מסכת קידושין דף נ״ו עמוד ב׳

כשברח המוכר שהדמים בידו:

ומתמהינן הא לא ברח קנסינן למוכר:

אלא חורא גנב אלמלא חור שהעכבר מצניע גניבתו שם לא היה גונב:

חורא מנא ליה מאין לו הגניבה:

מתני' המקדש בערלה כו' דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא:

מכרן וקידש בדמיהם מקודשת דאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף לקמן:

גמ' מנלן שאסורה בהנאה:

מנין שלא יהנה ממנו כגון שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כגון קליפי אגוזין ושומר לפירי אסור כפירי:

כשברח פי' ההיא דאין לוקחין עבדים:

הא לא ברח קנסינן למוכר כמו ההוא דלעיל דאמר יחזרו דמים למקומם שהוא קנסא למוכר שרוצה למכור בהמתו חוץ לירושלים דקנס הוא כשתחזור לו:

ונקנסיה ללוקח פירוש שיאכל כנגדו בירושלים ולא יתבטל ולפירוש ר"מ פריך שפיר שהמעות שביד המוכר יוצאין לחולין על ידי הלוקח אבל לפי' ריב"א קשה מאי פריך אדרבה מוטב לקנוס המוכר להוציא איסור מידו מלקנוס הלוקח וישאר האיסור ביד המוכר כלומר המעות שלא נתחללו ושמא יאכלם חוץ לירושלים דכסבור נתחללו וי"ל דלדידיה הכי פריך וליקנסיה ללוקח שילך לבית המוכר ויאמר לו המעות שהן קדושין בידך תהא קדושתן על אלו ואז יצאו לחולין:

מסתברא כל היכא דאיכא איסור קנסינן ליה פירוש והיינו המוכר שהרי המעות דמעשר ברשותו הוי קיימא ולפיכך קנסו ליה שיחזרו דמים למקומם והיינו שלא מכר בהמתו וזה דוחק לפירוש ריב"א דפירש דלעולם המעות שביד המוכר קדושים מקדושת מעשר וצריך להעלותן לירושלים א"כ אדרבה זכות הוא לו מהא דאמרן יחזרו דמים למקומם דטוב לו שיחזור לו בהמתו מלהעלות דמיו בירושלים אבל לפירוש הר"ם ניחא אך זה קשה לפירוש הקונטרס לעיל דפי' גבי אבל מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין דהמעות יצאו לחולין והבהמה קדושה ועלה קאמר יחזרו דמים למקומם ואם כן לפי סברא זו הוי ליה למקנסיה ללוקח למימר דיאכל כנגדו בירושלים שהרי האיסור הוא בידו דהיינו בהמה אבל לפירוש [ריב"א] ניחא שהרי האיסור הוא ביד המוכר ואם תאמר לעיל דקאמר גמרא דקנסוהו ללוקח ויאכל כנגדן מאי קנס הוא זה כי נמי אמר יחזרו דמים למקומם צריך הלוקח להעלות המעות לירושלים וי"ל דהקנס הוי מזה דמסתמא לקח הבהמה ביוקר ממעות מעשר שני ליפטר עצמו מלעלות לירושלים וכשנאמר לו שיאכל כנגדו בירושלים והמקח יהיה שלו יהיה לו הפסד גדול בלקיחת הבהמה שלקח:

המקדש בערלה כו' אינה מקודשת פירוש לפי שאיסור הנאה וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו כדאמר בפ' כל שעה (פסחים דף כד:) ויש לומר בכאן מיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו אי נמי יש לומר דמיירי שפיר דאיכא שוה פרוטה אף שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות ואם תאמר ואמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר וטמא ויש לומר דבקדשים לא קא מיירי והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כרבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) והא דלא חשיב עבודת כוכבים משום דלא שייך למיתני ביה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שהרי עבודת כוכבים תופסת דמיה ושביעית אחר הביעור:

מנין שלא יצבע בו אע"ג דאמרינן לא יהנה אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דס"ד דשרי משום דחזותא לאו מילתא היא ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו קמ"ל דאסור בכל ענין וכדרך הנאתו אבל שלא כדרך הנאתו שרי. [וע"ע היטב תוס' ב"ק קא. ד"ה ולא יצבע]:

מתניתין המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו' אינה מקודשת. קשיא לן והא שלא כדרך הנתאו הוא, ומשמע (בפ"ק) [בפ"ב] דפסחים (כג, ב) דשלא כדרך הנאתו שרי, כרבינא (פסחים כה, ב) דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה ואמר מידי דרך הנאתו קא עבידנא, יש לומר דהתם שאני, דחולה הויא, ובמקום חולי התירו, אף על פי שאין בו סכנה, אבל שלא במקום חולי לא, ואם תאמר עוד והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה, ותנן שלהי תמורה (נד, א) כל הנשרפין אפרן מותר. ותירצו בתוס' דהכא בדליכא אלא שוה פרוטה בצמצום. ואפילו בנהנה ממנו כדרך הנאתו, והלכך בנהנה ממנו שלא כדרך הנאתו בציר ליה שיעורא. והעלו שתי הקושיות בתירוץ זה. ואינו מחוור לי דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת, ועוד דומיא דשור הנסקל קתני, ושור הנסקל משמע בכולו שיש בו שוה כמה פרוטות. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ"ד, ה"ז) המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' כולן אפ על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדושת, אלמא אף על פי שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משוה פרוטה אינה מקודשת, ומסתברא דלעולם אינה מקודשת, אפילו קדשה בסאה של פירות ערלה, משום דהשתא מיהת לית להו דמים דאסור למוכרן, ואי משום אפרן, הא אינו בעולם, ולכי קלי ליה הוה ליה כגופא אחרינא, ולא זהו מה שקדשה בו, הלכך אינה מקודשת, ואף על גב דאסיקנא בפרק האומר לקמן (קידושין סב, ב) גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דכל שבידו לאו במחוסר מעשה דמי, התם הוא דאין הגוף משתנה, אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי לא. ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהיה, אבל בלאו הכי לא, וכדתניא התם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או פירות ערוגה זו מחוברים יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים כנ"ל.

