מסכת קידושין דף כ״ט עמוד א׳

עד שימשוך בשור:

ויחזיק בבית:

משכו הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר במנה:

ולא הספיק לפדותו כלומר לתת דמיו לגזבר:

נותן מאתים דכי אייקר ברשות הקדש אייקר הואיל ולא נתן המעות:

לא יהא כח הדיוט כו' שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותו הוא דזל:

פדאו נתן את המעות:

מתני' כל מצות האב כו' בגמ' מפרש לכולה מתני':

משכו במאתים ולא הספיק וכו' נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש - וא"ת תיפוק ליה מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דמשכו במאתים אינו יכול לחזור בו וי"ל כיון דבטעות היה כמו הכא שלא היה סבור שישתנה השער לא הוי כמסירה להדיוט וקשה דאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלג:) גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא אמרה ליה דביתהו זיל מוכרה לגזבר דהקדש ולא תשיימא את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמאי הא שומא בטעות הוא אם יאמר לתתה פחותה משויה וי"ל בדבר שאין שומתו ידועה כגון מרגניתא גומר בדעתו אפי' תשווה יותר שהרי כמו כן מסופק שמא שוה פחות א"נ י"ל דהתם כששם אותה בפחות משוויה מתכווין לוותר להקדש א"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל הכא לא נתכוין לוותר כלל כשמשכו במאתים שכך היה שוה באותה שעה ולא שייך אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט:

אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו בלא מי שפרע היכא דיהיב לו דמי כמו כן הקדש לא יחזור בו וקשה דאמר פרק הניזקין (גיטין ד' נב.) דיתמי הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספים דקא יהיב דמי ליתמי אפירי וזל אין לוקח יכול לחזור בו אייקור יתמי יכלו לחזור בהם שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ואמאי והא בהדיוט נמי איכא במי שפרע וי"ל דלא דמי דהתם גבי יתמי מדאורייתא דינם כהדיוט וא"כ אינם קונים בלא משיכה אלא שייפו חכמים כחם לעשות כהקדש שיהו קונים בכסף הילכך במקום הפסדם של יתומים אוקימנא אדינא אע"ג דהדיוט קאי במי שפרע כדי שלא יהיה כח הדיוט מרובה משלהן ולא יבואו לידי הפסד ע"י תקנת חכמים כי לולי התקנה היו חוזרים בהם אפי' קבלו המעות כיון שלא משך אבל הקדש דמדאורייתא הוא דמקני בכספא אבל רבנן תקנו משיכה להרויחן שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו אלא א"כ מקבל עליו מי שפרע נוקמיה אדיניה בכסף ולא יוכל הקדש לחזור בו כלל כיון שקיבל הכסף:

אותו ולא אותה וא"ת למ"ל קרא תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא"ת אכתי מ"ע שהזמן גרמא הוא דאין מלין אלא ביום כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף עב.) וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה:

ואיהי מנא לן דלא מיחייבה למיפרק נפשה דכתיב תפדה תיפדה ואם תאמר תיפוק ליה משום דכתיב כל בכור בניך תפדה דמשמע בניך ולא בנותיך ויש לומר דס"ד בכור בניך אב חייב לפדות ולא נקבה אבל הנקבה תפדה עצמה להכי איצטריך להאי קרא:

פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי. והא דאמרינן בפרק הנזקין (גיטין נב, א) גבי יתמי יהבי להו ליתמי זוזי אפירי, אייקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, כלומר וחוזרין בהן, לאו למימרא דבהקדש כן, דהא אמרינן הכא דהקדש אינו חוזר בו, אלא משום דיתומים כהקדש ולא גריעו משאר הדיוטות כמותן שחוזרין בהן עד שעת משיכה, דבהקדש שמים היינו טעמא שאין הגזבר חוזר בו, משום דמדאורייתא מעות קונות, וכיון שזה נתן מעות וקנה דבר תורה ואף הדיוט החוזר בו מקבל עליו מי שפרע, אינו בדין שהקדש שמים יתנהג במדה שמקבלין עליה מי שפרע, דאילו בשמשך ולא נתן מעות שחוזר בו אף על פי שהדיוט קנה, התם הוא משום דעומד הוא אדינו דמעות קונות דבר תורה ולא משיכה, אבל ביתומים דהדיוטות הן חוזרין הן כשאר הדיוטות שכמותן, ומי שפרע אין כאן, דאלו יתומים לא עשו ולא כלום לא קנו ולא חזרו ולמה יקבלו מי שפרע, ואפטרופא נמי אינו מקבל מי שפרע שהרי לא מרצונו הוא חוזר בו, אלא מפני שאין המקח שלו אינו יכול לקיימו, כיון דיש בו צד ביטול ואם הוא מוכרח על חזרתו למה נקלל ומי שפרע למה יקבל. וכן הדברים פשוטים שאין האפטרופוס מקבל מי שפרע. וכן מוכח בההוא מעשה (גיטין נב, א) דהנהו יתמי דהוו סמיכי גבי סבתא, דאמרו ליה קרובים לרב נחמן והא לא נקיטי דמי, אמר להו אם כן היינו דרב חנילאי, ולא אמר להו תקבל סבתא מי שפרע. וכן בדין דהיא אנוסה על חזרתה, אלא שבאו בני המשפחה וערערו והיא תקבל מי שפרע, אלא ודאי כדאמרן, ופשוט הוא. ומינה לכל שליח שנודע למוכר או ללוקח שהוא שליח שחוזר בו, ואין השליח מקבל מי שפרע כנ"ל. אחר כך מצאתי כן לרש"י ז"ל בשלהי פרק איזהו נשך (ב"מ עד, ב) בעובדא דההוא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה, דאקשינן התם ותיפוק ליה דהוה ליה שליח, ופירש רש"י: ותיפוק ליה דאין כאן מי שפרע גבי לוקח נדוניא זו דהא שליח שוייה אל בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק, וחמיו חוזר בו, ומה בידו של זה לעשות שבית מקללין אותו, וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דמצי אמר ליה היה לך לפסוק כשער הגבוה, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובדבר עוות במה שהיה לו לתקן לא נעשה שליחו ע"כ. והרב אלפסי והגאונים לא פירשו כן. והא דאמרינן הכא אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, לאו למימר שאם נתנה חזרה נמי בהקדש כהדיוט, שיהא גזבר מקבל עליו מי שפרע, והדיוט דכותיה. כלומר, שאין המקח שלו מקבל עליה מי שפרע, מעולם כיון דאין המקח שלו אין מקבל עליו מי שפרע, אלא לומר דכיון דמדה זו מגינה שמקבלים עליה ההדיוטות מי שפרע על מקחן, אינו בדין שיתנהג בה ההקדש, ואפילו כי משך פירות מהקדש ולא נתן מעות שההקדש חוזר בו, אף על פי שהוא מקח גמור אצל ההדיוט, אין הגזבר מקבל עליו מי שפרע, וכן כתב הרמב"ם (הל' מכירה פ"ט, ה"ב). ומהא דאמרינן אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, משמע דהוא הדין והוא הטעם לגזבר שנתן מעות של הקדש ולא הספיק למשוך את הפירות עד שהוזלו שאינו חוזר בו, דכיון שהמעות קונות דבר תורה, והדיוט שבא לחזור בו מקבל עליו מי שפרע, הקדש אינו חוזר בו. והרמב"ם שכתב בהלכות מכירה פ"ט אם הוזלו הפירות חוזר, שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, עשאו כאותה של יתומים שכתבנו למעלה. וגם הראב"ד הודה לו בדין זה בספר ההשגות, וכתב אם רצה חוזר, ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשעת הזול, וזו היא ששנינו (שקלים פ"ד, מ"ה)מי שקבל לספק סלתות משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד הקדש על העליונה ע"כ. ולא ידעתי מה הפרש יש בין הקדש שקבל מעות על פירות הקדש דאינו חוזר, כיון דאית ביה מי שפרע לגבי הדיוט כי האי גונא, ובין הקדש שנתן מעות הקדש שאף בזה מי שפרע יש אצל ההדיוטות.

מתניתין כל מצות הבן על האב כו' בגמ' מפרש לה למתניתין כולי והא דקתני לה רבי להא מתני' הכא מסתבר לי משום דבמצות המוטלות על האב לעשות לבנו דקתני רישא חדא מינייהו להשיאו אשה כדמפרש במתניתא ואיידי דתנא הא תנא אידך:

גמרא תנינא להא דתנו רבנן פי' השתא בהאי אוקימתא דאוקי' רב יהודא למתניתין אשכחן דתנן במתני' מאי דתנו רבנן במתניתא ובלאו הכי לא אשכחן לה סמך במשנה ולא הוה לה עיקר כההיא דאמרינן בכתובות אילפא תלי נפשיה באיסקרא אמר כל מתניתא דמתני ביה רבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא להו ממתני' נפילנא מאיסקריא לארעא. והכי מתפרש האי לישנא בכל דוכתא:

ואיהי מנא לן דלא מיחייבא למול את בנה וכי תימא למה לי קרא תיפוק ליה דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא דמילה ביום ולא בלילה ונשים פטורות. איכא למימר דהתם הוא במצוה דנפשה אבל הכא במצוה דבנה ה"א דמחייבא דלא גרעה מב"ד דמחייבי למימהליה להכי איצטריך קרא למיפטרה דכתיב אותו ולא אותה. ומי שמכניסו לברית זה מחייב לברוכי אקב"ו להכניסו בבריתו של א"א כדאי' במס' שבת. הלכך אי אבוה מהיל ליה מברך לה אבוה ואי ב"ד מהלי לי' מברכי לה ב"ד ואי איהו מהיל נפשיה איהו מברך לה וזה פשוט:

תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ור' יהודה אומר בנו קודמו והלכתא כרבנן א"ר ירמיה הכל מודים היכא דליכא חמש סלעים הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף כי פליגי היכא דאיכא חמש סלעים משועבדים פי' שמכר אחר שנתחייב בפדיון עצמו ואישתעבדו נכסי למכירי כהונה של בית אביו בפדיון עצמו. ואח"כ נתחייב בפדיון בנו שנולד לו ולא נשתעבדו לפדיון בנו דלא מצי כהן למיטרפינהו בשביל פדיון בנו דלא אישתעבדו ליה אבל בפדיון עצמו מצי טריף להו דאישתעבדו ליה ואיכא חמש בני חורין פי' מטלטלין אי נמי קרקע שקנה אחר שמכר אביו החמש סלעים הראשונים ונתחייב בפדיון בנו דהשתא כי אזיל כהן למטרף ממשועבדים בפדיון עצמו ולא מצו לקוחות למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אי נמי אי מטלטלי נינהו הוה ליה לדידיה גופיה ההיא שעתא אין אומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו במטלטלין:

ולענין לוקח מן ההקדש משך ההדיוט החפץ מיד בערך מנה ולא הספיק לפרעו עד ששוה מאתים נותן מאתים שיד הקדש על העליונה רצה קונין ממנו במשיכה רצה אין קונין ממנו אלא בכסף מדכתוב ונתן הכסף ומעתה אף הוא אומר הואיל ולא פרעת לא תקנהו אלא במאתים או הניחנו ולא שיאמר על כל פנים תקנהו ותתן מאתים שעל כרחך או קנה או לא קנה ואין נותנין לו חומר משני צדדין ומכל מקום אם לא רצה להניח נותן מאתים שכל שמשיכה אינה קונה בו אינה בדין מי שפרע כלל ולא נאמר מי שפרע אלא במי שפרע משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים שקנאו במשיכה מכח הדיוט שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש והוא הדין אף בלא משיכה כמו שביארנו שהרי אמירה לגבוה היא אלא שאפשר לפרשה כשמשך בלא אמירה כגון ששאל הדיוט לגזבר שור זה כמה שוה ואמר לו מאתים אמר לו רוצה אתה למכרו או מכרהו לי ואמר לו הן ומשכו בשתיקה וכן כתבוה גדולי המפרשים פדאו ההדיוט במאתים ר"ל שפרע מאתים ולא משך ואף לא הספיק למשכו עד שעמד במנה מה שפדה פדה ואף בזו הוא הדין בלא פרע ולא תפש בה פדאו אלא משום סיפא והיא פדאו במנה ולא הספיק למשוך עד שעמד במאתים שבזו אינו נותן אלא מנה שהרי אף כיוצא בזה בהדיוט אע"פ שלא קנה במי שפרע מיהא קאי והקדש אינו בר מי שפרע הא לא פדה ולא משך חוזר הגזבר:

המשנה השמינית ויתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר כל מצות הבן על האב האנשים חייבין והנשים פטורות כל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין כל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבין והנשים פטורות וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ בל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים אמר הר"ם פי' מצות הבן על האב שש מצות ואלו הן למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ולהשיטו בנהר והביאו ראי' עליהם כלם מפסוקים בהיות יאריך ביאורם נתמעט התועלת הנה זה כלו יתחייב האב שיעשה לבן ולא תתחייב האם שיעשהו לבנה והוא ענין אמרו האנשים חייבים והנשים פטורות ומצות הבן על האב ירבו המספר והדבור בזה ארוך מאד אבל יקבץ אותם שני עיקרים ונתנו בזה... ואמרו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו כבוד מאכיל ומשקה מכניס ומוציא מלביש ומכסה הנה אלו כלם וכל מה שימשך אליו יתחייבו הבנים הזכרים והנקבות שיעשו לאבות יחד אם לא שיהיו נשואות כי אז אינם בתורת הכיבוד אלא מה שאפשר לה שיעשה עם עבודת בעלה המחויבת לה בתורת נישואין לפי מה שהתבאר בכתובות ומצות עשה שהזמן גרמא הן מצות מוגבלות וכאשר לא יהיה זה הזמן יפול חיובו כמו סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית להיותם מחויבים ביום ולא בלילה וכל מה שדומה לזה ומצות עשה שלא הזמן גרמא הן מצות שאין להם זמן כמו המזוזה והמעקה והצדקה וכבר ידעת שהעיקר אצלנו שאין למדין מן הכללים הנה אמרו כל ירצה בו הריבוי ואמנם מה שיתחייבו הנשים ממצות עשה ומה שלא יתחייבו על ההגעה הנה לא ישוב אל כלל ואמנם הם דברים המקובלים הלא תדע שאכילת מצה בלילי הפסח ושמחה במועדים והקהל ותפלה ומקרא מגילה ונר חנוכה ונר שבת וקדוש היום זה כולו מצות עשה שהזמן גרמא וכל אחת חיוב לנשים כחיובם לאנשים וכן גם כן מצות פריה ורביה ותלמוד תורה ופדיון הבן כל אחד מהם מצות עשה שלא הזמן גרמא אבל לא יתחייבו הנשים ואמנם הם שמורות כמו שזכרנו אמנם העיקר הנזכר במצות לא תעשה הנה הוא אמת אמר השם איש אי אשה כי יעשו מכל חטאת האדם אמרו ע"ז השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה זולת אלו השלש לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כל מי שיש לו זקן והוא מוזהר מגילוחו הוא אשר נאמר עליו גילוח אבל האשה לא והוא אמרם הני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ואמר גם כן אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן:

אמר המאירי פירשוה בגמרא כל מצות המוטלות על האב לעשותם לבן כגון למולו ולפדותו אם הוא בכור וללמדו תורה ואומנות ולהשיאו אשה האבות חייבין בכך ולא האמהות שמאחר שאין מצוות בהן לעצמן אינן מצוות בהן לבניהן והרי מילה ופדיון אינן בנקבות ותלמוד תורה נשים פטורות מדכתיב ושננתם לבניך וכן הן פטורות להנשא שאינן מצוות על פריה ורביה ואמנות אע"פ שהאשה צריכה לו מכל מקום דיו להיות כתלמוד תורה וכן שכל כבדה בת מלך פנימה ואם תצריכה להזקיק את בנה ללמוד אומנות הרי היא צריכה לילך לפני האמנין תמיד לראות בלמודו ודברים אלו מהם שנתברר חיובם בתורה כגון מילה ופדיון הבן ותלמוד תורה ומהם דברי קבלה כגון נשואין מדכתיב קחו לכם נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואמנות דכתוב ראה חיים עם אשה אשר אהבת וכל מצות האב על הבן ר"ל שהבן חייב לעשותם לאב כגון מיני כבוד ומורא אף הבנות חייבות במה שיש סיפק בידם לעשות כל מצות עשה שהזמן גרמא כגון סכה ולולב ודומיהם אנשים חייבים ונשים פטורות ומכל מקום יצאו מכלל זה מצה ובשר הפסח וקדוש היום והקהל ושמחה כמו שיתבאר וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון צדקה וגמילות חסדים אף נשים חייבות וכן יצא מכלל זה תלמוד תורה ופדיון הבן כמו שהתבאר ופריה ורביה וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא כגון חמץ בפסח ומלאכת שבת ויום טוב ודומיהם בין שלא הזמן גרמא כחלב ונבלה ודומיהם אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תשחית שבזקן ומבל תקיף שבפאת הראש ומטומאה למת שמאחר שאינה בהשחתת זקן לעצמה אף בזקן אנשים אין לה חיוב וכן מאחר שאינה בהשחתת זקן אינה בהקפת הראש הואיל ומקרא אחד כולל את שתיהן ולענין טומאה הא כתוב בני אהרן ולא בנות אהרן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שהאב חייב למול את בנו לא מל אותו האב חייבין בית דין למולו וכתבו הגאונים שאף הן מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכן הדין הואיל וכל שאין שם אב הם חייבים בכך וכן כתבו שאם אין שם בית דין ראשי הקהל חייבים בכך ואחד מן המיוחדים שבהם מברך להכניסו וכו' וגדולי המחברים כתבו שאין ראוי לעשות כך אף לבית דין והדברים מתמיהים אחר שהם חייבים בכך וכבר הגיהו בה גדולי המגיהים וכתבוה בדרך שכתבנוה אלא שכתבו שעכשו נהגו להניח מקום לסנדקניס לברך להכניסו ומכל מקום יש נוהגים כן במוהל ואם לא מלוהו בית דין והגדיל חייב הוא למול את עצמו ואם לא מל את עצמו חייב כרת שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הוא חייב כרת על עצמו ואין האב חייב כרת עליו הא הוא עצמו מיהא חייב כרת וכל יום ויום עומד באיסור עון שיש בו כרת עד שימול או ימות בעון כרת וגדולי המחברים כתבו שאינו בכרת עד שימות והכל אחד שכל שהוא חי אפשר לו למול ולהפקע מן הכרת:

האב חייב לפדות את הבן כמו שביארנו ומכל מקום אם לא פדהו האב והגדיל חייב הוא לפדות את עצמו היה הוא לפדות ובנו לפדות ואין לו במה לפדות אלא לאחד הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף:

בפרש"י בד"ה תפדה תפדה כו' כלומר קרי ביה תפדה עכ"ל משום דכל מלות תפדה דכתיבי בקרא גבי בכור לפי נקודות הקרי ולפי ענינו בקרא משמע שהוא צווי לפדות אחרים הוצרך לומר דקרי ביה נמי תיפדה לפדות את עצמך אבל לקמן גבי הא דמחייב איהו למגמר נפשיה דכתיב ולמדתם כו' לא הוצרך לפרש קרי ביה דלאו מולמדתם את בניכם יליף ליה דלפי נקודות הקרי ולפי ענינו משמע שהוא צווי ללמד את אחרים אלא מקרא אחרינא בפשיטות יליף לה דהיינו ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם דההוא לפי נקודות הקרי ולפי ענינו ללמוד את עצמו הוא ומהרש"ל הבין דלקמן מיתורא דולמדתם קדריש ליה והקשה דהכא גבי פדה תפדה אמאי לא יליף ליה נמי מיתורא ולאו קושיא היא דאימא דידע תלמודא שום דרשה בפדה תפדה ולקמן נמי גבי ולמדתם לא מיתורא קדריש ליה מקרא אחרינא אלא דההוא קרא אחרינא פשטיה הכין הוא כמ"ש והר"ן כתב ולמדתם ולמדתם לאו מקרא ומסורת דריש אלא שהכל בכלל המקרא דכיון שהוא מחויב ללמד לאחרים יש ללמוד תחלה עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לכך דהא לפי מה שפרש"י דמתרי קראי ילפינן להו ללמד לאחרים מולמדתם את בניכם וללמוד בעצמו יליף ליה מולמדתם אותם ושמרתם וגו' כמ"ש הר"ן ג"כ בפירושו דהשתא כל חד מהני קראי משמעותיה הכי הוא ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות אחרים כו' כל שאחרים מצווים לפדותו מצווה לפדות את עצמו כו' וק"ק דל"ל למימר כולי האי אלא דבפשיטות איכא למילף כל שאחרים מצווים לפדותו הוא מצווה לפדות אחרים וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אין מצווה לפדות אחרים ויש ליישב ודו"ק:

משנה כל מצות הבן על האב כו' ויש לתמוה מאי ענין משנה זו במכילתין ולפום ריהטא היה נראה משום דבכלל מצות בן על האב הוא להשיאו אשה וקתני דנשים פטורות וכן מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל. ועוד נראה דרבינו הקדוש לאחר שסידר כל קנינין שבעולם במה נקנין ושיש חילוק בכמה דברים בין קניין האיש לקניני האשה כגון האי דריש מכילתין ובין עבד לאמה וכל זה בקניני העולם הזה חזר לפרש קנין העולם האמיתי דלעולם הבא שאינו קנה בשום דבר מהקנינים הקודמין שקונין קניני העה"ז אלא בשכר קיום המצות כדאיתא במשנה דסוף פרקין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל הארץ והיינו עוה"ב ולפי שאינו דומה מצווה ועושה משום הכי הקדים מצוה הנוהגת בזכרים ולא בנקיבות ומה שנוהג בשניהם ומה שנוהג בארץ ולא בח"ל עד סוף הפרק כן נ"ל:

גמרא למולו מנא לן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו ונראה דמייתורא דבנו יליף חיוב דאב על הבן דאי מפשטא ליכא למילף דכיון שחיוב על הב"ד אפשר דמש"ה היה החיוב על אברהם שהיה זקן ויושב בישיבה אע"כ כדפרישית ועוד דמכיון דמייתי מיעוטא דאותו ולא אותה ממילא משמע דאותו היינו משום חיובא דאב והא דמייתי קרא דוימל את יצחק סמיך אסיפא דקרא דכתיב כאשר צוה אותו אלא דהראשון נ"ל עיקר:

תוספות בד"ה אותו ולא אותה וא"ת ל"ל קרא כו' וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה כו' עכ"ל. ולכאורה קשה א"כ לאידך מ"ד דאינו נוהג אלא ביום הקושיא במקומה קרא ל"ל והנלע"ד דקושית התוספות לאו דלישתוק קרא מאותו ונילף מהאי כללא דמצות עשה שהזמן גרמא דודאי שפיר איצטריך קרא דאותו ולא אותה לאותן הדורות שקודם מתן תורה דאכתי לא הוי שייכי הנך כללי דמצות עשה שהזמן גרמא אלא עיקר קושיית התוס' אסוגיא דשמעתין אמאי איצטריך לאתויי האי קרא אטעמא דמתניתין ותיפוק לן דבמתניתין גופא קתני דבמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ואהא תירצו שפיר דאיצטריך להאי טעמא לאידך מ"ד דנוהגת בין ביום בין בלילה ולפ"ז יתיישב ג"כ הא דמקשה הש"ס בסמוך אשכחן מיד לדורות מנא לן וקשיא לן מהיכא תיתי לא יהא נוהג לדורות דמי איכא מידי דקודם מ"ת נתחייב ובתר הכי פטירי אע"כ דאפטורא דנשים קאי דנהי דקודם מתן תורה הוו פטירי מ"מ לאחר מתן תורה כיון דהושוו הנשים לאנשים במ"ע שאין הזמן גרמא א"כ למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהג נמי בלילה מנא לן דנשים פטורות אבל אין לפרש כפשוטו דהא דמקשה אשכחן מיד לדורות מנ"ל היינו דקשיא ליה בין אחיובא דאב ובין אחיובא דב"ד דלמא לא היה נוהג כלל אפילו קודם מ"ת אלא באברהם ובית דינו לחוד כדמשמע מלשון רש"י הא ליתא דהא חיוב דבית דין כתיב להדיא ימול לכם כל זכר לדורותיכם ולענין חיובא דאב נמי ליכא למימר דלא שייך אלא באברהם לחוד דא"כ למאי איצטריך מיעוטא דאותו ולא אותה דמאי דהוה הוה ודוחק לומר דלא איצטריך קרא אלא משום אותן הבנים שיוולדו לאברהם אח"כ ועוד דהא נמי לאו מיד מיקרי שאם היה נוהג באברהם עצמו בבנים שיוליד להבא למה לא יהא נוהג גם בזרעו אבל למאי דפרישית דאפטורא דנשים קאי אתי שפיר כן נראה לי ביישוב דברי התוס'. מיהו בעיקר קושית התוס' היה נ"ל לתרץ בענין אחר דלא שייך האי כללא דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אלא במצות הגוף שא"א לקיים ע"י שליח כגון כל הנך דקחשיב לקמן לולב שופר סוכה ותפילין משא"כ במצות האב על הבן דאפשר לקיים ע"י שליח אפשר דלא שייך האי כללא כן נ"ל ברור וקרוב לזה יש בחידושי הריטב"א ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בדף ל"ד בלשון התוס' בד"ה מעקה ודו"ק. ועי"ל דאי לאו ילפותא דאותו ולא אותה הוי ילפינן אשה לחיובא מדכתיב ותקח צפורה צור ותמל את בנה משא"כ לבתר דכתיב אותו ע"כ דצפורה שאני דלא הוי אפשר בע"א כן נ"ל:

שם אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו כו' לכאורה נראה דצו את יהושע לא שייך לדורות ואם כן ע"כ דרבי ישמעאל או או קאמר דצו הוא לשון זירוז או לשון מיד ולדורות ואפ"ה גבי אברהם ליכא למימר דצו לשון זירוז דבהדיא כתיב וימל את יצחק בנו בן שמונת ימים ולענין זריזות דיום השמיני גופיה בהשכמה נמי לא איצטריך דילפינן מוישכם אברהם בבקר דזריזין מקדימין למצות אע"כ דלענין לדורות איצטריך אלא דמלשון הש"ס משמע להדיא דמלשון צו משמע כולהו זריזות מיד ולדורות ולפ"ז צ"ל דההוא דיהושע נמי שייך לדורות שהוא ציווי לכל הזקנים ושופטים שבדור שיהיו זריזים כדדרשינן בפ"ק דסנהדרין בואצוה את שופטיכם אלא דמההוא לחודיה לא הוי שמעינן אלא זריזות מיד ומייתורא דצו את יהושע ילפי' דלדורות נמי שייך זריזות בענין הזקנים ושופטים ואפשר דלא שייך למילף כה"ג זריזין מקדימין דזריזות זה ענין אחר הוא לא לענין זריזות הזמן אלא דאפ"ה לא משמע שפיר דרשא דלדורות מההיא קרא דיהושע אי לאו דמייתי לה ר' ישמעאל מדכתיב בהדיא אשר צוה ה' לדורותיכם כן נ"ל:

שם דכתיב תפדה תפדה נראה דמייתורא דקרא קא דריש דמייתרא לגמרי וע"כ דלהאי דרשא אתיא למיזל בתר הקרי דקרינן ביה תפדה תפדה וכ"כ הריטב"א ז"ל ועיין במהרש"א באריכות: