דף ביאור
מסכת קידושין דף י״ד עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת קידושין דף י״ד עמוד א׳
מסכת קידושין דף י״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־403 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
יבא עליה ולקחה לו כלומר ביאתה הן ליקוחיה:
ודילמא כאשה מה אשה כסף ושטר כי ביאה אף יבמה כסף ושטר כי ביאה דהא כתיב לאשה:
ויבמה ביאה משמע שנה עליה הכתוב לעכב:
ה"ג האי מיבעי ליה ויבמה בעל כרחה דלהכי דרשינן לה ביבמות (דף ח:):
אם כן דלביאה גומרת אותה נימא ויבם מאי ויבמה למילף נמי בעל כרחה והכי תניא ליה בהדיא ביבמות בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נד.) ויבם ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה ויבמה בעל כרחה:
מנלן דחלוצה מותרת להנשא דילמא מצות חליצה הוא דרמא רחמנא עלה ולעולם לא משתריא:
בישראל בית חלוץ הכי משמע בישראל ראויה להביא לבית משחלצה:
תרי בישראל להקים לאחיו שם בישראל:
ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Kiddushin 14a · Sefaria · CC0
תוספות
הא נמי יוצאה בחליצה כיון דחליצה במקום גט לא חשיב לה פירכא:
ותהא אשת איש יוצאה בחליצה וא"ת איכא למיפרך מה ליבמה שכן בלאו ולכן דין הוא שתצא בקל תאמר באשת איש שהיא במיתה וי"ל כיון שמצינו שחליצה מפקע' איסורא אין לחלק בין חמור לקל והכי נמי אמרינן ביבמות (דף קיט.) וכי מאחר שהתרתה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ואע"ג דעבדינן מינה לעיל ק"ו ומה אשת איש שהיא במיתה כו' לא דמי דהתם אנו רוצים להשוותם זה לזה ולימא דבכולהו אשה מותרת לאחר מיתה בין דבעל בין דיבם אבל אין לומר כשמפקיע את הקל לא יפקיע את החמור דאדרבה נאמר עתה להפך הוא הדין את החמור דאין לחלק בין לחמור בין לקל כדפירשתי:
ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו תימה מה לאשת איש שכן נקנית בשטר ולכך דין הוא שתצא בשטר אבל יבמה לא וכי תימא דלא פרכינן מהכנסה להוצאה הא לעיל (קידושין דף ה:) פרכינן מה לשטר שכן מוציא ומש"ה דין הוא שמכניס וכמו כן נאמר עתה להפך דכיון שמכניס דין הוא שמוציא ואומר הר"מ דעביד ק"ו מיבם ויבמתו וקורא לה אשת איש דכתיב (דברים כ״ה:ה׳) ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר להיות יוצאה בגט אע"פ שאינה נקנית בשטר:
אמר קרא ככה עיכובא וא"ת מנא לן דאתיא ככה למעוטי יבמה מגט דילמא אתי למעוטי מיתת היבם שלא תהא מותרת במיתת היבם וי"ל דסברא הוא דככה יעשה לא ממעט אלא יציאות דבידי אדם דהיינו גט דומיא דחליצה דתלו בעשיה אבל יציאה דבידי שמים דהוי ממילא כגון מיתה לא ממעט:
הא לאו הכי דרשינן ק"ו אע"ג דכתיב ביה חוקה תימה הא בפרק טרף בקלפי (יומא דף מא.) מוקמי הא ברייתא כרבי יהודה משום דסתם סיפרא רבי יהודה ושמעינן ליה לר' יהודה בפרק הוציאו לו (יומא דף ס:) דאמר לא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים והגרלה הוי בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ א"כ מאי פריך לעיל והרי יוה"כ דכתיב ביה גורל וחוקה והא לא כתיב חוקה בהגרלה כדפי' וי"ל דפריך הכא משום דכתיב אשר עלה תרי זמני אלמא דריש ק"ו אע"ג דכתיב עיכובא והרב רבינו שמשון מקוצי תירץ מדאיצטריך ליה לר' יהודה וזאת לגלות דלא קיימא חוקה אלא אדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים ש"מ דדרשינן ק"ו אע"ג (היכא) דכתיב חוקה דאי לא דרשינן ק"ו היכא דכתיב חוקה לישתוק מזאת ואנא ידענא דחוקה לא כתיב אדברים הנעשים בחוץ דהיינו הגרלה מדאצטריך ועשהו חטאת למידרש הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת מכלל דלא קיימא חוקה אדברים הנעשים בחוץ דהיינו הגרלה דאי קאי חוקה על דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ אמאי איצטריך ועשהו חטאת למעוטי קריאת שם הא לא דרשינן ק"ו היכא דכתיב עיכובא והיכי תיסק אדעתין לרבות קריאת שם מק"ו אלא ש"מ דדרשינן ק"ו אפילו היכא דכתיב חוקה ולהכי איצטריך ועשהו ואפילו אי כתיבה חוקה בחוץ ואיצטריך נמי וזאת לגלויי דלא כתיבה חוקה בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ דליכא למימר מדאיצטריך ועשהו ידעינן ליה כיון דדרשינן ק"ו אפילו היכא דכתיב חוקה:
Tosafot on Kiddushin 14a · Sefaria
רשב"א
לכדתני רב שמואל בר יהודה בישראל בבית דין של ישראל ולא בבית דין של גרים. הכי גרסינן, ולא גרסינן גוים, דההוא מלפניהם ולא לפני גוים (גיטין פח, ב) נפקא. וכי תימא וגרים נמי מקרב אחיך נפקא, הא אמרינן התם ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות קב, א) דאי מקרב אחיך אם היתה אמו מישראל מקרב אחיך קרי ביה, ואתא בישראל לומר עד שיהא אביו ואמו מישראל.
Rashba on Kiddushin 14a · Sefaria
ריטב"א
והא דתנן והיבמה נקנית בביא' הוינן בה מנ"ל פי' מנ"ל דמקני' בביא' ולא בכסף ושטר דאמר קרא יבמה יבא עליה ופרכינן ואימא כאשה פי' דגמר קיחה דכתיב ולקחה לו מקיחה דשדה אפרון ומה להלן בכסף אף הכא בכסף כדילפינן באשה ה"ג א"כ לימא קרא יבמה מאי ויבמה שמעת מיניה תרתי פי' וא"ו דויבמה דרשינן והתם ביבמות דרשי' מהכא פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו מדכתיב ויבמה ולא כתיב ויבם וש"מ תלת:
והא דאמרי' בב"ד של ישראל ולא בב"ד של עכו"ם וקשיא לי הא למה לי האי קרא תיפוק לי' מדכתיב מקרב אחיך כל משימות שאתה משום לא יהו אלא מקרב אחיך. ואיכא למימר דאי מהתם כיון דאמו מישראל בהכי סגי כדאמרי' לקמן גבי הא דרבא דמניה למריה בר רחל בפרהסיא דבבל ואקשו עליה מדאמרינן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך ואהדר להו כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה הילכך הכא גבי חליצ' דאיצטרי' למיכת' מישראל שיהא ישראל מכל צדדיו שיהו אביו ואמו מישראל וכדאמרי' ביבמות ולענין חליצה עד שתהא אביו ואמו מישראל ומהכא איכא למשמע מאי דסבירא לי' לר"א ז"ל דאין גר דן ד"נ עד שיהא אביו ואמו מישאל דודאי לא גריעי ד"נ דחמירי מחליצה מיהו בדיני ממונות כשר כל שאמו מישראל והיינו דתנן בסנהדרין הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות ואמרי' עלה בגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי גרים כלו' לאיתויי גר גר שאמו מישראל כשר לדיני ממונות ואינו כשר לדיני נפשות דליכא לפרושי גר שאפילו אמו אינה מישראל כדפרש"י ז"ל דהיכי אפשר דגריעי דיני ממונות ממילי דשררותא דמתא דבעינן אמו מישראל. ותו א"כ דלא ממעטי' מדיני נפשות אלא כשאין אמו מישראל אבל אמו מישראל כשר כדפרש"י ז"ל היכי איפשר דעדיפא חליצה מדיני נפשות אלא ודאי כדאמרן דלאתוי גרים שאמן מישראל תנן הכל וממעטינן להו מדיני נפשות דבעינן אביו ואמו מישראל והא דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן עלה בגמרא דסנהדרין לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון בדין הוא דמצינן למימר לאתויי גר שאין אמו מישראל שאינו כשר לדון וכשר להעיד כדאיתא בפרק החולץ אלא דלא פסיקא ליה מילתא דהא איכא שכשר גר לדין כגון שאמו מישראל. ואומ' מורי רבינו ז"ל דבכל מקום שהצריכו אביו ואמו מישראל אביו דוקא ואמו לאו דוקא דכיון דאביו מישראל בהכי סגי ליה שהכל הולך אחר הזכר וראיה לדבר דהא מלך צריך שיהא אביו ואמו מישראל כדמוכח בסוט' מדאמרי' גבי אגריפס כיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא זלגו עיניו דמעות ואמרו ליה אגריפס המלך אל תירא אחינו אתה ופרש"י ז"ל לפי שהיתה אמו מישראל ואף עפ"כ כן אמרו שם שנתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה לפי שהחניפו לו לאגריפס. וטעמא דמלתא משום דשאר משימות דנפקא לן מדכתיב מקרב אחיך סגי לן באמו מישראל אבל מלך דכתיב ביה טפי לא תוכל לתת עליך איש נכרי וצ"ע אשר לא אחיך אתא לרבויי עד שיהא אביו ואמו מישראל דקרא ודאי במלך כתיב ומשום דכתיב איש נכרי קרא יתירא דרשי' שאר משימות וסגי לן באמו מישראל דתו לא הוי נכרי ומקרב אחיך קרינא ביה ומקרב אחיך דנקטינן בכל דוכתא לאו דוקא דמאיש נכרי דמיותר דרשינן שאר משימות אלא דנקטינן רישא דקרא כדין והשתא דאתינן להכי דבעינן במלך שיהא אביו ואמו מישראל ואשכחן ברחבע' בן שלמה דהוה אמו גיורת אפילו הכי מלך על פי הדיבור אשמועינן דאביו דוקא ואמו לאו דוקא. ואיכא מילתא דאפ' גר גמור אפילו אין אביו ואמו מישראל כשר בה והיינו לדון חבירו גר כדאמרינן ביבמות גר דן חברו גר דבר תורה דכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך כו' והתם ודאי אפי' בשאין אמו מישראל כשר דאי באמו מישראל אפי' ישראל הוא דן דיני ממונות. מיהו מסתברא דאפי' לגר חברו דוקא בדיני ממונות אבל לא בדיני נפשות דלא יהא אלא שיור (ממזר) דאמרינן התם בסנהדרין דלא בעינן בזה עשרה דברים ואפילו הכי אמרינן דאיתיה בכלל מאי דתנן הכל כשרין לדון דיני ממנות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות משום דבעינן עשרים ושלשה. אשתכח השתא דחליצה ומלכות ודיני נפשות בעינן אטו מישראל ולדיני ממונות סגי לן באמו מישראל וגר דן את חבירו גר דיני ממונות וכל שאר משימית אפי' אין אמו מישראל והיינו בכלל מאי דאמרינן התם הכל כשרין לדון דיני ממונות לאתויי גר ואמרינן עלה דאצטריך לאיתויי ממזר ואיצטרך להביא גר דאתי מטפה סרוחה ולא הוי מטפה סרוחה אלא כשאין תורתו בקדוש' ואלו אמו מישראל לאו גר הוא אלא ישראל ואפי' בא עליה עכו"ם דאם בגר הבא על בת ישראל לאו מטפה סרוחה הוא אלא ודאי בגר גמור מיירי שאע"פ שאין אביו ואמו מישראל כשר לדון חברו גר מיהת ד"מ ולא ד"נ ובכלל' נמי לאיתוי גר שאמו מישראל שדן את ישראל דיני ממונות ולא דיני נפשות והתם באצרכתא נקטי חדא מינייהו והרי זה נכון וברור:
והא דאמרינן והא יום הכפורים דכתיב גורל וחוקה קשיא לן למימרא דחוקה עכובה הוא והא אמרינן התם בזבחים מנין לכהן שלא קידש ידים ורגלים שעבודתו פסולה גמרינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים מה להלן עבודתו פסולה אף כאן עבודתו פסולה טעמא דכתיב ג"ש דחוקה חוקה הא לאו הכי לא ואע"ג דכתיב ביה חוקה. ותירץ הר"ר יהודה ברבי יקר ז"ל דאי לא ג"ש ה"א דעכובא דחוקה היינו שלא תעלה לבעלים לשום חובה אבל קרבנו כשר מיהת דומי' דזבחים שנזבחו שלא לשמן להכי אצטריכינן לג"ש דחוקה חוקה לפסול הקרבן:
וחד לה ולא לחברתה פי' לגרש אותם בגט אחד בלשון אחד אנא פלוני תריכין יתכון פלונית ופלונית אבל אם כתב לכל אח' גט בפני עצמו זה אחר זה והעדי' חתומים על שניהם כשר כדאיתא התם:
Ritva on Kiddushin 14a · Sefaria
מאירי
היבמה נקנית בביאה כמו שביארנו ונקנית בעל כרחה ליבם בביאה וקונה את עצמה בחליצה כמו שהתבאר וחליצה זו צריך שתהא בבית דין של ישראל אבל בבית דין של גרים לא וכל שהיה אחד מהשלשה גר פסולה ואפילו היתה אמו מישראל לא יחלוץ עד שיהא אביו ואמו מישראל וכשנעשה מעשה החליצה וקראה היא אחר החליצה והרקיקה ככה יעשה וכו' ונקרא שמו וכו' כל היושבים שם עונין אחריה חלוץ הנעל שלשה פעמים כמו שיתבאר הכל במקומו בע"ה:
הבא על אשת איש בחנק אבל הבא על היבמה אין בה אלא איסור לאו שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר כמו שיתבאר במקומו:
שני שעירי יום הכפורים צריך להגריל עליהם ואם לא הגריל עליהם אלא שקדשם הכהן בפה ובקריאת השם ר"ל שאמר יהא זה חטאת וחברו לעזאזל לא אמר כלום שאין השם מקדשם אלא הגורל והפך הדברים בשאר קרבנות שבאים עולה וחטאת כגון ביולדת ונזיר שאם הגרילו ועלה באחד חטאת ובחברו עולה אינו כלום שאין הגורל מקדשם אלא קריאת השם בפה והוא שאם הבעלים קנו זה לשם חטאת וזה לשם עולה הולכין אחר דעתם ואין הכהן רשאי להחליף והוא שנאמר ביולדת ולקחה שתי תורים אחד לעולה וכו' אלמא בלקיחה תליא מילתא ואם קנו הבעלים סתם הכהן קורא להם שם והוא שנאמר בפרשת נזיר ועשה הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת אלמא בכהן תליא מילתא למדת מכל מקום שבמקום שקדש הגורל לא קדש השם ומקום שקדש השם לא קדש הגורל:
גט אשה שנכתב שלא לשמה פסול וכן אם גירש שתי נשיו בגט אחד כגון שכתב פלוני מגרש פלונית ופלונית נשיו אינו כלום שנאמר וכתב לה שני פעמים אחד לומר לה לשמה ואחד לומר לה ולא לה ולחבירתה:
חליצה לא סוף דבר שכשירה בנעלו של יבם אלא אף בנעל של כל אדם כשירה ומכל מקום בפרק מצות חליצה פירשו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה נעלו שלו בעינן והוא שאמרו שם הב לה ואקני לה הא בדיעבד מיהא כשירה אם כן מה תלמוד לומר נעלו נעל הראוי לו פרט לגדול שאין יכול להלך בו שהחליצה פסולה בו אפילו היה שלו ופרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו ופרט לסולים ר"ל מה שעל גב הרגל הנקרא בלשון לע"ז אנפיא"ה שאין לו עקב והוא מה שאחורי הרגל שקורין לו בלשון לעז טלו"ן שכל שאין שם עקב זה אין המנעל או הסנדל מתעכב יפה על הרגל אף על ידי קשרי האצבעות ואין החליצה חליצה גמורה אלא שהיא פסולה ופוסלת ויש מפרשים עקב כף הרגל שנקרא שול"א ולענין פסק שניהם בדין אחד שאם אין שם כף רגל אינו כלום שאין עליו שם נעילה אלא מצד כף הרגל אלא שמכל מקום אותו כף צריך שיהא מעור המנעל עצמו ר"ל חתיכה אחת שאם היא מעור אחר יש בה גזירת חצי מנעל כמו שיתבאר במקומו:
Meiri on Kiddushin 14a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא ובמיתת היבם מנ"ל ק"ו ומה א"א כו' מה לא"א כו' יש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' לעיל דאצטריך קראי לאסור עריות משום דלא נילף מא"א להיתר והיינו במה מצינו ה"נ הכא ביבמה כיון דליכא קרא לאיסור נילף במה מצינו מא"א להיתר ויש ליישב דקושטא דהכי הוא אלא לרווחא דמלתא קאמר דק"ו נמי הוא וק"ל:
שם אלא מה לא"א שכן אוסרה כו' הא נמי אוסרה מתירה יבם כו' יש לדקדק במאי קמפלגי המקשה והמתרץ ויש ליישב דהמקשה קאמר דאינו דומה דבא"א אוסרה ע"י מעשיו ומש"ה נמי דמתירה אבל יבם אינו אוסרה ע"י מעשיו אלא ע"י מעשי אחיו ואע"ג דהך פירכא אינו אלא סברא אין מכניסין אותה בק"ו כעין שכתבו התוס' לעיל בשם ר"א משזנ"א גבי הא דפרכינן מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ורב אשי סבר כיון דמ"מ ביבם נמי הוא אוסרה דאי לאו יבם היתה מותרת לשוק הוא שרי לה ושפיר מכניסין הך פירכא דא"א אוסרה ע"י מעשיו בתוך הק"ו ותו ל"מ וק"ל:
שם ותהא א"א יוצאה בחליצה כו' ותהא יבמה יוצאה בגט כו' לכאורה קשה השתא דלא אסיק אדעתיה דאיכא מיעוטי דקראי לית לן למגמר הני ק"ו כלל כיון דאיכא למימר הכי וא"ל הכי אוקי כל חד וחד אדוכתיה כדאי' הך סוגיא במס' זבחים פ"ב והתוס' פ"ק דחולין בד"ה ותהא פרה כו' כתבו דלא הוי האי ק"ו דהכא אלא כמו מה מצינו וע"ש באורך ומיהו בהאי ק"ו דיבמה תצא בגט איכא למיעבד בדרך אחרת כדלעיל ומה א"א שהיא בחנק יוצאה בגט יבמה שהיא בלאו לא כ"ש שיוצאה בגט וק"ל:
תוס' בד"ה ותהא א"א יוצאה בחליצה וא"ת איכא למיפרך מה ליבמה שכן בלאו כו' עכ"ל ה"מ למיעבד ק"ו מגט אחליצה מה גט שאין יבמה יוצאת בו אשה יוצאת בו חליצה דיבמה יוצאת בו אינו דין שתהא אשה יוצאת בו דהשתא ליכא למיפרך מה ליבמה שהיא בלאו כו' דהא לאו אשת איש מיבמה ילפינן אלא חליצה מגט וכן לקמן דקאמר ותהא יבמה יוצאה בגט מק"ו ה"מ למיעבד כה"ג מחליצה אגט וליכא למפרך כמ"ש התוס' מה לאשת איש שכן נקנית בשטר כו' וצ"ל דאית ליה לתלמודא שום פירכא או יוכיח אהני ק"ו ודו"ק:
Chidushei Halachot on Kiddushin 14a · Sefaria
מהר"ם
בגמרא וכל היכא דאיכא עיכובא לא דרשינן ק"ו וכו' פי' דרשינן ק"ו ומוקמינן האי עיכובא אשאר ענינא דכתיב בפרשה ולכך אי לאו ועשהו חטאת הוי דרשינן ק"ו והיינו מוקמינן עיכוב דחוקה אשאר עבודות הכתובים בפרשה ולא על הגרלה אבל השתא דכתיב ועשהו חטאת ע"כ ועשהו חטאת אתא לעיכוב הגרלה דאשאר ענינים לא שייך לאוקמי ולכך פריך נמי ה"נ נדרוש ק"ו ולוקמי עיכובא דהכא בע"א כגון שאם הוא חולץ יהא הרקיקה מעכבת וכיוצא בזה אבל אין ה"נ דאם פוטר אותה בגט ה"נ דפטורה וק"ל. בתוס' ד"ה ותהא יבמה וכו' הא פרכינן לעיל מה לשטר. לעיל הוא בדף ה' ע"ב בדין חופה דקאמר מה להצד השוה שבהן שכן הנאתן מרובה שטר יוכיח מה לשטר שכן מוציא בבת ישראל וכו'. ד"ה הא לאו הכי וכו' וי"ל דפריך הכא משום דכתיב אשר עלה תרי זימני וכו'. ותימה ואיך היה יכול לדרוש ק"ו כיון דכתיב אשר עלה עליו הגורל תרי זימני לעיכובא דהא ליכא לאוקמיה אשאר מילי ומאי אולמא לימודא דועשהו חטאת מעיכובא דאשר עלה אבל בתוספות ביומא דף מ"א ד"ה סתם ספרא מבואר שם היטב וז"ל התוס' שם ויכילנא לשנויי דלאו דוקא נקט התם חוקה דעיכובא אחרינא איתא דתנא ביה קרא תרי זימני דהוי כמו חוקה והכי פריך וכל היכא דכתב עיכובא לא דרשינן ק"ו והא גבי יוה"כ דכתיב גורל וכתיב חוקה דמשמע עיכובא לר' נחמיה ולרבי יהודה איכא עיכובא אחרינא דתנא ביה קרא וטעמא דכתב רחמנא ועשהו הא לאו הכי הוה דרשינן ק"ו אע"ג דהיה ראוי לדרוש אשר עלה אשר עלה לעיכובא אע"ג דלא כתיב בלשון ציווי ונראה כמו סיפור דברים בעלמא מ"מ דכיון דכתיב חוקה היה סברא לומר דמעכבא מכח חוקה ומכח תרי אשר עלה אלא דאתא ק"ו ועקר ליה מהאי סברא ואוקמינן חוקה לשאר מילי ואשר עלה ואשר עלה אמרינן סיפוד דברים בעלמא הוא ה"נ גבי יבמה דכתיב ככה לעיכובא נימא ק"ו דתצא בגט ועיכובא דככה לשאר מילי ע"כ וא"כ השתא מתורץ הכל שפיר ודו"ק:
שם :
Maharam on Kiddushin 14a · Sefaria
פני יהושע
רש"י יבמה יבא עליה ולקחה לו כלומר ביאתה הן לקוחיה עכ"ל משום דמפשטי' דקרא לא שמעינן שנקנית לו באותה ביאה אלא מצוה הוא דרמי רחמנא עליה דיבם שיבא עליה אבל אינה אשתו בכך ואדרבה אפשר דלא מישתריא ליה אלא ביאה ראשונה לחוד ואפילו את"ל דשריא ליה אפשר דאחר כך צריכה קידושין אחרים אבל מדכתיב יבא עליה ולקחה לו משמע דבביאה זו קנאה לגמרי כאשתו לכל דבר:
שם בגמ' דתניא יכול יהיו כסף ושטר גומרים בה אע"ג דבשאר קידושין אין כסף ושטר גומרין כלל אלא אירוסין עושין מ"מ כיון דאשכחן ביבמה דביאה לחוד גומר בה ומצינן נמי דאיתקשו הוויות להדדי וא"כ ממילא יש לנו לומר דכסף ושטר נמי גומרין בה וכן נראה מלשון רש"י ז"ל בד"ה ודלמא כאשה מה אשה כסף ושטר כביאה וכוונתו דכוונת המקשה דקאמר כי אשה היינו לענין דהוקשו הוויות להדדי כן נ"ל אלא דאכתי יש לדקדק השתא נמי דכתיב ויבמה דלמא לא אתא למעט אלא שאין גומרין כמו ביאה אבל לעולם דאירוסין עושין כסף ושטר ויש ליישב:
שם ובמיתת היבם מנ"ל ק"ו כו' והקשה מהרש"א ז"ל דלפמ"ש התוס' לעיל דאיצטריך קרא לעריות דלא נילף במה מצינו מא"א ה"נ ביבמה מצינן למילף במה מצינו מא"א אלא דניחא ליה למילף בקל וחומר אלא דאכתי קשיא לי לשיטת מהרש"א ז"ל לעיל דמדכתיבי שני כתובים בעריות אלמא דבעלמא לאחר מיתה שריא וקראי דלעיל לא מייתרו וניחא לתלמודא למילף מגופא וא"כ ה"נ ביבמה אמאי מהדרינן אקרא ולא ילפינן מדאיכא שני כתובים בעריות ועמ"ש לעיל דלא הוי ב' כתובים אלא דבלא"ה נ"ל דהתוספות לעיל נמי לאו במה מצינו בעי למילף אלא מפשטא דקרא דכיון דאשכחן דבאשת איש לאחר מיתה לא מיקרי אשת עמיתך א"כ בעריות נמי לא קרינן אשת אביך ואשת בנך לאחר מיתה והא"ש דיבמה לא שייך לומר כן דאדרבה פשטא דקרא דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה יבמה יבא עליה משמע דלעולם אינה מותרת לאיש זר כ"א ע"י יבום או חליצה והיינו דאיצטריך קרא כנ"ל:
תוספות בד"ה אמר קרא ככה עיכובא וא"ת מנ"ל דאתי' ככה למעוטי יבמה מגט כו' עכ"ל. ולכאורה הלשון אינו מדוקדק דכיון דדרשינן ככה עיכוב' א"כ כולהו ילפינן מינה דאינה מותרת אלא ע"י ככה ונראה דעיקר קושייתם נמי בענין זה כיון דכתיב ככה מנ"ל דמיתת היבם מתיר ואמאי לא ממעטינן מיתת היבם ואי משום דק"ו אפקא ממיעוטא ה"נ בגט איכא ק"ו כן נ"ל בכוונת' אלא דיש לתרץ בע"א דלקושטא דמילתא מיתה אשכחן דמתיר טפי מגט כדאשכחן באחות אשה אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר:
Penei Yehoshua on Kiddushin 14a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת קידושין, דף י״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־403 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 136 מילים
נפתחת ב״״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״. וְאֵימָא,…״
- קטע 216 מילים
נפתחת ב״וְאֵימָא: מַאי ״וְיִבְּמָהּ״? דִּבְעַל כֻּרְחַהּ מְיַבֵּם. אִם…״
- קטע 317 מילים
נפתחת ב״בַּחֲלִיצָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית…״
- קטע 427 מילים
נפתחת ב״הַאי ״יִשְׂרָאֵל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי…״
- קטע 530 מילים
נפתחת ב״וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:…״
- קטע 621 מילים
נפתחת ב״וּבְמִיתַת הַיָּבָם. מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵשֶׁת…״
- קטע 715 מילים
נפתחת ב״מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁכֵּן יוֹצְאָה בְּגֵט, תֹּאמַר…״
- קטע 820 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא: מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁכֵּן אוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ!…״
- קטע 934 מילים
נפתחת ב״וּתְהֵא אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה מִקַּל וָחוֹמֶר:…״
- קטע 1028 מילים
נפתחת ב״וּתְהֵא יְבָמָה יוֹצֵאת בְּגֵט מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה…״
- קטע 1114 מילים
נפתחת ב״וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא עִיכּוּבָא לָא דָּרְשִׁי קַל…״
- קטע 1211 מילים
נפתחת ב״וְתַנְיָא: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת,…״
- קטע 1320 מילים
נפתחת ב״שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא…״
- קטע 1427 מילים
נפתחת ב״תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה…״
- קטע 1510 מילים
נפתחת ב״אָמַר קְרָא: ״לָהּ״, ״לָהּ״ – וְלֹא לִיבָמָהּ.…״
- קטע 1615 מילים
נפתחת ב״תְּרֵי ״לָהּ״ כְּתִיבִי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד…״
- קטע 1711 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״נָעַל״ – נַעַל אִין,…״
- קטע 1821 מילים
נפתחת ב״וְהַאי ״נָעַל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי…״
- קטע 1930 מילים
נפתחת ב״תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נַעַל״ ״נַעַל״ – רִיבָּה. אִם…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת קידושין דף י״ד עמוד א׳ · קטע 4 — “…לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ – בְּבֵית…”
לשון המקור
״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״. וְאֵימָא, לְכוּלַּהּ מִילְּתָא כְּאִשָּׁה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהוּ כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְיִבְּמָהּ״ – בִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ וְאֵין כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ.
וְאֵימָא: מַאי ״וְיִבְּמָהּ״? דִּבְעַל כֻּרְחַהּ מְיַבֵּם. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״וְיִבֵּם״, מַאי ״וְיִבְּמָהּ״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
בַּחֲלִיצָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״ – כֵּיוָן שֶׁחָלַץ בָּהּ נַעַל, הוּתְּרָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל.
הַאי ״יִשְׂרָאֵל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ – בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל נׇכְרִים! תְּרֵי ״בְּיִשְׂרָאֵל״ כְּתִיבִי.
וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאתָה יְבָמָה לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ: עֲנוּ כּוּלְּכֶם וְאִמְרוּ: ״חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל״. הָהוּא, מִ״וְּנִקְרָא שְׁמוֹ״ נָפְקָא.
וּבְמִיתַת הַיָּבָם. מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא בְּחֶנֶק – מִיתַת הַבַּעַל מַתִּירָתָהּ, יְבָמָהּ שֶׁהִיא בְּלָאו – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁכֵּן יוֹצְאָה בְּגֵט, תֹּאמַר בְּזוֹ שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט! הָא נָמֵי יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה.
אֶלָּא: מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁכֵּן אוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ! אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא נָמֵי אוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ – יָבָם אוֹסְרָהּ, יָבָם שָׁרֵי לַהּ.
וּתְהֵא אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה יְבָמָה שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט – יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה, זוֹ, שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט – אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה? אָמַר קְרָא: ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
וּתְהֵא יְבָמָה יוֹצֵאת בְּגֵט מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה – יוֹצְאָה בְּגֵט, זוֹ שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה – אֵין דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט? אָמַר קְרָא: ״כָּכָה״, וְ״כָכָה״ עִיכּוּבָא.
וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא עִיכּוּבָא לָא דָּרְשִׁי קַל וָחוֹמֶר? וְהָא יוֹם הַכִּפּוּרִים דִּכְתִיב: ״גּוֹרָל״, וְ״חוּקָּה״,
וְתַנְיָא: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת.
שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ הַגּוֹרָל – קִידֵּשׁ הַשֵּׁם, מְקוֹם שֶׁקִּידֵּשׁ הַגּוֹרָל – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּקַדֵּשׁ הַשֵּׁם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת. וְטַעְמָא דְּמַעֲטֵיהּ קְרָא, הָא לָאו הָכִי דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב בֵּיהּ ״חוּקָּה״!
אָמַר קְרָא: ״לָהּ״, ״לָהּ״ – וְלֹא לִיבָמָהּ. וְאֵימָא ״לָהּ״ לִשְׁמָהּ!
תְּרֵי ״לָהּ״ כְּתִיבִי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד ״לָהּ״ לִשְׁמָהּ, וְאִידָּךְ ״לָהּ״ – וְלֹא לָהּ וְלַחֲבֶירְתָּהּ!
אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״נָעַל״ – נַעַל אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.
וְהַאי ״נָעַל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״נַעֲלוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא נַעֲלוֹ, נַעַל שֶׁל כׇּל אָדָם מְנָא לֵיהּ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נַעַל״ ״נַעַל״ – רִיבָּה. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״? – נַעֲלוֹ הָרָאוּי לוֹ, פְּרָט לְגָדוֹל שֶׁאֵין יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, פְּרָט לְקָטָן שֶׁאֵין חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ, פְּרָט