מסכת קידושין דף כ״ב עמוד א׳

תמותות אמורטיי"ש (אמורטידי"ש: גוססות) :

וחשקת בחשקו תלה הכתוב ואפי' אינה נאה:

ולא בה ובחברתה שלא יקח שתים:

ליקוחין יש לך בה קידושין תופסין ואע"פ שהיתה עובדת כוכבים שהרי אינה מתגיירת מדעתה:

לך ולא לאחרים שלא יקחנה לצורך אחרים כגון אביו:

שלא ילחצנה במלחמה לבא עליה:

ה"ג להאי ברייתא בספרי בפ' ראה אנכי ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר לא אצא חפשי עד שיאמר בשעת יציאה אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע שנאמר אם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד. והכי פירושה אמר ושנה שתי האמירות בתחילת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר לא אצא משמע סמוך ליציאה אמר שתי פעמים בסוף שש כו' עד שיאמר כשהוא עבד:

ה"ג אמר מר אמר בתחילת שש כו' מאי איריא מלא אצא חפשי תיפוק ליה דבעינן כו' ותו אמר בסוף ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע שנא' העבד אטו סוף שש לאו עבד הוא. והכי פירושה אמר בתחילת שש כו' קס"ד תחילת שש ממש תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי ואת בני ועדיין בתחילת שש אין לו אשה ובנים שלא מסרו לו עדיין שפחה כנענית:

ה"ג שלא יקחנה לאביו ולא לבנו ול"ג שתים אחת לו ואחת לאביו או אחת לו ואחת לבנו דמאי איריא שתים אפילו אחת לאביו נמי הוי איסור דהא לך דרשינן:

שלא ילחצנה במלחמה פי' בקונטרס לבוא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים ותימה א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך אכתי איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים ועוד קשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה ועוד קשה מהא דאמר בפ' ב' דסנהדרין (דף כא.) תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר עלי אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם לא בא דוד על מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים היאך היתה מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אם תמר לאחר כל המעשים חשובה גיורת וליקוחין יש לו בה דבשלמא אם נפרש דיפת תואר מותרת מיד שפיר (דמי) מאי דקאמרה תמר כי לא ימנעני ממך לפי שהיתה מותרת לו דאיכא למימר שנתעברה אמה במלחמה שעדיין היתה אמה עובדת כוכבים וזו אינה חשובה כבתו של דוד דאין בן הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה דולד עובדת כוכבים כמותה אבל לפירוש הקונטרס שלא בא עליה עד לאחר כל המעשים קשה כדפירשתי ונראה לר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת [והא דקאמר שלא ילחצנה כו' היינו להתחיל למנות ירח ימים דאין יכול לדוחקה לעשות סדר הפרשה עד שתהיה בביתו] ויש מיישבים פירוש הקונטרס ולא קשה מידי מה שהקשה איך נתפייס יצרו דאיכא למימר דבטל הימנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים ומה שהקשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה הא נמי לא קשה דאיכא למימר לפי שמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות ומה שהקשה מתמר לא קשה דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת והא דכתיב (שמואל ב י״ג:י״ח) כן תלבשנה בנות המלך מעילים לא משום שהיתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך אך אין לתרץ שפיר לפירוש הקונטרס מה חילוק בין ביאה ראשונה לשניה דמחלק גמרא לעיל ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוקת אמוראים בדבר זה והכי איתא התם רב אמר לא התיר אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ביאה שניה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים כדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה:

והבאתה (אל תוך)

שלא יחלצנה במלחמה פירש רש"י שלא ישכב עמה עד שיביאנה לביתו. נראה שהוא מפרש שאסור לבא עליה אלא לאחר כל המעשים הללו. והקשו בתוס' והא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואי במלחמה אסירא הא איכא משום יצר הרע, ואיכא למימר דכיון דאיכא פת בסלו מיתבא דעתיה, ואכתי קשיא דאי לאחר כל מעשים האלו ובביתו (היא) גיורת [היא] ושריא, ואמאי אצטריך קרא למשרייה, ואף כשתמצא לומר שאינה גיורת גמורה דעל כרחה מתגיירת, מכל מקום כיון דבביתו הוא בצנעא שריא ליה דבר תורה (ע"ז, לו, ב) ואכתי קרא לא צריך. ועוד הקשה [עליו] רבינו תם מדאמרינן בסנהדרין (כא, א) תמר בת יפת תאר היתה, משום דכתיב (שמואל-ב יג, יג) דבר נא אל המלך עלי כי לא ימנעני ממך, ואם לא בא דוד על מעכה אמה אלא לאחר שנתגיירה ולאחר כל המעשים האלו, מי שריא ליה לאמנון, והא אחותה היא דבר תורה, אבל אם בא עליה במלחמה שריא ליה, דבת גויה היתה, ובן בנך הבא מן הגויה (לקמן קידושין סח, ב) אינו קרוי בנך אלא בנה. ופירש רבינו תם דביאה ראשונה אפילו במלחמה שריא, אבל ביאה שניה אסורה אלא לאחר כל המעשים, ושלא ילחצנה במלחמה היינו שלא ידחוק אותה במלחמה לעשות כל המעשים האלו כדי שיבא עליה פעם שניה, אם שוהין במלחמה. והרמב"ם כתב (הלכות מלכים פ"ח ה"ב) ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה יכניסה למקום פנוי ואחר כך יבעול, וכן כתב ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה, ובספר היראים מפרש שלא ילחצנה שלא יבא עליה בעל כרחה, אבל מדעתה מותר קודם שתתגייר, ודוד מדעתה בא עליה. ואם תאמר אם כן מאי בשר שחוטות איכא הכא בשר נבלות הוא, יש לומר כיון שדעתה להתגייר תמותות שחוטות קרינא ליה. ורבינו יצחק זצ"ל מצא בירושלמי שזה מחלוקת של אמוראין, דגרסינן התם בפרק בתרא דסנהדרין ר' יוחנן שלח אמר לרבנין דתמן תרתין מלין אתון אמרין בשם רב ולית היא, (כאן) [כן] אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא ביאה ראשונה, ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה אלא אחר כל המעשים דכתיב (דברים כא, יג) ואחר כן תבא אליה ובעלתה אחר כל המעשים, ולדברי ר' יּוחנן איכא למימר דסבירא ליה דתמר לא היתה בתו של דוד, אלא בת מעכה מן הגוי, והא דכתיב (שמואל-ב יג, יח) כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, לא משום שהיתה בתו של דוד, אלא שגדלה עם בנות המלך, וכי קרי לה אמנון אחותו ואבשלום דאמר לה האמנון אחיך, לפי שגדלו יחד כאחים. ורב דאמר בסנהדרין (כא, א) דבת יפת תואר היתה, אזיל לטעמיה דאמרו משמיה בירושלמי דביאה ראשונה מותרת מיד.

הכי גרסינן לך שלא יקח אשה לאחרים וכן גריס רש"י ז"ל אבל בספרים שלנו כתוב לך שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לבנו. ותמיהא מלתא מה שתי נשים שייך הכא והא ודאי אפי' לא יקח אלא אחת אינו לוקחה אלא לעצמו אבל לא לאביו ולא לאחרים דלדידיה שריא רחמנא כנגד יצר הרע ויש לדחוק ולומר שאלו נזדמן שחשק יפת תואר ואינו מתרצית לו בשום ענין אא"כ מגייר אחותה או בתה עמה ונותנת לאחרים אפ"ה לא יעשה כן ולא התירה תורה כן מפני יצ"ה:

הכי גרסינן ת"ר ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה אמר בתחלת שש ולא אמר לסוף שש אינו נרצע שנאמר לא יצא. פי' בעינן שיאמר בשעת יציאה אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ואסקה רבה דבתחלת שש דאמרי לאו דוקא אלא כל שאמר בתחלת פרוטה אחרונה שהוא עדיין עבד וה"ה קודם לכן אם יש לו אשה ובנים ולאפוקי תחלת שש ממש שהרי עדיין אין לו אשה ובנים ואינו יכול לומר אהבתי וכו'. בסוף שש לאו היינו כל שנה ששית אלא בסוף פרוטה אחרונה סמוך ליציאה ומשום שתי אמירות אלו חדא דבתחלת פרוטה אחרונה ואידך דבסוף אמר קרא ואם אמר יאמר שיאמר וישנה כדקתני רישא. ויש גורסין ומפרשים בענין אחר ואינו נכון:

רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הקשו בתוספות הא למה לי קרא דהא פשיטא שאינו נרצע אלא מדעתו ומרצונו. תירצו דה"ק שאע"פ שהעבד רוצה להיות נרצע מפני עניות וכיוצא בו ולא מפני שאוהב את רבו ושיהא לו חבה עמו אינו נרצע:

הא דאמרינן עמך במאכל כו' מסתברא דלאו עמך ממש שיאכל מה שהוא אוכל ואפילו פסיוני או חלוט דחשיבא אלא לומר שלא יתנהג בו מנהג עבד כנעני להאכילו פת סובין ולהשכיבו ע"ג קרקע אלא כסתם לקיט ושכיר ישראל והיינו דפריט בתר הכי שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר וזה נראה מבואר:

מכאן שרבו חייב במזונות אשתו ובניו וכ"ת והא אמאי כיון שהוא אינו חייב במזונותיהן מן התורה לא מיחייבא תורה לאדון מה שאין העבד מחייב ומשועבד. ואיכא למימר דכיון דסתמא דמילתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו רצתה תורה שלא יפסידו מפני מכירתו ושיהא הרב זן ומפרנס אותן דקים לי' לרחמנא שאלו לא נמכר היה מפרנס אותה הילכך חייב במזונותיהן וכסותם. ומסתברא דמעשה ידיהם ומציאתן שלו תוך זמן זה כמו שהיה של אביהם דהא קאי בהדיקיה הא דאמרי' לעיל אשת אפי' אשת איש. מקשו רבנין ז"ל מאי רבותא דהא אין אישות לעכו"ם וכפטיה היא וכ"ת דהיינו שלא לחייב עליה מיתה אבל איסורא איכא משום א"א כמו שכתוב בספר היראים הא ליתא דהא אמרי' בכמה דוכתי דעכו"ם ליתנהו בתורת גיטין וקידושין כלל. ואיכא למימר דאע"ג דאין אישות לכותי מ"מ מכוער הדבר לעשות והיינו רבותא. א"נ דאע"ג דאשת איש לבה נגרר אחר בעלה ואינה מתגיירת בלב שלם כפנוייה דעלמא שרייה רחמנא וזהו הנכון:

וכן מותר אף בכעורה הואיל והיא יפה אצלו לא נאמר יפת תאר אלא שמן הסתם אין אדם חושק אלא יפת תאר:

ואסור לו ליקח שתים שנאמר וחשקת בה ולא בה ובחברתה ולא עוד אלא אפילו ליקח אחת לעצמו ואחת לאביו או לאחד מקרובו אסור לא התירה תורה דבר זה אלא כנגד יצר הרע ויאכל לו ולא לאחרים על ידו:

ומשלקח אחד יפת תאר וכבשה אע"פ שלא נתגיירה אסור לאחר לגזלה ממנו שנאמר ולקחת לקוחין יש לך בה ויש מפרשים אותה לענין אישות כלומר שהיא אשת איש גמורה אחר שנשאה אע"פ שנתגיירה על כרחה ואין זה כלום שהרי אינו מגיירה על כרחה ואם כן מה צורך לומר שיש לו בה אישות אלא עיקר הדברים כמו שביארנו:

וראוי לו שלא ילחצנה במלחמה להביאה בנזיפה או להבהילה להתגייר אלא נותן לה מתון עד שתעשה מה שתעשה מתוך ישוב הדעת:

וכיצד הוא עושה מכיון שראה וחשק מותר לו לבא עליה מיד בגיותה בלא שום דין ודברים אלא שאחר שבעל ראוי לו לדבר על לבה ולקרבה לחסות תחת כנפי שכינה אם קבלה עליה מטבילה לשם גירות מיד ונושאה ואם לא קבלה מוליכה בביתו בנחת ושלא בנזיפה ובערבוביא ומושיבה בביתו שלשים יום ומניחה לבכות אביה ואמה וקרוביה ועזיבת דתה ונימוסיה ואינו מונעה ולא עוד אלא שמניחה בניוולה מגדלת צפרניה ומגלחת ראשה כדי שתתגנה בעיניו ומתגלגל עמה בכך כל שלשים יום אם קבלה הרי הוא מטבילה לשם גירות ונושאה אחר שלשה חדשים לביאתה בתוך ביתו ואם אינו חפץ בה משלחה ואסור לו למכרה או להשתמש בה כשפחה ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה כל שנים עשר חדש רצתה מטבילה לא רצתה מכריחה לקבל שבע מצות שנצטוו בני נח ואסור לו לנשאה שהרי גויה היא וכל שנתעברה מביאה ראשונה ולדה כמוה ובנו מותר בה והוא היה היתר תמר לאמנון שתמר בת יפת תאר היתה ונתעברה אמה מביאה ראשונה ומשנתגיירה ילדה את אבשלום ונמצאת תמר אחות אבשלום אף מאמו ומותרת לאמנון והוא שאמרה לו דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך זו היא שיטתנו והיא הנכונה ואחרוני הרבנים נסכמים בה ומכל מקום מלשון גדולי הרבנים נראה שאף ביאה ראשונה אסורה לו עד שתתגייר וזהו לדעתם שלא ילחצנה במלחמה ולשון הגמרא מורה כדעת ראשון וכמו שאמרו בביאה ראשונה כולי עלמא אע"פ שהם נדחקים לפרשה ושלא ילחצנה במלחמה פירושו כמו שכתבנו או שמא הזהיר על ביאה שניה או שמא הזהיר אף על הראשונה שלא תהא בלחיצה ובאונס ובתלמוד המערב באחרון של סנהדרין נחלקו בה ולשונם בזה ר' יוחנן שלח לרבנין אתון אמרין בשם רב יפת תאר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר אף ראשונה אסורה עד שיעשה בה כל המעשים הללו:

אין העבד נרצע עד שיאמר וישנה אהבתי את אדני וכו' כדי שלא יבהילוהו בכך אלא שיאמר כן מתוך המתון וישוב הדעת וצריך שיאמר כן בסוף שש ר"ל ביום אחרון ומכל מקום דוקא בעוד שהוא עבד והוא שיש עדיו שהות ביום לעשות עמו שוה פרוטה או יתר וגירסת הספרים לשיטתנו אמר רבא בתחלת פרוטה אחרונה בסוף פרוטה אחרונה כלומר כשאנו אומרים בתחלת שש פירושו בתחלת פרוטה אחרונה שהוא עבד ובסוף שש דקאמר פירושו בסוף פרוטה אחרונה שהוא רגע הסמוך להיות חפשי כלומר שצריך שיאמר כן אף בסוף פרוטה אחרונה כדי שיהא שתי האמירות בסמוך ליציאתו עד שיראה שהדברים נאמרים בכונה גמורה ויש מפרשים בדרך אחרת וזו עקר:

מסר הרב לעבד שפחה וילדה לו בנים אבל לרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר אהבתי וכו' הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הוא חולה ורבו אינו חולה או רבו חולה והוא אינו חולה או שניהם חולים אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך שיהיו שניהם בטובה וצריך שישוהו עמו שנאמר עמך עמך במאכל עמך במשתה כמו שביארנו למעלה:

עבד עברי שהיתה לו אשה כשנמכר לעבד האדון חייב במזונותיה וכן אם היו לו בנים הן שהיה לו אשה זו או בנים אלו קודם שנמכר הן אחר שנמכר ובאשה מיהא לאחר שנמכר דוקא שלקחה מדעת האדון ודבר זה יצא לנו מן המקראות שנאמר ויצאה אשתו עמו וודאי לא על השפחה הוא אומר כן שהרי אינה יוצאה אלא על העבריה ומי הכניסה שתצא אלא הרב חייב במזונותיה וכן אתה אומר בבנים מדכתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו שלא על בני השפחה הוא אומר כן שהרי כתוב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ובמקום אחר התבאר דוקא על זו אמרו שחייב במזונות אשתו אבל לא בארוסה ושומרת יבם וכן דוקא בנשואין שלא בעבירה אבל בנשואי עבירה אפילו מחייבי לאוין ואפילו מן השניות אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו הראויה לעמוד עמו ואע"פ שהאדון חייב במזונותיה אין מעשי ידיה שלו אלא מעשי ידיה לבעלה שלא מן הדין הוא זה אלא מצד מוסר ודרך ארץ ומתוך כך יראה לי שאם התנה עמו שלא לאכול אשתו ובניו עמו רשאי ואין בו משום מתנה לעקור דבר תורה על הדרך שכתבנו למעלה בענין כי טוב לו עמך:

בד"ה שלא ילחצנה כו' ונראה לרבינו תם דביאה ראשונה כו' אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת כו' עכ"ל והא דקאמר שלא ילחצנה כו' היינו להתחיל למנות ירח ימים דאין יכול לדוחקה לעשות סדר הפרשה עד שתהיה בביתו עכ"ל ת"י וק"ל:

תוספות בד"ה שלא ילחצנה במלחמה פי' בקונטרס לבא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה כו' ואפילו ביאה ראשונה כו' עכ"ל. ובאמת אין הכרע בזה מלשון רש"י ז"ל אלא דיש לפרש כשיטת הרמב"ם ז"ל דביאה ראשונה נמי נהי דמותרת קודם כל המעשים אפ"ה אסור לבא עליה במלחמה אלא משיכניסנה לביתו ולענ"ד שזה מוכרח בכוונת רש"י ז"ל דנהי דהתוספות מייתי דבירושלמי איכא למ"ד הכי היינו מדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא משא"כ בתלמודא דידן דדריש מקרא דוהבאת' אל תוך ביתך משמע דמשהביאה לביתו מותרת מיד קודם כל המעשים דלא קפיד קרא אלא שלא ילחצנה במלחמה כן נ"ל ברור לולא דהתוס' לא משמע להו הכי:

בא"ד אך אין לתרץ שפיר לפי' הקונט' מה חילוק בין ביאה ראשונה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דאפי' להבנת התוס' בשיטת רש"י דביאה ראשונה אחר כל המעשים מ"מ יש לחלק שפיר דביאה ראשונה הותרה כנגד יצה"ר וכדי שיאכל בשר תמותות שחוטה התירה התורה לגיירה בע"כ שישאנה בהיתר דרך אישות ועשאה כגיורת גמורה וא"כ בישראל בביאה שנייה תו ליכא איסורא כלל דבע"כ דהכא כרצון דעלמא כיון שאינה יכולה למחות משא"כ בכהן דאסור בגיורת כל ביאה וביאה היא באיסור ואין להתיר אלא ביאה ראשונה דוקא כדי שיתפייס יצרו ותו לא מידי:

"כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ", עִמָּךְ בְּמַאֲכָל, עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה (דברים טו, טז) נראה דבר זה קשה להתיישב על פי השכל שיהיה עבדו מתנת כספו כאדון לו! ונראה לי בס"ד כי עשה השם יתברך חוקים לעבד זה שיהיה כאדון לרבו כדי שיוכל רבו להשתמש בו, דאם לא כן לא היה יכול להשתמש בו כדי שלא יהיה נראה שהוא עבד לו ובאמת כל איש ישראל עבד לה' ולא תחול עליו עבדות של בשר ודם, אך אחר שעשה לו חוקים שמהם נראה שהוא כאדון לרבו אם כן חוקים אלו הם מעידין שאין זה עבד אף על פי שהוא משמש את רבו ולכך הוא יכול להשתמש בו. ונמצא חוקים אלו הם לטובת האדון כדי שיוכל להשתמש בו ולזה אמר ' כִּי טוֹב לוֹ ' עשיתי חוקים שהם טוב לו כדי להודיע שהוא ' עִמָּךְ ' רצונו לומר מן העם שלך ואינו עבד לך. ברם יש להקשות כיון דאמר תחלה עִמָּךְ בְּמַאֲכָל עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, והדר מפרש שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה וכו' היה לו לומר גם כן ' עִמָּךְ בְּמִטָּה ' כיון דהוא מפרש על המטה גם כן באומרו שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן? ונראה לי בס"ד כי לשון ' עִמָּךְ ' משמע בהשוואה אחת ועל זה שפיר קאמר עִמָּךְ בְּמַאֲכָל עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, ומפרש כיצד? שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר, שאם אין לך אלא ככר אחד נקיה וככר קיבר לא תאכל אתה הנקיה ותתן לו הקיבר אלא תהיו שוים בזה שאתה תאכל חצי ככר נקיה וחצי ככר קיבר והוא יאכל חצי ככר נקיה וחצי ככר קיבר דהא ודאי אי אפשר לומר שהעבד יאכל ככר הנקיה כולה והאדון יאכל הקיבר דוקא דהתורה אמרה 'עִמָּךְ' בהשוואה אחת ואין זה בהשוואה אחת אך אם שניהם יאכלו מזה ומזה הרי מתקיים מאמר 'עִמָּךְ' בהשוואה אחת. וכל זה אפשר להיות בפת וביין אך במטה אי אפשר להיות בהשוואה אחת דאם יש לו כר מוכין וכר תבן אי אפשר שיחלקו אותם שיקח זה חצי כר המוכין וחצי כר התבן וזה יקח חצאים השניים אלא מוכרח שישן אחד על המוכין ואחד על התבן ואם יהיה האדון ישן על המוכין ויהיה העבד ישן על התבן הרי מגרע גרע לעבד ולא טוב לו, ואי אפשר לעשות ולכן מוכרח שישן העבד על המוכין והאדון על התבן ונמצא במטה אי אפשר לקיים 'עִמָּךְ' בהשוואה אחת אלא מוכרח שיהיה טוב לעבד יותר מרבו. ולכן התנא בתחלת דבריו שדרש עִמָּךְ בְּמַאֲכָל עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה שהוא רצונו לומר בהשוואה אחת, לא נקיט 'עִמָּךְ בְּמִטָּה' דזה אי אפשר להיות בהשוואה אחת לפי הסגנון שהוא מפרש בהם בהיכא דאין לו אלא כר מוכין וכר תבן שבזה מוכרח ליתן המוכין לעבד לקיים מאמר כי טוב לו והוא ישן על התבן. ובזה יובן היטב סיום דברי הברייתא 'מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ' כי הוא שוה עמו שאוכל ושותה כמוהו ואין נעשה אדון וגדול עליו אך מכאן ממאי דסליק שהוא חלוקת השינה גבי כר הנה בזה יהיה אדון עליו כי כאן אי אפשר להיות שוה עמו ואם יקח הוא המוכין ויתן לעבדו התבן נמצא אינו מקיים כי טוב לו ומוכרח שיהא העבד גדול מרבו כמו אדון לו דהא רבו ישן על כר התבן והעבד על כר המוכין.