מסכת קידושין דף נ״א עמוד ב׳

אלא לאו אחת מכם דלאו את וחמור הוא דאם קידש זו לא קידש זו:

רבא מתרץ מתני' לטעמיה הא דקתני כאחת לאו למידק הא אחת מאשה ובתה מקודשת אלא ה"ק המקדש אחת מאשה ובתה הרי הוא כמו שקדשן כאחת ואינן מקודשות דקידושין שאין מסורין לביאה הן:

הרי כולכם ואחת משתי אחיות כו' דהשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא דלא ידע הי קדיש הא אי ידע בת זכייה היא הלכך נכריות מקודשות והא דלא אוקמא כגון דאמר אחת מכם משום דקתני במתני' כלכם ואין לשבש הספרים ולומר דאחת מכלכם גרס וכגון שלא קידש אלא חדא דא"כ לא מתרצא הא דאשמועינן לקמן (קידושין דף נב.) ממתני' אשה נעשית שליח לחברתה במקום שנעשית לה צרה:

המקדש את בתו סתם אחת מבנותיך מקודשת לי:

אין הבוגרות בכלל אם יש בוגרות הרבה אין אחת מהן בספק קידושין הללו להצטרך גט לפי שאינן ברשותו לקבל להו קידושין:

הא קטנות בכלל וצריכות גט ואפי' הרבה:

כשאין שם אלא בוגרת אחת וקטנה אחת וכיון שאין הגדולה בספק אין קידושין אלא בקטנה וקידושי ודאי הן וה"ה אם היו שם גדולות הרבה כיון דאינן בכלל הוו להו קידושין בקטנה ולהכי איצטריך לשנויי כשאין שם אלא גדולה אחת דעל כרחך קטנו' דומיא דגדולות דייקינן ומהשתא דייק הכי הא קטנה בכלל:

והא בוגרות קתני טובא ודכוותה דייקינן על כרחיך הא קטנות בכלל ודאיכא תרתי:

אלא דאמר להו אחת מכם לישנא קייטא נקט הכא, והכי קאמר אלא דאמר כל הנכריות ואחת מכם מקודשות לי, דהא דייק רב ממתניתין תלת וחדא מינייהו דאשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה כדאיתא לקמן. ועוד דבמתניתין כולכם קתני, ובתירוציה דרבא דמתרץ לה למתניתין לטעמיה אמרינן בהדיא ואמר הרי כולכן ואחת משתי אחיות מקודשות לי. ואם תאמר אם כן אכתי את וחמור הוא, דהא אין אחת מאחיות מסורה לביאה. יש לומר דבמקדש שתיהן כאחת דמדינא אין קדושין ראוין לחול באחת מהן כלל כחמור, קרינן לה את וחמור, אבל במקדש אחת משתי אחיות ראויה היא להתקדש לו, אלא דמחמת שאין אנו יודעין על איזו חלו הקדושין, אמרינן דאין אחת מהן מקודשת לאו את וחמור הוא, וכן פירש רש"י, והראב"ד פירש בענין אחר וזה עיקר. הא דמתרץ אביי מתניתין ומפיק לה מפשטה, ואוקמה בדאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי, היינו דוקא אליבא דרב ששת דאמר את וחמור לא קנה, אבל לרב נחמן דאמר קנה, וקיימא לן כותיה ומתניתין כפשטה, אתיא בדאמר כולכם, ואפילו הכי נכריות מקודשות, דאת וחמור קנה. ועל כן כתב רבינו אלפסי משנתינו כצורתה, ולא חש להביא תירוציה דאביי ורב, דלא נקיט בידיה אלא תלתא כדאיתא לקמן משום דמספקא ליה אי כתירוציה דאביי או כתירוציה דרבא, היינו משום דרב אית ליה כרב ששת דאת וחמור לא קנה. ויש לתמוה בדברי הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה שלו ומה שאמר שאין האחיות מקודשות שיראה מזה שהנכריות מקודושת, כל זה הוא אם אמר להן הראויה מכם לביאה תתקדש לי, אבל אם אמר כולכם מקודשת לי, אין אחת מהן מקודשת ע"כ והלך בזה על דעת בעל ההלכות שגם הוא כתב כן, וכן כתב הרב בחבורו (הל' אישות פ"ט, ה"ב), וצ"ע.

הכא במאי עסקינן בשאין לו אלא גדולה וקטנה קשיא לי דאכתי מאי קא מתרץ, דהא משמע טעמא דהיא בוגרת דאינה בכלל, הא קטנה דכותה בכלל, ושתיהן צריכות גט, ודלא כרבא, דהא על כרחך מתניתין לא לגופה איצטריכא, דפשיטא דאין הבוגרות מקודשות, אלא לדיוקא אצטריכא, לאשמועינן דקטנות דכוותה בכלל ומקודשות, וכיון שכן, אף לכשתמצא לומר שאין לו אלא גדולה וקטנה אחת לא אצטריכא אלא לדיוקא דבוגרת וקטנה אחת אין הבוגרת בכלל, הא קטנה וקטנה דכותה מקודשת, ויש לומר דהכי קאמר אין הבוגרות בכלל, ולפיכך הקטנה מקודשת, ואקשי אי הכי מאי למימרא, כלומר אי לאשמועינן שהבוגרת אינה בכלל, פשיטא ואי לאשמועינן שהקטנה מקודשת, פשיטא, כיון דליכא אלא חדא קטנה, ואוקימנא דשויתיה שליח, מהו דתימא אדעתא דידה קא מקבל, כלומר אף אדעתא דידה, ולא תיהוי חדא מינייהו מקודשת, דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו, קא משמע לן. כן נראה לי.

אפילו הכי לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. מכאן דקדק רבינו תם למי ששדך אחת מבנותיו ובא מי ששדכה לו, ואמר לו סתם בתך מקודשת לי, מסתמא המשודכת קדש, דשארית ישראל לא יעשו עולה להניח המשודכת ולקדש שאינה משודכת, וכל שכן אם המקודשת במעמדן שעליה נתכוונו. וסעד מצאתי לו מדגרסינן בתוספתא פ"ד דמכלתין (ה"י) שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו קידש וזה אינו יודע איזו קידש, שתיהן אסורות מן הפסק, אם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן, אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן, וזה ראיה לדבריו. ומיהו יש לומר שאינו דומה לנדון שבפנינו, דהתם בשקדש כל אחד שלו, ועכשיו נסתפקו איזו לזה ואיזה לזה, ולפיכך אומר כיון שעסוקים בגדולה לגדול, חזקה כשקדש לא קדש אלא היא, אבל כאן שאמר סתם בתך מקודשת לי, דלמא לאחרת נתכוונו, ואפילו תאמר לזו נתכוונו, שמא אין הולכין אחר כונתם אלא אחר לשונם, והרי כולן בספק. ומכל מקום פשטה כותיה דייקא, דהא במקדש בתו סתם ויש לו בוגרת דשויתיה שליח אמרינן דאין הבוגרת בכלל, דאזלינן בתר כונה, אף על פי שהלשון כוללן, והכא לא שנא. ומעשה היה בימי רב סעידה והצריך גט לכולן, וכן אמרו שהיה מעשה לפני רבינו תם ז"ל והורה לאיסור. ורב אחא משבחא ז"ל כתב ראובן היו לו ד' בנות, ושמעון קדש אחת מבנותיו, ונתן לו קדושין סתם, ולא פירש לאיזו הוא נוטל, הבנות שהן מי"ג שנה ומעלה שאינן ברשות אביהן ואינן מקודשות, ואותן שהן ברשות אביהן לקדשן נאמן לומר על זו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין, ואם אמר איני יודע שכבר שכחתי כולן אסורות וצריכות גט מאותו האיש. ומצאתי בספר יראים שאפילו ברור לנו שחשב המקדש על אחת מהן, אין מחשבתו כלום, כיון ששינה מדרך שאר המקדשין שמפרשים קדושיהן בשעת הקדושין, ואפילו שדך ושהה לאחר שדוכין חדש, ובא וקדש סתם ואמר אחת מבנותיך מקודשת לי, כולן צריכות גט, וראיה קצת דאמר עולא (לעיל קידושין מד, ב)קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה, אף על גב דשידך, [אלמא עבידי אינשי דהדרי בהו לאחר שדוכין הלכך אף על גב דשידך] כולן צריכות גט. ושמעתי שמעשה היה בטרוייש בבן הרב ר' הושעיא בבית דינא של ר"ת ששידך בתו קטנה של ר' מוריל, והיו לו ג' בנות קטנות, ובשעת הקדושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת, והיו מהם מתירין ומטעם שדוכין, ולא שמעו לה האוסרים, ונתן גט לשלשתן.

כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות פירש רש"י ז"ל: כולן אסורות ואפילו אמצעי שבקטנות, דלגבי קטנה דאותה הכת גדולה היא, ותמיהא לי דהא בהדיא אמרינן לקמן בדוכתא בפרק האומר (קידושין סד, ב) דאמצעית שבכת שניה שריא, דאמצעית שמא אית לה, והכי אמרינן התם אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות אבל בכת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש קטנה קטנה ממש ואמצעית שמא אית לה. ואתקיף עלה רב אדא בר מתנה אלא מעתה אמצעית שבכת שניה תשתרי, ואוקימנא בשאין שם אלא גדולה וקטנה, וקיימא לן כאביי, ורבא נמי הכי אית ליה התם. אחר כך מצאתי בספר יראים כדברי רש"י, ונשמר מן הקושיא הזאת, ואמר דלא קיימא לן כאביי אלא כרב הונא בר אבדימי דמתרץ ההיא דנדרים דעד פני הפסח, ואמר מוחלפת השטה, ולאו בלישנא דעלמא פליגי כדמתרץ רבא התם בפרק האומר. וכיון שכן פסח ככת אחת דמי, ופליגי, כדמקשי התם לאביי, אלמא אפילו בכת אחת כולן צריכות גט, ולא אמרינן אמצעית שמא אית לה. ומיהו אכתי לא ניחא, דכיון דסוגיין דבפרק האומר פליגי בה אמוראי ואביי ורבא תרוייהו סבירא ליה דבלישנא בעלמא פליגי, אף על גב דבנדרים במקומה בפרק ר' אליעזר (סא, א) לא הוזכר טעמן של אביי ורבא אלא מוחלפת השטה כפירוקיה דרב הונא בר אבדימי, לא שבקינן סוגיין דאמוראי דהכא ופירוקיה דאביי ורבא, ולא מסמינן ליה מקמי ההיא דהתם, וצ"ע.

הא דאקשינן אי הכי מאי למימרא ופרקינן לאפוקי מדר' יוסי דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא. קשיא לי טובא, חדא, דהא בהא מתניתין פלוגתיה דר' יוסי מפורשת בה בהדיא ומאי קאמר מאי למימרא, אדרבה צריכה למימרא דלא קיימא לן כותיה אלא כר' יוסי דפליג עליה, ואי טעמיה דר' יוסי דפליג עליה קא בעי לא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא אי הכי מאי טעמא דר' יוסי דפליג עליה, ועוד מאי קא מהדר ליה לאפוקי מדר' יוסי, אנן טעמיה דר' יוסי קא מיבעיא לן, וצ"ע.

ת"ש המקדש את בתו סתם כו' אי הכי מאי למימרא פי' אי אמרת בשלמא כדאמרן אשמועינן דקידושין שאין מסורין לביאה הוה קדושין אלא לדידך דאמרת דאין כאן אלא גדולה וקטנה מאי איכא למימר. לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה כלומר דקושי קטנה הוה עליה דאע"ג דאסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה הא אפשר כשיש בה דעת ומתרצית בדבר וכן כל היכא דליכא למיחש שתמאן בו א"נ כשהיא נערה דאיתיה ברשותיה:

דיקא נמי דקתני אינו יודע פי' ולא קתני אינו ידוע כתבו בתוספות בשם רבינו תם ז"ל שאם שדך ראובן אחת מבנותיו ידוע לשמעון ואח"כ קבל ממנו קדושין לאחת מבנותיו סתם שאינה צריכה גט אלא המשודכת דמסתמא עלה גמרו וקידשו שניהם והשאר מותרות. ויש להביא סעד לדבריו מדגרסינן בתוספתא וכן שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זו קידש וזה אינו יודע איזה קידש זה נותן גט לשניהם וזה נותן גט לשניהם ואם היו מדברים גדולה לגדול וקטנה לקטן אומר אני קטנה לא נתקדשה אלא לקטן וגדולה לא נתקדשה אלא לגדול ע"כ. מיהו לאו ראיה היא דאיכא למימר דההוא כשהוכרו ולבסוף נתערבו דהא רישא דההיא מתניתין אייתי' בשמעתין ואוקימנא בהכי אבל כשנתערבו מתחלתן כולן צריכות גט מספק וכן הורה רבינו סעדי' ז"ל וראוי להחמיר. ובספר היראים כתב שמעשה היה בבית דינו של ר"ת ז"ל ולא היה כח בידם להתירם בלא גט הלכך ראובן ששידך אחת מבנותיו לשמעון ידועה ואח"כ קיבל קידושין מיהודה על אחת מבנותיו סתם כלם צריכות גט ואפילו אותה שמשודכת לראובן ולא אמרינן לא הוה דעתו עליה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא הדר מראובן אלא ודאי חיישינן לחומרא ואף היא צריכה גט מיהודה ואם קדמו וכנסו אין מוציאין. מהן דאפשר דקמא פגע ביבמתו כראוי ואפילו פגע קמא באחות זקוקתו הא אישתריא ליה בכניסה שכנס אחיו את היבמה ואי משום דאחית נפשיה לספיקא אסורא דרבנן היא ומספיקא לא מפקי' להו מינייהו:

דוקא מיחלץ כו' והדר יבומי כו' ת"ש שנים שקדשו כו' ודוקא מיחלץ והדר יבומי פירוש שיהא היחידי חולץ תחלה לשתיהן וגם אחיו חולץ לאחת תחלה מיהו דינא דאחיו חולץ תחלה מההיא דלעיל שמעינן לה אבל הכא אשמועינן שהיחידי גם כן חולץ לשתיהן תחלה דלמא אידך פגע ביבמתו של היחידי וקא פגע ביבמה לשוק:

המקדש את בתו סתם והיו לו שתים אחת קטנה או נערה ואחת בוגרת נתקדשה הקטנה ואין הבוגרת בכלל ואפילו עשאתו בתו הבוגרת שליח לקבל קדושיה סתם הדברים אינו מניח קדושי הבת שהם שלו בשביל אותם שאינם שלו ואפילו אמרה לו שיהו הקדושין שלו אעפ"כ אינו מניח מה שהמצוה מוטלת עליו בשביל אותם שאין מצות קדושיה מוטלת עליו:

היו לו שתים קטנות או נערות או אחת נערה ואחת קטנה הרי זה כאומר אחת מהם מקדשת לי והרי הם קדושין שאין מסורין לביאה וצריך לגרש את שתיהן או כמה שהן:

היו לו בנות גדולות וקטנות ואמר הרי בתך הגדולה מקדשת לי אין בכלל אלא גדולה שבכלן ולא סוף דבר בכת אחת אלא אפילו היו לו שתי בנות משתי נשים אין בכלל אלא גדולה שבגדולות וכן אם אמר בתך הקטנה אין בכלל אלא קטנה שבקטנות שאין אדם מוריד עצמו לספק לקרות קטנה אלא לקטנה שבקטנות או גדולה לגדולה שבגדולות מאותן שברשותו לקדשם ומכל מקום אין הבוגרות בכלל ואפילו לא כיון לגדלה שבכלן או לקטנה שבכלן אלא לאחרת אינו כלום ואפילו היתה אחת מן האחרות משדכת לו שאין מחשבה הנכרת מבטלת דבור וכן כתבו רבני צרפת בקצת חבוריהם מעשה באחד שהיו לו שלש בנות קטנות ושדך אחת מהם לאחד בשטר שדוכין ובשעת נשואין קדש בסתם ואמר בתך מקדשת לי והצריכו ליתן גט לשלשתן והיה שם מי שחלק להתיר מצד השדוכין ולא נענה אלא שמכל מקום לא חזרו החולקים מלומר כן והיו אומרים שכל שאחת מבנותיו משודכת לאחד וקדש אחת מבנותיו לאחר סתם אין המשדכת בכלל ואם קדש לזה ששדך אין האחרות בכלל ואף אני מסכים לומר כן ממה שאמרו בבריתא היו עסוקים בגדולה לגדול וקטנה לקטן אני אומר גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן ולא סוף דבר עכשו שיש חרם קדמונים שלא לחזור בשדוכין אלא אף בלא כן ששארית ישראל לא יעשו עולה ולא עוד אלא שיש מפקפקין לומר כן אף בבוגרת הואיל ונשתדכה לזה שקדש סתם ואין זה דומה לשויתיה שליח שזו דעת המקדש מיהא אינו לזו בפרט אבל משדכת דעת שניהם עליה וכן יש מפקפקין לומר במה שאמרו ושויתיה שליח שעשאתו שליח בכלל וכמו שפירשוה גדולי הרבנים אבל אם עשאתו שליח בפרט לקבל קדושיה מזה שמקדש סתם אף הבוגרת בכלל ומה שאמרו כאן ואיני יודע לאו דוקא עד שנשמע משם שלא נאמר אלא כשהוכרו ולבסוף נתערבו ר"ל שנתברר בשעת הקדושין ואחר כך נולד הספק אלא שסתם הדברים קלקול זה אינו אלא בנמהרי לב וקלי הדעת שמקדשים שלא מתוך יישוב הדעת ומשא ומתן:

זה שקדש אחת משתי אחיות שהיה לו ליתן גט לשתיהן ולא הספיק ליתן גט עד שמת ויש לו אח אחד הרי זה חולץ לשתיהן ואין אומרים יחלוץ לאחת תחלה ואחר כך ייבם השנית שמא אותה שחלץ לה היא המקדשת וחליצתה חליצה גמורה ונמצאת האחרת אחות חלוצתו וכן אינו מיבם תחלה לאחת ושיחלוץ לאחרת שמא השניה היא המקדשת והרי היא זקוקתו ונמצא כשמיבם תחלה פוגע באחות זקוקתו:

היו לו שני אחים אחד חולץ בתחלה לאחת והאחר מיבם אחריו את השניה שאם זו השניה היא המקדשת כדין הוא מיבם ואם זו שחלץ לה אחיו היא המקדשת הרי זו אחות חלוצת אביו שמותרת אבל לא יהא מיבם תחלה קודם שיחלוץ אחיו לאחרת שמא אחותה היא המקדשת ונמצא פוגע באחות זקוקתו ואם כנסו שניהם אם כאחד אם בזה אחר זה אין מוציאין מידם ואין צריך לומר מן המיבם השני שהרי כדין הוא מיבם הואיל ואין כאן אחות זקוקתו שהרי נשאת האחרת לאחיו אלא אף אותו שכנס ראשון שנמצא בשעה שכנסה בספק פגיעה באחות זקוקתו הואיל ואחר כך כנס האחר אין מוציאין מידו שכשכנס השני נסתלקה זיקתה מן הראשון:

שנים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זו קדש וזה אינו יודע אי זו קדש זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין לא הספיקו ליתן גט עד שמתו ויש אח לכל אחד מהם ואין אחד מהם יודע אי זו אשת אחיו הרי כל אחד מן האחין חולץ לשתיהן ואין אחד מהם מיבם שאם תאמר ייבם זה ויחלוץ זה אם הוא מיבם קודם שיחלוץ האחר שמא אין זו אשת אחיו ונמצא פוגע ביבמה לשוק וכן שהאחרת היתה אשת אחיו וזו אחות זקוקתו ואף אחר שחלץ האחר לשתיהן אין זה מיבם שמא האחרת היתה אשת אחיו וזו אחות זקוקתו לזה אח אחד ולזה שנים היחידי חולץ לשתיהן תחלה ואינו יכול ליבם את האחת שמא האחרת היתה אשת אחיו וזו אחות זקוקתו והשנים אחד חולץ לאחד מהן והאחר מיבם את השניה שאיסור יבמה לשוק אין כאן שהרי חלץ היחידי לשתיהן ואיסור אחות זקוקה אין כאן שהרי חלץ אחיו לאחרת ונמצא שאחר חליצת היחיד לשתיהן וחליצת אחיו לאחת הוא יכול ליבם את האחרת אבל אינו מיבם קודם חליצת אחיו לאחת שמא האחרת היתה אשת אחיו והויא לה אחות זקוקתו וכן אינו מיבם קודם חליצת היחידי לשתיהן שמא זו היא זקוקת האחד ונמצא פוגע ביבמה לשוק כנסו שני האחים אחר חליצת היחידי לשתיהם אין מוציאין מידם ואפילו מן המיבם הראשון שפגע בספק אחות זקוקתו שבשעה שכנס השני מיהא נסתלקה זיקתה כמו שהתבאר:

בד"ה הרי כולכם כו' ואין לשבש כו' דא' מכולכם כו' א"כ לא מתרצא כו' עכ"ל ובת"י כתבו לפי זה לאביי נמי צריך להגיה באומר הראויות לי מכם ול"ג הראויה לי מכם מדהוה אחת צרה לחברתה עכ"ל וק"ל:

בד"ה הרי כולכם ואחת מכם דהשתא לאו את וחמור נינהו דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא כו' אבל אין לשבש הספרים ולומר דאחת מכולכם גריס כו' עד סוף הדיבור. כוונתו מבואר' כיון דאי גרסינן כולכם וא' מהם ע"כ צ"ל דבכה"ג לאו את וחמור הוא ולחלק בין ספק לודאי על זה כתב דא"ל דלעולם אין חילוק בין ספק לודאי וא"כ נצטרך לשבש הספרים ולומר דרבא לא' מכולכם איירי ע"ז כתב דאי אפשר לשבש משמעתין דלקמן דאמרינן אי כאביי אי כרבה משמע דא"נ סבר רב כרבא אפ"ה גריס במתניתין כולכם דע"כ מהכא שמעינן לרב דאשה נעשית צרה לחברתה זה נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ולפ"ז יש לדקדק מאי דעתיה דרש"י בהא דאת וחמור דשמעתין אי ס"ל כהרא"ש ז"ל דהיכא שכללן בחד לישנא לכ"ע לא קנה והיינו דמותבינן מעיקרא בשמעתין את וחמור לא קנה דא"כ למה הוצרך רש"י לחלק בין ודאי לספק ות"ל דבלא"ה למאי דמשנינן אליבא דרבא דאיירי באומר כולכם וא' מכם אתי שפיר אליבא דהלכתא דכשאמר בשני לשונות כולכם וא' מכם הו"ל לגמרי כאומר את וחמור דקי"ל דקנה ואי ס"ל כשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דהכא אליבא דמ"ד לא קנה קאמר רבא לאביי ולטעמיך וכדפרישית דהכי קא"ל אדמקשת עליה דידי תיקשי לרב ששת וא"כ סוף סוף למסקנא דרבא אליבא דנפשיה נוכל לומר דשפיר מוקי לה בכולכם וא' מכם אפילו אי לא מחלקינן בין ודאי לספק אפ"ה אין צורך לשבש הספרים בשביל כך אלא דרבא ס"ל כר"נ רביה דאת וחמור קני והא דלא מוקי לה הכי בפשיטות ודאמר כולכם לחוד לאו משום קושיא דאת וחמור לא מוקי לה הכי אלא משום דלרבא איירי רישא דמתניתין במקדש אחת מהם ואם כן ע"כ דמעשה בחמש נשים נמי הוי בכה"ג שאמר א' משתי אחיות דאי בקידש שתיהן מאי ראייה מייתי מהאי מעשה דלמא שאני התם שקידש שתיהן ומש"ה אינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אח"ז בבת אחת אינו כדמקשי ליה אביי מעיקרא מש"ה מוקי לה רבא באומר כולכם וא' משתי אחיות דהשתא מייתי שפיר מהאי מעשה ואין לומר נמי דרש"י סובר כשיטת הרב המגיד והר"ן ז"ל דהא דפשיטא לן הכא דלכ"ע את וחמור לא קנה היינו משום שאין רוצה לקדש אלא בענין זה א"כ מאי מחלק בין ודאי לספק סוף סוף אמאי נכריות מקודשות הא אינו רוצה לקדש הנכריות אלא עם א' משתי אחיות והוי קידושי טעות וצ"ע ליישב ובישיבה הארכתי ודו"ק ועיין עוד לקמן גבי ש"מ תלת:

בד"ה המקדש את בתו סתם אחת מבנותין מקודשת לי עכ"ל לכאורה נראה מלשונו דדוקא באומר א' מבנותיך הוא דאמרינן אין הבוגרת בכלל הא אינך כולהו בכלל משא"כ בבתך מקודשת לי מסתמא על הגדולה שבנערות קאמר וכשיטת ר"ת לקמן בד"ה והלכתא דאין דרך לתת הצעירה לפני הבכירה אלא דא"א לומר כן דרש"י גופא כתב לקמן בגוף המשנה דהמקדש את בתו סתם דף ס"ד דאיירי שאמר בתך מקודשת לי וא"כ קשיא מדידיה אדידיה ואף שיש ליישב בענין זה בדוחק מ"מ נ"ל יותר דרש"י ז"ל נחית נמי לסברא זו שכתבתי לעיל בסמוך בשיטת רבינו סעדיה גאון ז"ל דענין קידושין דאין מסורין לביאה הוי דוקא באחת מבנותיך אבל באומר בתך אפשר דרבא מודה דהוי קידושין ומהטעם שכתבתי דבאחת מבנותיך איהו גופא נחית לספיקא וע"י הקידושין הוגרע כחן יותר מקודם הקידושין כיון שתלה בדעת האב ועד שיגלה אב דעתו קיימין עליה בספק אחות אשה משא"כ באומר בתך מקודשת לי לא מחית נפשיה לספיקא ועל א' הידוע לו נתכוון או על המשודכת או על הגדולה שבהן ונהי דלהחמיר לא סמכינן עליה אלא כולהו צריכים גט מספיקא וחומרא דרבנן מ"מ לא מיסתבר לומר דליהוי קידושין שאין מסורין לביאה דלגבי דידיה קידושין המסורין לביאה הוי דנתכוון על אותה הידועה על הגדולה או על המשודכת לו ולפ"ז לפי סברת המקשה דהכא דמותיב מהאי מתניתין עליה דרבא ע"כ משמע ליה דאיירי באומר א' מבנותיך משא"כ לקמן במתניתין מפרש רש"י לפי המסקנא דהכא דמתניתין לא איירי כלל בדין קידושין שאין מסורין לביאה אלא לאשמעינן הא גופא דאין הבוגרת בכלל וממילא ידעינן דכולהו בכלל וע"ז כתב רש"י שפיר דאיירי באומר בתך מקודשת לי ולאפוקי מסברת רבינו תם דבבתך מקודשת עלה דהגדולה נתכוין וכה"ג מפרשינן נמי בהאי דבסמוך בקידשתי את בתי הגדולה דלפי סברת המקשה ע"כ איירי בא' מבנותיך ולר"ת אפי' לפי המסקנא מיתוקמא בהכי כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם בגמרא הא קטנות בכלל ואמאי כו' וכתב הריטב"א בחידושיו דקטנה לאו דוקא דהא אסור לקדש בתו קטנה כו' עכ"ל. ולענ"ד אין צורך דאפי' לשיטת ר"ת דבמשודכת אמרינן דעלה נתכוון משום דשארית ישראל לא יעשו עולה אפ"ה מודה באומר אחת מבנותיך דכולהו בכלל הספק וה"נ לענין קטנה כיון דלר"ת באומר א' מבנותיך איירי ולמסקנא דמוקמינן שאין לו בוגרת וקטנה מ"מ כיון דבוגרת לא רמיא עליה מסתמא לקטנה נתכוון ודו"ק:

רש"י בד"ה אם קטנה שבגדולות וכ"ש אמצעית ובד"ה כולן אסורין כו' אפילו אמצעית שבקטנות כו'. יש לתמוה דהא לקמן דף ס"ד מסקינן משמיה דאביי דבכת א' אמצעית מותרת דבשמה קרי לה א"כ כ"ש דבשני כיתות אמצעית שבקטנות מותרת כדדייקינן התם ולמאי דפרישי' לעיל בסמוך אתי שפיר דהתם איירי לפי המסקנא דהכא ואיירי שפיר באומר בתך הגדולה מקודשת לי וכמו שאפרש בסמוך בהוכרו ולבסוף נתערבו וא"כ אמרינן שפיר דאמצעית בשמה קרי לה מה שאין כן לסברת המקשה דהכא דמותיב עליה דרבא לענין קידושין שאין מסורין לביאה א"כ ע"כ איירי שהאב אומר קדשתי את בתי הגדולה היינו שאמר המקדש אחת מבנותין הגדולות מקודשת לי ואם כן בכה"ג ודאי אפילו אמצעית אסורה דלא שייך לומר אמצעית בשמה קרי לה כיון דאמר לה אחת מבנותין כן נ"ל נכון ובזה נמי יש לדקדק על מה שכתב בחידושי הריטב"א דלא שייך הכא לומר יש ברירה כיון שתחלת הקידושין היה בספק ולא תלה הדבר בשום ענין שיבורר אח"כ ע"ש והבאתיו לעיל דאכתי מאי מקשה הכא לרבא ממתניתין דקדשתי את בתי הגדולה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג שאמר המקדש א' מבנותיך שתרצה וכ"ש לשיטת הב"ח דמסתמא נמי האי לישנא משמע שתלוי בדעת האב וא"כ הוי שפיר ר"מ לטעמיה דס"ל יש ברירה גבי הלוקח יין מבין הכותים א"כ ה"ל קידושין המסורין לביאה ומשום דאמר האב דעכשיו אינו יודע ואינו רוצה לגלות דעתו מש"ה כולן אסורות ור"י לטעמיה דס"ל אין ברירה דהא לרבא לא שני ליה בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו בגיטין דף כ"ה ואם כן קידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומש"ה כולן מותרות ממ"נ אלא הגדולה שבגדולו' לחוד אסורה דמסתמא לדידה נתכוון האב ולכאורה היה נראה דהיינו מאי דמשני הש"ס שהוכרו ולבסוף נתערבו וכמו שאבאר אלא דלפמ"ש מסברא דנפשאי דלמאי דיליף רבא מובעלה תו לא שייך טעמא דברירה דמ"מ ע"י הקידושין נאסרה יותר מדמעיקרא עד שיברר א"כ א"ש טפי ודוק היטב:

שם בגמרא הכא במאי עסקינן כשהוכרו ולבסוף נתערבו ופרש"י דבשעת הקידושין פירש לו ואח"כ שכח איזה גדולה פירש לו. ויש לתמוה דא"כ מאי לא מחית נפשיה לספיקא שייך הכא דהא קמן שאומר האב ששכח וא"א לאוקמי נמי דלאחר שאמר האב קדשתי הלך לו ודלא כפרש"י הא נמי ליתא דהא קתני ואינו יודע משמע שהאב אומר כן ויותר קשה אהא דמקשה א"ה מאי למימרא ומאי קושיא הא רבי יוסי פליג בהדיא ומאי משני נמי לאפוקי מדרבי יוסי אכתי טעמא דר"י גופא לא ידעינן וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה שנתכוון למה שכתבתי ונ"ל ליישב דנהי דהמקשה הוי סבר דאיירי באומר המקדש א' מבנותיך הגדולות כדפרישית אהא משני שפיר דאיירי שהוכרו ולבסוף נתערבו ולא כפרש"י שפירש לו בהדיא אלא שאמר המקדש בתן הגדולה מקודשת לי ואומר האב דאן היה בדעת שניהם על אחת הידוע' ביניהם ועכשיו שכח ואהא קמקשה שפיר א"ה מאי למימרא ומ"ט נמי דרבי יוסי דפליג ומשני שפיר לאפוקי מדר"י דאפילו בכי הא כולן מותרות דאע"ג שאומר ששכח על איזו מהם נתכוונו אפ"ה לא איכפת לן בכוונתן דכיון דס"ל לא מחית אינש נפשיה לספיקא א"כ כשאמר המקדש בתך הגדולה מקודשת לי מסתמא אגדולה שבכולם נתכוון ואפילו אם יאמרו אח"כ שנתכוונו לאחרת ה"ל דברים שבלב ולא מהימן כן נ"ל נכון וכבר כתבתי בסמוך דאיכא למימר נמי דלפי המסקנא איירי באומר א' מבנותיך והיינו למי שתרצה ומדיני ברירה אתינן עלה ואהא מקשי מאי למימרא הא פליגי בה חדא זימנא ומשני דאיצטריך לאפוקי מדרבי יוסי דאמר לא מחית נפשיה לספיקא וא"כ הא דקאמר א' מבנותיך הגדולות לא תלה בדעת האב אלא על הגדולה שבכולן נתכוון וכמו שאפרש לקמן דמשמע כן מפי' ר"ת אלא דהראשון נראה לי יותר ודוק היטב:

שם א"ה מאי למימרא כבר כתבתי בסמוך. ועוד נ"ל ליישב למאי דמסקינן לקמן דף ס"ד לשינוייא דרבי חנינא בר אבדימי משמיה דרב דמוחלפת השיטה בנדרים ואם כן מקשה הכא שפיר מאי למימרא דהרי ממתניתין דנדרים שמעינן דלר"מ מחית אינש לספיקא. אע"כ דאיצטריך הא דר"מ לאשמעינן דקידושין שא"מ לביאה הוי קידושין וע"ז משני דאפ"ה איצטריך לאפוקי מדר"י והיינו כמסקנא דרבא גופא התם דבנדרים לא פליגי במחית נפשיה לספיקא אלא בלישנא דעלמא ע"ש כן נ"ל:

גמ' א"ה מאי למימרא כעין זה בכתובות ד' פט ע"ב וע' בשיטה מקובצת שם בשם הרמב"ן וכאן ישאר הקושיא:

רש"י ד"ה דרמיא עליה דכתי' ואת בנותיכם כתובות ד' נב ע"ב: