מסכת קידושין דף ל״ו עמוד ב׳

ה"ג הזאה דהיכא ול"ג היכא כתיבה:

אי דפרה הזאת דמה דפרה אדומה:

אלעזר כתוב בה ואפילו שאר כהנים פסולין וכ"ש נשים:

אי דפנים הזאה דפנים כגון הפרוכת ומזבח הזהב האמורין בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור:

הכהן המשיח כתיב בהן למעוטי הדיוטים וכ"ש נשים ומאי איצטריך ליה לתנא למיתנייה:

הזאת דם עוף דכתיב בחטאת העוף (ויקרא ה׳:ט׳) והזה מדם החטאת ואיצטריך לאשמועינן נשים פסולות ונפקא ליה מק"ו מזריקת דם דעולת בן צאן דכתיב ביה (שם א) וזרקו בני אהרן:

לא קבע לו כהן לשחיטתו שהשחיטה כשרה בזר דכתיב (שם) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר (ברכות דף לא:):

להזאתו לזריקת דמו כדכתיב (ויקרא א׳:י״א) וזרקו בני אהרן:

אי דפרה אלעזר כתיב בה פי' בקונטרס אפילו כהן הדיוט פסול וכ"ש נשים תימה הניחא למ"ד לדורות נמי בעי' כ"ג דומיא דאלעזר פריך שפיר אבל למ"ד בכהן הדיוט מרבינן ליה לדורות קשה דמאי פריך הכא גמרא דילמא מש"ה איצטריך (קרא) הכא למעוטי נשים משום דהעבודה מותרת בכהן הדיוט לדורות וי"ל דה"פ מדאיצטריך התם לרבויי כהן הדיוט מכלל לגבי נשים פשיטא ליה לתנא דאין עבודה כשרה בהן וכן יש לפרש בסמוך אי דפנים וכו':

אי דפנים כהן משיח כתיב פי' בקונטרס הזאת הפרוכת ומזבח הזהב האמורים בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ונראה להר"ם דאע"ג דפר העלם דבר מרבינן התם (ת"כ פ' ויקרא) דעבודתה כשרה אפילו בכהן הדיוט דמרבינן ליה מן ה' דהכהן המשיח אפ"ה מדאיצטריך קרא לרבויי כהן הדיוט דכשר בה מכלל דפשיטא ליה לתנא דנשים אינן כשרות בה:

ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזאתו בן עוף שקבע לו כהן וכו'. וא"ת איכא למיפרך מה לבן צאן שקבע לו כלי (עץ ארז ואזוב) ומש"ה בעי כהן להזאתו אבל בן עוף שלא קבע לו כלי להזאתו שהרי הזאה דבן עוף בעצמו של כהן הויא לא בעינן כהן דכה"ג פריך בזבחים (דף מח:) דהתם בעי למילף מהאי ק"ו דהכא דבן עוף טעון שחיטה בצפון אי לאו האי פירכא וי"ל דפירכא זו דטעון כלי הוי פירכא כל דהו דאיכא למימר דהזאה מהניא טפי בעיצומו של כהן יותר מבכלי וא"כ התם דבעי למילף בהאי ק"ו דבן עוף תהא שחיטתו בצפון הוי מילתא רבה דבעי לאתויי צפון דאינו נוהג בכל הזבחים א"כ יש סברא למעוטי צפון מבן עוף בפירכא כל דהו אבל כהן שצריך בכל הזבחים לא הוי מילתא רבה לרבויי בבן עוף הלכך ליכא למעוטי בפירכא כל דהו כדפרישית ועוד י"ל דהכא עבדינן ק"ו הכי ומה בן צאן שאינו טעון כהן בתחילה שהרי שחיטה בזר כשרה טעון כהן בסוף לקבלה ולהולכה ולזריקה בן עוף שטעון כהן בתחילה אינו דין שטעון כהן בסוף שהרי בכל מקום טעון כהן בסוף יותר מבתחילה דעיקר עבודה דקרבן הוי בסוף והשתא הוי ק"ו מיניה וביה ואין להביא בהאי ק"ו שום פירכא:

חוץ ממנחת סוטה ונזירה מפני שהן מניפות וא"ת תיפוק ליה דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דהא אמר בפ"ב דזבחים (דף יז:) דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וי"ל דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים:

כל מצוה התלויה בארץ כו' חוץ מן הערלה והכלאים בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה ומשני לפי שאינה בעיסה של עובדי כוכבים ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגים בישראל ובעובדי כוכבים וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר כדפריך מחלה ואין לומר לפי שאינם אלא מדרבנן דהא חלה נמי אינה בח"ל אלא מדרבנן ואפ"ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן וי"ל דלהכי בעי מחלה לפי שגזרו על חלה בכל מקום אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מא"י אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ והיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא ע"י גלגול עיסה שהאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ"מ אפילו בח"ל אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ עי"ל דהיינו טעמא דלא בעי מתרומה ומעשר משום דתני בירושלמי רבותינו שבח"ל היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובים וביטלום ובעי מאי רובים מתורגמניא ויש ליתן טעם דלפיכך בטלו תרומה ומעשר לפי שעכשיו בח"ל אין הקרקעות שלנו שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהם מס למלך אם כן אין להם דין קרקע להפריש תרומה ומעשר ואם תאמר בא"י נמי משועבדות הן למלך ואפ"ה מפרישין תרומה ומעשר וי"ל דאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר ומן הירושלמי שהבאתי יש להוכיח דערלה וכלאים נוהגים בשל עובדי כוכבים וכן משמע בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לה:) דקאמר התם מפני מה גבינות העובדי כוכבים אסורין מפני שמעמידין אותם בשרף של ערלה ומיירי בערלה של עובדי כוכבים דדוחק הוא לומר דמיירי בערלה של ישראל וכן משמע לקמן (קידושין דף לח:) דקאמר ספק ערלה בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ועל כרחך מיירי בערלה דעובד כוכבים דאי בערלה דישראל הלא אסור למכור דדמי ערלה אסורין וקשה דהא אמרינן במסכת [ר"ה (דף ט:) לענין] ערלה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב יש בהם משום ערלה ואם כן איך אנו נהנים מן הכרמים שהעובדי כוכבים מבריכין אותן בכל שנה ואף על פי שאין אנו יודעין ודאי שמבריכין כולם הוה לנו לילך אחר הרוב ואומר רבינו שמשון ששאל בעובדי אדמה ואמרו לו שאינן חותכין הזמורה מן הסדן ואם כן הוא יונק עוד מן הזקנה ואמר התם (ירושלמי פ"ק דערלה) המבריך בזמן שיונק מן הזקנה פטור מן הערלה ואם סיפק חייב והוא ניכר היטב כשיונק מן הזקנה וכשאינו יונק מן הזקנה כשהזמורה יונקת מן הזקנה עליהן נוטין [לצד אחר] וכשפוסק עליהן נוטין לצד [זקנה] וסימניך דהאי מאן דאכיל מחבריה בהית לאיסתכולי ביה ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר שאם אדם יודע בודאי שהשעורים נזרעו אחר זמן הקרבת העומר דהיינו אחר י"ו

מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף וא"ת והא הוי חציצה דה"נ אמרינן במנחות (דף צד.) אין תנופה בחוברין פי' בשותפים דהיכי ליעביד לינפו והדר לינפו כלומר דהשותפין זה אחר זה יניפו חדא תנופה אמר רחמנא ולא שתי תנופות ואי מנח חד מן השותפין ידיה תחת ידיה דחבריה א"כ הוי חציצה אלמא דבכה"ג הוי חציצה וי"ל דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה"ג לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים אבל התם גבי שני שותפין חשיב כה"ג חציצה אם אחד מהם מניח ידו תחת יד חבירו לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן מניפים עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מניח את ידו תחת יד הבעלים ממש דבכה"ג הוי חציצה אלא ר"ל שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזין למעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה"נ אשכחן גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כלומר בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות איפכא שיד הבעלים תהיה למעלה ויד הכהן למטה:

אלא הזאה דבן עוף הקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אוקמו שמן בהזאת של מצורע דכתיב ויצוק על כף הכהן השמאלית והזה באצבעו ותירץ דעדיפא מינה אמרי' דלא כתיב התם כהן בהדיא אלא ביציקה על כפו ובהזאה לא כתיב בהדיא והנכון דלשון הזאה סתם הזאת דמים משמע ולא הזאת שמן מיהו כולם בכלל:

מתניתין כל מצוה שאינה תלוייה כו' חוץ מן הערלה וכלאים פי' שאע"פ שהן חובת קרקע נוהגת אף בחוצה לארץ פי' כלאים מדברי סופרים וערלה הלכה למשה מסיני כדאיתא בגיטין (לט) ופריך בירושלמי אמאי לא תני חלה פי' וה"ה לתרומה ומעשרות שנוהגין במקצת מקומות שבחוצה לארץ הקרובות לארץ כגון מצרים וכל השנויים במס' ידים ונקיט חלה משום שנוהגין בה אפי' במקומות רחוקים מא"י כדאיתא במתני' דשלש ארצות לחלה אע"ג דההוא מדרבנן הא קתני כלאים דהוה דרבנן ופריך א"ר יוסי לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ובעכו"ם אבל בחלה בישראל נוהגת ובעכו"ם א"נ ושמעינן מהכא אגב אורחין שהערלה נוהגת אפילו בשל עכו"ם והכי נמי איתא בתוספתא בהדיא עכו"ם שנטע חייב בערלה וכן ביבמות בסופו עכו"ם שהביא פירות בשוק ואמר של ערלה הן של עזקה הם אינו נאמן טעמו דאינו נאמן משום דלהשביח מקחו קאמר הא אלו ידעינן ודאי דערלה הוא אסור והן הא שנוייא בפירוש במסכת ערלה. הערלה וכלאי הכרם שוים בין בעכו"ם בין בישראל ובמסכת ע"ז נמי אמרינן מפני מה אסרו גבינות העכו"ם מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה בכל הני משמע שערלה נוהגת בשל עכו"ם וא"כ תקשה לן הא דאמרי' בת"כ ונטעתם פרט לשנטעו עכו"ם: וי"ל דהתם לא ממעט אלא מה שנטעו עכו"ם בארץ קודם שיכנסו ישראל לארץ שאין ערלה נוהגת בו ואסיקנא בגמרא דאפילו למאן דאמר דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני כך נאמרה הלכה דודאי אסורה אבל ספיקא מותר ויורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכרם רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ כלל ואינו צריך פדיון וכן היא בירושלמי וכן קבלתי מפי מורי נר"ו בשם רבו ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל:

רבי אליעזר אומר אף החדש כלומר נוהג בחוצה לארץ מן התורה דמושב בכל מקום שאתם יושבים משמע והלכתא כותיה דסתם לן תנא כותיה החדש אסור מן התורה בכל מקום והכי איתא במנחות דחדש אסור בזמן הזה עד נהגו תמניסר משום ספיקא:

המשנה העשירית ואינה מכונת הפרק אלא שבאה על ידי גלגול כמו שביארנו בתחלת הפרק והוא שאמר כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש אמר הר"ם פי' הם המצות אשר אינם נתלות בקרקע ואמנם הם חובת הגוף ושהיא תלויה בארץ הם אשר הם חובת קרקע וכבר ביארנו בסוף מסכת חלה שאסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני וכלאי הכרם מדרבנן אמנם כלאי זרעים הנה מותר לזרעם בחוצה לארץ והלכה כר' אליעזר שאמר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע"פ שהיא תלויה בארץ כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה:

אמר המאירי פירשו בגמרא שאינה תלויה בקרקע אלא שהיא חובת הגוף ר"ל שהיא מוטלת על גוף האדם ולא על קרקע או גדוליו נוהגות אף בחוצה לארץ אפילו באותם שכתוב בהם ביאה ר"ל כי יביאך כגון תפלין ופטר חמור ואין צריך לומר אותן שאין כתוב בהם ביאה כגון שבת וע"ז ודומיהן ושהיא תלויה בארץ ר"ל שאינה חובת הגוף אלא שהיא מוטלת על הקרקע או גדוליו כגון תרומות ומעשרות לקט שכחה ופיאה ושביעית ודומיהן אין נוהגות אלא בארץ אפילו מדברי סופרים חוץ מן הערלה והכלאים ר"ל כלאי הכרם שאע"פ שהם חובת קרקע נוהגים אף בחוצה לארץ ומכל מקום דוקא בשתיהם מדברי סופרים ר' אליעזר אומר אף החדש שאע"פ שהוא חובת קרקע נוהג בחוצה לארץ ואיסורו מן התורה אף בחוצה לארץ ואף בזמן הזה וכן הלכה ובתלמוד המערב שאלו מפני מה לא הוציאו אף חלה מן הכלל שהיא חובת קרקע ונוהגת בחוצה לארץ מדברי סופרים והיא השאלה בתרומות שנוהגות בחוצה לארץ במקומות הקרובים לארץ ותירצו בה לא תני מתניתין אלא דברים שנוהגים בישראל ובגוים אבל חלה אינה נוהגת בעיסת גוי דכתיב עריסותיכם והיא החשובה בתרומות דכתיב דגנך ולא דגן גוי ולפי דרכך למדת שהערלה נוהגת בנטיעת גוי וכן פסקוה גדרלי המחברים בין כשנטעה נכרי לעצמו בין שנטעה לישראל ומה שאין נמנעין עכשו לקנות ענבים מגפניהם אע"פ שמבריכין בהם והברכה חייבת בערלה שמא מפני שספק הוא וספק ערלה שלהם מותר או שמא הברכה שנוהגין בה עכשו אינה חייבת בערלה שכשיש לשרש שני ראשים או שלשה או כמה עושין חפירות ארכות וכל אחת סמוכה לשרש ומבריכין ומכסין עלה עפר היין מן הראש היוצא ואינו נפסקת מן השרש לעולם וכן לעולם יונק מן השרש ואין בזה איסור ערלה ומכל מקום קצת חכמי צרפת הקשו בה ממה שאמרו במסכת ערלה נכרי שנטע פטור מן הערלה ופירשו שכל שהנכרי נוטע בשלו פטור אבל נטע בשל ישראל חייב בין שנטע בשכירות בין שנטע באריסות ואין קושיא ממה שאמרו במסכת ע"ז מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה שמאחר שלשרף ערלה הוא צריך אף הוא מביאה מנטיעות של ישראל או מאריסותו שעם ישראל וכן מה שאמרו בסיפרי ונטעתם כל עץ מאכל פרט לגוים פירושו בנטיעת גוי בשלו ויש נוטים לאסור אף בשלו והם מפרשים אותה של ספרי להוציא נטיעות שמצאו ישראל נטועות מיד גוים כשבאו לארץ אף בשדה שהחזיקו ישראל בהם אחר כן וכן מה שאמרו פירות הללו של ערלה הם שאינו נאמן מפני שלא נתכוון אלא להשביח מקחו אלמא שערלה נוהגת בשל גוים אף זו בשדה ישראל ויגיד עליו רעו ר"ל של עזיקה הם ונראה לומר משדה המשומר ר"ל שעשה בה גדר בשביעית ואם של גוי מה לנו שנאמר שלהשביח מקחו נתכוון הא נטיעת גוי בשל ישראל ובשליחותו חייב:

ואם כן אתה צריך לפרש מה שאין כן בחלה ובתרומה שמרוח גוי אף בשל ישראל פוטר מן התרומות ומן המעשרות וגלגול גוי אף בשל ישראל פוטר מן החלה ואף במסכת מנחות שנאוה כן כמו שנבאר בסמוך ומכל מקום יש מחייבין במרוח גוי וגלגול גוי הואיל ובשל ישראל הוא ואף גדולי הפוסקים סוברים כן ומה שאמרו במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל שלדעת ר' יוסי מירוח גוי וגלגול גוי פוטר הם מפרשים אותו שהגוי מירח וגלגל בשלו ולקח ישראל אחר כן הימנו ומה שאמרו שם במירוח גוי שהחמירו בו שלא לפטור משום בעלי כיסין והיו גאונים מפרשים בה מפני עשירים שהיו להם תבואות הרבה והיו ממרחין אותם על ידי גוים לפטרן מן המעשר אלמא מירוח גוי בשל ישראל פוטר והוא הדין לגלגול הם מפרשים מגזירת בעלי כיסין שהיו מקנים תבואותיהם לגוים ואחר כך לוקחים מהם ומצד שהגוי קונה בכסף היו עושין כן בלא פרהסיא אלמא מירוח גוי בשל ישראל אינו פוטר ואף בראשון של בכורות אמרו הלוקח טבלים מן הגוי ממורחים מעשרם וכו' והקשו דאמרחינהו מאן אי אמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי אלא דאמרחינהו ישראל ברשות גוי ומעשרן דאין קנין לגוי וכו' ופירשו כל המפרשים דאמרחינהו ישראל ברשות גוי שקבל ישראל שדה מן הגוי למחצה לשליש ולרביע ופירוש זה מוכיח להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בשל גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל וכן נראה ממה שאמרו במסכת חלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה נתנה לו משגלגלה פטור והרי להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בעיסת גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל וכן אמרו שם העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה הא אם יש בה כשיעור חייבת מה נפשך אם גוי גלגלה למדת שגלגול גוי בשל ישראל חייבת אם ישראל גלגלה למדת שגלגול ישראל בשל גוי אינו מחייב ואם כן קושיא שבתלמוד המערב חוזרת שהיה לו להוציא חלה מן הכלל שהרי חלה נוהגת בגוי שגלגל מיהא בשל ישראל ואם כן על כל פנים אתה צריך לומר שדעת גדולי הפוסקים בערלה שנוהגת בגוי אף בנטע שלהם מה שאין כן בחלה ומכל מקום איפשר שהערלה והכלאים חיובן מכח הלכה וכמו שאמרו עליהם בגמרא הלכתא גמירא לה וכן אמרו הערלה הלכה ואע"פ שבזו אמרו הכלאים מדברי סופרים איפשר שמתוך שרגילות הלשון להזכירם תמיד עם ערלה הוזכרו כאן ובערלה מיהא אמרו הלכה והוא כעין תורה ודומיא דחדש שהוא מן התורה אבל חלה אינה אלא מדברי סופרים לגמרי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא אלא הזאה דבן עוף דאתיא בקל וחומר כו' ומה בן צאן כו' ולכאורה הוה מצי למימר הזאה דבן צאן גופיה דכתיב ביה וזרקו בני אהרן דהיינו זריקה והיינו הזאה כמ"ש התוס' לעיל אלא דלרבותא נקט בן עוף אע"ג דלא כתיב ביה מפורש אתיא בק"ו מבן צאן ועוד י"ל דאי אבן צאן הוה ליה למיתני בלישנא דקרא הזריקות וק"ל:

תוס' בד"ה אי דפרה כו' תימה הניחא למ"ד לדורות נמי בעינן כה"ג דומיא דאלעזר כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דהא אלעזר סגן הוה ולא כהן גדול והכי אמרינן בהדיא בפ' טרף בקלפי ונתתם אותה אל אלעזר אותה לאלעזר ולא לדורות א"ד לדורות בכה"ג וא"ד לדורות בכהן הדיוט ולכ"ע מדיוקא דאלעזר סגן הוה דייקינן ליה עיין שם וק"ל:

בד"ה אי דפנים כו' אפילו בכהן הדיוט דמרבינן ליה מן ה' דהכהן המשיח כו' עכ"ל לא מצאתיו כן אלא דבפ"ק דמגילה מרבינן מה' דהמשיח מרובה בגדים אבל כהן הדיוט לא מרבינן מיניה וכפרש"י הכא למעוטי כהן הדיוט וק"ל:

בד"ה ומה בן צאן כו' מה לבן צאן שקבע לו כלי ומ"ה בעי כהן כו' עכ"ל כצ"ל והכי איתא בפרק איזהו מקומן אהך ק"ו דבעי למילף התם צפון בבן עוף אבל עץ ארז ואזוב לא הוזכר שם ולא שייך למיפרך אלא כלי ע"ש ודו"ק:

בא"ד אבל כהן שצריך בכל הזבחים כו' ליכא למעוטי בפירכא כל דהו כו' עכ"ל ולמאי דמסיק שם אותו בצפון ולא בן עוף בצפון ליכא למיפרך אק"ו דהכא מה לבן צאן שטעונה צפון ולהכי בעי כהן מה שאין כן בן עוף דלא בעי צפון לא בעי נמי כהן מהאי טעמא כיון דכהן צריך בכל הזבחים מה שאין כן צפון ודו"ק:

בד"ה מכניס כו' גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כו' והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות איפכא שיד כו' עכ"ל והיינו לפי לשון הכתובים לשנות יד כהן מיד בעלים אבל בשותפים דשוים הם ליכא למימר הכי וק"ל:

בד"ה כל מצוה כו' ואין לומר לפי שאינה אלא מדרבנן דהא חלה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לדחויי דהא קתני ערלה דאינו אלא מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד ואם ספק חייב והוא ניכר היטב כשיונק מן הזקנה כו' עליה נוטין לצד סדן הזקנה כו' עכ"ל רצה לומר לתנא דמתני' הוא ניכר היטב כשרואה האדם בשעת הבצירה להיכן עליה נוטין אבל אם הוא ספק בקונה מן העובד כוכבים לאחר שנבצר ביד עובד כוכבים ואינו רואה עליה נוטין חייב דרובן אינן מחוברין לסדן אבל בזמנו של הר"ש אינן חותכין הזמורה מן הסדן כלל והספק בהן פטור וק"ל:

הזאה דהיכא אי דפרה אלעזר כתיב בה נ"ל דעיקר קושייתם בגמ' היא בהא דתנינן במתניתין הזאה טפי מזריקה שנוהג בכל הקדשים משא"כ בהזאה אע"כ כמ"ש התוס' במתני' דהוי בכלל הזאה ואכתי הו"ל למיתני העיקר ולא הטפל אע"כ דנקיט הזאה דהוי רבותא טפי כדאשכחן בכמה דוכתי שהתנא שונה יותר מה שיש בחידושו טפי וזריקה אתא במכ"ש וא"כ מקשה הכא שפיר אי הזאה דפרה לא הוי רבותא טפי מזריקה דאדרבה השתא דתני הזאה דפרה ליכא למשמע מיניה זריקת שאר קרבנות דאיכא למימר שאני הכא דאלעזר כתיב בה וא"כ חמירא טפי דאדרבה איצטריך קרא להכשיר כהן הדיוט למ"ד דכשירה וכה"ג יש לפרש ג"כ בסמוך גבי הזאת דפנים כהן משיח כתיב וכמ"ש התוס' אלא דמ"מ עיקר הקושייא דא"כ טפי הו"ל למיתני זריקה והוי הנך דפרה ודכהן משיח אתיין במכ"ש ומש"ה מסיק הזאה דבן עוף וא"כ דאי שפיר ידעינן דזריקה פסולה בנשים כיון דהזאה דבן עוף לא ידעינן אלא מק"ו דזריקה כן נ"ל נכון:

תוספות בד"ה אי דפרה כו' תימא הניחא למ"ד כו' אבל למ"ד לדורות בכהן הדיוט כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב אלא דנ"ל עוד לפמ"ש התוס' ביומא שמדרב דס"ל שחיטת פרה בזר פסולה ס"ל כמ"ד לדורות בכהן הדיוט וא"כ מקשה שפיר ממ"נ דהא לרב כ"ש דקשה יותר מאי איריא הזאה דפרה הא אפילו שחיטה נמי פסולה דאלעזר כתיב בה ודו"ק:

תוספות בד"ה כל מצוה התלויה בארץ כו' ובירושלמי פריך אמאי לא תני חלה ומשני כו'. וקשה אמאי לא פריך נמי תרומה ומעשר כו' נראה דאהמקשה לא קשיא להו מידי דודאי ניחא ליה לאקשויי מחלה דחלה כתיב בקרא בפ' שלח לך קודם תרומות ומעשרות דכתיבי בפר' קרח ועוד דמחלה קשיא טובא דאע"ג דכתיב ביה ביאה ותליא נמי בקרקע אפ"ה נוהג בח"ל משא"כ בתרומה לא כתיב ביאה אלא דעיקר קושיית התוספות דלענין תרומה ומעשר לא שייך שפיר הא דמשני בירושלמי לפי שאינה בשל עכו"ם דהא למ"ד אין קנין לעכו"ם שייך בהו תרומה מדאורייתא ולענין מירוח העכו"ם נמי פלוגתא דתנאי כו':

בא"ד א"ל לפי שאינה אלא מדרבנן דהא חלה נמי כו' והא דלא כתבו בפשיטות דערלה נמי מדרבנן כמו שכתבו בסמוך בד"ה הרי תפילין דהתם כתבו שפיר דקושית הגמרא הרי תפילין היינו למ"ד דערלה הלכות מדינה משא"כ הכא לא פסיקא להו להקשות אירושלמי בכך דאפשר דסוגיית הירושלמי סברה דערלה בח"ל מדאורייתא דהא לקמן נמי אית בה פלוגתא אי הוה הלכה למשה מסיני או הלכות מדינה:

בא"ד ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר כו' עכ"ל ומדכתבו לשון ונראה משמע דלא ברירא להו כ"כ והיינו דאע"ג דסתם מתני' היא בפ"ג דערלה החדש אסור מן התורה והערלה הלכה וכלאים מד"ס וקתני לה נמי גבי הלכתא פסיקתא אפ"ה יש לפקפק בזה דאיכא למימר דסתם ואח"כ מחלוקת היא וא"כ אדרבא חכמים דהכא הא ס"ל דאינו נוהג ואע"ג דבשני מסכתות אין סדר למשנה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דהוי סתם ואח"כ מחלוקת אלא דאכתי יש לתמוה דהא במנחות דף ס"ח ע"ב איתא להדיא דר' פפא ור' הונא בריה דר"י ס"ל דחדש בזמן הזה דרבנן ורבנן דבי רב אשי לא אכלי עד אורת' דשיבסר דס"ל חדש בזמן הזה דאורייתא וא"כ מסתמא כרבנן דבי ר' אשי קי"ל דבתראה הוא לגביה דר"פ ור"ה בריה דר"י ועוד דרבינא נמי משמע התם דהכי ס"ל ועוד דלר"פ ור"ה בריה דר"י מיהא נוהג מדרבנן ולהתוס' הכא לא שני להו בין מדאורייתא לדרבנן כדמשמע מהמשך דבריהם הקודמים וכן נראה ג"כ מדכתבו סתם ונראה דחדש נוהג ולא כתבו להדיא דנוהג מדאורייתא ע"כ דעיקר דבריהם כאן לדינא אי נוהג או אינו נוהג כלל והדרא קושיא לדוכתא ובלא"ה קשיא לי אסוגיא דמנחות דאיכא למ"ד דאורייתא ואיכא למ"ד דרבנן וכתבו שם בתוס' דפלוגתא דתנאי היא בפ"ק דקידושין ולענ"ד דלא אשכחן הכא בשמעתין שום תנא דס"ל מדרבנן אלא לר' אלעזר דמתני' הוי מדאורייתא כדמסיק אביי ולת"ק אף מדרבנן אינו נוהג מדלא קתני לה בהדי ערלה וכלאים דהוי נמי מדרבנן לפרש"י ותוס' דשמעתין ואף אם נדחק לפרש דאפשר דת"ק מודה מדרבנן אפ"ה לא אשכחן דס"ל הכי בהדיא וביותר יש לתמוה על לשון תשובת הרא"ש ז"ל כלל ב' דשקלי וטרי בהא אי נוהג בח"ל כסתם משנה דערלה ולא מייתי סוגי' דמנחות כלל ומה שיש ליישב בזה לפי עניות דעתי תיקצר היריע' מהכיל וחברתי ע"ז קונטרס מיוחד בכללי ופרטי דין חדש ושם יבואר ויותר נראה דמה שכתבו התוס' כאן ונראה דחדש נוהג בזמן הזה לאו בעיקר דין חדש איירי אלא דרוצה לומר דנראה דנוהג בזמן הזה אף בשל עכו"ם כמו ערלה דסתם תבואה בזמן הזה בשל עכו"ם איירי ולפ"ז א"ש טפי דהאי ונראה אדבריהם הקודמים קאי וכן נראה ג"כ ממה שכתבו אח"כ ובירושלמי נמי משמע דנוהג אף בשל עכו"ם משמע דמעיקרא נמי איירי בשל עכו"ם ודו"ק ועיין בסמוך: