מסכת כתובות דף צ״ה עמוד א׳

טירפא לטרוף לקוחות מר"ח אייר שהרי מכרה לו באחריות:

יכלי למימר לקוחות:

את בר חד בניסן את ושטרך קודם ושלא כדין נטלה ממך:

מאי תקנתיה דהאי:

נכתבו הרשאה להדדי יבקש מאת חברו בר חמשה בניסן וימסור לו שטרו ויכתוב לו הרשאה עליו לטרוף לקוחות ואם יאמרו לו בר חד בניסן את אומר להם אני בא לטרוף בשביל מעות של חמשה בניסן שהרי לשנינו מכרה באחריות ואני בא בהרשאה עליכם מכחו ואם יאמרו לו הוא קדם ואת בר כ"ט בניסן היית אומר להם אני בא מחמת עצמי:

מתני' ומכר את שדהו המשועבד לכתובות:

הראשונה שנשא תחלה:

השניה מוציאה כשימות בעלה:

וכי כתבה ליה מאי הוי תימה מאי קא פריך והלא לא בא עדיין לידה והוי כמו כותב לה ועודה ארוסה ואומר אני דשפיר פריך דהכא הוי כמו כותב לה והיא נשואה ולא דמי לארוסה כלל דארוסה אם מכרה ונתנה קיים אבל הכא אינו יכול למכור שלא תטרוף כל שעה:

הכא במאי עסקינן בשקנו מידה אע"ג דגבי נשואה אמר רב יוסף בריש הכותב (לעיל כתובות פג.) מדין ודברים קנו מידו נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא גבי לוקח ידה כידו:

תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן כו' ליכא לשנויי כשלקח מהאשה תחלה דאז הוי קיים כדקתני בסיפא לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים דבמתני' משמע דאחר מכירת השדה כתבה ללוקח דהכי קתני ומכר שדהו וכתבה כו':

הא ר"מ הא רבי יהודה דתניא כו' והא דקתני דלא אמרינן נחת רוח עשיתי לבעלי ר"מ היא ופי' לנו רבי דצריכינן למימר דהשתא הא דנקט בברייתא כתבה לראשון ולא חתמה לו רבותא נקט דאע"ג דאיכא למימר הך אתתא כי חתמה נמי לשני לאו שהודית באותו מכר אלא לנחת רוח מכוונת דהא כבר ראינוה שלא חתמה לראשון אפ"ה אמרי' איבדה כתובתה וכ"ש סתמא וקשיא לי א"כ לבסוף דמסיק רב אשי כולה ר"מ היא ועד כאן לא קאמר ר"מ אלא בשני לקוחות כו' אמאי הדר ביה מאותה סברא ראשונה דס"ד דיותר יש לנו לומר אבדה כתובתה בחד לוקח מבשני לקוחות הל"ל כולה ר' יהודה היא ובשני לקוחות דוקא א"ר יהודה יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בחד לוקח לא על כן נ"ל לס"ד השתא נמי שייך יותר נחת רוח בלוקח אחד מבשני לקוחות אבל לא משמע ליה שיחלוק ר"מ ונקט שני לקוחות משום רבותא דר' יהודה:

הא ר"מ הא רבי יהודה דתניא כו' והא דקתני דלא אמרינן נחת רוח עשיתי לבעלי ר"מ היא ופי' לנו רבי דצריכינן למימר דהשתא הא דנקט בברייתא כתבה לראשון ולא חתמה לו רבותא נקט דאע"ג דאיכא למימר הך אתתא כי חתמה נמי לשני לאו שהודית באותו מכר אלא לנחת רוח מכוונת דהא כבר ראינוה שלא חתמה לראשון אפ"ה אמרי' איבדה כתובתה וכ"ש סתמא וקשיא לי א"כ לבסוף דמסיק רב אשי כולה ר"מ היא ועד כאן לא קאמר ר"מ אלא בשני לקוחות כו' אמאי הדר ביה מאותה סברא ראשונה דס"ד דיותר יש לנו לומר אבדה כתובתה בחד לוקח מבשני לקוחות הל"ל כולה ר' יהודה היא ובשני לקוחות דוקא א"ר יהודה יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בחד לוקח לא על כן נ"ל לס"ד השתא נמי שייך יותר נחת רוח בלוקח אחד מבשני לקוחות אבל לא משמע ליה שיחלוק ר"מ ונקט שני לקוחות משום רבותא דר' יהודה:

כתבה לראשון ולא חתמה לו כו' יש מקשין והא בהנזקין (גיטין נח. ושם) אמתני' דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ותירץ רבי דהתם כשכתבה לו שטר בפני עצמה דהואיל ויכול להוציא שטר שלה בלא שטר של בעל לא אמרי' נחת רוח אבל הכא מיירי שחתמה לו בשטר של בעל דהואיל ואינו יכול להוציא שטר שלה שלא יראו שטר של בעל עמו יכולה היא ודאי שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ועוד אמר לן רבי דאפי' בשטר עצמו של בעל איירי אלא שכתבה שהיא עצמה מכרה ללקוחות אבל חתמה לו דשמעתין היינו שמוחלת שיעבוד שיש לה על הקרקע וכן משמע לשון חתמה כלומר שנתרצית במקח ולא מחתה בו עוד תירץ רבי דהתם ה"ק לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה בהדי לך חזק וקני ולא נתיישב לי תירוץ זה דפריך התם לרב מהא דתניא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב לו אחריות נכסים דקאמר נימא תהוי תיובתא דרב ומאי תיובתא נמי האי דקתני דשטר אינו מועיל עד שתכתוב אחריות נכסים בדלא אמר לך חזק וקני וכי קאמר רב בדאמר לך חזק וקני בהדי שטר ולתירוץ ראשון לא קשה כולי האי. (וע"ע תוס' ב"ב מז: ד"ה אבל בשטר):

הכי איתא גירסא ישנה מתני' דכתבה לאחר וזה לאחר שני הוא מכלל דמכר הבעל לראשון (שדה אחרת) ולא חתמה לו ולישנא דהך משנה דקמשני נקט דאי האי אחר ראשון הוא וגרסינן וכתב דזבין ליה לאחר הו"ל למימר:

התם איהו דאפסיד נפשיה מה שפירש בקו' וכולה רבא קאמר לה לא נהירא לר"ת דא"כ הל"ל אלא התם הוא דאפסיד אנפשיה אלא הש"ס הוא דמתרץ התם הוא בבעל חוב דאפסיד נפשיה בידים דידע דדיניה עלויה לפרוע אבל אשה ליכא למימר כל כך איהי היא דאפסידה נפשה דהא בעת שכתבה לו לא היתה ראויה עדיין לגבות בברור שהרי לא נתנה כתובה לגבות מחיים וכן פי' רבינו חננאל ובכמה מקומות בש"ס דלא חייש לשנויי אלא קושיא אחרונה ועוד דאינה פירכא כל כך מקמייתא דלר"נ בר יצחק לא משמע ליה לגמרי אלא משני:

מאי תקנתא יכתבו הרשאה להדדי:

הא דתנן מי שהי' נשוי שתי נשים ומכר את השדה וכו' וכבר פי' לעיל בשם רבי' שמשון ז"ל דלאו דוקא השני' מוציאה מהראשונה והראשונה מוציאה דאטרוח' בי דינא כולי האי לא מטריחנן בכדי אלא לומר שכך אפשר לעשות לכל אחד עד שיעשו פשרה ביניהם:

הכא במאי עסקי' בשקנו מידו פי' דמגופו של קרקע קנו מידו כדאי' בפ' הכותב וכיון דמהני הכא גבי ב"ח עם לוקח ה"ה דמהני בכותב לאשתו דין ודברים וקנו מידו אע"פ שידו כידה וכדכתיבנ' התם בס"ד:

ויש דוחין דשאני הכא דאין לב"ח אלא שעבוד אבל התם לא מהני כיון שידו כידה במה שנותן ולא נהירא דבאומר לחבירו שותף דין ודברים אין לי עמך הרי חלק שלו שהוא ממונו לגמרי נותן לו שיהא שלו ואפ"ה מהני כשקנו מידו:

מי לא תנן לקח מן האיש וכו' עד הכא נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ואע"ג דמתני' דהתם אוקימת' בחותם שלש שדות ה"מ לענין שלא יהא מקחו בטל לאלתר משום כבוד בית אביה אבל ה"ה בשאר נכסים דידי' שיהא מקחו בטל כשתבא לגבות כתובת' בגרושין ואלמנות ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכדאי' בהדי' בפ' חזקת הבתים דשבשאר נכסים דידה כ"ש דהוה לה איבה:

כתב לראשון ולא חתמה כלומר שלא רצתה לקיים מקחו לשני וחתמה לא אבדה כתובה דברי ר"מ פי' דלר"מ ה"ה כשחתמה לראשון והא דנקט בשני להודיעך כחו דר' יהודא דאפי' בהא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולבסוף אמר דמשום ר"מ נקט לה וכן תירץ ז"ל וליכא למימר דמתני' כשלקח מן האשה תחלה דהא קתני ומכר את שדהו והדר וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך (דשמא) [דש"מ] להדי' שבתחלה לקח מן האיש ואיכא דקשי' ליה דהא אמרינן בפ' הניזקין על מתני' דלקח מן האיש דה"מ דאמר' לי' לך חזק וקנה אבל בשט' קנה והכ' הא איכא שטרא דחתמ' לו קתני ומתני' נמי קתני וכתבה הראשונ' ללוקח. ויש אומרים דכתיבה לאו דוקא אלא שאמרה דקנו מידה וחתמו נמי לגמר מעשה וקיום קרי חתום ואחרים תירצו דהתם בשכתבה ליה שטר בפ"ע והכא משמע אעפ"י שכתבה וחתמה באותו שטר עצמו דבהא ודאי לא קנה לוקח.

ומתניתין דכתבה לי' לאחר פי' ומתניתין דהכא בשכבר כתבה לאחר קודם לכן והא דלא איירי ביה תנא משום דלאו דינא דדין ודברים אתא לאשמעינן אלא דינ' והאומר אין לי דין ודברים עמך וקנו מידו כבר קנו מידו מגופה של קרקע וכיון שכן גם עם יורשיו ובאי כוחו אין לו דין ודברים כלל כי בכל דבר של זכיה ושיעבוד כיון שזכו בו חבירו כראוי הרי יורשים ובאי כחו עומדים במקומו וכן אני אומר בא' משני לוין או ב' ערבין דמי שנשתעבד שיפרע המלוה ממנו תחלה דה"ה ליורשיו ובאי כחו שגובין ממנו דכיון דאשתעבדו נכסיו ללוה בכל החוב לגבות מהם ה"ה שיזכה בשיעבוד ההוא יורשיו או באי כחו שהאומר אני חייב לך מנה הרי הוא חייב ליורשיו אבל בדבר שאין לו בו שעבוד אלא תנאים בעלמא או פטו' או נאמנות בהא אמרינן דלו ולא ליורשיו קאמר וכן קבלתי מרבי' ז"ל:

תנן התם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הם זבורית ודעת רבותי' שאפילו היה כתוב בו שבח וכדאמרינן במסכת גיטין גבי שט"ח היוצא מן היתומים. איבעי' להו אשתדף בני חורין מהו דלטרוף ממשעבדי ת"ש כתב לראשון ולא חתמה וכו'. מהא שמעי' דאשתדף לאו דוקא אלא ה"ה כל שיש עכוב שאין יכול לגבות מהם דהכא ודאי נכסים שהניחו בני חורין קיימים הם אלא שאינה יכול לגבות מהם ועד כאן לא דחינן לקמן אלא משום דאיהו אפסיד לנפשיה הא כל היכא דלא אפסדה לנפשה כגון שנטלה מסיקין גובה מהם ב"ח וכ"ש אם התפיסום ביד לוה גוי וכיוצא בו דלא אפשר למגבי מינייהו וכן הי' נראה דדוקא שיש נכסים בני חורין כאן במקום הלואה אבל אם נכסים בני חורין הם במדינה אחרת אין לנו לומר שילך המלוה לשם אלא גובה המלוה מנכסים משועבדים שלא עלה על דעתו שילך אחר חובו למדינה אחרת כיון שהיה לו נכסים כאן כשלוה במקום הלואה ואין צריך לומר אם יש חירום בין המקומות דהשת' ה"ל כאשתדף בני חרי וכן דנתי בפני רבותי:

המשנה החמשית והכונה לבאר בה החלק והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח הראשונה מיד השניה והלוקח מיד הראשונה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב אמר הר"ם פי' זאת הכתובה אשר כתבה הראשונה היא לעולם בקנין ובתנאי שתהיה כבר מנעה להודות ללוקח אחר זה ולוקח לא תטעון ותנאי נחת רוח עשיתי לבעלי לפי שאנחנו נאמר אליה אין מדרכך לעשות נחת רוח לבעליך שאת כבר מנעת עצמך מלהודות ואחר כן חזרת להודות זאת המכירה ולזה כל הודאה תודה אשה למכירת בעלה בנכסים או בנכסי צאן ברזל אינה שוה ולא מועילה לפי שהיא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ולזה הודיתי אם לא שיהיה בעלה כבר מכר לראובן דרך משל ולא רצתה להודות אליו ואחר כך מכר זה השדה לשמעון והודת אליו שאנחנו נאמר לה זה היה ברצון ממך ולמה הודית לשמעון יותר מראובן ובאור פשרה על אמתת המלה מצוע ענין ר"ל הסכמה והם יקראו המים אשר אינם קרים ולא חמים פושרים ואמרו וכן בעל חוב ביאור זה ואמ' וכן בעל חוב ושני לקוחות כאשר ירצו גם כן שתטריף בחובו והוא כבר הודה לאחד משני הלקוחות ולא הודה לשני:

אמר המאירי מי שהיה נשוי שתי נשים ר"ל זו אחר זו ומכר שדהו המשועבד לשתיהן ולא היה באותה שדה אלא שיעור כתבה אחת וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך על אותו שדה על צד המועיל על הדרכים שיתבאר בגמרא ואירע שמת הוא ואין לנשים לגבות כתובתן השניה מוציאה מיד הלוקח שהרי לא כתבה לו כלום והראשונה מוציאה מיד השניה שהרי היא קודמת לה ולא פטרה את הלוקח על מנת לגבות היא והלוקח גובהו מיד הראשונה ר"ל שאחר שגבתהו חוזר לו הואיל ופטרתהו במקחו וחוזרין חלילה עד שיעשו הלוקח והשניה פשרא ביניהן ושמא תאמר לענין סוגיא היאך לא למדו מזו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הואיל והראשונה מוציאה מיד השניה אלא שמכל מקום זו אפשר בלא גובינא אלא שהקרקע ביד הלוקח ובאים שלשתן לבית דין והשניה באה לטרוף והראשונה טוענת כל שיצא מיד הלוקח אני טורפת ולוקח טוען אחר שראוי לבא ליד ראשונה אני מעכבו ובית דין מעכבין אותו לכלם לא מר נחית לה ולא מר נחית לה עד שיתפשרו ביניהם וכן בעל חוב מפרש בגמרא בעל חוב ושני לקוחות כגון שהלוה אחד לחברו מנה והוו ליה ללוה תרי קטיני דארעא כל חדא וחדא בת חמשין ומכרן לשנים לזה בחמשים ולזה בחמשים וכתב כעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך שנמצא טורף בעל חוב זה את הלוקח הראשון ואין יכול לטעון הנחתי לך מקום שהרי שתיהן צריכות לשיעור חובו ולוקח ראשון טורף מלוקח שני ובעל חוב חוזר וטורפה מלוקח ראשון ולוקח שני חוזר וטורפה מבעל חוב וכן הדין והענין באשה בעלת חוב ושני לקוחות על הדרך הנזכר ומשנה שאינה צריכה היא שאין ספק שהאיש והאשה שוין הם בדין חובותיהם וכן אתה יכול לפרשה שכל אחד כשיעור חובו אלא שנמצא שדה של ראשון שאינה שלו ויש מפרשים בדרכים אחרים והכל עולה לענין אחד:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו במשנה שכתבה לו ללוקח דין ודברים אין לי עמך צריך אתה לידע היאך זה והלא אמרו האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסלקות הימנה לא אמר כלום אלא אם כן קנו מידו ואם תאמר אף בזו בקנו מידו הרי יש בה ערער מצד אחר שהרי אשה אף בקנו מידה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואינה צריכה מודעא וכמו שאמרו במסכת גיטין נ"ה ב' לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אף בקנו מידה מקחו בטל ויכולה לטרוף לכשימות הבעל ובפירושין ישנים של גדולי הרבנים מצאתי מקחו בטל לגמרי לאלתר ואף גדולי המחברים כתבו בשתי הסברות כמו שהתבאר ומכל מקום לא פירשוה גדולי הרבנים לאלתר אלא באחת משלש שדות כמו שביארנו בשלישי של בתרא ובהרבה מקומות ומכל מקום זו שבכאן אפשר לפרשה באחד מן הצדדין שהופקע בהן דין נחת רוח כגון כתב לראשון שדה אחד ולא חתמה לו וכתב אח"כ שדה אחת לשני וחתמה לו ואבדה כתובתה אם מן הראשון שהרי הניחה מקום ואם מן השני שהרי חתמה לו ואם תאמר אם כן מה הוצרך הראשון שתכתוב לו דין ודברים וכו' והרי מניח מקום ואם שכתבתה שיעור שתי השדות למה אבדה מראשון אלא ודאי אין כתובתה אלא כשיעור אחד מהם ולוקח ראשון תובע בהודאתה שאם הנשאר נמצא שאינו שלו היא יכולה לטרוף או שמא לישתדוף שני ותחזור על הראשון וכן אפשר להעמיד משנתנו בצד אחר המועיל כגון שחתמה לו משנתגרשה ושאר דרכים שהזכרנו בששי של קמא הא בלוקח אחד ודאי מקחו בטל ומשנתנו בלוקח אחר ר"ל בשני לקוחות:

אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפילו הם זיבורית ומכל מקום אם נשדפו בני חורין גובה מן המשועבדים הואיל ופקע מקום שהניח אלא שמכל מקום כל שפשע הוא בהפסדן כגון אשה שכתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איהי דאפסידה אנפשה ואינה חוזרת על הראשון וכן בבעל חוב אם לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עליך על צד המועיל אינו חוזר על הראשון שהרי הניח לו מקום בכדי חובו אלא שהוא הפסיד על עצמו וכן כל כיוצא בזה:

בד"ה הא ר"מ הא כו' אבל לא משמע ליה שיחלוק ר"מ כו' עכ"ל מיהו יש לדקדק בשינויא דרב פפא דקאמר בגרושה וד"ה דלא הל"ל הכי דהא מתני' דהתם לא אתיא כר"מ אלא הוה ליה למימר כולה ר' יהודה היא דוגמא דקאמר רב אשי כולה ר"מ היא משום דמתני' דהכא לא אתיא כר"י וע"כ נראה דהמקשה הוה ידע לחלק לר"מ בין ב' לקוחות ובין לוקח א' ולא הוה קשיא ליה אלא משום דמתני' דהכא לא אסיק אדעתיה לאוקמא בב' לקוחות והשתא ניחא לאוקימתא דרב פפא בגרושה תרתי מתני ד"ה היא ודו"ק:

בד"ה כתבה לראשון כו' יש מקשים כו' דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי ל"ק להו הכי לעיל כדפריך ממתני' דלקח מן האיש כו' אמתני' דהכא דקתני כתבה הראשונה דמשמע בשטר ויש ליישב דלעיל ל"ק מידי דמ"מ לשמואל דלא מפליג התם בין שטר ובין חזק וקני פריך שפיר דלא ניחא ליה לאוקמא מתני' בכתבה לו אחריות דסתמא לא איירי בהכי כי התם וק"ל:

מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים וכו' היה אפשר לפרש שבשדה המיוחד לכתובות מיירי דמתחלה ייחד שדה זו לאחת ושוב יחד אותה לשניה וראשונה מקרי אותה דייחד לה השדה ברישא ואפילו נשא אותה אח"כ וכי קתני השניה מוציאה ואפילו בחיי בעלה קאמר וכדאמרינן לקמן מקחו בטל ופירש רש"י מקחו בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל ובב"ב מוקמינן לה באחת מאותן ג' שדות או ייחדה לה לכתובתה וכו' ולא נהירא האי פירושא כלל והנכון כדפירש רש"י ומכר את שדהו המשועבד לכתובות הראשונה שנשא תחלה השניה מוציאה כשימות בעלה כנ"ל. וכתב הרמב"ן וז"ל הא דתנן הראשונה מן השניה כתב עלה הרב אב"ד איכא דמקשי אמאי לא אמרינן שמעת מיניה ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ואיכא למימר דהוה יכול לתרוצי ליה דכתב ליה בעל לראשונה לא יהא לך פרעון אלא מזה ואיני יודע זו מנין לו לרב ז"ל שאם גבה מאפותיקי שלא יהא עשוי ובפ' המניח את הכד גבי שור שנגח משמע דאפילו באפותיקי מה שגבה גבה ולא אמרינן כמכר הוי מיהו לאו קושיא היא דראשונה ושניה בבת אחת הן באות לב"ד וכשהשניה מוציאה יד הראשונה עמה בשדה ע"כ: וז"ל רש"י במ"ק אין לי עמך כלומר לא אטרוף לך מידך משום שעבוד כתובתי. שניה דלדידה לא כתבה דין ודברים אין לי עמך וטרפא מיניה שעבוד כתובתה מן הלוקח השניה דשטר כתובתה קדים לשטרא דלוקח מוציאה כשימות הבעל והראשונה שנשא תטלה דכתובתה קדמה לשניה מוציאה לאותה שדה מיד השניה והלוקח שכתבה לו זו דין ודברים אין לי עמך חוזר וגובה מיד הראשונה וחוזרת חלילה כלומר ושניה ללוקח וראשונה מן השניה ולוקח מן הראשונה ע"כ. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל הא דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר וכו' כבר פירשתיה לעיל בשם ר"ש משנץ ז"ל דלאו דוקא השניה מוציאה והראשונה מוציאה דאטרוחי בי דינא כולי האי לא מטרחינן בכדי אלא לומר שכך אפשר לעשות לכל אחד ואחד עד שיעשו פשרה ביניהם ע"כ. ועיין מ"ש תלמידי ר' יונה: גמ' וכי כתבה ליה מאי הוי הקשו בתוספות מאי פריך והלא לא בא עדין לידה והוי כמו כתב לה ועודה ארוסה ותירצו דלא דמי לארוסה דהתם אם מכרה ונתנה קיים אבל הכא אינו יכול למכור שלא תטרוף ממנו. ולמאי דפרישנא במתני' דמיירי כשייחד להם שדה לכתובתה ניחא טפי דהויא לה כדידה ממש דהא אם מכר הבעל מקחו בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל. מיהו לא נהירא וכדכתיבנא במתני'. והק' עוד בתוספות דמאי משני כשקנו מידו כיון דקאמרינן דלא דמיא לארוסה אלא לנשואה הרי קאמר רב יוסף לעיל בפ' הכותב דמדין ודברים קנו מידה ותירצו דמ"מ גבי נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא דאין כאן אלא שעבוד בעלמא ואי מיירי מתני' כשייחד שדה זו לכתובתה לא מיתרצא שפיר. ורש"י כתב וז"ל בשקנו מידה ואמרינן בהכותב לאשתו דהיכא דקנו מידו מגופו של קרקע קנו מידו. ע"כ. וקשה דהא רב יוסף פליג ואמר דמדין ודברים קנו מידו ואע"ג דלא קי"ל כותיה מ"מ היכי מתוקמא הך מתני' לדידיה וכמו שהקשו בתוספות וי"ל דבעומד אפילו רב יוסף מודה דמגופה של קרקע קנו מידו כדאיתא בפרק הכותב והכא בעומד מיירי ומ"מ קשיא להו לתוס' דמדלא מוקמינן מתני' אלא בדקנו מידה משמע דאפילו בעומד מתוקמא שפיר. ורש"י ז"ל סובר דכיון דמוכר השדה על פיה עדיפא טפי מעומד דפרק הכותב וק"ל כנ"ל: וז"ל רש"י במ"ק בשקנו מידה דמגופה של קרקע קנו מידה וכדאמרינן בפ' הכותב וברייתא בדלא קנו מידו ע"כ: וז"ל הריטב"א בשקנו מידו פי' דמגופו של קרקע קנו מידו כדאיתא בריש הכותב וכיון דמהני הכא גבי ב"ח עם לוקח ה"ה דמהני בכותב לאשתו נשואה דין ודברים וקנו מידו ואעפ"י שידו כידה וכדפרישנא התם בס"ד. ויש דוחין דשאני הכא שאין לבע"ח בו אלא שעבוד אבל התם לא מהני כיון שידו כידה במה שנותן ולא נהירא דבאומר לחברו שותף דין ודברים אין לי עמך הרי חלק שלו שהוא ממונו לגמרי נותן לו שיהא שלו ואפ"ה מהני כשקנו מידו ע"כ: וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל הב"ע כשקנו מידה כלומר אע"ג דלשון דין ודברים אין לי בנכסיך לשון גרוע הוא אפ"ה היכא שקנו מידה הקנין מוכיח שלא היה זה סלוק גרוע אלא הקנאה גמורה נתכוונה להקנות וכדאמרינן בפרק הכותב מגופה של קרקע קנו מידה ע"כ: וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח כו' פירוש בשלמא אי הוה משנינן דתנא דמתני' לאו בדוקא נקט דין ודברים אין לי אלא דהענין הוא כן וכיוצא בזה פירש הריטב"א ז"ל בסוף שמעתין דעיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו דינא דחוזרות חלילה ולא דייק לאשמועינן בלישניה היכי קא מסתלק והא ודאי מיירי בגוונא דמסתלקא שפיר הלכך ה"נ איכא למימר דמיירי בגוונא דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' וכגון דלקח מן האשה תחלה ואע"ג דקתני ומכר את שדהו וכתבה וכו' פירושו לאחר דכתבה היא ומכר הוא דתנא דמתני' לאו בהכי עסיק לדיוקי בלישניה אלא בדינא דחוזרות חלילה וכדכתב' אבל השתא דבעיא לאוקמה בשקנו מידה אלמא דמתני' לישנא דוקא נקט והלכך ליכא לשנויי בשלקח מן האשה תחלה דלשון המשנה משמע דאחר מכירת השדה כתבה כדקתני ומכר את שדהו וכתבה וכמ"ש התוספות כנ"ל: נחת רוח עשיתי לבעלי כלומר יכולה לומר לא יכולתי לסבול תרעומות של בעלי שהיה לו עלי אם לא הייתי מודה במכירתו ואע"פ שלא מסרתי מודעא כמי שמסרתי דמי כדי שלא יודע לבעלי ויאמר לי עיניך נתת בגרושין ובמיתה. ר' יהונתן ז"ל:

וחזר ולקח מן האשה שנתן לה קצת והודית לו מקחו ומחלה לו שעבוד כתובתה. ולקח משמע בענין מכר. רש"י במ"ק:

אלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח וכו' פירוש ואע"ג דאוקימנא בחזקת הבתים באותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה שהביאתו מבית אביה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שכתב לה שום משלו שהיתה שלו וכתב בכתובתה בכל נכסי הבעל היא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולא אוקימנא בשלש שדות אלא משום דתני מקחו בטל דמשמע לגמרי שגם מקחו של איש בטל מה שאין כן בשאר נכסי הבעל דאלו בכל נכסיו מקח האיש קיים ומקח האשה בטל שכל זמן שהוא קיים ולא גירש אשתו מקחו קיים אבל אם נתאלמנה או נתגרשה היא יכולה לטרוף מהם אם לא תמצא בני חרי וקניינה אינו כלום משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וה"ה נמי גבי ב"ח אם לוה מאחרים ומכר נכסיו מקחו קיים אלא שב"ח גובה מהם אם לא ימצא בני חרי ואם עשאה אפותיקי לחובו אינו יכול למכרן כלל דומיא דייחד לה שדה לכתובתה ואע"ג דאמרי לקוחות לכשתבא לגבות אם לא תמצא תחזור עלינו אינו כלום מפני שהוא אומר להם אי אפשי לטרוח בב"ד ולהוציא מידכם אלא עד שלא יפרע אותו אי אפשר שימכור מה ששעבד לי. הר"י מטראני. וכ"כ הריטב"א דאע"ג דאוקימנא לה באותן שלש שדות הני מילי לענין שיהא מקחו בטל לאלתר משום כבוד בית אביה אבל ה"ה בשאר נכסים דידיה שיהא מקחו בטל כשתבא לגבות כתובתה בגירושין ואלמנות וכדאיתא בהדיא בפ' חזקת דבשאר נכסים דידה כ"ש דהויא לה איבה ע"כ:

הא ר' מאיר הא ר' יהודה דתניא כתב לראשון שדה אחת ולא הודית לו שלא כתבה לו ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וחזר ומכר לאחר שדה אחרת וחתמה לו שהודית לו ללוקח שני על מקחו כאדם שחותם על השטר במה שכתוב בו אבדה כתובתה דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וכדאמרינן לקמן אם איתא דנחת רוח עבדת לקמא איבעי לך למיעבד שלא לערער עליו אבל רב חסדא לא משמע ליה הכי דקסבר דלאו דוקא נקט רבי מאיר שני לקוחות וה"ה ללוקח אחד ורבי יהודה אומר אפילו בשני לקוחות יכולה היא שתאמר וכו'. ומציא אמרה משום הכי חתמתי לשני דלא יכולתי לקבל תרעומת של בעלי שהיה לו עלי על שלא חתמתי לראשון ומתני' דהכא דקתני מקחו קיים ר' מאיר היא ומתני' דגיטין ר' יהודה היא. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא שינה פירושו שכתב ז"ל וז"ל אבדה כתובתה. אם אין שם בני חורין שהרי הראשון אומר הנחתי ליך מקום לגבות הימנו. יכולה היא שתאמר וכו'. מן השני תגבה. ומשמע לי דבעי לתרוצי הא דקשיא ליה במהדורא קמא דלרב חסדא אמאי נקטיה ר' מאיר בשני לקוחות בענין אחר יותר נאות ולא נצטרך למאי דדחיק ביה במהדורא קמא והוא דס"ל ז"ל דלהכי נקט ר"מ בשני לקוחות אליבא דרב חסדא לאשמועינן דאבדה מראשון דאשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי כדאיתא לקמן בסוגיין ונמצא דלרב חסדא ר"מ עיקר חדושיה לאשמועינן דאבדה מראשון דאלו משני משמע ליה דפשיטא דלא תגבה דכבר הודית ליה ולא אסיק אדעתי' טעמא דנחת רוח ור' יהודה חדש ואמר דמשני תגבה משום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וכי קאמר הא ר' מאיר הא ר' יהודה ה"ק מתניתין דלא חש לטעמא דנחת רוח ולא אסיק אדעתיה האי טענה כלל היינו כר' מאיר דר"מ נמי לא אסיק אדעתיה האי טעמא כלל ומיהו לא איירי בה להדיא לומר דלא אמרינן נחת רוח וכו'. והא דגיטין דקתני להדיא לקח מן האיש וכו' דמציא למימר נחת רוח היינו ר' יהודה. כך משמע לי שיטת רש"י והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דעיקר חידושיה דר"מ לומר דאבדה משני ולא אמרינן נחת רוח וכו' ולאפלוגי עלה דר' יהודה קא אתא וה"ק הא ר"מ היא וכו' הא דקתני דלא אמרינן נחת רוח עשיתי לבעלי ר' מאיר היא וקשיא להו א"כ לרב חסדא למה לי דנקט בשני לקוחות דקתני כתבה לראשון ולא חתמה לו ומתרץ ר"י דלרבותא נקט אע"ג דאיכא למימר כיון דחזינן דלא חתמה לראשון אלמא אין ברצונה להפיק רצונו ולעשות לו נחת רוח שתתקיים מכירתו והלכך כי חתמה לשני נמי אינה מכוונת להפיק רצונו ולעשות לו נחת רוח שיתקיים מכירתו אלא מפני תרעומת בעלה נתרצית בזה ולפנים בקרבה תשים ארבה דלמחר וליומא אחר תערער על מכירה זו דהא חזינא דאינה חפצה במכירות בעלה לראשון קמ"ל דאפ"ה אבדה כתובתה כיון דחתמה לו וכל שכן סתמא ויש טעות סופר בלשון התוס' ובדוחק יש ליישבו כדכתיבנא ומכל מקום מובן הוא תירוץ התוספות ז"ל וקשיא להו על זה דא"כ אמאי נדי רב אשי מהך רבותא והפך הסברא דבשני הלקוחות לא מציא אמרה נחת רוח ובחד לוקח מצי אמרה נוקי סברא קמייתא אדוכתיה ולימא כולה ר' יהודה היא ובשני לקוחות דוקא אמר ר' יהודה דמציא אמרה נחת רוח אבל בחד לוקח לא ומתני' אתיא כפשטא בחד לוקח ולא נצטרך לדחוקה כנדחיק לה רב אשי השתא לכך פירשו דאיברא ודאי לרב חסדא נמי שייך יותר טענת נחת רוח בלוקח אחד מבשני לקוחות מיהו היינו לרבותא בעלמא אבל לא שנאמר שיהיה החילוק כל כך גדול בינייהו עד שיחלוק בזה ר' מאיר לענין דינא אלא לר' מאיר בין בשני לקוחות בין בלוקח אחד לא מציא אמרה נחת רוח ולרבותא דר' יהודה נקט בשני לקוחות כנ"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל וא"ת למאי דס"ד השתא אמאי לא פליגי בלוקח אחד י"ל דלרבותא דר' יהודה נקטינן ליה ע"כ. ואיכא דקשיא ליה דהא אמרינן בפרק הנזקין על מתניתין דלקח מן האיש דה"מ דאמרה ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה והכא הא איכא שטרא דחתמה לו קתני ומתני' נמי קתני וכתב הראשונה ללוקח וי"א דכתיבה לאו דוקא אלא שאמרה וקנו מידה וחתמה נמי לגמר מעשה וקיום קרי חתום ואחרים תירצו דהתם כשכתבה לו שטר בפני עצמו והכא משמע אע"פ שכתב וחתמה באותו שטר עצמו דבהא ודאי לא קנה לוקח. הריטב"א ז"ל: כתב לראשון ולא חתמה לו איכא דדייק לוקח ראשון למאי בעי חתימתה דידה כיון דאיכא בני חורי שיעור כתובתה לימא לה הנחתי לך מקום לגבות הימנו וכי תימא דילמא משום דאי אשתדוף גבי מיניה לפשוט מינה דאשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי. ולאו מילתא היא דאיכא למימר חייש דילמא נמצאת שדה שאינה שלו וגבי מהאי אי נמי אתי בעל חוב וטריף האי שדה ואיהי הדרא עליה. הרמב"ן:

בשני לקוחות לחד לא כתבה ליה וכו' כלומר שהבעל מכר זה הקרקע שני פעמים וכשמכרו לראשון לא נתרצית לו במכירה וכשחזרה ומכרה לשני נתרצה וחתמה עמו במכר אינה יכולה לחזור ולומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאמרינן לה אם איתא דנחת רוח עבדת לקמא איבעי לך למעבד כדתניא כתבה לראשון ולא חתמה וכו' אבל אם חתמה בשניהם יכולה למימר לראשון נחת רוח עשיתי לבעלי ואע"פ שבשני לא חששתי לנחת רוח בפעם ראשונה חששתי. תלמידי ר' יונה. ורש"י לא פירש כן דשני לקוחות היינו שני שדות לשני אנשים וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד. מ"ה לא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דשני לקוחות הוו דמעיקרא כתב לאחד ולא כתבה לו דין ודברים ולשני כתבה לו על שדה אחר דין ודברים אין לי. ואית ספרים דכתיב בהו דכתב לאחד שכתב מתחלה לאחד ולא חתמה לו. רש"י במהדורא קמא: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ומתניתין דכתבה ליה לאחר פירוש ומתניתין דהכא בשכבר כתבה לאחד קודם לכן והא דלא איירי ביה תנא משום דלאו דינא דדין ודברים אתא לאשמועינן אלא דינא דחוזרות חלילה והכי קאמר שכתבה לו כראוי דין ודברים אין לי עמך והאומר דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו כבר קנו מידו מגופה של קרקע וכיון שכן אף עם יורשין ובאי כחו אין לו דין ודברים כי בכל דברים של זכיה ושעבוד כיון שזכה בו חברו כראוי הרי יורשיו ובאי כחו עומדים במקומו וכן אני אומר באחד משני לווין או שני ערבין דמי שנשתעבד שיפרע המלוה ממנו תחלה דהוא הדין ליורשיו ולבאי כחו שגובין ממנו דכיון דנשתעבדו נכסיו ללוה בכל החוב לגבות מהם ה"ה שזכו בשעבוד ההוא יורשיו או באי כחו שהאומר אני חייב לך מנה הרי הוא חייב ליורשים אבל דבר שאין בו שעבוד אלא תנאים בעלמא או פטור או נאמנות בהא אמרינן דלו ולא ליורשיו קאמר וכן קבלתי מרבינו ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל: תנן התם אין נפרעין לאשה בכתובה ולא בעל חוב את חובו ואע"ג דקי"ל אשה ובעל חוב דינם בבינונית היינו היכא דאיכא בני חרי בינונית. רש"י במהדורא קמא:

אשתדוף בני חרי לאחר שלקחו הלקוחות אשתדוף נתקלקלו. כן פרש"י ז"ל. פירוש לפירושו לאו היינו אשתדוף ממש שנפסד לגמרי אלא שנתקלקל קצת וכדבעינן למכתב קמן בס"ד גבי האי פרדסא דקש מעתה ע"כ לא התחיל הקלקול אלא לאחר שלקחו הלקוחות דאי קודם שלקחו הלקוחות התחיל קצת הקלקול הא ודאי דהלקוחות אפסידו אנפשייהו דכיון דחזו הכין לא אבעי להו למזבן ואם היינו מפרשים אשתדוף ממש אע"ג דהתחיל הקלקול עד שלא לקחו הלקוחות אכתי אפשר לומר דלא גבי ממשעבדי וק"ל כנ"ל:

ת"ש כתב לראשון וכו' מהא שמעינן דאשתדוף לאו דוקא אלא ה"ה כל שיש עכוב שאינו יכול לגבות מהם דהא הכא נכסים שהניחה בני חורין קיימים הם אלא שאינה יכולה לגבות מהן ועד כאן לא דחינן לה לקמן אלא משום דאיהי דאפסידה אנפשה הא כל היכא דלא אפסידה כגון שנטלוה המסיקין גובה מהם ב"ח וכ"ש אם התפיסום הלוה ביד גוי וכיוצא בו דלא אפשר למגבי מינייהו וכן היה נראה דדוקא שיש נכסים בני חורין כאן במקום ההלואה אבל אם הנכסים בני חורין הם במדינה אחרת אין לנו לומר שילך המלוה לשם אלא גובה המלוה מנכסים משועבדים שלא עלה על דעתו שילך אחר בעל חובו למדינה אחרת כיון שהיו לו נכסים כאן כשלוה במקום ההלואה ואין צ"ל אם יש חירום בין המקומות דהשתא הוה ליה כאשתדוף בני חרי וכן דנתי לפני רבותי. הריטב"א ז"ל: נהי דאבדה כתובתה משני משום דחתמה לו מראשון דלא חתמה לו מיהא תגבה דאותו שדה שחתמה עליו שוב אינה יכולה לגבות וכמאן דאשתדוף לגבה דמי ותטרוף ממשעבדי מראשון ומדקתני אבדה ש"מ אשתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי ומשני משני לית לה אבל מראשון גביא ומהא ליכא למשמע מינה. ה"ג אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו' לגמרי משמע אפילו מראשון ושמעינן מינה דלא טריף ממשעבדי ועוד תניא ברייתא אחריתי בהדיא דאפילו מלוקח ראשון אבד ב"ח שעבודא ושמעינן מההוא דהיכא דאשתדוף בני חרי דהתם ללוקח שני דלא טריף ממשעבדי לשנים שמכר שתי שדות לשנים וקא מהדר תלמודא מתרווייהו נמי לא תפשוט. ה"ג התם איהו דאפסיד אנפשיה וכולה רבא קאמר לה לא תימא מאי אבדה משני דאף מראשון אבדה ואפ"ה לא נפשוט מינה אשתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי דהתם הוא דאבדה כתובתה והא דקתני אין לו על לוקח ראשון כלום חד טעמא הוא האי דלא הדר גבי מראשון משום דאפסיד אנפשיה בידים דכתב לשני דין וכו' אבל היכא דאשתדוף מאליהן אכתי אימא דטריף ממשעבדי ורב יימר לפרוקי בעיין דלעיל קאתי והא מעשים בכל יום דאשתדוף בני חרי ודייני להו דייני למטרף ממשעבדי. רש"י ז"ל במ"ק:

רש"י בד"ה מקחו בטל משמע לגמרי ואפילו בחיי הבעל ובבבא בתרא מוקמינן לה בא' מאותן ג' שדות כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא לענין סוגיא דשמעתין. ועוד דאדרבה לפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי דאיכא לאוקמי מתניתין בשאר שדות ונראה בכוונת רש"י דמש"ה גופא הוצרך לפרש דהא דמוקמינן התם בא' מג' שדות היינו לענין דמקחו בטל משמע לאלתר אף בחיי הבעל דבשאר שדות ודאי המקח קיים אפילו אי לא חתמה כלל עד שעת גוביינא כמ"ש התוס' לעיל פ' האשה שנפלו ד' פ"א ממעשה בכל יום משא"כ לענין אחר מיתת הבעל דבעינן שתתרצה במכירה לא מהני מה שחתמה אחר שקנה מהבעל מטעמא דנחת רוח דשייך יותר בשאר שדות כדאמרינן בפ' חזקת דכ"ש דאמר נתת עיניך בגירושין ומיתה דכיון דבשלשה שדות בטל אף בחיי הבעל ע"כ היינו מטעמא דנחת רוח א"כ מקשה הכא שפיר דלאחר מיתת הבעל מיהא בכל ענין שייך טעמא דנחת רוח כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה הא ר"מ הא ר"י כו' ופירש לן רבי דצריכין למימר כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דמסיק מהא דאמר ר"פ בגרושה וד"ה אלמא דהמקשה נמי הוי ידע לחלק בין כתבה לראשון או לא אלא דמשמע ליה דמתניתין איירי בלוקח א' ולענ"ד דבריו תמוהין מאד דאי ס"ד דהמקשה הוי מחלק בכך וס"ד נמי דמתניתין איירי בלוקח א' א"כ מאי קאמר ורבי סתם לן הכא כר"מ והכא כר"י ותיפוק ליה דמתניתין אתיא דלא כמאן דהא בלוקח א' כו"ע מודו וכה"ג קשה נמי לרב חסדא אע"כ כדמסקו התוס' דס"ד דלרבותא בעלמא קתני ובהא דקשיא למהרש"א ז"ל דר"פ קאמר בגרושה וד"ה ובשינויא דרב אשי לא קאמר הכי נ"ל דבגרושה לא שייך כלל פלוגתא דר"י ור"מ לענין נחת רוח שייך לומר וד"ה משא"כ באוקימתא דרב אשי דמסברא מסיק דר' מאיר מודה בשני לקוחות שייך לומר כולה ר"מ היא ומודה בהא וכ"ש דאתיא כר' יהודא כן נ"ל בשיטת התוס' אלא דלענ"ד לא ידעתי למה הוצרך רבי לפרש כפירושו ולמסקנת התוס' דאסיק אדעתא האי סברא דבלא"ה נ"ל לפרש בפשיטות דמעיקרא ס"ד דאין לחלק בין לוקח א' לשני לקוחות אלא הא דקתני בשני לקוחות היינו לאשמעינן דאבדה כתובתה לגמרי אפילו מראשון לא מיבעיא לפרש"י דבסמוך דהכי הוא אף לפי המסקנא דאיהי דאפסדה אנפשה אלא אפילו לפירוש ר"ת דלמסקנא דתלמודא לא הוי הכי היינו לאוקימתא דר' אשי דמחלק בין לוקח א' לשני לקוחות משא"כ מעיקרא ע"כ משמע להו דקתני ב' לקוחות לאשמעינן דאבדה לגמרי כדס"ל לרבא כן נ"ל נכון ודוק:

בא"ד וקשיא לי א"כ לבסוף כו' הו"ל למימר כולה רבי יהודא היא ובשני לקוחות דוקא אמר כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב פירוש רבי דלא ניחא ליה לרב אשי לאוקמי בהכי דלפ"ז נצטרך לומר דההיא מתניתין דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל היינו דוקא בשני לקוחות וזה אינו במשמע לשון המשנה דהתם חדא דלא הוי דומיא דסיקריקון דקתני התם דמקחו בטל והיינו בכל ענין ועוד דלא הו"ל לסתום אלא לפרש כיון דעיקר דינא דמקחו בטל אתא לאשמעינן משא"כ השתא דמוקי רב אשי למתניתין דהכא דוקא בדכתבה ליה לאחר אין זה דוחק דהא לא נחית לאשמעינן הכא עיקר דינא בלקח מן האשה בחיי בעלה אי מקחו קיים או בטל אלא דינא דחוזר חלילה אתא לאשמעינן ממילא ידעינן דהיינו באותו ענין דמהני בה דו"ד אין לי וכדאוקמינן נמי בשקנו מידה אע"ג שלא נזכר בפירוש כן נ"ל נכון:

גמרא איבעיא להו אישתדוף בני חרי כו' ת"ש כתב ראשון כו' ועוד תניא לוה מן האחד ומכר לשני בני אדם כו'. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי סבר למיפשט מהנך דהא מילתא דפשיטא היא דלא דמי לאישתדוף כיון דאינהו דאפסדו אנפשייהו. והנלע"ד בזה דמעיקרא ס"ד דעיקר האיבעיא אישתדוף לב"ח היינו דמספקא ליה בעיקר תקנא דאין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי הוי טעמא משום פסידא דלקוחות כיון דליכא למימר אינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו שדה המשועבד לחבירו. דכיון שהניחו ב"ח כדין לקחו וא"כ באישתדוף נמי שייך מילתא דמ"מ כדין לקחו או דלמא דעיקר תקנתא הוי משום דליכא פסידא לב"ח וכיון דעיקר שיעבודא על הלוה עצמו לא מפסדינן ללקוחות בידים דהו"ל כמו ערב שאין נפרעין ממנו תחלה ולפ"ז היכא דאיכא פסידא לבע"ח כגון באישתדוף גובה ממשעבדי ולא משגחינן לפסידא דלקוחות דאע"ג שקנו כדין מ"מ שיעבודא דב"ח אלים טפי. נמצא דלפ"ז שייך להסתפק נמי בשני לקוחות הא' מוקדם והא' מאוחר אי מצי הבע"ח לגבות ממי שירצה אף מהמוקדם ששיעבודא על שניהם ואי משום פסידא דלקוחות מה לי לוקח קמא או בתרא והיינו לטעמא בתרא או דלמא כטעמא קמא דהיכא שהלוקח עשה כדין אין לבע"ח עליו כלום וא"כ לעולם אין דינו של בע"ח על המוקדם במקום מאוחר שהראשון עשה כדין שהניח ב"ח והמאוחר אפסיד אנפשיה אלא הא דמיבעיא ליה באישתדוף ולא קא מיבעיא ליה בשני לקוחות כדפרישית היינו משום דאכתי איכא למימר דחיישינן טפי לפסידא דלקוחות קמאי דהא בלא"ה אף אם יטרוף הבע"ח ממנו יחזור המוקדם ויטרוף מהמאוחר והו"ל כהפוכי מטרתי מש"ה מיבעיא ליה דוקא באישתדוף נמצא דלפ"ז שפיר פשיט מהנך ברייתות דאף על גב דאיכא פסידא לבע"ח שמפסיד לגמרי אפ"ה אסתלק שיעבודא לגמרי מן הראשון כיון שהראשון קנה כדין שהניח ב"ח וא"כ ה"ה לאישתדוף ואהא מסיק הש"ס שפיר דאכתי לא דמי דאע"ג דלא חיישינן לפסידא דבע"ח כלל כיון דאפסיד אנפשיה דהא עיקר שיעבודא מיהו אלוקח שני הוי יהיה מאיזה טעם שיהיה הבע"ח אפסיד אנפשיה משא"כ באישתדוף כן נ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה התם וכו' לשנויי אלא קושיא אחרונה כעין זה כתבו תוס' שבת י ע"א ד"ה טריחותא וש"נ:

תד"ה הא ר"מ כו' דאע"ג דא"ל כו' לנ"ר מכוונא כו' וכ"ש סתמא לא זכיתי להבין מה הכריחם להמציא סברא דלס"ד דבכתב לראשון ולא חתמה יותר שייך לומר נ"ר בהיפוך מסברת רב אשי והרבותא הוא לר"מ, הא פשוט יותר לומר דלס"ד הרבותא לר"י דאפי' בלא חתמה לראשון אמרי' נ"ר ול"א אם איתא לקמא איבעי לה למעבד וכדכתבו תוס' באמת לבסוף ומה הגיעם בתחלה לנטות מזה, ואי דהוקשה להם דא"א דלס"ד היה ידוע הסברא בדרך רבותא לר"י דבב' לקוחות לא שייך כ"כ לומר נ"ר משום דלקמא אבעי' לה למיעבד, נימא באמת לחלק כן לר"מ וכאשר באמת הוצרכו תוס' בסוף לדחוק דלס"ד שייך רק לומר כן קצת דרך רבותא אבל לא לחלק באמת כן לר"מ ומה"טלא רצו תוס' בתחלה כן מש"ה בחרו להם דרך אחרת דלס"ד היה הרבותא לר"מ דבב' לקוחות מסתבר יותר לומר נ"ר ובזה ליכא קו' דנימא באמת כן לחלק לר"י ומתני' כר"י וההיא דגיטין בב' לקוחות די"ל דמתני' דהתם דוחק לאוקמי בב' לקוחות כיון דהתם עיקר דנחת רוח הו"ל לפרש דמיירי בב' לקוחות אבל במתני' דהכא ליכא דוחק לאוקמי בב' לקוחות כיון דהכא לא נחת לדין נ"ר רק לדין חוזר חלילה והיינו היכא דמהני דו"ד כגון ב' לקוחות הדין דחוזר חלילה, דאא"ל כן דא"כ מה הקשו דאמאי הדר ר"א מהאי סברא ראשונה דבב' לקוחות יותר מסתבר לומר נ"ר ולוקמי הכל כר"י ומתני' דגיטין בב' לקוחות, הא י"ל דדחיקא לר"א לאוקמא מתני' דגיטין בב' לקוחות ומתני' דהכא בב' לקוחות זה אין דוחק אע"כ דלא ס"ל לתוס' לומר בהיפוך מסברא דר"א, וה' יאר עיני:

גמרא נהי דאיבדה כתובתה משני מראשון מיהא תיגבה ק"ל דלמא מיירי שהראשון לא קנאה בשביל שלא חתמה, והרי ברמב"ם (פי"ג דאישות) כתב דדוקא דנפסד המכר הראשון בהא אמרינן אם איתא דנ"ר לקמא אבעי' לה למיעבד. והה"מ הקשה דהא מוכח בגמרא דהראשון קנאה מדפרכי' מראשון תגבה עי"ש אבל מ"מ עדיין קשה מנ"ל להגמ' להקשות דלמא מיירי דהראשון לא קנאה:

תד"ה הא ר"מ וכו' הו"ל למימר כולה ר"י מקשים דא"כ תקשי מסיפא וכן אשה בעלת חוב דמיירי בב' לקוחות וכתבה ללוקח הב' דו"ד. א"כ בזה נימא דנ"ר עשיתי לבעלי. ולענ"ד בפשוטו לק"מ דעיקר החילוק דב' לקוחות אמרי' יותר נ"ר כיון דחזינן דקפדה מתחלה ולא חתמה זהו בודאי שייך רק אם הלוקח הא' ביקש כן ממנה ולא רצתה לחתום. אבל אם לא ביקש ממנה הדבר כלל בודאי היה רק כלוקח א' דהא י"ל אולי אם היה הלוקח הא' מבקש כן היתה חותמת לו. וא"כ י"ל דבכה"ג מיירי בסיפא דמתני'. גם י"ל דהיתה קטנה בשעה שלקח הא' דנתקדשה ע"י אביה דלא היתה ראוי' למחול. ואין ראיה ממה דלא חתמה להא' דעשתה כן להב' משום נ"ר. ונכון. ובדרך חידוד אמרתי בהישיבה. די"ל דהא דפדיך הש"ס וכי קנה מידה מה הוי. ולא מוקי למתני' דראשונה ושניי' היינו יורשי ראשונה ושניי'. דליורשים לא טענינן נ"ר כדאיתא בש"ע אה"ע סי' צ'). היינו משום דהיורשים אינם גובים כלל לרב ושמואל דס"ל א"א מוריש שבועה לבניו. וגם ל"ל דמיירי בנשבעה ומתה, דמה"ת היה לה לישבע דהא לא היה לה מקום לגבות כיון דסלקה נפשה. וגם לא טענה נ"ר. וא"כ י"ל דמסיפא לק"מ דשפיר י"ל דמיירי ביורשי האשה דלא טענינן להו נ"ר. ואי דא"א מוריש שבועה. י"ל דמיירי בנשבעה ומתה דהא הוצרכו לישבע לגבות עכ"פ מהלוקח הא' וק"ל:

תד"ה כתבה להא' וכו' יש מקשים כו' הא דלא ניחא להו לתוס' דרב דאמר בשער קנה היינו לר"מ וסבירא ליה דר"מ מודה בע"פ דאמרי' נ"ר ומוקי כן למתני' דגיטין כר"מ משום דס"ל בשינוי' דפירכת הש"ס דהכא דתימא נ"ר דכולה ר"מ. והתם בגיטין בע"פ אמרי' נ"ר והכא בשטר. אבל לר"י באמת מודה רב דגם בשטר אמרי' נ"ר. היינו דא"כ מה פריך הש"ס בגיטין לרב מברייתא דעד שתכתוב לו אחריות דלמא הברייתא אתי' כר"י. אע"כ דרב אמר כן לכ"ע. וע' בתוספות גיטין ובב"ק דהקדימו תחלה מסקנא דשמעתין דר"מ מודה בחד לוקח. ועל יסוד זה הקשו לרב דאמר בשטר קנה מברייתא דחתמה לו. משמע דבאו לשלול זה דלא נימא דרב מוקי באמת מתני' דגיטין לר"מ. לזה הקדימו דאף לר"מ אמרי' בלוקח א' אף בשטר נ"ר. ומ"מ אפשר לומר דבודאי לא באו להקשות על רב מר"א כיון דבאמת קיי"ל כשמואל. ועיקר קושייתם דע"כ רב ככ"ע אמר למילתיה מפירכת הש"ס בגיטין וכנ"ל. אלא דבאו לשלול דלא נימא דהא דאמר ר"י דאף בשטר אמרי' נ"ר היינו בב' לקוחות דהוי הוכחה לטענת נחת רוח. וכעין סברת תוספות בתחלה דב' לקוחות שייך יותר נ"ר. לזה הקדימו דהכא מסקי' דר"מ מודה בחד לוקח. א"כ מוכח עכ"פ דהסברא בהיפוך דבחד לוקח שייך יותר נ"ר ושפיר קשה על רב.