכא לא ניחא להו בהכי דהתלמודא לא רצה להאריך הכא דאיכא בינייהו בפשטה ידה תרי זימני ודו"ק:

בא"ד צריכה גט מספק כדאמרינן בפרק מי שאחזו לכשתתן כו' עכ"ל בודאי טעות נפל בדבריהם דמשמע דתלמודא קאמר התם הכי לרב יהודה דמגורשת ואינה מגורשת וזה אינו שם אלא דר"י פי' שם מכח קושיא כמ"ש התוס' שם ומהרש"ל הגיה הכא בדבריהם והא דקאמרינן בפ' מי שאחזו לכשתתן כו' עכ"ל עיין שם והגהתו לא הבנתי דמאי אולמיה להו ההיא דפרק מי שאחזו כו' לפרושי בה מבסוגיא דשמעתין דהיא היא ויש להגיה בדבריהם כדפר"י בפרק מי שאחזו כו' והיינו כתוס' שם ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בית כור כו' ובית כור אלף ות"ק אמות אורך על נ' רוחב ואם אתה מרבעו תמצאנו מאתים וששים כו' עכ"ל מצאתי בספר ישן וז"ל בכל הפירושים גבי בית כור פרש"י מאתים וששים וחצי על כו' וזה אינו יכול להיות אלא רע"ג אמות וה' טפחים ואצבע קטנה על כו' משה עזריאל בן הר"ר אלעזר הדרשן עכ"ל וזה החשבון ודאי מכוון בצמצום הגם שישאר לך דבר מועט דהיינו באורך ג' אמות וטפח וה' אצבעות ברוחב אצבע לא יגיע לידי חשבון מפני דקותו ואצבע הוא הקטן בשיעורים כמו שיסד הפייט דפרשת שקלים עד שהוא מכלה באצבע קטנה כו' וזה לך ביאורו בתשבורת אותן אלף ת"ק אמות על רוחב נ' תחלוק אותו באורך לששה חלקים יבא לכל חלק ר"ן אמות אורך ברוחב נ' קח ה' חלקים מהן והעמידן זה אצל זה ברוחב יהיה זה הריבוע ר"ן אמות על ר"ן אמות ואותו חלק הו' ר"ן אמות אורך ברוחב נ' שנשאר בידך חתוך אותו לג' חלקים ברוחב דהיינו שני חלקים בכ"א רוחב עשרים באורך ר"ן וחלק הג' עשרה רוחב באורך ר"ן וקח אותן ב' חלקים שהן ברוחב עשרים והעמידן ברוחב אצל הריבוע ר"ן על ר"ן האחד בשתי והשני בערב ויהיה הריבוע ר"ע על ר"ע אך חסר ממנו בקרן עשרים על עשרים שוב מאותו חלק שלישי שנשאר בידך ר"ן אורך ברוחב עשרה חתוך ממנו ארבעים אמות על עשרה אמות רוחב חתוך אותו לב' חלקים שוים כ"א אורך כ' ורוחב עשרה והעמידן זה אצל זה וממנו תמלא הקרן של עשרים על עשרים החסר לך בריבוע ר"ע על ר"ע שוב מה שנשאר בידך הוא מאתים וי' אמות אורך ברוחב עשרה חתוך אותו לד' חלקים דהיינו ג' חלקים כל אחד אורך ר"י אמות ורוחב ג' אמות וחלק הרביעי אורך ר"י על רוחב אמה קח אותן שלשה חלקים והעמידן זה על גב זה באורך יהיה אורך הרצועה שש מאות ושלשים ברוחב שלש אמות קח ר"ע אמות באורך ושלש אמות ברוחב מהן והעמידן אצל הריבוע בשתי ועוד ר"ע אמות אורך ברוחב שלש אמות העמד אצל הריבוע בערב ויהיה הריבוע רע"ג אמות על רע"ג אמות אך חסר ממנו הקרן שלש על שלש שוב קח מן הרצועה זו שנשאר בידך דהיינו באורך תשעים אמות ברוחב ג' קח ג' על ג' ותמלא ממנו קרן של ג' על ג' החסר לך בריבוע רע"ג על