בצפורי מצורע מדקתני בצפורי ולא קתני ובצפור מצורע, משמע דשניהם אסורין. וקשיא לן דבשלמא לריש לקיש דאמר בגמרא דמשעת קיחה מיתסרי משולחת נמי אסירא, אלא לר' יוחנן דאמר משעת שחיטה משולחת שריא, וכדאותביה ר' יוחנן לריש לקיש מהא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, אם כן במשולחת אמאי אינה מקודשת. ואם תאמר דצפורי דעלמא קאמר, ולעולם אשחוטה, הא ליתא, דאם כן הוה ליה למיתני ובפטרי חמור ובשוורים הנסקלים, ויש לומר דאפילו לר' יוחנן נמי משולחת משעת שחיטה השחוטה אסורה, ושילוח הוא דמתירה, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והכא במקדשה בין שחיטה לשלוח קאמר, והא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, לאחר שלוח קאמר, ולא כן פירש רש"י.

ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת ואם תאמר אמאי לא חשיב נמי איסורי עבודה זרה איכא למימר משום דבעי למיתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, דאילו באיסורי עבודה זרה אף על פי שמוכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת. ואם תאמר אמאי לא תנא חמץ בפסח. ויש לומר תנא ושייר, ושייר נמי פגול ונותר.

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואם תאמר והא דמיהן גזל הן בידו, דהא לית להו דמי, והמקדש בגזילה אינה מקודשת, ויש לומר במודיע את הלוקח דהוו מעות מתנה, ואינו מחוור, דאם כן לאו דמיהן נינהו, אלא יש לומר שמכרו לגוי, אי נמי אפילו לישראל, וכמאן דאמר (בבא קמא קיד, א) סתם גזילה יאוש בעלים הוא, וכיון דלא הכיר ביה לוקח ומחמתן הוא דיהיב ליה דמי, דמיהן קרי להו.

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת רש"י פירש בפרק קמא דחולין (ד, ב) ובריש פרק בתרא דעבודה זרה (סב, א) דכי אמרינן דאין איסורי הנאה כגון אלו או חמץ בפסח (אין) תופסין דמיהן ודמיהן מותרין לא אמרו למוכר עצמו, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח, ותניא בתוספתא (פ"א, ה"ו) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפילו מדמי עצים ודמי ערלה נמי ביד המוכר כערלה דמו, ובמקדש בדמיהן מקודשת, משום דלגבי דידה שרו, דלאו דמי ערלה הן בידה, וכיון דמותרת ליהנות מהן וקנאתן היא מחמתו אף היא מקודשת לו, הא למה הדבר דומה למקדש בגזל דאחרים (לעיל קידושין נב, ב) למאן דאית ליה סתם גזילה יאוש בעלים היא, דאף על גב דיאוש כדי לא קני, וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו, אפילו הכי כי נתנו לה מקודשת, לפי שקנאתו היא בנתינתו, דהוה ליה יאוש ושינוי רשות, והכי נמי הרי קנאתו היא בנתינתו, והנאה הבאה לה מחמתו הוא, וכבר הארכתי בזה פרק קמא דחולין בתחלתו בס"ד. ובירושלמי (פ"ב ה"ח) גרסינן ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן, אמר ר' חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזילה, כלומר לפיכך מקודשת שאין דמי הערלה אלא גזל הן בידו, מאחר שאינן תופסין דמיהן לאיסור, הלכך הוו להו דמים כאילו אינן דמיהן, אלא (דמי) גזל, ושמעינן מינה דאף הוא מותר ליהנות מהן, ור' חנינא דיליף מינה שמקדשין בגזילה, משמע דאית ליה כר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעליהם היא, וכדפרישית לה נמי לעיל, ואנן דלא קיימא לן כר' שמעון מוקמינן לה במוכר לגוי ואי נמי לישראל, כיון דלאפקינהו יהבינהו ניהליה, לאו גזל מיקרי, אלא כעין הלואה הן, ואף על גב דמקחו בטל כי אתי למהדר ביה משלם מביתו.

גמרא מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע ממנו ולא ידליק ממנו הנר תלמוד לומר וערלתם ערלתו לרבות את כולם. ואם תאמר ומאי שנא דהכא מצרכינן קרא לאסור הדלקה, ובתרומה טמאה (שבת כה, א) מצרכינן קרא להתיר הדלקה מדכתיב (במדבר יח, יג) נתתי לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. ויש לומר דהתם בשמן של תרומה דהדלקתו כדרך הנאתו, אצטריך קרא לרבוייה אף על גב דנטמא, אבל הכא בהדלקה שלא כדרך הנאתו כגון שמנים שאינן עומדין להדלקה. ואם תאמר אם בשלא כדרך הנאתו, משרא שרי כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) מידי דרך הנאתו קא עבידנא. איכא למימר דהתם בשלא היה דרך הנאתו כלל, אי נמי במקום חולי הוא, אבל שלא במקום חולי אפילו שלא כדרך הנאתו אסור, וכדכתבינן לעיל, וצביעה דהכא נמי לא אצטריך, אלא בשלא כדרך הנאתו, כגון שבא לצבוע בתותים ורמונים של ערלה.

וכר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל כו'. והוא הדין דהוה מצי למימר הכא כדחזקיה, דהא בלא יאכל כולהו סבירא להו דאפילו איסור הנאה במשמע, אלא משום דלא שמעינן ליה לדחזקיה בהדיא אלא בחמץ בפסח, ושמעינן ליה לר' אבהו דאמר בפירוש כל מקום שנאמר ניחא ליה לאקומוה כר' אבהו. ואם תאמר ולר' אבהו נהנה מן החמץ יהא בכרת, דהא כתיב (שמות יב, יט) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, יש לומר אוכל לא גמרינן מלא תאכל לא תאכלנו.

מתני' המקדש בערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו אינה מקודשת ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת בערלה דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתה כדאמרינן בפרק כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ולאו מילתא היא דנהי דלית בהו איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו א"מ וכדאמרינן בפסחים המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ואפילו בחטי קורדנייתא דשרירן ויבישן שאינם חמץ מן התורה אלא נוקשה דרבנן אינה מקודשת ואע"ג דהמקדש בעדים פסולים מדרבנן מקודשת אומר מורי נר"ו דלא דמי דהתם איכא עדות מעליא מן התורה ומקודשת של תורה היא ולא מפקעי רבנן קדושי דאורייתא בכדי אבל הכא כיון דאמר רחמנא דליתיב לה ממונא ומאי דיהיב לה השתא לאו ממונא הוא דהא אסרוה רבנן עלה לא מיקדשא כלל ומאי דאמרינן לקמן בפירקין דלרבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואשה מתקדשת בה הכי קאמר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לא אסרינהו רבנן בהנאה אלא באכילה אבל חמץ וסתם יינם וערלה שלא כדרך הנאתם דאיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת כלל וכי תימא והא שרי שלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בפרק כל שעה בעובדא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקיא דערלה ואמר מידי דרך הנאתן עבידנא הא ל"ק ואע"ג דחולה שאין בו סכנה מותר בו שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור הוא לה למכרה לחולה זה וליטול דמים ממנו תדע דהא אפילו בדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרה לו בדמים דאם כן נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה אלא דודאי אסור למכרם וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה אלא אם כן אומר לה הרי את מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו ויש באותה הנאה שוה פרוטה. וכי תימא הרי אכתי ערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הם וקיימא לן דכל הנשרפים אפרן מותר והוי דבר של ממון. ויש מתרצין דמיירי שאין באפרן שוה פרוטה. ומורי נר"ו תירץ דאפי' יש באפרן שוה פרוטה כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן:

והא דלא קתני תנא בהדי הני דמתני' איסורא עבודה זרה ופירות שביעית לאחר זמן הביעור דהוו איסורי הנאה נמי משום דבעי למתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאלו ע"ז תופסת דמיה ואם קידש בדמיה אינה מקודשת והכי תניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובעבודה זרה בעיר הנדחת ויושביו בעירות לבובין באשרה ובפירותיה בבימוס ובמה שעליו במרקוליס ובמה שעליו באיסורי ע"ז כולם אף על פי שמוכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת מיהו הא הוה מצי למתני חמץ בפסח דאיסורי הנאה ואינו תופס דמיו דהא פשיטא ליה דחמץ בפסח אסור בהנאה הוא אלא דתנא ושייר והכי נמי שייר פיגול ונותר. הא דקתני בציפורי מכורע דמשמע דשתיתן אסורות ואלו לקמן אמרינן דמשולחת מותרת אפי' באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה לא קשיא דמשעת שחיטת השחוטה נאסרות שתיהן ובשעת שלוח הותרה המשולחת שלא נאסרה מתחלה אלא עד זמן זה שיש זמן לאיסורה ושילוחה מתירה:

מכרן וקידש בדמיהן מקודשת טעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסי' התם ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן פי' שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לו לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה ואמרי' א"ר חנינא זאת אומרת מקדשים בגזילה פי' דכיון דאיסורי הנאה נינהו דלא שוו מידי כדאמרינן וגם אינן תופסין דמיהן המעות שנתן לו לוקח כשלא הכיר בהם גזל הם בידו ובגמרא דילן לא אמרו כן משום דסמכי אדיוקא דדייק רב ממתני' דאחיות דאין מקדשין בגזל ולית ליה דיוקא דרב חנינא דירוש' ור' חנינא לית ליה דיוקא דהתם דיייקינן מדקתני שלהן היתה ומשמע לן דמתניתין דהכא כשהכיר בהן לוקח וגמר ונתן להם מתנה לשמואל או על מנת שיוציאם לו לרב א"נ כשמכרן לעכו"ם ואפי' מכרן לישראל ולא הכיר בהם אע"פ שהיה מכיר בהם מוכר לא נתכוין לגזול אלא שיהו אצלו מלוה וכשיחזור בו לוקח ישלם מביתו וכיון דכן אידך יהבינהו ניהליה לאנפוקיה לאו גזל הוא אלא מלוה ויכול לקדש בהם את האשה:

והא דקתני וקדש בהם לאו דוקא בדיעבד אלא אפי' לכתחילה יכול להוציאם במה שירצה ולקדש בהם שהרי אינם דמי איסורי הנאה כדאמרן אלא שלכתחלה אסור למכור איסורי הנאה שלא יהא כנהנה בא"ה ויהא להם דמים ולהכי קתני מכרן בדיעבד ואיידי דקתני מכרן בדיעבד דוקא תנא נמי וקדש בדמים ולאו דוקא והכי מוכח בפרק השוכר דע"ז בשמעתא קמייתא דאקשינן ממתניתין דהכא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת למאי דתנינן תמן השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור ולא משנינן דהתם אסור לכתחילה והכא מותר בדיעבד דאלמא הני אפילו לכתחלה שרי וכדפרי' התם ובפ"ק דחולין אמרינן דאפי' לר' יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מיד מפני שהם מחליפים דאלמא חלופיו מותרין לכתחלה לכל דבר ואפילו לאכילה אם הוא בר אכילה והטעם לפי שאינם דמיו. ומאי דקשיא ליה לרש"י ז"ל א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח. ואנן תנן האוכל תרומת חמץ פטור מן התשלומין לא מצינו לו דמים מכיון שאסור למכרן לכתחלה וכשמכרן אינן דמיהם אלא מתנה. או מלוה. ומאי דבעי' התם בנדרים מהו בחליפיהן אסור דחלופיהן אסור היינו דאסור להחליפם לכתחלה וזה מבואר. מעתה מי שמכר פירות ערלה וכיוצא בהם מאיסורי הנאה שאין תופסין דמיהן אותן הדמים מותרים בהנאה אבל אסור לעשות כן מפי רבינו נר"ו:

גמ' בערלה מנ"ל דתניא כו' כלאי הכרם מנ"ל שור הנסקל מנ"ל דתניא ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבלה הוא ונבילה אסורה באכילה. איכא למידק ודלמא בן פקועה שניתר בשחיטת אמו ויש מתרצין דהא אתיא דלא כהלכתא כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. ולא נהירא. ומורי נר"ו בשם רבו ז"ל תירץ דהא ודאי כי אמר רחמנא סקול יסקל השור לאו משום קנסא דשור אלא משום קנסא דבעלים נמי הלכך על כרחך אסריה באכילה לעולם ואפי' בבן פקועה דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה ואפילו בבן פקיעה שאין טעון שחיטה:

ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה כו' ואקשינן דממאי דהאי לא יאכל את בשרו להיכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו הוא דאתא דלמא שחטו קודם ג"ד לסקילה מותר באכילה ודקאמרת א"כ לא יאכל למה לי פשיטא אי לאו לא יאכל הוה שרינן ליה בהנאה מיהת אתא לא יאכל למיסריה בהנאה מדר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולכותי במכירה לאו דוקא לגר בנתינה ולכותי במכירה דהא פלוגתא דר' יהודא ור"מ היא ואיכא מ"ד א' גר ואחד כותי בין במכירה בין בנתינה ולא אתי ר' אבהו השתא לאכרועי באידך אלא דלישנא דקרא נקט דכתב נתינה בגר ומכירה בעכו"ם ובדין הוא דבלאו דר' אבהו מצי מייתי לה נמי מדחזקי' בר פלוגת' דהא כתיב הכא לא יאכל דמודה חזקיה דמשמע איסור הנאה כדאמרי' בפרק כל שעה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה אלא משום דר' אבהו איירי דרך כלל בכלהו איסורי וחזקיה לא איירי בהדיא אלא בחמין נקט דרבי אבהו הילכך לעולם אימא לך דשחטו קודם שנגמר דינו מותר באכילה וה"ה אם לא שחטו וקרעו מגבו דבבן פקיעה מותר באכילה ובשאר בהמות מותר בהנאה דלא אסור רחמנא עד שעת מיתת ב"ד וכי אתא מיתת ב"ד מיתסר אפילו בהנאה מדכתיב לאו יאכל ל"ש בן פקועה ול"ש בשאר בהמות ומאי דכתיב ובעל השור נקי אפי' הנאת עורו כדלקמן:

ופרקינן אמרי ה"נ היכא דנפקא איסור אכילה מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא לן כו'. פי' אם איתא כדקאמרת דלא אסר ביה רחמנא מידי עד שעת סקילה א"כ מסקול יסקל נפקא לן איסור אכילה ואפילו בבן פקיעה כדכתיבנא לעיל ולא אצטרך לא יאכל אלא למיסריה בהנאה וכיון דכן אמאי אפקיה רחמנא בלשון אכילה. לימא לא יהנה ואפילו תימא דכתב רחמנא לא יאכל כלישנא דעלמא למה לי למכתב את בשרו דהא בלא יאכל משמע איסור הנאה מדר' אבהו או מדחזקיה ובשרו לא שייך בו כלל כיון דלא מיתכלל ביה איסור אכילה אלא ודאי שמע מיניה דאף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה כראוי מיתסר בהנאה ולא משכחת לה אלא קודם סקילה ואחר שנגמר דינו והוא הדין בבן פקועה נמי דהא כיון דמיתסר בהנאה לא סגיא דלא מיתסר באכילה:

מתקיף לה מר זוטרא אימא ה"נ היכא דבדק צור ושחט בה דעבדי' כעין סקילה. פי' דהשתא מיתסר אפי' בהנאה משנגמר דינו ואפילו בבן פקועה דאף על גב דלא מת במיתת ב"ד כיון דהוא כעין מיתת ב"ד אסור אבל היכא דשחטה משחט וה"ה בן פקועה שעשאו גיסטרא דלא דמי לסקילה כנ"ל לשתרי ומהדרינן אטו סכין כתיבא. באורייתא והא תנן בכל שוחטין ואית דגרסי ועוד תנן וה"פ ואפילו תימא דנהי דלא כתיב באורייתא מ"מ גמרי גמירי לה בכמה הלכות שחיטה הא תנן בהדיא כנ"ל: בין בציר בין בזכוכית בין בקרומות של קנה. פי' כיון דליכא הפרישה כלל לגבי הכשרא דבשר בין סכין דשאר מילי דהא מתכשר לגמרי בציר כבסכין אפי' לכתחלה ליכא למימרא להאי הפרישא כלל שאלו היה מותר כששוחטין בסכין אף כששוחט בצור היה כשר והשתא דאסר רחמנא בכל ענין אסור בין שוחט בצור בין בשוחט בסכין. והשתא דנפקא לן איסור הנאה מלא יאכל בעל השור נקי למה לי להנאת עורו סד"א לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אסור בהנאה אבל עורו לא קמל"ן וכי תימא והא מתני' לא תני הכא דמתניתין מוציא איסור הנאה מבעל השור נקי. ואיכא למימר דמתניתין נמי ה"ק אין לי אלא באכילה כלומר אין לי דמתסר אפילו בהנאה אלא בדבר הראוי לאכילה כגון בשרו דבר שאינו ראוי לאכילה אלא בהנאה מניין שיאסר בהנאה ת"ל ובעל השור נקי. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דתנא לית ליה דרבי אבהו וכך פירש השתא דנפקא לן מלא יאכל ולא דרשינן איסור הנאה כדדריש תנא מבעל השור נקי ולא מיחוור לפום סוגיין. ועוד דאפילו מאן דלית ליה דרבי אבהו אית ליה דחזקיה וכדכתיבנא לעיל. ולמאן דמפיק מבעל השור נקי למעוטי מחצי כופר ומדמי ולדות נפקא ליה הנאת עורו מריבויי דאת בשרו הטפל לבשרו וכדרבי עקיבא דדריש את לרבות דכתיב את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כך פי' שמועה זו מורי נר"ו ותו לא מידי:

המשנה התשיעית והוא שאמר המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפרי מצורע ובשער הנזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת אמר הר"ם פי' אלו הדברים אשר זכר איסורי הנאה ומעיקרי תורתנו שכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וכל מה שנאסרה אכילתו ההנאה בו אי אפשר לנו מבלתי ראיה למה הותרה ההנאה בו אם פסוק אם היקש ואמרו ית' בערלה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ואמר בכלאי הכרם פן תוקדש פן תוקד אש וכבר ביארנו זה בסוף כלאים ואמר ית' בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו ואמר בעגלה ערופה ונכפר להם הדם ואמר כפרה כתוב בה כקדשים וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע והוא בפנים ר"ל במקדש וכן חטאת מצורע היא מכפרת והיא בפנים הנה כמו שדין המכפר והמכשיר אשר בחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואמר בנזיר קדש יהיה גדל פרע שער ראשו ואמרו גדולו יהא קדש ופטר חמור נאמר בו וערפתו יאמר וערפו שם את העגלה בנחל ולא תאסר ההנאה אלא אחר העריפה ובא בבשר בחלב לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים אחד איסור אכילה ואחד לאסרו בהנאה ואחד לאיסור בישול ואמר השם ית' בבשר תאוה והיא החולין כי ירחק ממך המקום ואמר בתורת כהנים בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ואמרו בכאן יכול לא תאכלנו אבל יטלנו לכלב ת"ל לכלב תשליכון אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה וכאשר מכר האדם אחד מאיסורי הנאה כבר עבר אבל מותרין בהנאה לפי שאין אצלנו דבר שיעמדו הדמים במקומם בלתי ע"ז ופירות שביעית אמרו בע"ז והיית חרם כמוהו ואמר בשביעית קדש הוא מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיו וכבר ביארנו על השלמות בשני משביעית ולא ניליף מע"ז ושביעית לשאר באיסורין להיותן שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לפי עיקרי ההקש:

אמר המאירי אינה מקודשת שכל אלו איסור הנאה הם וכן הדין בחמץ בפסח ואפילו באיסור הנאה מדברי סופרים כגון חמץ משש שעות ולמעלה וכיוצא בזה שמאחר שמכל מקום הם אסרוהו בהנאה אין כאן ממון וכלן אם עבר ומכרן וקדש בדמיהן מקדשת ולא סוף דבר קדש בדיעבד אלא הואיל ומכרן מקדש בהן לכתחלה ולא תפש לשון קדש אלא אגב מכרן הא משמכרן מקדש בהן לכתחלה שאין איסורי הנאה תופשין את דמיהן בשום דבר אלא בע"ז ושביעית הא בע"ז אף במכר וקדש בדמיה אינה מקדשת ואף בפרש של עגלי ע"ז אינה מקדשת שכל שהוא מע"ז נתפס באיסורה שנאמר לא ידבק בידך וכו' אבל פרש של שור הנסקל מותר בהנאה ופירות שביעית מיהא אע"פ שתופסין דמיהן מקודשת היא בהם כמו שביארנו במשנה שלפניה וזו של מכרן וקדש בדמיהן מקודשת פירושו במכרה לגוים שאם לישראל הרי מקח טעות הוא והדמים חוזרין והויא לה גזילה ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שפירשוה אף במכרן לישראל והוא שאמרו שם ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן אמ"ר חנינא זאת אומרת מקדשין בגזילה ופירשו גדולי המפרשים בשאין דמיהן כלומר שלא קדש באותם הדמים עצמם שאותם הדמים ודאי גזל הם אלא שלקח בהם אי זה דבר וקדש בו וזה שאמרו מקדשין בגזילה פירושו בגזילה כי האי שאין הדמים בעין אלא מאי דאתי מחמתיהו:

המשנה העשירית והוא שאמר המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אפילו ישראל אמר הר"ם פי' תרומות תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשרות מעשר ראשון ומעשר עני ומתנות הזרוע והלחיים והקיבה ואמרו אע"פ ישראל אמרו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר קנה אותם ואע"פ שמכר אותם ממי שיכשר אותם לאכילה ויקח דמיו ולזה יקדש בהם ואפר פרה אדומה והמים שיזו על זה האפר ולזאת האשה בו הנאה לפי שהיא תמכור אותם לאיש טמא להיות טהור בו ותקח ממנו דמי הבאת אפר הפרה ודמי מילוי המים וזה מותר שאין אסור לו לקיחת הדמים זולת בהזאה וקידוש לבד כמו שיתבאר ברביעי מבכורות הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה והנה אבאר דיני הקידוש והמילוי במסכת פרה:

אמר המאירי הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל ונראים הדברים שתנא זה סובר טובת הנאה ממון ואם כן אע"פ שתרומה ומעשר זה אין לו בהם כלום שהרי צריך הוא ליתנם לכהן וללוי הואיל ויש לו בהם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה ויקבל בו אי זה תועלת הרי זה ממון ומכל מקום בגמרא נחלקו לומר שטובת הנאה אינה ממון ואם כן אינה מקדשת ומשנתנו אפשר להעמידה בתרומות ומתנות שהם שלו לגמרי ויכול למכרם לכהן כגון שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא שמתוך שזו לא הוצרכה ללמדנו העמידוה הם בשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן שלא הפריש בה אבי אמו עדין תרומות ומעשרות שאף הכהן חייב להפרישם אלא שאינו חייב לנתנם כמו שהתבאר ובא ולימד שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרי הן כאלו הפרישן אבי האם ושנפלו לו התרומות פירושה שיכול למכרן הא בתרומות ומעשרות שהרים מגרנו אינה מקדשת שטובת הנאה אינה ממון וכן פסקוה רוב פוסקים אלא שיש מפקפקים בה כמו שיתבאר ולפי דרכך למדת שהכהן מקדש בתרומתו ובחלקו שמשבאה לידו הרי הוא ממונו ואין צריך לומר במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה קדש במי חטאת והם מים שמלאן מן המעין ליתן לתוכן אפר הפרה כמו שידוע שצריך שיהיו מים חיים בשעת המלוי ואין צריך שיהיו חיים בשעת נתינת האפר וכן המקדש באפר פרה הרי זו מקדשת ופירשו בגמרא בשקדש בשכרו ר"ל בשכר הבאת האפר ממקום שהוא מוצנע לשם או בשכר מלוי המים והבאתו ויש אומרים שזו אינה הלכה שהרי בשכר עשיית שירין ונזמים אמרו שהוא מלוה כמו שביארנו למעלה אלא שמתוך שראיתי רוב פוסקים שהביאוה נראה לי להעמידה ולומר שזו הואיל והמים והאפר בידו ואינם שלה הרי הוא כנותן לה גוף הדבר ואין זה פחות משירין ונזמין שהתנה עמה להיותם משכון בידה שהיא מקודשת כמו שביארנו למעלה הא בשכר הזאה וקדוש אינה מקדשת שאין ליטול שכר מגוף המצוה ללמדה ולעשותה אלא שאם טורח בחלקי מצוה כגון הבאה ומלוי מותר ליטול שכר הטורח:

זה שביארנו בערלה שאסורה בהנאה לא סוף דבר הנאה שיש בה ממש כגון שיהנה בגוף הערלה או שימכרנה לכתחלה ויאכל בדמיה אלא אף הנאה שאין בה ממש ואפילו לא היתה בה הנאה אלא למראית העין כגון צבע ואפילו היה האיסור כלה בשעת הנאתו כגון שידליק בו את הנר והוא שאמרו אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר וערלתם וכו' לרבות את כלם ויש שואלים בערלה ובשאר איסורי הנאה יהיו קדושיו קדושין שהרי יכולה ליהנות מהם שלא כדרך הנאתם כל שיש שם מקצת חולי כמו שביארנו בשני של פסחים מכל מקום כל שאינה חולה אינה יכולה לעשות כן ובחולה מיהא ושאותו ענין צריך לה יש אומרים שמקדשת וכל שכן בחולי שיש בו סכנה שאיפשר לה ליהנות אף כדרך הנאתה דמכל מקום לדידה שוי לה וכבר שאלתיה לגדולי הדור ולא הובררה להם וחככו בה להחמיר וכן כתבו בדבר שאינו שוה פרוטה לרוב העולם אלא ששוה פרוטה לזה כגון עלה של חזרת למצוה או ענף הדס כשר לתתו למי שצריך לה למצוה או תפוח לחולה וכיוצא באלו שמקדשת ויש מפקפקין בכל אלו לומר שאינה מקודשת ומכל מקום אם לא היתה צריכה לאותו דבר לצרך חולי או למצוה אלא שהיא תאבה לו ומצטערת עליו הכל לפי מה שהוא ענין וכמו שאמרו למעלה ח' א' לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא אבל איניש אחרינא לא ואף זו אם אינה מן הראויות לכך אינה מקודשת דמסתמא לא אקניא נפשה ואע"פ שיש מפרשים דלא איתמרא אלא בסודר וכן בעגל וטלית שאף הם אינם ראויים כל כך לכל אדם אבל שאר דברים הדקים אף כל אדם יכול לקבלו בכך מכל מקום נראה כדעת ראשון ואף גדולי הדור מכריעין בה ממה שאמרו חיישינין שמא שוה פרוטה במדי ואם לא כן מה לנו לחשש מדי נחוש שמא הוא לה כן עד שנשאלה ותאמר שאינו שוה לה ומכל מקום הדברים רופפים וראוי להחמיר:

כלאי הכרם אסורין בהנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש כלומר שלא יסיק בו תנור וכירים:

ושור הנסקל שאסור בהנאה גם כן כמו שביארנו במשנה לא סוף דבר משנסקל אלא אף אם שחטו משנגמר דינו ליסקל אסור בהנאה בין בשרו בין עורו אע"פ ששאר הנבילות מותרות בהנאה שנאמר או מכור לנכרי הא אם קדם ושחטו קודם שנגמר דינו מותר:

ומה שנתגלגל כאן ששוחטין בצור ובקנה ובזכוכית יתבאר במסכת חלין:

בד"ה מסתברא כו' וזה דוחק לפריב"א כו' דטוב לו שיחזרו לו בהמתו מלהעלות דמיו לירושלים כו' עכ"ל לכאורה קשה ומאי דוחקא לפריב"א הא כבר תירצו בזה לעיל ובסמוך דאי לאו דקנסינן למוכר משום דאיסורא גביה הוה קנסינן ללוקח דאין הדמים חוזרים למקומן אלא שילך לבית המוכר ולחלל המעות שביד המוכר שיצאו לחולין וצ"ל דהכי קא קשיא להו הכא למאי דמסיק דלכך קנסינן למוכר משום דאיסורא גביה דלא הוה אצטריך לזה אלא דגם אם שוים הם הלוקח והמוכר לענין קנס ואין לנו לקנוס לא לזה ולא לזה יש לנו לומר דזכות הוא למוכר דטוב לו שיחזרו לו בהמתו מלהעלות דמיו לירושלים ועיין במהרש"ל בזה דרך אחרת ואין להאריך ודו"ק:

בד"ה המקדש כו' ואמאי לא חשיב בהך מתני' פגול נותר וטמא כו' עכ"ל ק"ק תיפוק ליה דמשום איסור קודש אינה מקודשת כדתנן לעיל המקדש בחלקו כו' ויש ליישב דפסיקא להו בשום דוכתא בפיגול כו' דפקע מינייהו איסור קודש (א) ובהכי ניחא נמי דה"מ למתני נמי בהו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אע"ג דקודש תופס דמיו בכל הני פקע מינייהו איסור קודש ודו"ק:

בא"ד ושביעית אחר הביעור עכ"ל ר"ל דה"מ למתני נמי ברישא בשביעית דאינה מקודשת אחר הביעור אבל קודם הביעור הא קתני לעיל גבי אחיות דמקדש בשביעית אלא משום סיפא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לא ה"מ למתני שביעית אחר הביעור שהרי תופס דמיו כדלקמן ומיהו לא ידענא לפי מ"ש התוספות לקמן דשביעית שרי בהנאה וא"כ לאחר הביעור נמי מקודשת ויש ליישב ודו"ק:

ונקנסיה ללוקח לאו עכברא גנב אלא חורא גנב כבר כתבתי דזה הלשון תמוה לפי' התוספות לעיל בד"ה אבל במתכוון דשקלא וטריא דשמעתין היינו אפילו בשהתנה שיעלה המוכר המעות לירושלים אלא שאין אנו מאמינים לו וא"כ היאך שייך לומר דחורא גנב כיון שהוא עומד וצוח שרוצה להעלות לירושלים ובשלמא לגבי הלוקח שפיר מצינו למיקנסי' ולמימר דעכברא גנב שאין לו למסור מעות מעשר לע"ה אלא לחבר משא"כ לגבי המוכר לא שייך שפיר ונראה דהתוספות לא כתבו לעיל דאיירי אפילו התנה אלא ליישב לשון במתכוון אבל ההיא דאין לוקחין ודאי איירי בסתמא ומכ"ש למאי דפרישית דהדר ביה מהאי סברא דאדם יודע וא"כ עיקר התקנה שלא יקח מעות מעשר לידו אלא שיקנה הלוקח לשם שלמים ותו לא פלוג רבנן בתקנת' בין יודע לאינו יודע ואפילו התנה כן נ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה מסתברא כל היכא כו' וזה דוחק לפי' ריב"א כו' דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים כו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל בישוב לשון התוספות ואלו ואלו דברי אלקים חיים עולים בקנה א' ואכתי יש לדקדק על מה שכתבו דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים ולדבריהם לעיל בד"ה אבל במתכוון משמע דתחלת המקח היה ע"מ שיעלה לירושלים אלא שאין אנו מאמינין לו וע"כ למאי דמקשה ונימא יחזרו דמים למקומן כי התם ההיא דאין לוקחין נמי איירי בהאי ענינא למאי דלית ליה האי דרשה לחלק בין היכא דאדם יודע וא"כ אף שרוצה להעלותן לירושלים אין אנו מאמינים לו וא"כ שפיר חוב הוא לו שיבטל המקח אף על פי שרוצה לעלות לירושלים מיהו למאי דפרישית בסמוך דודאי עיקר תקנתא לאו משום הכי הוה אלא בלוקח ומוכר סתם וא"כ שפיר קשיא להו לפריב"א אדרבה זכות הוא לו דכיון דהדר ביה הש"ס מהאי סברא דאדם יודע וסתם בני אדם אין יודעין א"כ לאו ע"מ להעלות לירושלים נעשה המקח והמוכר יבטל המקח ולא איצטריך לומר דקנסינן ליה כן נ"ל נכון:

בא"ד אך זה קשה לפי' הקונטרס לעיל כו' שהרי האיסור בידו דהיינו בהמה עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל דמ"ש רש"י שהמעות מתחללין על הבהמה לאו דקושטא דמילתא הכי הוא דודאי אין מעשר מתחלל בלא כוונה כ"ש שנתכוון להוציא לחולין אלא על כוונת המוכר כתב רש"י שיודע שהמעות מעשר מחחלל' על הבהמה אם ירצה לחלל וא"כ לפ"ז אין מקום לקושיי' התוס' על פי' הקונטרס דודאי עיקר איסורא ביד המוכר דהיינו המעות שלא נתחלל כן נ"ל ברור ליישב שיטת רש"י ז"ל ותו לא מידי ודו"ק:

משנה המקדש בערלה בכלאי הכרם כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו אף על גב דכל הנשרפין אפרן מותר מ"מ האפר אינו בעולם ולכי קלי ה"ל גופא אחרינא ולא זהו מה שקדשה בו משמע דאי לאו דגופא אחרינא הוא הוי מקודשת אף על גב דמעיקרא לאו אדעתא דאפרה קיבלה אלא שהיתה סבורה להתקדש בגוף הפירות כמ"ש התוספות וא"כ היה נראה מזה סיוע למה שכתבתי במכילתין בכמה דוכתי דכל היכא דניחא לה בקידושין אינה מקפדת ותקדש בכל צד קידושין שיש בו כדמשמע בההיא דהתקדשי בפקדון שיש לי בידך אם נשתייר בו ש"פ מקודשת ובההיא דשמין את הנייר ובקידשה במעשר שני בשוגג דאיצטריך לטעמא דטירחא דאורחא משמע דאל"כ היתה מקודשת אף על גב דדמי המעשר אינן שוין כ"כ כמו חולין, אלא דמל' הרשב"א גופא בההיא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך לא משמע הכי לכך נראה דשאני הכא שהאשה יודעת מסתמא דערלה אסורה בהנאה וא"כ ה"ל למימר דמקודשת באפרה לכך הוצרך הרשב"א לפרש דאפ"ה אינה מקודשת כיון שהאפר אינו בעולם מיהו התוספות שכתבו כאן שהאשה סברה להתקדש בגוף הפירות דרך הנאתן משמע להו דאיירי שהאשה אינה יודעת דאסורין בהנאה או בשוגג שאינה יודעת שהן פירות ערלה וא"כ מבואר מדבריהם דאפ"ה ה"ל קידושי טעות ולא נחתו להאי סברא שכתבתי דבקידושי כל דהו ניחא לה ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה המקדש בערלה כו' וא"ת אמאי לא חשיב כו' פיגול ונותר וטמא כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דת"ל דבלא"ה אינה מקודשת משום קדשים כדתנן המקדש בחלקו כו' ותירץ דאולי פסיקא להו בשום דוכתא דבפיגול ונותר פקע ליה איסור קדשים כו' ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו דהא ודאי ליתא דבכריתות מסקינן להדיא בגמרא דבנותר שייך נמי איסור הקדש וחייב אשם מעילות אי אית ביה ש"פ אלא דאפ"ה לא שמעינן לה דאינה מקודשת מההיא דהמקדש בחלקו דהתם טעמא אחרינא הוא דמשלחן גבוה זכי ליה רחמנא כדדרשינן לעיל מקרא דומיא דאש לאכילה וזה לא שייך בפגול ונותר אלא מטעמא דאיסור הנאה קשיא להו דה"ל למיתני דאינה מקודשת ושייך בהו נמי דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת כגון פגול ונותר דשלמים דפקע קדושת' לאחר זריקה וזה בכוונת' ודו"ק:

בא"ד והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דסבר כר"י הגלילי כו' עכ"ל והא דלא כתבו בפשיטות דבפלוגתא לא קא מיירי היינו משום דבשר וחלב וחולין שנשחטו בעזרה נמי פלוגתא דתנאי היא לקמן לכך הוצרכו לידחק דס"ל כר"י הגלילי מיהו נראה דלא הוצרכו לכל זה אלא לתירוצם הראשון שכתבו כאן דמקדש בערלה איירי דשלא כדרך הנאתן אינו ש"פ דלתירוצם השני מצינן למימר דתנא דמתניתין בכל הני דקחשיב לא אתא לאשמעינן אלא הא מילתא גופא דאף ע"ג דש"פ שלא כדרך הנאתן אפ"ה אינה מקודשת מהטעם שכתבו משא"כ בחמץ בפסח לא שייך הא מילתא דהא אסור להשהותו ועבר בבל יראה ובל ימצא ואין לו ביעור אלא שריפה דילפינן מנותר דכתיב באש תשוף ובהכי ניחא נמי דלא קתני פיגול ונותר כיון דמילתא דפשיטא היא דאסור אף שלא כדרך הנאתו דכתיב באש תשרפו ואף דמלשון התוס' בפ' כל שעה דף כ"ד משמע דחמץ בפסח נמי שרי שלא כדרך הנאתו ע"כ צ"ל דהתם ע"כ לאחר פסח איירי דלא שייך בל יראה והכא לא בעי למיתני חמץ שעבר עליו הפסח כיון דלא מיתסר אלא משום קנסא מדרבנן כן נ"ל ודו"ק:

גמרא והא לא יאכל להיכא דסקלי' מיסקל וכדרבי אבהו כו' אף ע"ג דחזקיה נמי מודה בלא יאכל בצי"רי מ"מ לחזקיה ע"כ לא איירי דסקלי' מיסקל דא"כ אמאי שני בלישנא למיכתב לא יאכל בצירי לכתוב לא יאכל בחול"ם ואפ"ה ידעינן דלאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך דנבילה היא אבל לרבי אבהו דלא שני ליה בין לא יאכל בצי"רי ובין לא יאכל בחו"לם מקשה שפיר ובחידושי לב"ק הארכתי בישוב ל' הגמ' ובל' רש"י ז"ל ע"ש כי שם מקומו:

שם ולהנך תנאי דמפקי להאי בעל השור נקי כו' הנאת עורו מנ"ל נראה דהא דפסיקא לתלמודא דלכ"ע הנאת עורו אסור' היינו ממתניתין דהכא דקתני אינה מקודשת:

מתני' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כ' הרא"ש כיון דידע הלוקח שהוא של ערלה נתן המעות לשם מתנה. וא"כ ה"נ אמאי מחזירין המעות בעין הא הוי מעות מתנה כיון שידע שהוא של ערלה וא"י למוכרה. והרמב"ם שכ' ג"כ דאם המעות בעין מחזירין לטעמיה אזיל דס"ל בפכ"ו ממלוה. דגם בהלואה אם המעות בעין מחזירים וה"ה הכא. דלא ס"ל להרמב"ם מעות מתנה. אבל לשיטת הרא"ש קשה. וצ"ל דבאמת מ"ש הרא"ש מעות מתנה ל"ד דהא באמת קיימ"ל בהכיר בה שאינו שלו דמעות פקדון. וכמ"ש הב"ש (ס"ס כח) אלא דכוונת הרא"ש ג"כ דמעות פקדון. רק דטעמא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דהוי פקדון בהיתר תשמיש כמ"ש הנ"ל. ומש"ה כיון שקדש אשה הוי כמו לוה המעות. אבל הכא כ"ז שהוא בעין הוי פקדון. וכמ"ש במעות מותרים בב"מ (דף מד). ומ"ש הרא"ש בכתובות פ' נערה דהמעות בעין חוזרין מטעם גזול ע"כ ג"כ לאו דוקא אלא מטעם פקדון. וכן הוא בהר"ן פ' נערה דהוי פקדון. אולם במ"ש הנ"י דאף החליפין אם היא בעין צריך להחזירן. צריך לע' הא מיד שהוציאתן נעשה לוה. והרי דעת הנ"י להדיא דלותה ואכלה לא דמי לדהוי בעין וא"צ להחזירן. ה"נ הוי הלואה. וצ"ל דכוונת הנ"י לסברת הרא"ה בפ' נערה דהמעות שנתן הלוקח כשהבעל מוציא מיד הלוקח הקרקע אין הבעל זוכה במעות דהוי כמו פירא דפירא והוי כמו טובת הנאה ע"ש בהרא"ה. ומש"ה גם בהחליפין אין הבעל זוכה בזה החליפין דבחיי' הוא שלה לגמרי. ומ"ש הנ"י דגם לאחר מיתתה מחזירין אף דהבעל הוי יורש ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי. צ"ל דמיירי לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי משתעבדי. ואף דבעל לוקח הוי מ"מ בהנך חליפין לא הוי לוקח. ולסברת הרא"ה יהיה רק יורש. וזה היה נראה לדוחק בסברת הנ"י. ודוק: