מסכת קידושין דף כ״ה עמוד א׳

יתרת אצבע יתירה:

שנספרת על גב היד שהיתה בשורת שאר אצבעות:

סבי דנזוניא שם מקום:

זיל צנעינהו אמור אליהם להסגר ולישב בבית וזה לשון נדוי לתלמיד חכם כדאמר במועד קטן (דף יז.) לאמר לו דרך כבוד הסגר ושב בביתך:

כמומין שבגלוי דמי שהרי תלויין בכיס וניכרים מבחוץ או לא הואיל וטמונין בתוך הכיס:

קרנונא יושב קרנות אתה ולא בעל תורה:

מתניתא בעו מינך גרסינן דמברייתא דתני עלה דמתניתין רבי אומר אף הסירוס יליף לה:

אין מטמאין משום מחיה שם אחד מן הנגעים כדכתיב (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת וכתיב בה (שם) לכל מראה עיני הכהן שתהא כולה נראית כאחת פרט למחיה שהיא במקום המשופע ויורד לכל צד שאין יכול לראות ראש הנגע ורגליו כאחת:

המנונא קרנונא פי' בקונטרס יושב קרנות אתה ולא בעל תורה ור"ח פירש אתה אומר המנונא היינו חם נונא דג חם ואין כן אלא קר נונא דג שהוא קר:

רבי מדמה ליה לטומאה וא"ת מאי פריך לעיל מהזה על לשונו דילמא הזאה שאני דאיתקש לטומאה אבל לענין ראשי אברים מדמינן לטבילה וי"ל דע"כ ליכא לדמויי לטבילה שהרי שן ועין דהוו גלויי לעבד שהוא יוצא בהן לחירות ולגבי טבילה הוו כטמון כדמסיק בסמוך דלא בעינן ביאת מים:

כל הראוי לבילה כו' עיקר מילתא דר' זירא בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף קג.) דתנן אם אמר הרי עלי מנחה של ששים ואחד עשרון מביא ששים בכלי אחד והאחד בפני עצמו ומפרש בגמרא משום דששים נבללין וס"א אין נבללין ופריך כי אין נבללין מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר אמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ואפי' לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן ואם תאמר מאי פריך ואם לא בלל כשר נהי דבלילה לא מעכבא היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה מצוה לבלול ויש לומר דכיון דהאי גברא למנחה גדולה קמכוין אם איתא דבעלמא כשר בדיעבד בהאי גברא שהתנדב קרבן גדול שרי אף לכתחילה עוד יש לומר דאיכא נפקותא אליבא דמ"ד התם אפילו המתנדב מנחה גדולה אינו מביא אלא לוג אחד אם כן כשהתנדב ס"א עשרונים יצטרך להביא בשני כלים לפי שאין נבללים יפה ויצטרך להביא שני לוגים שמן והוא לא התנדב אלא לוג אחד והוי כמו ייתור שמנו דקיימא לן (מנחות יא.) דייתור שמנו פסול ואי הוה שרי בדיעבד בכלי אחד היה טוב להביא לכתחילה שלא יבא לידי ייתור שמן ומיהו קשה מ"ט דראוי אי שנה הכתוב בלילה לעכב ליבעי בלילה ממש ואי לא שנה אפילו ראוי לא ליבעי וי"ל דודאי שנה הכתוב בלול כמה פעמים אבל לא כתב בלשון צווי ובלילה משמע דאתא לאשמועינן דלא בעינן אלא ראוי וא"ת בטבילה מנ"ל דבעינן ראוי ויש לומר משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטים בית הסתרים מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים:

הא דאמרינן נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא. קשיא לן והא לא דמיא לדר' זירא, דבשלמא בדר' זירא בעיא ראוי לבילה משום דכתיב (ויקרא ז, י) בלולה בשמן ולכתחלה בילה צריכה, וגבי אלם ואלמת בפרק מצות חליצה (יבמות קד, א) לפי שאינם בואמר ואמרה, ובקריאת בכורים בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פא, ב) משום וענית ואמרת, וכן בכל שאר המקומות שהוזכרו דברי ר' זירא כיוצא באלו, אבל כאן שאין צריך ביאת מים ואפילו לכתחלה, למה הוצרך למקום ראוי לביאת מים, ויש מפרשים דמדרבנן בעלמא לפי שצריך טבילה כל גופו דבר תורה תקינו דלשון ושינים שפעמים מגולין יהו צריכין ראוין לבוא בו מים. ובתוס' מתרצים דמכל בשרו דרשינן ליה דאף על גב דכל בשרו למעט בית הסתרים, מכל מקום כיון דכתיב כל מרבים להו לבית הסתרים לענין זה שיהיו ראוין לביאת מים.

בן עזאי אומר אף הלשון פי' ות"ק לשון לא נמצא שהשן היא חשובא גלוי יותר מן הלשון ונמצא לה עצם בין שיניה. קשיא לי והא אמרן דשן הוא גלוי טפי מלשון והיכי מקשי משן על לשון ומי איכא למאן דאמר דשן לא הוי גלוי והא כל מומין שבגלוי משן ועין ילפינן להו ויש לומר לענין טבילה כיון דכתב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך דומה השן כמו הלשון ואם השן צריכה טבילה גם הלשון צריכה שא"א להטביל השנים בלא הלשון:

צנעינהו פירש לשון נדוי הוא גבי ת"ח שמנדין אותו בצנעה ואומרין לו הכבד ושב בביתך:

לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך למה דפרש"י דקרנונא הוא יושבי קרנות קשה קצת מה עאין קרנונא צ"ל המנונא ונ"ל כי המנונא לשון יתד נאמן בבית המדרש הוא הפך קרנונא ובשם אחד מגדולי הדור שמעתי שמפרש קרנונא הוא דג קר בלא טעם ואין לדג הזה טעם לחיך הוא הפך חם נונא ר"ל דג חם ומבושל ומוטעם היינו דאמר ליה דרך מליצה לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך דף כ"ה:

דתנן כ"ד איברים שבאדם כולם אינן מטמאין משום מחיה פי' שיעור בהרת הוא כגריס ומחיה בכעדשה מבוצרת בתוך הגריס ושניהם מצטרפים לכגריס כדאיתא בנגעים והגריס יש בו שמנה עדשות והעדשה ארבע שעורות ואינה מטמאה אלא כשהוא במקום שאפשר לראותו כלו כאחד כדכתיב לכל מראה עיני הכהן ולפיכך במקומת אלו השנויים כאן שהם עגולים והנגע משתפע מן הצדדין אינו נראה בראייה אחת ולפיכך אינם מטמאין משום מחייה וה"ה דשאר נגעים נמי אם אינם נראים בראייה אחת אינן מטמאין דקרא דדרשינן לכל מראה עיני הכהן כלהו שדינן ליה כדאמרינן התם סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ודרשינן ליה בכל הנגעים והא דנקט תנא משום דאיירי דשעורה דנגע גדול כגריס והמחיה בנתים מסתמא אינה נראית בראייה אחת אלא במקום פשוט אבל שאר נגעים בעינן ששעורם כגריס בלבד מחיה אפשר שיהא ראש אצבעו רחב כגריס ונראה כאחת והא דלא מני הכא השפתים משום דההיא בר מהאי טעמא נמי אינה מטמאה שאי אפשר לשיעור מחיה שלא יתפשט כלפי פנים והויא לה טומאת סתרים ואינו מטמא:

מקום הראוי לבא מים בעינן אומר רבי' נר"ו דהא מדרבנן בעלמא הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מן התורה שוויה רבנן לענין טהרה נמי כגלוי מיהו רחיצה וביאת מים לא בעי דהא כתיב ורחץ את כל בשרו מאבראי אף כל מאבראי:

כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינה ראוי לבילה בילה מעכבת בו. האי מימרא איתא במנחות משום דאמרינן התם אין מביאין ששים ואחד עשרון בכלי אחד מפני שאין נבללין פי' לפי שאין כלי שרת במקדש יותר מששים עשרונים גם שמן של מנחות הראוי לבילה אין בו אלא כדי בלילת ששים עשרונים ולפיכך אם היו מביאין בכלי אחד כגון ס"א עשרונים לא היו יכולים לבלול והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והתניא אם לא בלל כשר ואהדרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כגון ששים עשרונים שאפשר לבוללן וכל שאינו ראוי לבילה כגון ס"א עשרון בילה מעכבת בו וכי תימא ומאי האי דאקשינן התם והתניא אם לא בלל כשר דהתם הוא בדיעבד אבל לכתחילה צריך לבלול ומצוה היא וא"כ שפיר תנן במתניתין שאין מביאין לכתחלה ס"א עשרונים בכלי אחד אלא בב' כלים כדי לקיים לכתחילה מצות בלילה ואיכא למימר דמתניתין מיירי במי שהתנדב להביא ס"א עשרונים בכלי א' שא"א לו להביאם בב' כלים וקתני שאין מביאין אותו בכלי אחד ופטור מלהביאם כיון שאין נבללים ולהכי פרכינן כיון שאינו מעכב אמאי פטרינן ליה ומהדרי' משום דרב זירא והא דאמרינן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו לא תקשי לן למאי דאמרי' התם שכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשטת אלא לעכב ובלילה חזינן דאהדרי' קרא כמה זימני ואפ"ה אינו מעכב דהכי גמירי לה הלכה למשה מסיני דבילה אינה מעכבת וגלי בה רחמנא נמי דלא אפקה לבילה בלשון עשה אלא בלשון ספור כך פירש בתוספת כתנאי פירש אפלוגתא דבן עזאי ור' קאי והלכתא כרבי מחברו:

סרסו רבו בביצים ר"ל שנתקן ונשארו נתוקים בתוך הכיס או חתך את לשונו לא יצא לחירות מפני שאין אלו דבר שבגלוי:

גדולי הפוסקים ראיתי שהביאו בהלכותיהם דין יציאת ראשי איברים ונראה דעתם שאף היא נוהגת בזמן הזה ואע"פ שהוא קנס וכן שאינו דבר המצוי הואיל ודין קנס אי תפש לא מפקינן אף בזו תפוש ועומד הוא שאינו יכול עוד להשתעבד בו:

שלשה סימני טומאה יש בצרעת שתים אף בתחלת ראיית הנגע והם שער לבן ומחיה שבאמצע הבהרת ואחד לאחר ההסגר והוא פשיון כמו שביארנו בראשון של מועד קטן כל שהיתה הבהרת בראש האבר והמחיה באמצע הבהרת אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא קצתו שופע ויורד מכאן וקצתו שופע ויורד מכאן עד שאין הנגע נראה כאחד וכתוב וראהו הכהן עד שיראהו כלו כאחד והוא הדין בפרחה בכלו שטהור ושאם נראה אחר כן בו מחיה טמא שצריך שתהא המחיה במקום הראוי לשאת דכתוב ומחית בשר חי בשאת במקום הראוי לשאת והוא מקום הנראה כלו כאחד:

ואלו הן ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי דדים שבאשה אבל דדים שבאיש אין בהם שפוע ומטמאין:

כל שנטמא במת צריך הזיה וכיון שנגעה בו הזאה באי זה מקום של עור בשרו עלתה לו אפילו על ראש אצבעו אבל אם נגע בלשונו אינו כלום שצריך הוא שיגע במקום גלוי והלשון לענין הזיה אינו כאיברים שבגלוי נגע על שפתו ואע"פ שפעמים הוא מדבקם זו עם זו וסותמם הואיל ורוב פעמים מגלות גלוי הוא אצל הזיה וטהור:

לענין טומאה אמרו שמגע בית הסתרים אינו מטמא ולשון לענין טומאה גלוי הוא ומיטמא הן במגע שרץ הן בזב הן בכל הטמאות המטמאות במגע:

מומין הפוסלין לעבודה אינם מומין אלא אם כן הן באיברים שבגלוי אבל מומין שבחלל כגון ניטלה הכוליא או נקבו מעיו אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה ולשון לענין זה גלוי הוא ומשנטל רוב המדבר בלשונו והוא ממקום הפרש דבוקיה ואילך הרי הוא בעל מום ואף בבהמה לענין קרבן דנין בה כן אבל לענין טבילה אינה כגלוי אלא כטמון ואינו צריך שיבאו בה מים והוא הדין לשן ומכל מקום אע"פ שאין לשון ושן צריכין לביאת מים צריכים הם שיהיו ראוים לכך שלא יהא בהם דבר חוצץ מעשה היה בשפחתו של רבי שטבלה ונמצא עצם בין שניה והצריכה רבי טבילה אחרת ולאו דוקא לטהרות כעין טבילת שפחתו של רבי אלא אף לבעלה הדין כן וכמו שאמרו ביבמות פרק חולץ כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ונדה ודאי לא לענין טהרות נאמרה שאם לטהרות אינו חוצץ לאי זה דבר הוא חוצץ וכי גרעה נדה משאר טמאים אלא ודאי לבעלה קאמר וכן ראיה ששנאה דומיא דגר ועבד משוחרר שלא נאמרו לטהרות ומתוך כך כל הטובלת לנדתה צריכה לחטט בין שניה ואם נמצא בהם עצם מן הסתם מקפדת היא עליו כמו שביארנו באחרון של נדה וצריכה טבילה פעם אחרת ויש מפרשים שמכל מקום זו אינה אלא מדברי סופרים והוא שאמרו והצריכה רבי ולא יראה כן שהרי אמרו ראוי לביאת מים בעינן ולשון זה מוכיח שמן התורה הוא אומר כן שכך אמרו בענין מנחות כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ופוסל וכבר ביארנו ביאור הענין ראוי לבילה ושאינו ראוי לבילה בבתרא פרק ספינה:

תוס' בד"ה רבי מדמה ליה לטומאה וא"ת כו' דע"כ ליכא לדמויי לטבילה שהרי שן ועין כו' עכ"ל ויש לדקדק לרבנן דפליגי עליה דרבי בראשי אברים ומדמו להו לטבילה דהוה הלשון כטמון כמו בהזאה תקשי להו שהרי שן ועין דהוה גלוי לעבד כו' ולגבי טבילה הוה כטמון ויש ליישב דודאי לרבנן דהזאה לטבילה מדמינן לענין ראשי אברים נמי לגבי לשון לטבילה מדמינן דהוי כטמון ובשן ועין דוקא הא גלי קרא בעבד דהוי כגלוי ולא מדמינן ליה לטבילה אבל לרבי כיון דהזאה גופה לא מדמינן לטבילה אלא לטומאה אית לן למימר נמי כיון דלגבי דשן ועין לגבי עבד הוי גלוי ולא מדמינן ליה לטבילה גבי לשון נמי לא מדמינן ליה לטבילה אלא להזאה ולטומאה דטפי מסתבר לדמויי בעבד לכולי מלתא להזאה ולטומאה ממה שנאמר לחצאין לדמויי בעבד בשן ועין להזאה ולטומאה כדגלי קרא ובלשון לטבילה ובהכי ניחא דקשיא לן אמאי לא פליגי נמי בהזאה בשן ועין דמאן דמדמי ליה לטומאה הוי כגלוי ומאן דמדמי ליה לטבילה הוי שן ועין כטמון די"ל לרבנן דמדמי לה נמי לטבילה מ"מ כיון דבעבד גלי לן קרא בשן ועין דליכא לדמויי לטבילה ה"נ אית לן למימר בהזאה ודו"ק:

גמרא ורבי לשון לא ורמינהו הרי מי שהיה מזה כו' ועוד תניא שניטל רוב הלשון ר' אומר כו'. נראה דלאו משום דיציאת עבד לחירות דמי להנך מקשה הכי אלא כיון דלר' סירוס מיקרי מומין שבגלוי אע"ג דלא הוי גלוי כמו שן ועין אע"כ כיון דישלחנו ריבוייא הוא סובר רבי דמרבינן הכל ולא מימעט משן ועין אלא מאי דלא הוי גלוי כלל א"כ אמאי ממעט רבי לשון הא אשכחן לשון דמיקרי גלוי לענין הזאה ולענין מומי בכור ובזה נתיישב' קושיית התוס' בד"ה ר' מדמה אלא דהתוספות נמי לסברא זו נתכוונו ועדיפא משני דודאי אין לדמות עבד לטבילה דהתם בעינן דומיא דבשרו דהוי גלוי לגמרי מאבראי משא"כ בעבד כיון דכתיב שן אלמא דלא בעינן מאבראי ממש אלא גילוי קצת ובזה נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

שם וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי והתניא מעשה בשפחתו של בית רבי שנמצא עצם בין שיניה כו'. הכא נמי יש לדקדק מאי מקשה מלשון אשיניים דהא שינים הוי גלוי טפי מלשון דהא בעבד מיקרי מום שבגלוי משא"כ לשון דהוי מום שבסתר לרבנן דפליגי אר' אלא דאפ"ה מקשה שפיר למאי דפרישית דודאי עבד לא דמי לטבילה דהתם דומיא דבשרו והכא דומיא דשן מ"מ לרבי קשה ממ"נ אי דריש דומיא דבשרו ממש מאבראי א"כ אפילו שן לא בעי טבילה ואי לא דריש דומיא דבשרו ממש אלא דבעינן דומיא דבשרו כל דהו שיהא גלוי קצת לאפוקי בית הסתרים ממש א"כ לשון נמי ליבעי טבילה דהא לר' מיקרי גלוי לענין עבד והזאה ומומי בכור כנ"ל:

גמ' מ"ט אשר יגע גי' התוס' בנדה ד' מג ע"א וכי יגע:

מַאי טַעְמָא לָא אַתּוּ רַבָּנָן לְפִירְקָא? אָמְרוּ לֵיהּ אַמַּאי נֵיתָא? דְּבָעִינָן מִינֵיהּ מִלְּתָא וְלָא פָּשִׁיט לָן. קשא וכי בעבור זאת אין ראוי לבא לפרקיה? ועוד קשה מה השיב להם רב המנונא 'מִי בָּעִיתוּ מִינָאִי מִידִי וְלָא פַּשְׁטִינָא לְכוּ' והלא הוא בא להוכיחם על אשר לא באו לפרקיה דרב חסדא והם השיבו לו דבר הנוגע להם עם רב חסדא והוא מאן דכר שמיה בזה? ונראה לי בס"ד דרב המנונא היה מתורגמן של רב חסדא בפרקא והם הקפידו על רב חסדא על אשר שואלים לו איזה דבר הלכה הוא משיב להם בקיצור אסור או מותר הן או לאו, ואינו מפרש להם מוצא הדין למה אמר אסור או למה אמר מותר, וקשה עליהם דבר זה דאין נוהגין כן אלא עם עם הארץ לומר לו בקיצור אסור או מותר אבל לתלמיד חכם צריך לומר לו גם כן מקור הדין מהיכא משמע דאסור או מותר ולכן לא באו לפרקיה כי חששו שמא יזדמן להם שם איזה שאלה לשאול ממנו על הלכות שהוא דורש בהם והוא גם כן ישיב כדרכו בקיצור שאינו מודיע להם מקור הדברים ובזה בושה להם ולכן לא באו לפרקיה. ואמר להם רב המנונא שהוא היה מתורגמן שלו בפרקיה למה תחושו על זאת, וכי אתם בקשתם ממני שאלה על הלכה ונהגתי עמכם בכך שלא אפשוט לכם מקור הדין? ולכן אם הייתם אתם באים לפרקא מאחר שאני מצוי שם מתורגמן אם תשאלו איזה דבר מרב חסדא אף על פי שלא היה פושט לכם, אני מתורגמן שלו אפשוט לכם ונראה לעיני הרואין כאלו הוא פושט לכם מאחר שאני מתורגמן שלו.

אָמְרוּ לֵיהּ לָאו 'הַמְנוּנָא' אֶלָּא 'קַרְנוּנָא'. נראה לי בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד ברמז הכתוב 'וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה' (יחזקאל טז, יג) שרמז בזה על שלשה עניינים שמהם יהיה מלבוש לנפש הנקרא חלוקא דרבנן האחד הוא מן המצות הן עשה הן לא תעשה וזה נרמז ב' שֵׁשׁ ' כי שש מספר ת"ר ועם ששה ווי"ן של שש הרי תר"ו [606] מצות שיש לישראל יתרון על שבע מצות בני נח, וָמֶשִׁי רמז על התפלות שהם נעשים מדבור הפה כמו המשי שהוא מתהווה מפה התולעת, וְרִקְמָה רמז על תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והיינו דאמר התנא (משנה אבות ד, כ) אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, ופירשנו בס"ד דתורה שבכתב דבריה הם כמו קנקן שהוא כלי אשר דברי תורה שבעל פה מונחים בו ולכן התנא קראה כלי חמדה כמו שאמרו באבות (משנה אבות ג, יד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, והקראים מסתכלים בקנקן בלבד שאין מודים אלא בדברי המקראות והולכין בהם אחר פשוטן דוקא ובזה הם מקלקלים במצות התורה ותהי האמת נעדרת מהם אך חכמי ישראל האמתיים מסתכלים בדברי הקבלה והמסורת שהם מלובשים וגנוזים תוך הקנקן שהוא תורה שבכתב ובזה עולה קיום המצות בידם כתקנו כאשר צוה ה' ולזה אמר 'אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן' הוא המקרא 'אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ' הם דברים של הקבלה והמסורת שמונחים וגנוזים תוך המקרא שהוא הקנקן. ואומרו 'בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ' רמז בתיבת 'מה' על תורה שבעל פה שנדרשת בשלש עשרה מידות הנזכרים בברייתא דרבי ישמעאל (ספרא פרשה א) ולימוד אלו השלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם הוא בשלשה שלומד האדם מרבו ומחביריו ומתלמידיו כמו שאמר החכם הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם (תענית ז.), נמצא בשלשה מיני לימוד הנזכר נשלם לימוד שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם לכך נקראת 'אוריין תליתאי' (שבת פח.) וג' פעמים שלש עשרה של שלשה מיני למודים הנזכר עולים ט"ל [13×3=39] ולזה אמר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ (ישעיה כו, יט) וזהו שאמרו (כתובות קיא:) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו דייקא, וידוע כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים ואם כן צרף מספר ששה עם מספר ט"ל יהיה מ"ה [39+6=45] ולזה אמר אֶלָּא בַ'מֶּה' שֶׁיֶּשׁ בּוֹ ולזה אמר מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) אשר צפנת תוך המקראות שהם כמו קנקן להם. ולזה אמר וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה הֳ' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ (דברים י, יב) כלומר המקראות אין אתה רשאי להוסיף עליהם אות אחת או לגרוע אבל בתורה שבעל פה שנדרשת בשלש עשרה מידות שהיא נקראת בשם 'מה' כאמור אתה רשאי להרחיב את גבולה ולחדש בה חדושים רבים שבנויים על יסוד אמת ולזה אמר 'שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ' לחדש חידושים ולהרבות תורה שזו היא פריה ורביה של התורה. ולפי זה תיבת רִקְמָה רומזת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה כי תורה שבכתב דבריה מועטין ואי אפשר יכול להוסיף בהם ולהרחיב אותם אפילו באות אחת וזהו ' רק ' לשון מיעוט אך תורה שבעל פה נקראת ' מה ' שהוא לשון רבוי כמו 'מָה רַב טוּבְךָ' שאתה יכול לחדש בה חדושים רבים ולהרחיב את גבולה כים. וזהו שנאמר 'וּמַלְבּוּשֵׁךְ' הם מלבושי הנפש 'שֵׁשׁ' הוא לבוש הנעשה מן המצות כאמור 'וָמֶשִׁי' הוא לבוש הנעשה מן התפילות כאמור 'וְרִקְמָה' הוא מלבוש הנעשה מעסק תורה שבכתב ושבעל פה שהם נקראים 'רק' ו'מה'. ולכן אמרו לו לָאו ' הַמְנוּנָא ' אֶלָּא ' קַרְנוּנָא ' כי התלמיד חכם מכונה בשם 'נונא' וכנזכר בזוהר הקדוש אך יש חכם במקרא דוקא זה נקרא 'קרנונא' שהוא נונא של 'קר' שהוא חכם בתורה שבכתב בלבד שנקראת בשם 'רק' ויש חכם שנקרא המנונא שהוא חכם בתורה שבעל פה שנקראת 'מה' וזהו נונא של 'מה' ואמרו לו אין אתה חכם בתורה שבעל פה שתוכל להוסיף בה חדושים כי אם אתה חכם בתורה שבכתב בלבד. ודע כי מה שאמר לו ' זִיל צַנְעִינְהוּ ' לאו משום כבוד מבקש אלא כונתו לשם שמים בשביל עמא דארעא שיהיו זריזין ורגילין ונזהרין לבא לפרקא כאשר יראו שגם התלמיד חכם באים לפרקא ויקחו קל וחומר לעצמם.