רע"ג שוב מה שנשאר בידך מרצועה זו שהיא פ"ז אורך על רוחב ג' חתוך אותה לג' חלקים שיהיה כל חלק ממנו רוחב אמה אחת והעמידן זה על גב זה באורך ויהיה ארכו רס"א אמות ברוחב אמה צרוף אותן והעמידן על אותן ר"י אמות ברוחב אמה שנשאר בידך כבר ויהיה אורכו תע"א אמות ברוחב אמה אח"כ מן התע"א אמות באורך ורוחב אמה חתוך ברוחב טפח א' ויהיה בידך ב' חלקים חלק האחד תע"א אמות ברוחב ה' טפחים והשני תע"א אמות ברוחב טפח קח ת"ע אמות מאותן תע"א אמות ברוחב טפח חלוק אותן לה' חלקים באורך ויהיה מת"ע אמות באורך לכל חלק מה' חלקים צ"ד אמות באורך וברוחב טפח העמידן זה אצל זה יהיה בידך צ"ד אמות אורך ברוחב ה' טפחים צרוף אותן והעמידן על אותן תע"א אמות אורך ברוחב ה' טפחים שהיו בידך כבר ויהיה אורכו תקס"ה אמה ברוחב ה' טפחים ועוד ישאר לך אמה אחת ברוחב טפח שלא בא בחשבון תניחו ותצרפו אח"כ שוב קח מן התקס"ה אמות ברוחב ה' טפחים שבידך תקמ"ו אמות ברוחב ה' טפחים וחלוק אותן לשנים דהיינו רע"ג אמות אורך ברוחב ה' טפחים העמד אצל הריבוע בשתי ועוד רע"ג אמות באורך וברוחב ה' טפחים העמד אצל הריבוע בערב ויהיה הריבוע רע"ג אמות וה' טפחים על רע"ג אמות וה' טפחים אך חסר בקרן ה' טפחים על ה' טפחים ושוב מאותן י"ט אמות שנשארו בידך מן התקס"ה אמות חתוך ה' טפחים על ה' טפחים ותמלא הקרן החסר ה' טפחים על ה' טפחים שוב מה שנשאר בידך הוא י"ח אמות וטפח באורך על רוחב ה' טפחים חתוך כל טפח וטפח ברוחב לאצבעות קטנות דהיינו ו' אצבעות לכל טפח ויהיה בידך שלשים רצועות שכ"א מהן אורך י"ח אמות וטפח ורוחב אצבע קטנה העמידן זו על גב זו באורך ויהיה ארכו תקמ"ה אמות ברוחב אצבע קטנה עוד צרוף לזה מה שכבר נשאר בידך שלא בא בחשבון דלעיל מאמה אחת על הת"ע דהיינו אמה א' אורך על רוחב טפח חתוך גם אותו לאצבעות קטנות ויהיה ו' חלקים מאורך אמה ברוחב אצבע העמידן גם כן זה על גב זה ויהיה ששה אמות באורך ואצבע קטן ברוחב וצרוף אותו והעמד אותו על התקמ"ה אמות ברוחב אצבע קטנה שיש בידך כבר ויהיה בין הכל אורך תקנ"א אמות ורוחב אצבע קח מהן רע"ג אמות וה' טפחים ברוחב אצבע קטן והעמד אותן אצל הריבוע בשתי ועוד רע"ג אמות וה' טפחים אצל הריבוע בערב ויהיה הריבוע רע"ג אמות וה' טפחים ואצבע על רע"ג אמות וה' טפחים ואצבע אך חסר ממנו בקרן אצבע קטנה על אצבע קטנה שוב קח מן הרצועה תקנ"א אמות נשאר לך ג' אמות וב' טפחים ברוחב אצבע קטנה קח ממנו אצבע קטנה על אצבע קטנה למלא הקרן החסר ויהיה הריבוע במכוון רע"ג אמות וה' טפחים ואצבע קטנה על רע"ג אמות וה' טפחים ואצבע קטנה וישאר לך ג' אמות וטפח וה' אצבעות קטנות באורך ואצבע קטנה ברוחב שאי אפשר לבא לידי חשבון מפני דקותו אם תחתוך אותו לרצועות לצרפו לריבוע הזה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה קמ"ל מדתנינהו גבי הדדי למימרא כו' מה התם יש לו ודאי כו' עכ"ל אצריכותא דברייתא לא הוה צריך לפרש מדתנינהו גבי הדדי כו' דבהדיא תני בברייתא באין לו דחיישינן שמא יש לו דהיינו ספק אלא דמשמע ליה דאמתניתין נמי עביד הך צריכותא אע"ג דלא תני בה באין לו הוי ספק שמעינן ליה מדתנינהו גבי הדדי וגבי זוזי סברא הוא דאינה מקודשת ודאי אלא ספק כדקאמר משום דמצנעי מינה אף קרקע אין לו ספק וק"ל:

בד"ה איכא בינייהו שנקרע הגט או שאבד כו' הא ליתא דהא אפילו לר"י נמי צריכה גט מספק כדאמר פרק מי שאחזו לכשתתן כו' עכ"ל. כך הנוסחא ישנה בתוספות אלא דמהרש"ל ז"ל בח"ש כתב דטעות סופר הוא והגיה בענין אחר ע"ש ומהרש"א ז"ל הגיה כדפירש ר"י בפ' מי שאחזו ומלבד מה שהוא דוחק להגיה הספרים ועוד כיון דכל הסוגיא דפ' מי שאחזו הוא ג"כ כשמעתין ככתבה וכלשונה ממש וכן ממה שהכריח ר"י לפרש כן איתא נמי בשמעתין א"כ לא הוו צריכי להזכיר ההיא דפ' מי שאחזו אלא סתמא ור"י מפרש:

אלא דבר מן דין תמה אני על לשון התוספות כאן דלאחר שכתבו דלר"י מספקא ליה ולא שייך האי איכא בינייהו וכמו שפירש מהרש"א ז"ל דבין לר"ה ובין לר"י צריכה גט מהשני וא"כ מה זה שכתבו אח"כ ולעיל נמי לא מצי לשנויי איכא בינייהו שנאבדו הקידושין כו' דהא לכ"ע אפילו נתאכלו המעות כו' עד סוף הדיבור ולמה הוצרכו לכך ותיפוק ליה דבלא"ה לא מצי למימר לעיל איכא בינייהו שנאבדו הקידושין מה"ט גופא שכתבו התוס' דכיון דלר"י מיהא מספקא ליה א"כ אפילו נאבדו הקידושין מ"מ צריכה מיהא גט מראשון מספק ולהתוספות ע"כ לא שני להו בין גט מספק או מודאי כמ"ש מהרש"א ז"ל ולדעתי התמיה קיימת מאד על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בזה ודוחק לומר דנ"מ לענין אם רוצה לקיימה אם צריך קידושין אחרים דא"כ בלא"ה ודאי משכחת לה דאיכא בינייהו טובא לענין בת ישראל לכהן אי אוכלת בתרומה והרבה כיוצא באלו אע"כ דלא בעי למימר הכא איכא בינייהו אלא לענין עיקר מילתא דאשת איש בגיטין וקידושין גופא לכך היה נלע"ד לקיים הנוסחא ישנה דמה שכתבו כדאמר פ' מי שאחזו לכשתתן היינו דהתם משמע דאפילו אם אמר בפירוש לכשתן אפ"ה איכא לספוקי אי מגורשת מעכשיו וכמ"ש התוס' להדיא בס"פ מי שאחזו דאפילו לכשתצא חמה מנרתקה נמי הוי גט ואינו גט לר' יוסי דאמר שזמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ ה"ל כאומר מהיום ולכשתצא וה"ה גבי לכשתתן הוה ליה כאומר מהיום ולכשתתן ובכולה פירקין דפ' מי שאחזו בהכי רהטא דלכמה אמוראי הלכה כר' יוסי ולא אשכחן מאן דפליג בהדיא עיין שם בתוספות דף ע"ב ובגמרא שם דאפילו בע"מ פשיטא ליה לרבא דהלכה כר' יוסי ולר' הונא מספקא ליה. נמצינו למידין דבגיטין מיהו מידי ספיקא לא נפקא אפי' אמר לכשתתן בהדיא כ"ש הכא דאמר ע"מ וא"כ יפה כתבו התוספות דלא שייך בגיטין האי איכא בינייהו דלכ"ע בעי גט מספק משא"כ לענין קידושין דלא שייך ביה זמנו של שטר מוכיח דאין כותבין זמן בקידושין וכ"ש בקידשה בכסף א"כ הוצרכו לפרש כאן דלעיל נמי בקידושין ה"מ למימר דאיכא בינייהו כשנאבדו המעות דלר"ה הוי קידושין וצריכה גט ולר' יהודא לא הוי קידושין וא"צ גט אלא דאפ"ה לא קאמר האי איכא בינייהו משום דלכ"ע הוי קידושין אף אם נתאכלו המעות כיון דבתורת קידושין יהבינהו כן נ"ל נכון בעזה"י ובס"ד ובעיקר מילתא דזמנו של שטר מוכיח כבר הארכתי למעניתי בפרק מי שאחזו דף ע"ג ע"ש ודוק היטב. אמנם אם שגיתי בכוונת התוספות כיון שלא רמזו כלום מזמנו של שטר א"כ ע"כ צריך להגיה בדבריהם כפירוש מהרש"א ז"ל ולפרש דמה שכתבו דהמ"ל איכא בינייהו לנאבדו הקידושין היינו לענין דלר' יהודא צריכה קידושין אחרים ודו"ק:

גמרא מיתיבי ה"ז גיטך ע"מ שתתני כו' אע"פ שנקרע הגט או שאבד ה"ז מגורשת כו' ועוד תניא כו' ולכאורה יש לדקדק דה"ל כיהוד' ועוד לקרא דכיון דבברייתא קמייתא תניא להדיא דנקרע הגט ה"ז מגורשת דה"ל ממש איפכא מדר' יהודא מאי מקשו בתר הכי מאידך ברייתא דלא מקשו אלא מדיוקא והא נמי לא פסיקא כמו שהקשו בתוספות בד"ה אבל אמנם כן אחר בינותי בספרים עיינתי בתוספת' דפ' מי שאחזו וראיתי דהנך תרתי ברייתות דמייתי הש"ס הכא כהדדי מיתניין דמעיקרא ברישא מיתנייא האי בבא דזקוקה ליבם דפליגי רשב"ג ורבנן ובתר הכי תנא סיפא האי בבא דנקרע הגט או אבד ה"ז מגורשת וא"כ יש לתמוה דהכא מייתי להו איפכא ונלע"ד ליישב חדא מגו חדא דמרישא לא מצי לאקשויי מפלוגתא דרשב"ג ורבנן דאיכא למידחי כמו שהקשו בתוספות מש"ה עיקר הקושייא ניחא ליה מסיפא דמייתי הכא דה"ל לגמרי דלא כר' יהודא אלא דאכתי הוי מצי למידחי דההיא כרשב"ג דס"ל ע"כ ע"מ כמעכשיו דמי ור' יהודא כרבנן וכקושיית התוס' דטעמ' דרבנן דע"מ לאו כמעכשיו דמי ומש"ה קאמר ועוד תניא והיינו רישא דהך ברייתא גופא ומדלא פליגי רשב"ג ורבנן אלא ברישא ולא בסיפא ע"כ דבסיפא מודו רבנן דתנאה הוו וע"כ טעמייהו דפליגי ברישא היינו משום דס"ל לי ולא ליורשי דאלת"ה בבא דרישא מייתרא לגמרי דטפי ה"ל לאפלוגי בבבא דסיפא לחוד וממילא הוי ידעינן דפליגי נמי בנקרע או נאבד אע"כ דברישא פליגי בלי ולא ליורשי ובסיפא מודו כן נ"ל נכון ודוק היטב שבזה נתיישבה קושיית התוספות בד"ה אבל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה אבל דכ"ע כו' וא"ת מאי מה מקשה לר"י כו' וי"ל דמשמע לגמ' כו' ולר' יהודה מגורשת מיהא מספק למפרע כו' עכ"ל. ולענ"ד אכתי מאי פסיקא ליה להמקשה להקשות ומנ"ל דלר"י מספקא ליה דהא בפרק מי שאחזו גופא לא מדייקו התוס' הא מילתא אלא מדר' יוחנן דמייתי הש"ס בסמוך דלא ליהוי סברות הפוכות וכיון דהכא לא אסיק אדעתיה הך מילתא דר' יוחנן א"כ מנ"ל להקשות דר"י מספקא ליה וכבר כתבתי בסמוך ליישב קושיית התוס' ובר מן דין נ"ל ליישב קושיית' בפשיטות דאי ס"ד דת"ק נמי מודה דלי ולא ליורשי ה"ל לרשב"ג למימר אלא נותנת ליורשיו ולמה לו להאריך לומר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מהקרובים כיון דת"ק נמי הוה מודה בהא ועוד דע"כ בדאיכא אחין איירי דהא לא נ"מ מידי אלא אי זקוקה ליבם וכן הקשה בחידושי ריטב"א ז"ל אע"כ דעיקר פלוגתא דרשב"ג ורבנן בלי ולא ליורשי וא"כ שפיר קאמר רשב"ג דלא מיבעיא לאביו שדעתו קרובה אצלו אלא אפילו באחיו ואפילו באחד משאר קרובים דלא קרבה דעתו כ"כ אפ"ה הוי בכלל לי אפילו ליורשי ואע"ג דהא לא נ"מ מידי אפ"ה אגב אורחא אשמעינן דבכולהו קרובים אמרינן לי וליורשי ונ"מ בנותן מתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז דלתנא קמא לי ולא ליורשי מתנה בטלה ולרשב"ג לי אף ליורשי והמתנה קיימת כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

שם בגמרא אמר לך ר' יהודא ה"מ רבי היא דאמר ר"ה אמר רב כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ופליגי רבנן עלי' כו'. וקשיא לי טובא אטו ר' הונא אמר רב כיפי תלי לה דהא בלא"ה אשכחן תנאי טובא דס"ל ע"מ כמעכשיו דמי והכי ס"ל לרשב"ג בהדיא בהך ברייתא דאקשינן לר"י וא"כ התרצן צריך לאשכוחי שום תנא דס"ל דלאו כמעכשיו דמי ובהא לא מייתי מידי דאדרב' ר' ורשב"ג ות"ק דרשב"ג כולהו ס"ל דע"מ כמעכשיו דמי וכיון דלא אשכחן מאן דפליג בהדיא אפושי פלוגתא לא מפשינן. ונלע"ד ליישב למאי דפרישית לעיל דרב יהודה ס"ל בפשיטות דלישנא דע"מ נהי דמשמע מעכשיו אפ"ה משמע נמי לאחר שתתן וא"כ לא עדיף מאילו אמר מהיום ולאחר שתתן וא"כ רבי לטעמיה דבמהיום ולאחר מיתה דאף על גב דאמר שני לשונות בהדיא אפ"ה סבירא ליה בברייתא בסמוך ה"ז גט והוא הדין והוא הטעם בלשון ע"מ ולפ"ז כיון דאשכחן מיהא דפליגי רבנן עליה דרבי במהיום ולאחר מיתה דהוי גט ואינו גט ממילא דפליגי נמי בע"מ דשקולין הן לר' יהודה או אפשר דגרע מיניה כדמשמע בשמעתין וכמו שכתבתי בחידושי גיטין ע"ש אלא דכאן יש לפרש יותר דרב יהודה ממילתא דרב הונא גופא דייק לה מדאמר משמיה דרבי דכל האומר ע"מ כמעכשיו דמי ומשמע דשמיעא ליה לרב הונא האי מימרא דרבי כדמשמע לישנא דאמר רבי וא"כ אי ס"ד דע"מ עדיף מלשון מהיום ולאחר מאי איצטריך ליה לרבי למימרא באפי נפשה הא ממילא אתיא במכ"ש ממהיום ולאחר מיתה דקאמר רבי דה"ל גט אע"כ דע"מ גריע ממהיום ולאחר מיתה והתם אשמעינן רבותא דרבנן דאפ"ה הוי גט ואינו גט והכא אשמעינן רבי בהאי מימרא דאפילו בע"מ נמי לאלתר הוי גיטא וא"כ ממילא דלרבנן דהתם מספקא להו הכא נמי מיהא מספקא להו או דפשיטא להו לאידך גיסא דודאי לאו כמעכשיו דמי והדר הו"ל ספיקא לר' יהודה כן נ"ל נכון ודו"ק ובהכי אתי שפיר כל השקלא וטריא דשמעתין דהיינו נמי טעמא דרבי יוחנן דקאמר דהכל מודים באומר ע"מ כמעכשיו דמי לא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה לאפוקי ממאי דסבר רב יהודה דמפלוגתא דמהיום ולאחר מיתה שמעינן נמי דפליגי בע"מ משא"כ ר' יוחנן לשיטתיה דבמהיום ולאחר מיתה נמי לאו משום ספיקא דלישנא פליגי אלא כדאמר ר' יוחנן לעיל דמהיום ולאחר מיתה שיורא הוי לרבנן ומש"ה פליגי אדרבי דשיור בגט לא מהני לרש"י לגמרי ולהתוספות מיהא בשיור דלאחר מיתה כדאיתא לעיל בעמוד הקדום משא"כ בע"מ דלא שייך שיורא מודו רבנן לרבי דתנאה הוי כן נ"ל ואף דרש"י ז"ל כתב בהדיא כאן בד"ה לא נחלקו כלומר לא מספקא להו לרבנן אי תנאה או חזרה אלא במהיום ולאחר מיתה א"כ משמע לכאורה דטעמא דרבנן התם נמי משום ספיקא דתנאה או חזרה וזה אי אפשר דא"כ אמאי קאמר ר' יוחנן לעיל אפילו מאה תופסין בה הא מספיקא א"צ גט אלא מהראשון ומאחרון בלבד כדאמר אביי לעיל לטעמא דרב ומקשי סתמא דתלמודא פשיטא אע"כ דטעמא דר' יוחנן משום שיורא כדמסיק רב משרשי' להדיא וכמו שכתב רש"י לעיל דלשון תופסין משמע הכי אע"כ דכאן לא דק רש"י בלישנא דספיקא דמהיום אלא לענין סוגייא דהכא דאיירי בע"מ וכוונת רש"י נמי דרבי אסי אמר רבי יוחנן היינו לאפוקי מסברא דרבי יהודה דמספיקא דמהיום ולאחר שמעינן לספיקא דעל מנת דלרבנן מספקא להו בתנאה או חזרה וקאמר דליתא דלא נחלקו כלל בספיקא דתנאה או חזרה אלא במהיום ולאחר מיתה לחוד הוא דפליגי ומטעמא דמסקינן לעיל:

ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל בעמוד הקודם בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלמסקנא דסוגייא דהכא נראה דטעמא דר' יוחנן לעיל דקאמר אפילו מאה תופסין בה היינו משום דמספקא ליה אי תנאה הוה או שיורא ולפ"ז שפיר קאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן דהכל מודים בע"מ דכמעכשיו דמי דמסתמא לעולם אמרינן שדעתו לגרש מיד וכ"ש בקידושין ולא נחלקו רבי ורבנן אלא במהיום ולאחר מיתה דלרבי תנאה הוי ולרבנן מספקא להו אי תנאה הוי או שיורא וכולה כדפרישית דלאפוקי מדר' יהודא דמספקא ליה שבדעתו שלא יחול אלא בסוף כן נ"ל נכון והיינו נמי דמקשינן לר' יהודא אדמיפלגי במהיום ליפלגי בע"מ ודוק היטב:

מיהו השתא דאתינן להכא דע"כ לשון רש"י ז"ל שכתב דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה לאו דוקא דבלאו הכי לא שייך שפיר ספיקא דחזרה לענין ע"מ דמה לשון חזרה שייך כאן. ולפ"ז יש לי לפרש כולה סוגייא דשמעתין ברווחא דמאי דקאמר רב יהודא דע"מ שתתן היינו לכשתתן היינו נמי משום דשיורא הוי שדעתו שיחולו הקידושין והגירושין מיד ולא יגמרו עד שתתן ואין לתמוה בזה שהרי הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דאפילו בכל תנאי דעלמא בלשון אם נמי מתחילין מיד ולא נגמרו עד שיתקיים התנאי וכמו שהארכתי בפ' מי שאחזו בסוגיא דשמעתין ביישוב דבריו והעליתי שם ג"כ דמסוגיא דידן יליף לה הרמב"ם ז"ל דאם לדידן כע"מ לר' יהודא ובכלהו הוי טעמא משום שיורא ומש"ה לא קאמר נמי בשמעתין דאיכא בינייהו בגיטין נמי כשפשטה ידה וקיבלה קידושין דלכ"ע צריכה גט וכן לאידן גיסא דלא מצי למימר דא"ב בנאבדו הקידושין. ויתכן יותר דעכ"פ מספקא ליה לר' יהודא בע"מ אי כמעכשיו דמי לגמרי או דשיורא הוי דמדמה לה למהיום ולאחר מיתה וכדפרישית לעיל דלמסקנא דהכא רב ור' יוחנן לעיל במעכשיו ולאחר שלשים בשיטה א' עומדין דמספקא להו אי תנאה או שיורא וא"כ רב יהודא ס"ל כרב וכר' יוחנן אלא דהכא בע"מ סבר ר' יהודא נמי דדמי למהיום ולאחר מית' דהוי ספיקא אי תנאה או שיורא וכיון דפליגי רבנן ור' במהיום ולאחר מיתה ה"ה דפליגי רבנן בע"מ וכדפרישית לעיל דהשתא תו לא צריכין לאוקמי טעמא דרבנן במהיום ולאחר מיתה משום גזירה אלא משום ספיקא דתנאה או שיורא ומשום דשיורא דלאחר מיתה בגט לא מהני מידי מש"ה הוי גט ואינו גט. וא"כ שפיר קאמר ר' אסי משמיה דר' יוחנן כיון דלא נחלקו בהאי פלוגתא דספיקא דתנאה או שיורא אלא במהיום ואחר מיתה ע"כ דבע"מ מודו דלא מספקא לן בשיורא והיינו נמי דמקשינן בסמוך לר' יהודא אדמיפלגו במהיום ולאחר מיתה ליפלגו מע"מ והיינו נמי בהאי פלוגתא גופא אי תנאה הוי או שיורא כן נ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ולפי הסוגייא ודו"ק היטב. ועיין עוד בפ' מי שאחזו שפירשתי אדמיפלגי בענין אחר:

שם פיסקא ע"מ שאתן לך מכאן פשיטא כו' ע"מ שיש לי מאתים זוז כו' וניחוש שמא יש לו כו'. ולכאורה יש לדקדק דה"נ אמאי לא מקשה פשיטא כמו אבבא דמציעתא ונראה דהכא קמ"ל דדוקא אם יש לו מאתים זוז משלו מקודשת משא"כ אם יש לו והן משועבדות לבעל חוב אינה מקודשת וכן נראה לכאורה מל' הש"ע סי' ל"ח בהג"ה רמ"א דאבבא דע"מ שאראך כתב שאם הראה לה אע"פ שמשועבדות לב"ח מקודשת ומדלא כתב כן אבבא דע"מ שיש לי משמע דיש לי משמע שיש לו ממש וכיון שהן משועבדות לב"ח לא מיקרי יש לו אלא דמלשון הבית יוסף משמע דאהאי בבא דיש לו שייך האי דינא וצ"ע על לשון הג"ה רמ"א. אלא דמ"מ נראה דאתי אשמעינן דכל היכא שיש לו לא חיישינן שמא פקדון הן בידו משום דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו ומ"ה מקודשת בודאי כן נ"ל:

מתני' ע"מ שיש לי בית כור עפר עיין ב"ב דף מד ע"ב תוד"ה דלא וצע"ג: