מסכת קידושין דף נ״ה עמוד ב׳

תהי בה ר' יוחנן בהא דרבי אושעיא:

וכי אומרים לו לאדם כו' דכל בהמות מזבח אסור לחללה תמימה שנאמר אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ואמר מר (מנחות דף קא.) בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר יכול יופדו על מום עובר כו' וזה שבא לימלך ולחוב בדמיה נאמר לו עמוד וחטא לחללה מזיד בשביל שתזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו:

אלא אמר רבי יוחנן הא דקתני זכרים עולות לא היא ולא דמיה קריבין בעודה תמימה אלא ממתין לה עד שתומם מום קבוע ויהא מותר לחללה ומייתי שתי בהמות חדא לעולה וחדא לשלמים ומתנה אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה וחבירתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחבירתה עולת נדבה:

דמייתי נמי תודה ומתנה:

ודילמא אשם הוא וליכא למימר דנייתי נמי אשם דאין אשם בא נדבה:

ומשני אשם בן שתי שנים דאשם גזילות ומעילות ושפחה חרופה כתיב בהן איל והאי מתני' דאשתכח בן שנה וליכא לספוקי באשם:

ודילמא אשם נזיר או אשם מצורע דכתיב בהו כבש:

בזמנו כל זמן שהוא ראוי לפסח:

דמייתי נמי תודה וא"ת ואמאי צריך להביא בהמה אחרת לתודה באותה עצמה שיעשה זבחי שלמים יתנה ויאמר אם אינה שלמים תהא תודה ואי משום המתנות הוו שוין ואי משום דלא שוו באכילתן דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ותודה ליום ולילה ואין מביאין קדשים לבית הפסול ע"כ האי תנא קסבר דמביאין מדקתני בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים ואע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלים לב' ימים ולילה אלמא לא חייש מן האכילה וי"ל משום דתודה בעי לחם וא"ת לייתי לחם ויתנה אם היא תודה הרי לחמה ואם היא שלמים תהא הלחם נדבה הא אין לחם בא נדבה וחולין בעזרה הוא כדאמרינן בפרק התודה (מנחות דף פ:):

ודילמא אשם הוא ואם תאמר ויתנה באותן של שלמים דהא שוו במתנות ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאים קדשים לבית הפסול ויש לומר דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים ואין לומר שיתנה לנסכים ויאמר אם היא שלמים מוטב ואם לאו יהו נסכי נדבה שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפן על גבי אישים:

ודילמא אשם נזיר ואשם מצורע הוא ואם תאמר אשם מצורע מיהא יתנה בשלמים שהרי שוין הן בנסכים ויש לומר דעיקר קושיא מאשם נזיר ואשם מצורע נקט אגב אשם נזיר עוד י"ל דבאשם מצורע איכא חששא אחרינא שצריך ליתן מדמו על בהונות מצורע והכא ליכא מצורע עוד אמר ה"ר שמשון מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד האשם ויביא אחר תחתיו ולא ידע שנמצא ויהיה אותו שיביא חולין לעזרה משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר (ולמיתה) [ולרעייה] אזלא והשתא ניחא דלא מצי להקשות מידי אבל בעולה ליכא למיחש להא אם יביא עולה אחרת שהרי עולה בא נדבה:

שלא בזמנו הוי שלמים וא"ת כיון דמזהר זהירי בפסח איך יבא לידי פסח שלא בזמנו וי"ל דלפעמים הפסח חולה ומפריש אחר או שמא מיירי בפסח שנטמאו בעליו אי נמי כגון שהפריש שני פסחים לאחריות שעכשיו לא נקרב אלא אחד מהן ונשאר אחר זמנו:

אשתכח בת שנתה מאי אבל לעיל גבי אשם לא מצי למיבעי אשתכח בת שתי שנים מאי לפי שנוכל לומר שיהיה תקנה ברעייה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ואם כן תרעה עד שתסתאב והדמים יהיו לקייץ המזבח אבל בחטאת אין בה תקנה כלל ומשום הכי בעי גמרא ומאי תקנתיה וא"ת לעיל דקאמר זכרים עולות ליחוש דילמא שעירי רגלים וראשי חדשים שהם חטאות צבור והם זכרים וא"כ אמאי לא בעי גמרא לעיל כי הכא דילמא חטאות צ"ל דלהא ליכא למיחש דהא לב ב"ד מתנה עליהם שאם נאבדו יהיו חולין:

אין לוקחין בהמה במעשר שני פירש בקונטרס חוץ לירושלים משום דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך דהתורה הקפידה בכסף צורה ועוד שמא תכחש בטורח הדרך ולא נהירא דהא דבעינן כסף צורה היינו דוקא דרך חילול כגון לקנות דבר שאינו אוכל שאז צריך לחזור ולמכור אבל במקח להוליך בהמה ולאוכלה בירושלים שרי ולא בעינא כסף צורה והכי נמי אמר בהגוזל קמא (ב"ק דף צז:) מי שיש לו מעות בבבל שאינם יוצאין בירושלים זבין בהמה בבבל וממטי לה בירושלים אלמא לא בעינן כסף צורה מיהו ללישנא דשמא תכחיש לא קשה כולי האי דאיכא למימר דיותר טוב לקנות בהמה ולהעלותה לירושלים ואע"ג שמתכחשת מטורח הדרך מלהביא המעות של בבל שאינם יוצאים בירושלים אבל ללישנא דכסף צורה קשה טובא כדפרישית לכך נראה לר"י לפרש דהיינו טעמא דאין לוקחין בהמות כו' גזירה שמא יגדל עדרים עדרים והכי נמי אמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) דקאמר התם מעות מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים על שחוטים מתחללין על חיין אין מתחללין ומסיק מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי הכל אין מתחללין על חיין שמא יגדל מהם עדרים ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקבות אי לא דרבי מאיר לא גזר ורבנן גזרי והכא דקאמר אין לוקחין גזירה זכרים אטו נקבות ואם תאמר כיון דטעמא הוי משום גזירה אמאי קאמר התם לשון מתחללין דמשמע אפילו דיעבד לא מהני והא אמר בכל דוכתי דכל דבר שהוא דרבנן בדיעבד מהני ואם כן מחללין מיבעי ליה דכוותיה אמרינן בפרק הזהב (ב"מ דף מה:) דקאמר התם אלא מאי דרבנן אין מתחללין אין מחללין מיבעי ליה ויש לומר כיון דבההיא דלולב הגזול יש תקנה לעשות לומר יחזרו דמים למקומן כדקאמר הכא משום הכי קאמר דאפילו דיעבד לא מהני דאי אמרינן מהני כך לי דיעבד כמו שהיה עושה אותו בתחלה:

ודלמא תודה היא דמייתי נמי תודה ובההיא דשלמים גופא מתני אי תודה היא ליהוי תודה, משום לחמים דמייתי בהדי תודה ושלמים אין טעונין לחם. ואם תאמר יקדישנו ללחם בפני עצמו, לא אפשר, דאין מקדישין לחם בפני עצמו. ועוד יש לומר שאם התנה על של שלמים גופה יביא קדשים לבית הפסול, דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, ותודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה עד חצות, ודלמא שלמים הוא, ואי הותיר ליום שני אינו אוכלו מספק תודה ונמצא מביאו לבית הפסול. והיינו טעמא נמי דכי פרכינן ודלמא אשם הוא, לא אשכחן פירוקא, אלא בדאישתכח בן שנה, ואי לאו טעמא דמביאו לבית הפסול הא אפשר להתנות בשלמים גופיה ולומר הכי, אם אשם הוא יקרב אשם ואם שלמים יקרב שלמים ואם עולה היא יהיו שלמים נדבה וזו עלה תחתיה, ואפילו תאמר דאשם שנתכפרו בעליו הוא דניתק לרעיה ודמיו עולת נדבה, הא מצי מתני בבהמה אחרת של עולה, ולימא הכי ואם אשם שנתכפרו בעליו הוא תהא זו עולת נדבה תחתיה והאחרת שלמי נדבה, אלא שאם היה מתנה על השלמים כך היה ממעט באכילתה, דלמא שלמים הם ודינן לב' ימים ולילה אחד, והשתא מספק אשם לא מצי אכיל מיניה אלא יום ולילה עד חצות, ונמצא מביאו לבית הפסול. והקשו בתוס' דאם כן מאי פריך ודלמא פסח הוא, ומשני בזמנו מזהר זהיר ביה שלא בזמנו (כו') שלמים הוו, כלומר והא מייתי שלמים ונפיק ביה ידי חובת פסח שלא בזמנו, ומאי קמשני דהא פסח שלא בזמנו אף על פי שקרב שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפסח שני פרק האשה (פט, א), אלא ודאי על כרחין שמעתין כר' שמעון אתיא, דאמר בפרק התערובת (זבחים עה, ב) דמביאין קדשים לבית הפסול, אלא טעמא דמייתי תודה ולא מתני' בההיא דלשמים, משום לחם הוא, כטעמא קמא דכתיבנא, וטעמא דאשם ולא מתני כדאמרן, היינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דתנא לא מספקא ליה שיהא אשם מדלא קתני זכרים עולות ואשם, והא דמקשינן ודלמא תודה היא, ומשני דמייתי נמי תודה, משום דתודה בכלל שלמים היא. והלכך כיון דקתני בברייתא דמייתי שלמים אפשר דתודה נמי בכלל, והיינו נמי דכי משנינן אשם בן שתי שנים הוא ואשתכח בן שנה, ולא בעי אשתכח בן שתי שנים מאי כדבעי לקמן אשתכח בת שנתה מאי, דפשיטא ליה דאשתכח בן שתי שנים דמייתי אשם נמי ומתני.

הא דאמרינן פסח בזמנו מזהר זהירי ביה שלא בזמנו שלמים הוא. קשיא לן ואי בזמנו זהירי ביה שלא בזמנו היכי משכחת ליה. יש לומר דפעמים שהפסח חולה וחוזר ומפריש אחר, ואפילו הכי בזמנו מזהר זהירי ביה, אבל שלא בזמנו לא זהירי ביה אינשי, ודלמא נאבד, ויש מפרשים דבזמנו אי אפשר שלא ישמעו לפי שהם זהירין ומרדפין אחריו, אבל לאחר הפסח יש לחוש שמא רדפו אחריו ולא נמצא והרי הוא קרב שלמים.

ודילמא תודה היא דמייתי נמי תודה איכא למידק ולמה ליה לאתוי בהמה לתודה דהא בשל שלמים נמי מצי לאתנויי שאם שלמים תהא תודה ואם לאו תהא נדבה דתודה נמי קדשים קלים היא. תירץ הראב"ד ז"ל דטעמא משום דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ותודה אינה נאכלת אלא יום ולילה והוה ממעט באכילת שלמים ומביא קדשים לבית הפסול שהוא אסור. ולא נהירא דהא בסמוך אמרינן פסח בזמניה מזהיר זהירי בי' שלא בזמניה שלמים הוא כלומר ומתני' בשל שלמים הוא ואמאי דהא שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחת ואלו פסח בשאר ימות השנה אע"פ שהיא שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה אלא ודאי ש"מ דבכי ה"ג דהוה ספקא משום תקוני גברא לא חיישי' למעוטי זמן אכיל' קדשי' וכר' שמעון דאית ליה בפ' התערובות תקוני גברא מביאין קדשים לבית הפסול אבל הנכון דמשום לחמי תדדה שא"א להקדישן בפני עצמן בלא תודה הוא צריך להביא תודה ולחמה דאלו מתניתין בשל שלמים ולא מייתי לחם דילמא תודה היא והוה בעי לחם ואי מתני' בשל שלמים ומייתי לחם דילמא שלמים היא דלא בעינן ללחם והוה לחם חולין בעזרה דאין מתנדבין לחם בלא תודה ולא תודה בלא לחם הילכך לא אפשר עד דמייתו תודה ולחמה:

ודילמא אשם הוא ופרקינן אשם בן שתי שנים הוא כדכתיב ביה איל והא אשתכח בן שנה. תמיהא מילתא אמאי לא אקשינן אישתכח בן שתי שנים מאי איכא למימר ותו אמאי לא מתרצינן דמייתי נמי אשם. ואיכא למימר דלישנא דמתניתין דייקא דלא מייתי אלא מידי דהוה זבחי שלמים או עולה כגון תודה או פסח וכיוצא בו מדקתני זכרים עולות ופירש"י דזבחי שלמים ואף עולות קאמר הלכך אשם דלאו שלמים הוא ולא עולות לא מייתי ומשום הכי אמרינן דתנא לא איירי אלא בשנמצא בן שנה אבל אשתכח בן שתי שנים לא איירי ביה ואי משכח ליה הכי נמי דמייתי אשם נמי ואקשינן דאפילו מיירי מתניתי' בדאישתכח בן שנה ליחוש דילמא אשם נזיר או אשם מצורע הוא ופרקינן דלהא לא חיישינן דלא שכיחא ומקשי' ודילמא פסח הוא ומפרקינן דלא חייש ליה תנא משום דאי בזמניה מיזהר זהירי ביה ולא חיישינן ליה ואי שלא בזמניה שלמים הוא ומתני' בשל שלמים. ותמיהא מילתא היכי קאמר דפסח בזמניה מיזהר זהירי ביה למינטרה ולא מיתבד להו א"כ שלא בזמניה היכי משכחת לה דכיון שלא נאבד בזמנו הא אקרבוה דמתניתין בתמימים עסקי'. ואיכא למימר דאפשר דהיה חולה בזמנו דלא חזי להקרבה ואח"כ הבריא וחזי להקרבה ואכתי לא מיחוור דהא תנן חבורה שאבד פסחה דאלמא זימנין דמיתבד. והנכון דהכי קאמר פסח בזמניה מיזהר זהירי ביה וכי מיתביד להו בעלים מחזרים אחריו וכיון שזה אפשר ולא מצא לו בעלים ודאי לא פסח הוא. ודילמא בכור או מעשר הוא והיכי לא חייש תנא להכי ופרקינן למאי ניחוש להו למיכלניהו במומן הא נמי מתאכלי במומן כלומר בתורת בכור ומעשר:

נקבות זבחי שלמים ודילמא כו' אשתכח בת שנתה מאי איכא לפרושי דהכי מקשה נהי דלא אייירי תנא בהכי מ"ע אי משתכח מה יהא דינו ניחוש לחטאות או לאו א"נ משום דאוקים רישא דזכרים כדאשתכח בן שנה משמע ליה דסיפא נמי בהכי מיירי ואמרי' דאשתכח עז בת שנתה כיון דלא אפשר לה בהקרבה לא אכלי לה אלא כונסה לכיפה והיא מתה מאיליה שכן הדין בכל חטאות דלא מיקרבא:

תנו רבנן אין לוקחין בהמה במעות של מעשר שני פי' משום דטיבעא אפירי לא מחללי' ותו שמא תמות או תכחיש ואם לקח בשוגג כסבור שהם של חולין יחזרו דמים למקומן דאנן סהדי דאלו הוה ידע מוכר דמעות מעשר הם לא היה רוצה דהא בקדושתייהו קיימי וצריך להעלותם לירושלים לאכלן וכיון דכן השתא דלא ידע הוה ליה טעות וחוזר במזיד תעלה ותאכל בירושלים דהשתא מעות חולין הוא ואף על גב דלא ידע מוכר במילתא לית לן בה דהא ליכא טעותא וקא מפרש ואזיל היכי דמי דמעות נפקי לחולין בד"א כלומר דבמזיד תעלה ותאכל בירושלים במתכוין לוקח ולקח מתחילה לשום שלמים דהוה ליה בקדושת מעשר וחיילה קדושת מעות עלה אבל במתכוין לוקח להיות הבהמה חולין להוציא מעשר שני לחולין לא שנא שוגג ולא שנא מזיד כלומר בין שיודע מוכר שהם מעות של מעשר ועושה כן במזיד בין שאינו יודע ועושה כן בשוגג לא מתחלי מעות דכיון דלא ידע מוכר דצריך לאוכלה בירושלים מקח טעות הוא ויחזרו דמים למקומן ואקשינן אי במזיד אמאי לא מתחלי דהא אנן תנן במזיד ריה"א קודש אלמא נפקי לחולין אר"א אשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידי' ועולה ואוכלתן בירושלים. פירוש לעולם הא דקתני מתניתא קידש לאו משום דנפקי לחולין אלא משום דאודעה דמעות מעשר הם וסבר' וקבילה עלה לעלות לאכלו בירושלים מה שאין כן במוכר דהתם דאף על גב דאודעי' דמעות מעשר הם הוא סבור דמדינא יצאו לחולין ואינו צריך להעלותם לירושלים אבל אשה כיון דאודעה דמעות מעשר הם ליכא טעותא דיודעת היא שצריכה לאכלה בירושלים וסברא וקבילה:

אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלם ולא סוף דבר בעירו או שלוקח בהמות הרבה שאסור שיש לחוש שמא יגדלם עדרים עדרים וישהא אותם שלא לבערם בשנה שלישית כמו שביארנו בשלישי של סכה אלא אף בבהמה אחת ובדרך הליכתו לירושלם שהדבר מוכיח שלאכלה עכשו בירושלם הוא מכוין אסור מפני שכל שלוקח בכסף מעשר חוץ לירושלם צריך להיותו דרך חלול וכבר אמרו טיבעא אפירא לא מחללינן ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך ואם לקח בשוגג שלא ידע הלוקח שהם מעות מעשר יחזרו המעות למקומן שמקח טעות הוא ואם ברח המוכר תעלה ותאכל במקום ואין קונסין את הלוקח לעלות ולאכול כנגדן אחר ששוגג היה ובמזיד אם נתכוין ליקח לאכילת מעשר לשם שלמים שהרי כל בהמות הניקחות בכסף מעשר נאכלות בירושלם כמו שהתבאר במנחות תעלה ותאכל במקום ר"ל בירושלם הואיל ואין כאן מקח טעות ואם נתכון להוציא המעשר לחלין ר"ל ליקח הבהמה בתורת חלין גמורים ליאכל חוץ לירושלם או בירושלם מתורת חלין גמורין יחזרו דמים למקומן שקונסים אף המוכר ואם ברח המוכר יעלה ויאכל כנגדן ר"ל שיקח מעות אחרות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהיו מתחללות על אלו ויעלם ויאכלם בירושלם וגדולי המחברים פוסקים בהפך שמיעה זו שבמזיד יחזרו דמים למקומן ובשוגג תעלה ותאכל במקום והוא תמה שהרי ר' יהודה לפרש דברי חכמים בא:

בד"ה דמייתי נמי תודה כו' ואע"ג דפסח אינו נאכל כו' עכ"ל ר"ל גם בפסח שלא בזמנו דמיקרב שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה אחד דהיינו מותר הפסח דאמרינן ביה הכי בפרק האשה וק"ל:

בד"ה ודלמא אשם הוא כו' הא סמיכה לא מעכבא כו' עכ"ל צ"ע דא"כ הדרן קושיין דלעיל לדוכתין דהיא עצמה תיקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מיעכבא כדפרכינן בפרק האשה גבי פסח אלא משום מתנות דאילו פסח מתנה אחת ואילו שלמים ב' שהן ארבע מאי נ"מ והא תנן כל הניתנין על מזבח החיצון שניתנין במתנה אחת כיפר כו' ואי נימא הכא כדמסיק שם אימר דקאמרינן לענין דיעבד לכתחילה נמי בתמיה א"כ ה"נ נימא הכי הכא לענין סמיכה וע"ש בתוספות ודו"ק:

בד"ה אשתכח בת כו' דכל שבחטאת מתה באשם רועה וא"כ תרעה עד שיסתאב והדמים כו' עכ"ל מיהו ברייתא לא מתוקמא אלא בנמצא בן שנה אע"ג דהאי נמי לא נאכל אלא במומו משום בכור ומעשר כדמסיק לעיל מ"מ הך מלתא חדתא באשם דהדמים יהיו לקיץ המזבח לא הוזכר בברייתא אלא דבבן שתי שנים המקשה ידע לעשות תקנה שלא הוזכרה בברייתא דהיינו תרעה כו' והדמים כו' אע"ג דבחטאת נמי ידע שמתה היכא דבאשם רועה מ"מ מתה לא מקרי תקנה ודרך שאלה קאמר בת שנתה מאי אי איכא תקנה אי לא וקאמר מדתני חנניה כו' דלית לה תקנה בבת שנתה ודו"ק:

בד"ה אין לוקחין כו' משום דכתיב וצרת הכסף וגו' וה"נ אמר בהגוזל כו' אלמא לא בעינן כסף צורה כו' עכ"ל ומתוך שמעתין דקתני במזיד תעלה ותאכל במקום ליכא לדחויי פרש"י דאימא למצוה הקפידה תורה לכסף צורה ולא לעיכובא ודו"ק:

אמר מר זכרים עולות דלמא תודה היא כבר כתבתי דקשיא לי אכל הני דמקשה ודלמא תודה היא ודלמא אשם הוא ודלמא פסח הוא ומאי קושיא הא ודאי רוב קדשים עולות ושלמים נינהו ואיכא נמי מיעוט חולין שיכול להקריבן עולות וא"כ מאי מקשה כל הנך קושיות ואמאי לא נימא כל דפריש מרובא פריש כדמשמע להדיא בר"פ התערובות דאפילו בקדשים נמי אפילו לכתחלה אמרינן הכי אם לא היכא דשייך גזירה שמא יקח מן הקבוע משא"כ הכא דלא שייך האי גזירה ויש ליישב דדוקא התם בפרק התערובות דאיכא פסידא דקדשים טובא שהרי נתערב המיעוט ברוב ועוד שאין זה הספק דתערובות עומד להתברר מש"ה הוי אמרי' שפיר כל דפריש כו' משא"כ הכא דליכא תערובות דהתירא וגם הספק עומד להתברר שמא יבאו הבעלים ויתנו סימן ובזיא מילת' שהוא גנאי למזבח שהקריבו דבר פסול מש"ה איכא למיחש בכל הנך חששות לכתחילה כן נ"ל:

העולה מיהא מדברינו דלא איירי בשמעתין אלא בחששא דרבנן בעלמא והיינו כדפרישית לעיל בסוגיין אלא שעדיין אין זה מספיק דכיון דאוקמינן למתניתין דהכא דאיהי ודאי לא קרבה אלא בא לחוב בדמיהן לר' אושעיא או ממתין עד שתומם לר"י א"כ תו ליכא גנאי מובח והדרא קושיא לדוכתא דלמא אין צריך לעשות תקנה אלא לזכרים עולות ולנקבות זבחי שלמים דרובן הכי הוי משא"כ להנך חששי דתודה ואשם דמיעוטי נינהו לא טרחוהו רבנן ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דאיכא למימר דפשיטא ליה לתלמודא דמתניתין ע"כ לחששא דמיעוטא נמי חייש דאל"כ אפי' זכרים היה יכול להקריב שלמים דרוב זבחים שלמים נינהו משום הלקוחות בכסף מעשר דאין לוקחין נקבות כדבסמוך וכ"ש דאיכא נמי מיעוט חולין וה"ל עולות מיעוטא אע"כ מדקתני זכרים עולות מוכח דחייש למיעוטא אם כן מקשה שפיר ודו"ק:

תוספות בד"ה ודלמא אשם וא"ת ויתנה כו' ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה כו' עכ"ל. תיוהא קא חזינא הכא דהא ודאי כל האשמות טעונין סמיכה כדתנן להדיא במנחות דכל הקרבנות יחיד טעונין סמיכה אלא דבאשם מצורע לחוד איכא למ"ד דלאו דאורייתא אלא דרבנן ונ"ל ליישב דכוונתם דבשלמים ודאי נוכל לקיים סמיכה בבעלים שזה המוצאה ורוצה להתחייב בדמיהם מיקרי בעל הזבח דשלמים שבאין בנדבה משא"כ בחששא דאשם א"א לקיים סמיכה בבעלים אלא דלפ"ז לשון ואשם אין טעון סמיכה הוא מגומגם לגמרי ויש ליישב בדוחק דהכי קאמרי דמשום חששא דאשם אין קרבן זה טעון סמיכה וא"א לקיים בו מצות סמיכה כלל דסמיכה בבעלי' בעינן ואי אשם הוא ה"ל איהו כאחר ועובד עבודה בקדשים כנ"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון) דף נד ע"ב תוס' בד"ה ודילמא אשם וא"ת ויתנה כו' ואשם אין טעון סמיכה עכ"ל. ויש לתמוה טובא דהא משנה מפורשת היא במנחות דכל קרבנות יחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח אלא דבאשם מצורע לחוד אמרי' בעלמא דאין טעון סמיכה מדאורייתא וכתבתי ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

גמרא ת"ר אין לוקחין בהמה בכסף מעשר שני כו' משנה הוא בפרק קמא דמעשר שני עד אמר רבי יהודה ונראה שזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש טעמא משום דכתיב וצרת הכסף בידך או משום שמא תכחיש ושביק טעמא דשמא יגדל עדרים שמפורש בגמ' פרק לולב הגזול אלא משום דסתם משנה ר"מ ור"מ לא חייש שמא יגדל בזכרים והכא במשנה ובברייתא ע"כ בזכרים איירי דאי בנקבות לא שייך למיתני בסיפא תעלה ותאכל במקום דהא בנקבות אפילו בדיעבד אין מתחללין וכדאיתא פרק לולב הגזול לכ"ע לכך הוצרך רש"י לפרש הני טעמי אחריני דר"מ מודה בהו דלכתחלה אסור אבל בדיעבד סובר ר"מ דמתחלל בזכרים דהנך טעמי לא הוו אלא לכתחלה כמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י ומדאמרי רבנן בפרק לולב הגזול דאפילו זכרים אין מתחללין בדיעבד הוצרך רש"י לפרש שם טעמייהו דגזרי זכרים אטו נקיבות וכמו שהביאו התוס' בשמעתין מהירושלמי ובלא"ה איצטריך התם האי טעמא דגזרינן זכרים אטו נקבות לרבנן דהא בשביעית נמי אמרי דאין מתחללין אף ע"ג דבשביעית לא שייכי הנך טעמי דרש"י בשמעתין ואישתמיטתא הא מילתא דשביעית למהרש"א ז"ל בפרק לולב הגזול ע"ש ומה שדקדקו התוס' בד"ה במזיד והוכיחו דר"מ מתיר אפי' לכתחלה מהתוספ' אבאר בסמוך ליישב שיטת רש"י בזה ודו"ק:

רש"י בד"ה אין לוקחין כו' חוץ לירושלים דכתיב וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דה"ל כיהודה ועוד לקרא ואפשר משום דלטעמא קמא הוי שרי מיהא לקנות בהמה תמימה לצורך שלמים שהיא עיקר מצות מעשר שני בירושלים בריחוק מקום וכמו שהביאו התוס' מההיא דהגוזל אבל מטעמא דשמא תכחיש אפילו בכה"ג נמי אסור ולא שרינן בהגוזל אלא מדוחק כמ"ש התוס' ועוד נ"ל ברור דמ"ש רש"י דכתיב וצרת הכסף בידך נמי לא הוי אלא למצוה בעלמא דלעיכובא ודאי לא כדקתני סיפא במזיד תעלה ותאכל במקום ומשמע לי לשיטת רש"י דאפי' כשלקחה שלא לשם שלמים איירי מדקאמר רבי יהודא בד"א במתכוון לשם שלמים וקי"ל כל במה דקאמר ר' יהודא היינו לחלוק ועמ"ש בזה בסמוך ומזה נמי הוי סייעתא דת"ק דברייתא נמי הוי ר"מ דהוא בר פלוגתא דר' יהודא וכ"ש שאמר ממש כלשון המשנה גופא ומש"ה הוכרח רש"י לפרש הנך טעמי א"כ ע"כ דת"ק אפילו בשלא לשם שלמים אמר דתעלה ותאכל במקום והיינו כדפרישית דטעמא דוצרת נמי לא מעכב כלל כדאית' להדיא בפ' לולב הגזול מאי מעשר דמי מעשר דאי ס"ד מעשר ממש הא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר א"כ נמצינו למדין מפורש דבמעות מעשר וצרת הכסף לאו עיכובא דעיכובא דקרא היינו דוקא שתחלת חילול הפירות יהיה דוקא על כסף אבל לענין שיביא הכסף לירושלים אע"ג דכתיב ונתת הכסף בבל אשר תאוה היינו למצוה בעלמא אפילו לשיטת רש"י ז"ל וכמו שאבאר עוד בלשון התוספות בסמוך כנ"ל ומה שדקדק רש"י ז"ל לכתוב שמא תכחיש בטורח הדרך היינו לדיוקא דבירושלים גופא לא שייך הנך טעמי וכמו שאבאר עוד בזה בלשון התוס' במזיד כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה אין לוקחין כו' פירש בקונטרס כו' ולא נהירא כו' עד אבל ללישנא דכסף צורה קשה טובא עכ"ל. נראה לכאורה דפשיטא להו דמה"ט דכסף צורה ודאי יש לאסור אפילו בדיעבד והא ודאי ליתא דא"כ בפשיטות הו"ל לאקשויי מהא דקתני סיפא תעלה ותאכל במקום וכבר הרגיש מהרש"א, ז"ל וכתב דבדיעבד ודאי שרי דכסף צורה לאו לעיכובא אלא למצוה וצ"ל דאפ"ה בההיא דהגוזל דהוי לכתחלה אפילו מדוחק נמי לא ה"ל למישרי והא נמי ליתא דודאי כסף צורה דקרא לעיכוב' נמי דהא מקשה הש"ס בפ' לולב הגזול אי ס"ד דמעשר ממש הא כתיב וצרת הכסף בידך והתם אדיעבד קאי וליכא למימר דבמעשר ממש הוי לעיכובא ובמעות מעשר למצוה דהא מהי תיתי וסכינא חריפא מפסקא קרא אע"כ דבמעות מעשר אפילו לכתחלה ליכא איסורא דאורייתא דקרא אמעשר גופא קאי אבל במעות מעשר לא הוי איסורא אלא מצוה בעלמא דרש"י נמי אסיפא דקרא סמיך דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה אלמא שזה עיקר מצותו מיהו ההיא דהגוזל דא"א בענין אחר מותר וא"כ נתיישב' קושי' התוס' על רש"י ועוד שכבר כתבתי דרש"י נמי מודה דמותר ליקח במעות מעשר בהמה לשם שלמים אי לאו טעמא דשמא תכחיש ובהכי איירי ההיא דהגוזל והתוס' לא ניחא להו בהכי בשיטת רש"י דלשיטתייהו אזלי שכתבו בפ' לולב הגזול דאע"ג דאיתא בכמה דוכתי דכל מקום שאמר ר"י במה לחלוק היינו אף לפרש וההיא דהכא לפרש ואזלי בהא נמי לשיטתייהו בד"ה אבל במתכווין דלפירושם שם ע"כ דת"ק נמי מודה והוי לפרש כמו שאבאר שם א"כ ההיא דהכא לת"ק נמי איירי לצורך שלמים ואפ"ה כתב רש"י טעמא דוצרת הכסף אבל מצינן למימר דרש"י סובר דבמה לחלוק ות"ק ר"מ מיירי בלוקח לשם חולין ומש"ה כתב רש"י טעמא דוצרת משא"כ ר' יהודא גופא דאיירי בלוקח לשם שלמים אזיל לטעמיה דאית ליה טעמא דשמא יגדל עדרים אף לשיטת רש"י כדפרישית והא דלא ניחא להו לפרש נמי אליבא דרש"י דההיא דהגוזל כר' מאיר כמ"ש לקמן בד"ה במזיד היינו משום דלא אשכחן דפליג ר"מ אלא בטעמא דשמא יגדל בפ' לולב הגזול משא"כ בטעמא דוצרת לא אשכחן פלוגתא ועמ"ש בזה בל' התוס' בד"ה במזיד ודוק היטב: