מסכת קידושין דף נ״ו עמוד א׳

בשוגג שלא ידע שהן מעות מעשר שני יחזרו דמים למקומם כופין המוכר להחזיר הדמים דמקח טעות הוא שאילו ידע שהן מעות מעשר לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים ובמעות הוה ניחא ליה לאמטויינהו:

במקום בירושלים דכתיב (דברים יב) אל המקום אשר יבחר וגו':

בד"א אמזיד קאי:

לשם שלמים שכן דרך כל בהמות שנקחות בכסף מעשר ליקרב שלמים כדילפינן לה במנחות (דף פב.) שם שם וזבחת שלמים ואכלת שם ובמעשר כתיב ואכלת שם:

לחולין שלקחה לאוכלה חוץ למקום:

בין שוגג לאו אמתכוין להוציא לחולין קאי דא"כ לאו שוגג הוא והאי מתכוין דקתני אמזיד קאי והכי קאמר אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידיה מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם שוגג משום דמקח טעות הוא ומזיד דקנסי' ליה למוכר כדאמר לקמן דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב:

במזיד קידש דכיון דליכא טעות משום קנסא לא אמרי רבנן דליבטול:

אמר ר' אלעזר מתניתין ליכא למיקנסיה כלל דאשה יודעת כו' ולא נתכוונה להוציאו לחולין אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו ועבר על לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) דיודע שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו:

ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם פי' בקונט' דכופין המוכר להחזיר הדמים דמקח טעות הוא דאם היה יודע שמעות מעשר הן לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים והמעות הוה ניחא ליה לאמטויינהו וא"ת מה קנס הוא למוכר בהך אדרבה ריוח הוא לו שיפטר לעלות לירושלים כי המעות של מעשר שני אינן בידו כיון דאמרינן יחזרו למקומם וי"ל דודאי קנס הוא לו מה שאנו אומרים יחזרו דמים למקומם דבלאו חזרת המקח יכולים לפוטרו מלהעלות המעות לירושלים שהיינו מצריכים הלוקח לחלל קדושת מעות המעשר שביד המוכר מאחר שהמוכר לפנינו והיה הלוקח מעלן לירושלים והיינו דפריך ליקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן בירושלים ויחלל עליהם קדושת מעות המעשר שביד המוכר:

במזיד תעלה ותאכל במקום וקשה כמאן אתיא הך ברייתא אי כרבנן הא אמרי אין מתחללין אפי' דיעבד ואי כר' מאיר אפי' לכתחילה מחללין דהכי איתא בתוספתא דמסכת שביעית (פ"ו) דקתני אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין על חיה ועוף ועל הבהמה בעלת מום והא דנקט לעיל מתחללין במלתיה דר"מ דמשמע דיעבד משום רבותא דרבנן נקטה לאשמועינן דאפי' דיעבד אין מתחללין ואומר ר"י דאתיא כרבנן ולכך מתחלל הכא על בהמה דמיירי בתמימה דחזיא לשלמים ויביא אותה לירושלים ויאכלה בתורת שלמים והתם מיירי בבעלת מום דלא חזיא לשלמים ולכך אין מתחלל בדיעבד גזירה שמא יגדל עדרים עדרים והכי נמי איתא בתוספתא דמעשר שני בהך ברייתא דקתני במילתיה דרבי יהודה אם היתה בעלת מום או שהיו פירותיו טמאין בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם ומההיא דהגוזל קמא (ב"ק דף צז:) דקאמר זבין בהמה וממטי לה התם שמא אתיא כר' מאיר דאמר מותר לחלל לכתחילה אי נמי כרבנן ואפילו לכתחילה ומשום תקנת מעות בבל שאינם יוצאים להדיא בירושלים:

אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין פי' בקונטרס שלקחה לאוכלה חוץ לירושלים בין שוגג לאו אמתכוין להוציא לחולין קאי דאם כן לאו שוגג הוא והאי מתכוין דקתני אמזיד קאי וה"ק אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידיה מכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם שוגג משום שמקח טעות הוא ומזיד דקנסינן ליה למוכר כדאמרינן לקמן לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ופריך והאנן תנן ר' יהודה אומר במזיד קידש פירוש כיון דטעות ליכא משום קנסא לא אמרו רבנן דליבטל כי הכא דאמרינן יחזרו דמים למקומם אמר ר' אלעזר מתני' ליכא למיקנסיה כלל דאשה יודעת כו' ולא נתכוונה להוציאו לחולין אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו ועובר על לפני עור לא תתן מכשול שהרי יודע הוא שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו כך פירש הקונטרס וקשה טובא חדא דאטו ברשיעי עסקינן שפי' שהלוקח מתכוין לאכלה חוץ לירושלים ועוד קשה מאי לפני עור לא תתן מכשול איכא הכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר ולא שייך לפני עור אלא דוקא דקאי בתרי עברי דנהרא כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח כדאמרינן פ"ק דמסכת ע"ז (דף ו:) ועוד קשה דמשמע מתוך פירושו שהבהמה נתפסת בקדושה והמעות נתחללו וכי משום קנס נאמר יחזרו דמים למקומם והמוכר יאכל הבהמה חוץ לירושלים וליכא למימר שיחזור ויחלל לוקח קדושת הבהמה על מעותיו דהא ארבי יהודה קיימא דסבר לקוח בכסף מעשר אינו נפדה דלא אלים למתפס פדיונו ועוד קשה מאי פריך והאנן תנן רבי יהודה אומר קידש הא לא דמיא כלל דהכא לוקח אמר בפירוש שלא יוליכנה לירושלים אבל הכא האשה אומרת שתוליכנו לירושלים לכך פר"י אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין כלומר שהתנה עם המוכר שלא תחול קדושת המעות על הבהמה אלא המעות יהו בקדושה ועל המוכר להעלותן לירושלים והיינו מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין שהקדושה לא תחול על בהמתו יחזרו דמים למקומם דחיישינן שמא יאכלם המוכר חוץ לירושלים שהוא סבור המוכר דפקע מינייהו קדושת מעשר שני ואע"ג שפירש לו הלוקח קסבר שאין ללוקח להפקיע קדושת המעות כיון שמכר לו דבר הראוי להתחלל והשתא פריך שפיר והא תנן במזיד קידש ומעות לא נתחללו ושבקינן להו ביד האשה וסמכינן עלה שתעלם לירושלים הכא נמי למה המכר בטל יעלם המוכר לירושלים ויאכלם בקדושת מעשר ומשני אשה יודעת כו' אבל הכא המוכר אינו יודע לפי שמוכר לו דבר הראוי להתחלל עליו וקסבר שלא הועיל תנאי של לוקח ויצאו לחולין ואם נאמר לו שיוליכם לא יאמין לנו:

מתקיף לה ר' ירמיה והלא בהמה טמאה שאינה ראויה להתחלל עליה מעות ואפילו הכי קאמר יאכל כנגדן ולא אמרינן אדם יודע ואם כן גבי אשה נמי הוה ליה למימר דבעל יאכל כנגדן בירושלים ופירש בקונטרס דיאכל כנגדן רוצה לומר והלוקח יקח מעות משלו ויאמר כ"מ שהמעות ביד המוכר יהו מחוללים על מעות אלו ויעלם ויאכלם בירושלים והקשה רבי יצחק בן אברהם הא מוקמא לה בסמוך כשברח המוכר וא"כ היאך הוא יכול לחללם והרי אין אדם מחלל דבר שאין ברשותו כדאמר בפרק מרובה (ב"ק דף סט.) בשמעתא דצנועין דפריך לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ופריך מהאי דצנועין שהיו אומרים כל הנלקט מזה יהו מחוללין על מעות הללו אלמא דמשוה חלול להקדש ומשני כל המתלקט ופירש ריב"א דאין זה אלא קנסא דקנסוהו ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר והר"ר מאיר מפרש שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לו לאדם שלא בפניו דהא זכייה מטעם שליחות והוי כמו שליח והכי נמי אמרינן בנדרים (דף לו:) דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ועד כאן לא מיבעיא ליה התם אלא משום דאמר ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכותיה אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי והשתא ניחא שכשהמעות ביד המוכר יצא לחולין אם יאכל הלוקח כנגדו אע"פ שאין בידו דכיון שהוא זכות למוכר יעשה לוקח שלוחו ויחללנו:

בשוגג יחזרו דמים למקומם פירשו בתוס' משום דהוי מקח טעות, שאילו ידע מוכר דדמים אלו של מעשר שני הם, לא היה מוכר לו בדמים אלו משום דאית ליה טירחא דאורחא וכדאמרינן לעיל (קידושין נג, ב) גבי קדושין איהי לא ניחא לה משום טרחא דאורחא דכיון דשוגג הוא לא נפקי מעות לחולין.

אמר ר' יהודה במה דברים אמורים כלומר דבמזיד תעלה ותאכל בירושלם. במתכוין ולקחן מתחלה לשם שלמים. דהא נפקי מעות לחולין. אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין יחזרו דמים למקומן. פירוש מתכוין להוציא מעות לחולין, שהתנה עם המוכר שלא תחול קדושת הדמים על הבהמה, דהשתא איכא למיחש שמא יהא סבור המוכר שפקעה קדושת הדמים ותאי למכלינהו חוץ לירושלים, והיינו דאמרינן בסמוך דקנסינן למוכר משום דלא עכברא גנב אלא חורא גנב. ואתי שפיר הא דפרכינן והאנן תנן ר' יהודה אומר במזיד קידש לומר דלא חיישינן שמא תהא האשה סבורה שפקעה קדושתן ותאכלם חוץ לירושלים, ורש"י שפירש מתכוין להוציא מעשר שני לחולין. שלקחה כדי לאכלה בעירו בתורת חולין, לא מחוור, דמאי דמיא להא דר' יהודה דאמר במזיד קדש, ועוד למה לן למיקנסיה למוכר בכך, כיון שאין קדושה על הדמים רק על הבהמה, ואי משום שעובר משום ולפני עבור לא תתן מכשול, הא אסיקנא בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (ו, א) בתחלתו כל שבידו לעשות אינו עובר בסיועו משום ולפני עור אלא בכעין מושיט כוס יין לנזיר, דקאי בתרי עברי דנהרא, והכא הרי מעות מעשר ביד לוקח היו, ואילו רצה להוציאן לחולין הרשות בידו, ומי מעכב.

הא דאמרינן יאכל כנגדן בירושלים. פירש רש"י יאכל לוקח כנגדן, ואומר יהו מעות אלו מחוללות על מעות אלו כל מקום שהן. והקשו בתוס' דבמרובה (ב"ק סט, א) בשמעתא דצנועין, משמע שאינו יכול לחלל מה שאינו בידו, ואף על גב דפליגי צנועין אדר' יוחנן התם דסבירא להו דמחלל, אנן קיימא לן כר' יוחנן דלית ליה דצנועין, ופירוש הם ז"ל דקנסא בעלמא הוא, וכדאמרינן בסמוך דקנסינן ליה למוכר, וקשיא לי דאם כן מאי קא מקשינן מאי חזית דקנסת ליה למוכר, ליקנסיה ללוקח, דהא על כרחין מעות שביד מוכר בקדושתייהו קיימי, ואפילו קנסת ליה ללוקח לעלות ולאכול כנגדן בירושלים, אכתי מעות שביד מוכר צריכין לאכול בירושלים. ויש לומר דהכי קאמר נקנסין ללוקח, וכיון דאיתיה למוכר ניתי מוכר מעות שבידו ויחלל אותם לוקח על מעותיו ויעלה ויאכלם בירושלים.

מתקיף לה רבי ירמיה והרי בהמה טמאה עבדים וקרקעות דאדם יודע שאין מעות מעשר שני מתחללין ותנן אין לוקחין בהמה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני ואם לקח בין בשוגג בין במזיד לא נתחללו ויאכל הלוקח כנגדן בירושלים כדי שיהיו חולין ביד המוכר ואמאי לא אמרי' דבמזיד מיהו מוכר סבור וקיבל כיון דאמרת דאשה יודעת כ"כ שאין מעות מ"ש מתחללין במקח וממכר במזיד דין הוא דלידע מוכר דאינן מתחללין בבהמה טמאה מיהת ופרקינן דלעולם לא ידע מוכר שאין מתחללין בזה ולא בזה ומתט' באשה חברה עסקינן דידעה והאי יאכל כנגדן דקאמרי' היינו שלוקח מעות אחרות או בהמה טהורה ומחללין עליהן באותן מעות בכל מקום שהם וכי תימא וכיון דלא הוה ברשותיה היכי מצי עביד הכי דהא אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו ואיכא למימר דלא אתו לידיה דמוכר בתורת גזל אלא בתורת מקח וממכר והיה סבור שיצאו לחולין ואלו איתיה קמן נימא ליה דליהדרינהו ללוקח הוה מהדרי להו וכיון דטעותא הוא לא היה מעכב להו כפקדון חשיב גביה שיכול מפקיד להקדישו ולחלל עליו מעשר בכל מקום שהוא מה שאין כן בגזלן דאי אמרינן ליה דלהדרה לגזילה לא הוה ציית לן:

אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי כיון דטעותא היא דסובר מוכר שיצאו לחולין לימא יחזרו דמים למקומן כי התם. ופרקינן דאי איתיה למוכר קמן הכי נמי הכא במאי עסקינן בשברח. פירוש לאו דוקא ברח אלא לומר דליתיה קמן אמרי' הא לא ברח מאי קנסינן ליה למוכר להחזיר המעות לאו דוקא דקנסינן דהא פרישנא דהא לאו קנסא הוא אלא דינא דטעותא הוא והדר אלא דמשום דאפשר למעבד תקנתא אחריתי לומר ללוקח שיאכל כנגדן כי אמרינן למוכר דליהדר מעות מחזי כקנסא ואמאי ליקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן וכי תימא ומאי שנא דפריך לה הכא אדייקא ולא פריך לה אמתניתין דלעיל דקתני בהדיא יחזרו דמים למקומן דאיכא למימר דהשתא אתרווייהו פריך אהא דהכא ואמתניתין דלעיל והא דנטר עד הכא אומר מורי נראה משום דעד השתא לא היה ידע דאיכא תקנתא למיקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן ומכיון דחזא במתניתין דהכא דהיכא דליתא למוכר קנסינן ללוקח קשיא ליה אפילו איתיה למוכר נמי אמאי לא קנסינן ליה ללוקח נמי ופריק דבשלמא מתני' דלעיל כיון דתרווייהו שוגגין או חד מנייהו והוי מקח טעות דינא הוא דליהדר אבל הא בתרייתא אפילו בשניהם יודעי' שמעי' דהא פרכינן מינה גבי קדושין וכיון דליכא מקח טעות ואי אמרי' דליהדרו משום קנסא הוא כנ"ל וקמא עיקר דבהא נמי המוכר טועה כסבור שהמעות מתחללין כדאיתא לעיל להדיא ומסתברא דכל היכא דאיתיה לאיסורא התם קנסינן כל היכא דאפשר ואיסורא ברשות מוכר הוא שמעות המעשר ברשותיה ומ"ה כי איתיה קמן דאיפשר למיקנסיה קנסינן ליה:

לקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אף בירושלם הואיל ולא לאכילה ושתיה או סיכה ניקחו בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ואם ברח המוכר יאכל כנגדן על הדרך שביארנו ושמא תאמר בזו הדין כך הואיל ובירושלם לקח וכל שניקח בכסף מעשר בירושלם דרך מקח הוא ולא דרך חלול ליתפש הקדשה על הניקח ואם כן כל שלקח דבר שאינו ראוי אינו מקח ונשארו המעות בקדשתם והרי האיסור ביד המוכר וראוי לקנסו להחזיר ולבטל המקח אבל למעלה כשלקח בהמה טהורה בתורת חלין בחוץ לירושלם למה יחזרו הדמים והלא כל הניקח חוץ לירושלם דרך חלול הוא ונמצאת הבהמה נתפשה לקדשה והיא ביד הלוקח והיה לנו לקנסו לעלות ולאכול כנגדן ולא לקנוס את המוכר לבטל את המקח פירשוה גדולי הרבנים מפני שהמוכר מכיר שלאכלה חוץ לירושלם היא לוקחה אחר שהוא נמהר כל כך ליקח ועובר על לפני עור:

וכן יש שואלים בסוגיא זו שיש ללמוד ממה שביארנו ביאכל כנגדן שיכול אדם לחלל קדשת מעות שאינם בידו על שאינם בידו וכן נראה בשלישי של סכה במה שאמרו אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ליקח ממנו פירות ואם מסר צריך שיאמר מעות אלו שמסרתי לעם הארץ מחללים על פירות שבביתי ויכנסו הפירות לקדשה תחתיהם וכן במסכת יבמות פרק האשה נראה שאפילו הקדש של חברו אדם יכול לפדותו על מעות שלו ואף בלא דעת בעלים ואם כן מה הוצרכו בשביעי של קמא בענין גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש וכו' שהקשה לו מחלול כרם רבעי שהצנועים היו אומרים כל הנלקט היום יהא מחולל על מעות אלו ותירצוה בכל המתלקט ומכל מקום איפשר שזו שבכאן קנס הוא ולא חלול גמור והוא שאמרו יאכל כנגדן ולא אמרו יחלל ויאכל כנגדן ואף זו של סכה אינה אלא תקנת חכמים במקום שאין יכול לעשות תקנה אחרת חשובה ממנה וזה שביבמות שאני הקדש שהוא לגבוה ובעלים ואחרים שוים בו אבל מעשר שני ורבעי ושביעית שהבעלים נהנין מהם אין מן הדין לחללם אלא ברשות בעלים ועל מה שבידו אלא שתקנת חכמים היא:

בד"ה ואם לקח בשוגג כו' וא"ת מה קנס הוא למוכר כו' עכ"ל לכאורה מה קנס שייך בשוגג והא דיחזרו דמים אינו רק משום טעות גם קשה דלכאורה מפרש"י נראה דאי לא יחזרו הדמים היה חל קדושת מעשר על הבהמה ולא היה צריך המוכר להעלות המעות לירושלים ונראה לפרש דקושייתם אינו על השוגג אלא אמזיד במתכוון להוציא מעות מעשר לחולין וכפי שיטת התוספות לקמן בפר"י דאין קדושת המעשר חל אז על הבהמה אלא שנשאר קדושת מעשר על המעות שביד המוכר ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה במזיד תעלה כו' ולכך אין מתחלל בדיעבד גזירה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ואין להקשות מאחר שמן התורה מתחלל איך יחזרו דמים למקומן ויוציא המוכר הבהמה לחולין וי"ל דאה"נ צריך המוכר להעלות לירושלים אלא שהלוקח כו' עכ"ל ולאו מפיו אנו חיין בקושייתו דכבר הקשו התוס' בפרק לולב הגזול ותימה דמשום גזירה כו' לא הל"ל אין מתחללין דיעבד כדמשמע כו' דמשום גזירה דרבנן לא אמרינן אין מתחללין דיעבד וי"ל דאין מתחללין היינו שיחזרו דמים למקומן כו' עכ"ל ע"ש ודבריהם מפורש בת"י בשמעתין וז"ל במתכוין להוציא כו' וק"ק היאך יש כח לחכמים לעקור החילול שחל על הבהמה כו' ושמא אין זה בתורת חילול אלא בתורת מכר ויש כח ביד חכמים לבטל המכר ונמצא שלא חל מעולם קדושת מעשר על הבהמה עכ"ל ואין להקשות דא"כ מאי קא קשיא להו לתוספות לקמן לפרש"י שפירש שהבהמה נתפסת בקדושת מעשר והמעות נתחללו וכי משום קנס נאמר יחזרו דמים למקומן כו' עיין שם ואימא נמי כי הכא דיש כח ביד חכמים לבטל המכר כו' דלא דמי דהכא משום גזירה דשמא יגדל עדרים אמרו כן לבטל המכר כדאמרינן בפרק לולב הגזול דאין מתחללין בדיעבד אבל התם דלאו משום גזירה דשמא יגדל עדרים אמרו כן אלא משום לפני עור וגו' דיודע שהלוקח מתכוון להוציאה לחולין אין זה כדאי לבטל המכר כיון דמדינא חל הקדושה על הבהמה ולא אשכחן ליה בשום דוכתא בכה"ג דליבטל המכר משום האי קנסא דלפני עור וגו' אבל לתירוץ מהרש"ל שכתב אהך קושיא דהכא ודאי קשה מאי קא קשיא להו לתוס' לקמן לפרש"י ואימא דהתם נמי צריך המוכר להעלות גם הבהמה לירושלים ודו"ק:

בא"ד ומההיא דהגוזל קמא דקאמר זבין בהמה כו' שמא אתיא כרבי מאיר כו' עכ"ל מהך דהגוזל הקשו לעיל לפרש"י והוה ניחא להו לפירוש ר"י לעיל דטעמא משום דשמא יגדל עדרים והיינו משום דלעיל הוי מצי לפלוגי דהך דלולב הגזול איירי בבעלי מומין דאפי' דיעבד אין מתחללים אבל בתמימים דחזיין לשלמים אפי' לכתחילה מחללין ובהכי איירי ההיא דהגוזל אבל הכא שהוצרכו לומר דע"כ בתמימים נמי לכתחילה לא משום גזירה דיגדל עדרים קשיא להו שפיר מההיא דהגוזל דזבין בהמה כו' דהיינו אפי' לכתחילה ודו"ק:

ד"ה ואם לקח בשוגג וכו' עד וא"ת מה קנס הוא למוכר וכו' ר"ל מדפרש"י כופין את המוכר להחזיר לו הדמים וכו' משמע דלא ניחא ליה למוכר למעבר הכי אדרבה ריוח הוא לו וכו':

בא"ד שהמוכר בפנינו עי' לקמן בדף זה ד"ה מתקיף וכו':

ד"ה במזיד תעלה וכו' והא דנקט לעיל מתחללין במלתיה וכו' פי' באותה ברייתא דלולב הגזול שהביא לעיל בד"ה אין לוקחין וכו':

תוספות בד"ה ואם לקח כו' פי' בקונטרס דכופין המוכר כו' וא"ת מה קנס הוא זה למוכר כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דקושיית' אמזיד ע"ש בדבריו ודבריו תמוהין מאד דמאי ענין קושיית' לכאן ולמה הוזכרו דברי רש"י לבטלה כיון שאין זה ענין לקושייתם ובאמת לא ידעתי מי הכריחו לכך שהרי דבריהם ברורין שבאו להקשות על פרש"י שכתב כופין המוכר כמו שפי' ג"כ מהר"ם ז"ל מלובלין. אלא דלענ"ד אכולה סוגיא קשיא להו בין בשוגג מאי כופין שייך בזה ובין במזיד אמאי אמרינן בסמוך דקנסינן ליה ולכאורה הוי משמע להו דמעיקר הדין כיון שהחילול שלא כדין אף בשוגג לא הוי חילול כלל ומעות מעשר כל היכא דאיתא דין מעשר עליו וא"כ אדרבא אם לא היינו דנין בשוגג דין מקח טעות היה המוכר צריך להעלותן לירושלים אלא שהמוכר טוען טענת טעות על הלוקח ואיפכא מיבעי' ליה לרש"י לפרש כופין את הלוקח שיחזור המקח ויטול דמיו ויעלן לירושלים ולפ"ז קשיא להו נמי במזיד אהא דשקלינן וטרינן בסמוך מענין קנס ואמאי הא מעיקר הדין דיחזרו דמים למקומן במזיד כיון דמעות מעשר גביה. וע"ז מתרצין שפיר דמעיקר הדין שיהא המקח קיים בין בשוגג בין במזיד כיון שאין הטעות והאיסור במקח הבהמה אלא במעות הלוקח וא"כ היינו מצריכין להלוקח לחלל המעות שביד המוכר וע"ז כתבו שפיר והיינו דפריך וליקנסי' ללוקח דכיון שכן הוא מעיקר הדין א"כ אמאי קנסינן למוכר אדרבא נקנסי' ללוקח כיון דעביד איסורא שלא יהא חוטא נשכר כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה במזיד תעלה כו' וקשה כמאן אתיא כו' דהכי איתא בתוספתא כו' עכ"ל. והא דפשיטא להו דההיא דתוספתא איירי בגבולין ולא מוקי לה בירושלים היינו כדכתבו בפ' לולב הגזול דלא מיתוקמא נמי ברייתא דהתם בירושלים ונהי דמה שכתבו שם משום דבירושלים מותר ליקח בהמה לזבחי שלמים לכתחלה זה לא שייך בהאי תוספתא דשביעית דאדרבא מדנקיט חיה ועוף ובעלי מומין ולא נקיט תמימין משמע דאיירי בירושלים ואפילו לרבנן שרי כיון דחזיא לשלמים אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן להני טעמי דרש"י דוצרת הכסף ולשמא תכחיש אלא כולה מילתא דחכמים משום דשמא יגדל לחוד וסברי בפשיטות דבירושלים לא שייך שמא יגדל כמו שכתבו שם בפ' לולב הגזול דמש"ה לא מיתוקמא ברייתא דהתם בירושלים מדמקשה התם אי ס"ד מעשר ממש הא בעינן וצרת הכסף כו' וא"כ אכתי מדפסיקא ליה להמקשה גופא דלא איירי בירושלים אלמא דסובר בפשיטות דבירושלים לא חיישינן לשמא יגדל ולפ"ז ע"כ ההיא תוספתא דשביעית נמי בגבולין איירי וא"כ מקשו הכא שפיר אברייתא דהכא והוצרכו לתרץ דמתוקמא כרבנן ואיירי בתמימה דחויא לשלמים ואפ"ה אסור לכתחלה והיינו ע"כ משום שמא יגדל דהא להתוספות לית להו הני טעמי דוצרת הכסף ולשמא תכחיש ומ"מ משמע להו דבדיעבד אין להחמיר כ"כ בבהמה דחזיא לשלמים מה"ט דשמא יגדל כל זה נ"ל מוכרח לשיטת התוספות ודו"ק:

מיהו לשיטת רש"י שכתבתי יתיישב יותר דאיכא למימר דהתוספתא דשביעית וברייתא דפ' לולב הגזול איירי כולהו בירושלים דוקא דלא שייכי טעמי דוצרת הכסף ולא טעמא דשמא תכחיש בטורח הדרך כדפרישית לעיל ומש"ה מוקי תלמודא דהתם טעמא משום שמא יגדל ולפ"ז לא תיקשי נמי מה שהקשו בפ' לולב הגזול מהא דטיבעא אפירי לא מחללינן בין לב"ש ובין לב"ה דהא בירושלים ודאי עיקר החילול טיבעא אפירי ונתיישבו ג"כ שאר הקושיות שהקשו שם. ולפ"ן נאמר דבירושלים נמי שייך שמא יגדל כמו שרצו התוס' שם לפרש מעיקרא אלא דהוי קשיא להו מהא דמקשה התם אי ס"ד מעשר ממש הא בעינן וצרת הכסף ומאי קושיא הא בירושלים לא שייך האי טעמא ובעיני יפלא דלכאורה לא קשה מידי דהא למאי דבעי למימר דאיירי במעשר ממש ודאי לא אפשר לאוקמי בירושלים דהא קלטוהו מחיצות ואין פודין אותו אבל למאי דמסיק דאיירי בדמי מעשר שפיר איירי בירושלים ואתיא ככ"ע כן נ"ל לשיטת רש"י:

אחר שכתבתי כל זה אנהרינהו לעיינין מן שמיא וראיתי דמסוגייא דירושלמי סוף פ"ק דמעשר שני משמע דפרש"י ותוספות אלו ואלו דברי אלקים חיים דמעיקרא למאי דבעי לאוקמי ברייתא דלולב הגזול והתוספתא בדמאי דלא שייך ביה טעמא דוצרת הכסף ומתניתין דהלוקח בהמה בשוגג בודאי והוי טעמא משום דאין מעשר שני נפדה בריחוק מקום לכתחלה ובדיעבד שרי והיינו כפרש"י משום דכתיב וצרת הכסף ונתת הכסף וכדפרישית לעיל דרש"י נמי אסיפא דקרא סמיך וכמבואר להדיא בירושלמי אבל לבתר הכי דבעי לאוקמא בירושלמי מתניתין דהלוקח בהמה בשוגג כרבי מאיר ובעי לאוכוחי מהכא דאפי' בודאי נפדה בריחוק מקום ולא חיישינן לטעמא דוצרת ומש"ה מתיר ר"מ לכתחלה דהא ר"מ לא חייש נמי לטעמא דשמא יגדל בזכרים והא דקתני הלוקח ה"ה אפילו לכתחלה אלא משום שוגג נקיט הלוקח וא"כ ע"כ ההיא ברייתא דהכא דקתני אין לוקחין לכתחלה היינו משום שמא יגדל וכפירוש התוספות וכולה רבי יהודא קאמר לה ובמה היינו לפרש מיהו מסקנת הירושלמי סוף פ"ק מייתי ברייתא דתני בן ביבי ונתת הכסף בקירוב מקום אתה מחלל ואי אתה מחלל בריחוק מקום והיינו לגמרי כפרש"י וכדפרישית דרש"י נקיט קרא דוצרת הכסף וסמיך אסיפא דקרא ונתת הכסף והיינו למצוה בעלמא כדמוכח בירושלמי דגבי פירות נמי בשוגג הוי מקח טעות משום דאינו מקיים המצוה כתיקונו הא במזיד יעלה הפירות ויאכל במקום דבדיעבד נתחלל וממילא דא"ש נמי ההיא דהגוזל דמדוחק דא"א בענין אחר אפילו לכתחילה שרי ועוד דבלקחה לשם שלמים מודה רש"י דלא שייך ביה טעמא דוצרת ורבי יהודה דאיירי במתכווין לשם שלמים היינו משום שמא תכחיש כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ותלי"ת שהנחני בדרך אמת ודו"ק:

בא"ד ואור"י דאתיא כרבנן כו' דאיירי בתמימה דחזיא לשלמים כו' ולפ"ז הא דקאמר ר"י בד"א במתכווין ולקח תחלה לשם שלמים לאו דוקא אלא בתמימה דחזיא לשלמים אלא דלכאורה הלשון לא משמע כן ועוד דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסיק עלה אבל במתכווין להוציא מעות מעשר שני לחולין ופירשו התוספות בסמוך בד"ה אבל דהיינו שמוסר המעות למוכר שיעלנו לירושלים ובתר הכי קתני סיפא דהאי תוספתא גופא במילתא דר"י אם היתה בעלת מום כו' ואיפכא ה"ל למימר בד"א במתכווין לשם שלמים דהיינו בתמימה דחזיא לשלמים אבל אם היתה בעלת מום יחזרו דמים למקומן וכלפי האי סיפא דאבל במתכוון דמפרשים התוספות שמוסר המעות לקדושת מעשר והבהמה לשם חולין ה"ל למיתני ברישא בד"א שלקחה לשם מעשר אבל במתכוון ולקחה לשם חולין. אבל למאי דתני עכשיו לא הוי רישא סיפא ולא סיפא רישא. ולכאורה היה נ"ל דפירוש התוספות דהכא היינו בשיטת רש"י דבסמוך בד"ה אבל במתכווין אלא כיון דהכל מפירוש ר"י לא ניחא לי בהכי וצ"ע ודו"ק ועיין בדיבור הסמוך:

בא"ד והכי נמי איתא בתוספתא כו' אם היתה בעלת מום או שהיו פירותיו טמאין כו' עכ"ל. ולפירושם בההיא דבעלת מום הטעם משום שמא יגדל ובפירות טמאין כיון דאין ראויין בירושלים משא"כ לשיטת רש"י שכתבתי דבמה היינו לחלוק וא"כ לרבי יהודא בבעלת מום ובפירות טמאין הטעם שוה בהן דמחשבתו ניכר' מתוך מעשיו שאינו רוצה להעלותן לירושלים אלא לאכלן בעירו דאי לירושלים ה"ל לקנות בהמה תמימה דחזיא לשלמים דסתם בהמות מעשר בירושלים הויין שלמים כמבואר בכמה דוכתי ועיין עוד בסמוך בד"ה אבל במתכווין דלדעתי מהאי תוספתא דמייתי התוספות הוי תיובתא לדידהו וסייעתא לפרש"י ודוק היטב:

גמרא והאנן תנן רבי יהודא אומר במזיד קידש ופירש"י דכיון דליכא טעות משום קנסא לא אמרו רבנן דליבטל עכ"ל. ויש לתמוה אסברת המקשה דהא דקנסו רבנן ואמרו דלא הוי זבינא משום דהוי מידי דממונא וכה"ג אשכחן טובא דהפקר ב"ד הפקר משא"כ בקידושין אמאי פשיטא ליה דליבטלו הקידושין ואדרבא בכל דוכתי מקשה הש"ס מי איכא מידי דמדאורייתא הוי קידושין כו' ואיצטריך לשנויי דאפקעינהו רבנן לקידושין מיהו היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא פסיקא מילתא ואטו מי עדיף מהא דתנן בפירקין בערלה ואיסורי הנאה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אף על גב דתפסי דמיהן מדרבנן והוה ליה איסורי הנאה ואפ"ה לא החמירו לענין קידושין כ"ש הכא ואפשר דקשיא ליה אהא דקתני במזיד קידש משמע דלכתחלה אין צריך קידושין אחרים לכתחלה דכה"ג מדייק הש"ס בנדרים דף מ"ו בהא דמכרן וקידש בדמיהן ודוחק. מיהו לפרש"י יש ליישב קצת דהכא נמי לענין יחזרו דמים למקומן אף על גב דמדינא חל קדושת מעשר על הבהמה אפ"ה משום קנסא הפקיעו חכמים קדושת מעשר מהבהמה וא"כ ה"נ לענין קידושין הוי ליה להחמיר להצריך קידושין אחרים כ"ז יש ליישב בדוחק לפי שיטת רש"י משא"כ לשיטת התוספות דעיקר הקנס שמא לא תעלה לירושלים וא"כ אמאי פסיקא ליה להמקשה לבטל קידושי דאורייתא משום חששא זו ויש ליישב בדוחק. מיהו לולי פרש"י ותוספות היה נ"ל לפרש קושיית המקשה בפשיטות דאכתי לא סלקא אדעתא דהמקשה דטעמא דרבי יהודא דיחזרו הדמים למקומן הוי משום קנסא אלא קס"ד דמדינא קאמר ר"י דלא הוי זבינא כלל אי משום דסבר ר"י נמי דמעשר ממון גבוה הוא דהא לא אשכחן בשום דוכתא דפליג רבי יהודה אדרבי מאיר כ"א במתניתין דהכא ועוד דהא בפרק חלק אסקינן דבגבולין מודה רבי יהודה דממון גבוה הוא ובפרק קמא דבכורות נמי אמרינן דסבר רבי יהודה דכיון שהקפידה תורה בכסף צורה אסור בהנאה ומקשה התם נמי מדאמר רבי יהודה במזיד קידש ומשני נמי כדהכא ע"ש וסברת המקשה בזה דסובר רבי יהודה דאין לו רשות לשנות כלל במעשר בגבולין אלא מה, שאמרה תורה וצרת הכסף מיהו כבר כתבתי בשיטת רש"י דכ"ע מודו דתפסי מיהו קדושת שלמים בדיעבד אבל כל שלא לקח לשם שלמים לא הוי זבינא כלל מדאורייתא וא"כ מקשה שפיר והתנן ר"י אומר במזיד קידש והיינו כדמקשה בבכורות וה"נ איתא בירושלמי פ"ק דמעשר שני דכל היכא שאין לו רשות למכור אין לקדש בו ע"ש וע"ז משני שפיר אמר ר"א אשה יודעת והיינו כדמשני נמי בבכורות דע"מ שתעלה לירושלים ודאי רשאי למכור כרבי יהודא וה"ה לקדש במאי דביני ביני וכמ"ש לעיל בפיסקא דמעשר שני ובל' התוספות בד"ה איהי לא ניחא לה וא"כ ה"נ אפילו קידשה סתם במעות מעשר כיון דאשה יודעת הו"ל כאילו התנה שתעלה לירושלים וע"ז מקשה רבי ירמיה דע"כ ליתא להאי סברא דמסתמא אשה יודעת וה"ל כאילו התנה דא"כ בבהמה טמאה נמי אמאי אמרינן דיאכל כנגדן ואדרבא היה לנו לכוף את המוכר לעלות לירושלים דהא ה"ל כאילו התנה ומשני דודאי לא הוי כאילו התנה אלא הכא באשה חבירה דידעה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך בל' התוספות דע"כ לית ליה לר"י דמתניתין דיאכל כנגדן כן נ"ל נכון לולי שרש"י ותוספות לא פירשו כן ועם כל זה לא נמנעתי לכתוב כיון דסוגיא דשמעתין בהכי רווחא וסוגיא דבכורות מסייע לי ודו"ק:

תוספות בד"ה אבל במתכוון כו' פי' בקונטרס כו' וקשה טובא חדא דאטו ברשיעי עסקינן כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י לא' א'. דמה שהקשו אטו ברשיעי עסקינן דמלבד שאין זו קושיא כ"כ דאף דלשון מזיד בכל מקום היינו ברשיעי מ"מ כאן אין הכרח לפרש דאיירי ברשיעי דנהי דלענין להוציאה לחולין הוי מזיד מ"מ בהא מיהא טעי שסובר שרשאי לזקוף דמי המעשר במלוה ויאכל כנגדן בירושלים וזה מוכרח דאלת"ה תיקשי יותר לפירוש התוספות דהאי במתכוין היינו שהתנה עם המוכר שיהא המעות בקדושה ויעלה לירושלים דא"כ הא דאמר רבי יהודא בתוספתא שהביאו התוספות בדיבור הקודם בפירות טמאים דבמזיד נמי יחזרו הדמים למקומן והנהו פירות טמאין היכי דמי אי בהתנה עם המוכר שיעלה המעות לירושלים מאי איריא פירות טמאין אפילו טהורין נמי יחזרו דמים למקומן כיון שאין אנו מאמינים לו ואדרבה בפירות טהורין חיישינן טפי שלא יאמין לנו כמ"ש התוספות ואי בקנה הפירות טמאין להוציא לגמרי מעות מעשר לחולין תיקשי להו נמי אטו ברשיעי עסקינן ומה"ט גופא שהקשו לפרש"י דהא לר' יהודא לקוח בכסף מעשר אינו נפדה אע"כ דאיירי בהכי שרוצה לזקוף דמי המעשר במלוה ולאכול כנגדן וא"כ ה"ה לפרש"י. וקושיא השניה שהקשו מאי לפני עור איכא הכא נ"ל דרש"י נמי לאו דוקא בלאו דלפני עור איירי אלא לישנא קלילא בעלמא נקיט ואיסורא וקנסא דרבנן הוא משום שנותן מכשול כדמסקינן בשמעתין להדיא האי לישנא לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ואדרבא לפירוש התוספות דהקנס הוא לפי שאין אנו מאמינין לו לא שייך האי לישנא שפיר. וקושיא השלישית שהקשו כיון שהבהמה נתפסת בקדושה וכי משום קנס נאמר שיאכלנה חוץ לירושלים כבר כתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דקושיא זו נמי קשה לדידהו בהא דאמרינן דבדיעבד לא נתחלל משום גזירה שמא יגדל ונדחקו ליישב ואין צורך לכפול הדברים דעכ"פ לפי פירושם אין כאן מקום להקשות על רש"י. ובר מן דין נ"ל דמה שכתב רש"י דהמוכר יודע שהמעות מתחללי' על הבהמה כו' לאו משום דלקושטא דמילתא מתחללות שיתפוס הבהמה בקדושה דמהיכי תיתי נאמר שיתחלל בעל כרחו כיון שהוא אינו רוצה בכך ולכאורה בכל דיני חילול דהקדש ומעשר לא אשכחן חילול בלא כוונה לבר משביעית דתופס דמיו אלא דכוונת רש"י היא לפי שהמוכר יודע דמעות בעלמא מתחללים על הבהמה אם רוצה הלוקח בכך ואם כן סבר המוכר דאיהו לא עביד איסורא שמוכר לו דבר הראוי להתחלל ומשום הכי המעות שבידו חולין והלה יאכל כנגדן ובאמת שזה אסור דעיקר המצוה שיעלה הבהמה לירושלים לשם שלמים וא"כ עבר על לפני עור באיסור דרבנן כדפרישית. וקושיא הרביעית שהקשו מאי פריך והאנן תנן הא לא דמי כלל כו' אבל הכא האשה אומרת שתוליכני לירושלים כו' עכ"ל. ולא ידענא אמאי פשיטא להו דהמקשה הוי סבר דאיירי שהאשה אומרת שתוליכני לירושלים ואדרבא טפי משמע דמקשה הוי סבר דקידושין הוי בגבולין והתרצן הוא דמשני דע"מ שתוליכני לירושלים קיבלה מכלל דהמקשה לא הוי סבר הכי וכדמשמע נמי הסוגיא דפ"ק דבכורות ועיין מ"ש בזה בדף נ"ג ע"ב בלשון התוספות בד"ה איהו לא ניחא ליה ועוד יישוב אחר על זאת הקושיא אבאר בסמוך בלשון התוספות בד"ה מתקיף לה: