מסכת כתובות דף ט׳ עמוד א׳

האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים כדלקמן (כתובות דף י:) או שנאבדה ממנו מפה ולא ידע אם היה דם אם לאו אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא:

נאמן לאוסרה עליו ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוייה עליה חתיכה דאיסורא אבל להפסידה כתובתה לא מהימן:

ואמאי מיתסרא עליה אפי' אי מהימנת ליה דנבעלה:

ספק תחתיו משנתארסה זינתה:

ספק אין תחתיו אלא קודם שנתארסה זינתה:

ספק באונס ואנוסה שריא באשת ישראל כדלקמן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה:

באשת כהן שהאונס אסור בה הלכך חד ספק הוא:

פחותה מבת ג' שנים ועכשיו היא גדולה ופיתויה פיתוי ואינו אונס הלכך חד ספק איכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרים כדתנן במסכת נדה (דף מד:) פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת:

האומר פתח פתוח מצאתי כו' פירש בקונטרס דטענת דמים לא קאמר כגון שנאבדה המפה או שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דמים ור"ח מפרש דבוגרת ומוכת עץ אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח ויכול לטעון טענת פתח פתוח וקשה לפר"ח דאמרי' באלו נערות (לקמן כתובות לו. ושם:) ובוגרת אין לה טענת בתולים והאמר רב בוגרת נותנים לה לילה ראשונה ומשני אי דקא טעין טענת דמים ה"נ הב"ע דקטעין טענת פתח פתוח משמע דפתחה פתוח ויש לה דמים וי"ל דר"ח גריס כגירסא ראשונה שהיתה בספרים אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הב"ע דקא טעין טענת דמים וה"פ והאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשונה ומדתלינן כל הלילה בדם בתולים משמע דאיכא בוגרת דאית לה דם בתולים טובא אם כן אי אפשר לשום בוגרת שלא יהא פתחה סתום אפילו אין לה דמים וא"כ יש לה טענת בתולים בפתח פתוח ומשני אי דקטעין פתח פתוח ה"נ דיש לה טענת בתולים הב"ע דלית לה טענת בתולים בטענת דמים משום דאיכא בוגרת דדמיה כלין ומיהו בירושלמי משמע לא כפר"ח דקאמר התם ר' יונה בשם ר' קריספא בוגרת כחבית פתוחה של יין ויש ליישב דלענין דמים קאמר משום דסתם חבית סתומה לעולם יש בה יין שאין דרך לסתום חבית ריקנית אבל חבית פתוחה פעמים יש בה יין פעמים אין בה יין כך בוגרת פעמים אין לה דמים פעמים יש לה ומשום הכי אין לה טענת דמים כדפר"ח וכדאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט. ושם) פרט לבוגרת שכלו בתוליה:

לא צריכא באשת כהן וא"ת ונוקמה אחזקתה שהיא כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה:

ואי בעית אימא באשת ישראל דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים - וא"ת אכתי איכא ספק ספיקא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו (שם סא:) וי"ל דשם אונס חד הוא וא"ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה וי"ל דאונסא קלא אית לה כדאמרינן בירושלמי [אונסא יש לו קול] והשתא דליכא קלא הוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף וא"ת א"כ בספק ספיקא נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא חד ספק ספק תחתיו ובהא לא שייך לאוקמה בחזקת היתר כדפי' ואומר ר"י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן והלכך במקום ספק ספיקא שרי ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא ואשכחן כי האי גוונא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה (קדושין דף פ.) דלא הוי רובא אלא מדרבנן ולהכי קאמר ר' יוחנן התם דאין שורפין עליו את התרומה וא"ת אכתי באשת כהן ובקיבל אביה קדושין פחותה מבת שלש לישראל איכא ספק ספיקא דספק מוכת עץ ספק דרוסת איש [באשת כהן אית לן למימר את"ל דאינה מוכת עץ מ"מ ספק תחתיו ספק אין תחתיו אשת ישראל את"ל דאינה מוכת עץ ספק באונס ספק ברצון] ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות (לקמן כתובות לו:) גבי סומא שאין לה טענת בתולין מפני שנחבטה על גבי קרקע ופריך כולהו נמי חבוטי מיחבטן א"כ שכיח ולפירוש ר"ח דמוכת עץ פתחה סתום אתי שפיר וי"ל דאם איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך:

ומי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר"א כו' תימה השתא דבעי למימר דלא מהימן אפי' לשוייה עליה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני' דהאומר לאשה קידשתיך אסור בקרובותיה וי"ל דסבירא ליה למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא היתה נאסרת עליו והלכך ממתני' לא קשיא ליה מידי דקדשתיך בעדים קאמר דמקדש אפי' בעד אחד אין חוששין לקדושיו אבל אהא דאמר ר' אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח פריך שפיר:

קינוי וסתירה אין עדים לא הכי נמי דלא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמי כיון דקים ליה:

מפני מה לא אסרוה פירש הקונטרס והלא אותו מעשה בעדים הוה ואין נראה דנהי דידוע לרבים הוה שהביאה לביתו מ"מ לא ראו כמכחול בשפופרת שבפני בני אדם לא שמש ונראה לר"י לפרש וא"ת דפתח פתוח כשני עדים דמי אמאי לא אסרוה לדוד דדוד היה יודע בודאי שנבעלה ואע"פ שעשה תשובה מכל מקום עיכבה ואם היתה אסורה לו לא היה אותו צדיק לוקחה לו לאשה:

אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו דקים ליה במילתא ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ויש מי שאומר (הרא"ה להלן (כתובות י, א), ועין ריטב"א ושיטה לר"ן כאן) דלא שנא נשוי ולא שנא פנוי, דהא איהו קאמר דקים ליה במילתא ואין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור עליו. ויש מי שאומר, דדוקא נשוי אבל בחור אינו נאמן כמו שאכתוב לפנינו (לקמן כתובות י, א ד"ה רב אחאי), ודוקא, באומר ברי לי שלא הטיתי, הא לאו הכי מותרת לו דחזקה הטה והוא לא ידע והיינו דאמרינן לקמן (כתובות י, א), ההוא דאתא לקמיה רבן גמליאל ברבי אמר ליה פתח פתוח מצאתי, אמר ליה שמא הטיתה, וטעמא דמילתא, משום העמד אשה על חזקתה.

והא דאתי בטענת פתח פתוח ולא אתי בטענת דמים שהיא טענה מבוררת כדלקמן, מיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי, דאין להם דם בתולים, או שנאבדה המפה, אי נמי בבוגרת. ומיהו, אפילו בעל ומצא דם וטוען טענת פתח פתוח מצאתי נאמן הוא לאוסרה עליו, דהא שויה אנפשיה לחתיכה דאיסורא, ואין הדמים ראיה, דמימר אמרינן דדילמא דם צפור הכניסה. אפילו פישפש ומצא דם, אפילו הכי חיישינן שמא דם הצדדין הוא, או דם המכה הוא, וכדתנן (לעיל כתובות ו, א) נותנין לה ארבעה לילות ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה. ומיהו בהא דאמר שמואל לקמן שהוא נאמן להפסידה כתובתה, דוקא כשלא מצא לה דמים או שנאבדה המפה, אבל כשמצא לה דמים וטוען טענת פתח פתוח להפסידה כתובתה, לא, אלא הדמים ראיה לכתובתה, דמסתמא לא תלינן בדם צדדין ודם מכה להפסידה כתובתה. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"א וע"ש בקה"ע) דגרסינן התם גבי הא דתנן לקמן, כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים. מה נן קיימין אם כשפשפש ומצא הרי מצא, אם כשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה, אלא כן קיימין בשלא פשפש ומצא, היא אומרת דם בתולים, והוא אומר לא כי אלא דם ציפור, הורע כמו שלא נהג כמנהג הזה, הדה דתימא שלא להפסידה מכתובתו, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכו' עד וכולהון מן הדא דמר הלא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה. ועוד נראה לי להביא ראיה, מהא דאמרינן לקמן (כתובות יב, א) האוכל אצל חמיו ביהודה אין יכול לטעון טענת בתולים, ואוקימנא דקא טעין טענת פתח פתוח. ואמרינן למאי, אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא להפסידה כתובתה, הרי שעשו מנהג יהודה כשלא מצא דם כאלו מצא לגבי כתובה, ואפילו הכי לאוסרה עליו נאמן דאיהו משוי לה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועוד דאמרינן בסמוך ופתח פתוח כשני עדים דמי. ויש אומרים (רמב"ן ועי' רא"ה), דדוקא כשלא מצא הדמים, הא מצא דמים לא, וכן דקדקו מדברי ר"ח ז"ל (בליקוט, אוצה"ג עמ' 6). ולפי דבריהם יש לי לומר, דלא אמרו לקמן (כתובות ט ע"ב) פתח פתוח מצאתי כשני עדים דמי אלא כשאין שור שחוט לפניך, אבל הכא הרי שור שחוט לפניך, ואע"ג דאיהו קאמר דמצא פתח פתוח לאו אדעתיה, איהו סבר דקים ליה ולא קים ליה, דמילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא, והיינו נמי דאיצטריך ליה לר' אלעזר לאשמעינן בהא, משום דלא קים להו שפיר ומטעי טעיא ולא מהימני אפילו לגבי נפשיה, וכדאמרינן בסמוך מאי קמ"ל פשיטא, ופרקינן, מהו דתימא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל, ודי לנו אם נאמר, דקים ליה היכא דליכא מאן דמכחיש ליה לטענתיה, אבל במקום הכחשה לא, ולקמן נמי אמרינן, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח, ודחינן לא, דקא טעין טענת דמים, דאלמא מילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא אע"ג דאיהו טעין דקים ליה, וההיא דאמר רב יהודה דאמרינן אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא, התם משום דאין שום דבר מכחישו לזה, דאע"ג דנתייחד כיון שהוא טוען שלא בא עליה כלל ואפילו הכי מצא פתח פתוח ודמים לא מצא, לגבי נפשיה ודאי הימיני מהימן. וההיא דירושלמי (בפירקין הלכה ו) נמי אינה ראיה, דבירושלמי משמע לכאורה, דחששו לספק סוטה אפילו היכא דאיכא תרתי ספיקי, דגרסינן התם (לקמן כתובות יב, ב) על מתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך, רבן גמליאל ורבי אלעזר אומרים נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה, ולפום גמרא דילן ודאי נאמנת אפילו להתירה לבעלה משום דתרתי ספיקי אית בה, ועוד דחזקה דגופה, ובתרתי ספיקי אכשורי מכשרי לה הכא. ומיהו אינו דיחוי גמור, דשמא הא דירושלמי לא פליגא ובאשת כהן קאמר כדאמרינן ובשתי ספיקות מודו, אפילו הכי באשת כהן אע"ג דמצא דם אסירא משום ספק סוטה. ומכל מקום, לפום פשטא משמע בגמרא, דההיא דרבן גמליאל אפילו לקיימה שרי ואפילו באשת כהן, דאי לא, כיון דמתניתין סתמא תני הוה להו לפרושי בהדיא בגמרא. והדבר צריך תלמוד.

והא דאמר ר' אלעזר נאמן לאוסרה עליו ה"ה להפסידה כתובתה, כשאין שם טענת דמים. כגון שנאבד המפה, אי נמי בבוגרת, וכדאמר שמואל בסמוך. ור' אלעזר ושמואל לא פליגי אהדדי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (עי' רמב"ן רא"ה וריטב"א בע"ב). ואי נמי, דשמואל מיירי בשעשה סעודה ודר' אלעזר בשלא עשה סעודה, אלא דר' אלעזר ניחא ליה לאשמעינן דאפילו לאוסרה עליו אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות. ועוד, דשאר נשים דעלמא לא אסרינן להו דדוקא באשת כהן ובקטנה בת ישראל אסרינן, וכל שכן בממון דמהימן, דאוקי ממונא בחזקת מריה, ושמואל ניחא ליה לאשמעינן דהפסידה כתובתה, דאפילו בספק ספיקא, דאינה נאסרת עליו, כתובתה נפסדת, דאוקי ממונא בחזקת מריה. אבל רש"י ז"ל פירש: דר' אלעזר נאמן לאוסרה עליו דוקא קאמר, ולא להפסידה כתובתה (ל"מ, אבל כ"כ הרמב"ן בשם יש מי שפירש).

ואמאי ספק ספיקא הוא ואוקימנא באשת כהן, אי נמי, באשת ישראל וכגון דקביל עליה אבוה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, דודאי תחתיו זנתה דפחות מכאן בתוליה חוזרין, ודוקא כשהיא גדולה עכשיו הא לאו הכי מותרת אפילו נבעלת ברצון, דפיתוי קטנה אונס הוא. וא"ת, אפילו קיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, תשתרי, דספק ספיקא הוא, ספק קודם שגדלה ספק לאחר שגדלה, ואם תמצי לומר לאחר שגדלה, ספק באונס ספק ברצון. יש לומר, דעל כרחין כולה חדא ספיקא הוא, ספק באונס ספק ברצון, דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה. ואם תאמר, אם כן אפילו קיבל בה אביה קידושין כבת שית כבת שבע תיתסר דחד ספק הוא. ליתא, דהתם אי אתה צריך לטענת אונס כלל או קודם שנתארסה, דאפילו את"ל דפיתוי הקטנה רצון הוא אפילו הכי שריא, ולא תהא כוח גדולה יפה מכח קטנה. קשיא לן אשת כהן ואשת ישראל פחותה מבת שלש שנים, נמי ספק ספיקא הוא, אשת כהן ספק קודם שנתארסה ספק לאחר שנתארסה ואת"ל לאחר שנתארסה ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ. וקטנה בת ישראל נמי ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואת"ל דרוסת איש ספק באונס ספק ברצון. יש לומר, מוכת עץ מילתא דלא שכיח היא וכל שלא טענה לא תלינן ביה. וכדאמרינן בפרק אלו נערות (לקמן כתובות לו, ב), סומכוס אומר הסומא אין לה טענת בתולים, ואקשינן עליה מאי טעמא, אילימא משום דמחבטא כולהי נמי חבוטי מיחבטן, כלומר, ואפילו הכי לחבטה גדולה שמשרת בתולים לא חיישינן, ואע"ג דסומכוס חייש לה, הא רבנן דלא חייש וקיימא לן כותייהו. ובירושלמי גרסינן בפרק האשה שנתארמלה (ה"א), אם אין עדים שיצאתה בהינומא וכו', וחש לומר מוכת עץ הייתה אלא כרבי מאיר דאמר כתובתה מאתיים, אמר ר' יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי, ואע"ג דאינה ראיה גמורה לדהכא, דהתם כיון שאינו מצוי לא טענינן אנן לפוחתה מכתובתה, אבל הכא דאיתיליד ריעותא, אפשר היה לומר דשמא פתח זה מחמת מוכת עץ היה, וע"כ שמענו שהוא דבר שאינו מצוי ודבר שאינו מצוי אין טוענין בו מן הסתם, אבל אם טענה היא בפירוש, נאמנת. אי נמי יש לומר, מכיון דלא טענה, חזקה לא הוכתה, דאם איתא מיטען הוה טענה, דלאו גנאי הוא לה ולא פסלה נפשה מכהונה, וכתובה נמי לא מפסידה בדאמרה מוכת עץ אני תחתיך.

והא דאמר ר' אלעזר דאסר, באשת כהן, ואי נמי, בקטנה בת ישראל, דוקא במכחשת וטווענת בתולה שלימה נבעלתי, אי נמי בשותקת, דאיהו בריא. אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה, אי נמי, באומרת מוכת עץ אני, נאמנת, דהא קיימא לן כר"ג ור' אליעזר דאמרי, הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדיהו והוא אומר לא כי אלא קודם שארסתיך והיה מקחי מקח טעות, נאמנת כדאיתא במתניתין (לקמן כתובות יב, ב). וכן בטוענת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. וטעמא דמילתא, משום דהתם שניהם מודים שלא נמצאו לה בתולים, אלא שהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא טוען בשמא קודם שארסתיך והוה לה איהי ברי ואיהו ספק, וברי עם חזקת כשרות דגופא עדיף משמא דידיה, אבל במכחשת כי הכא, דהוה ליה בריא ובריא, איהו מהימן, וכדאמרינן לקמן בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טו, א), דלא אמר ר"ג אלא בבריא ושמא אבל בריא ובריא לא קאמר. והכין איתא בירושלמי (בפירקין ה"ו), דגרסינן התם, ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר אלא כרבי יהושע, חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר בשותקת, אפילו תימא במדברת ואומרת נמצאו ואבדו ותהא נאמנת לית יכיל, דאמר ר' אילא מצא פתח פתוח אסור לקיימא משום ספק סוטה, הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת, תמן שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך היא נאמנת דאיהו שמא ואיהי בריא, הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך הוא נאמן דבריא הוא אלמא כל שאינה מכחישתו דבריא ושמא הוא היא נאמנת, ואפילו להתירה לבעלה ואפילו באשת כהן, והדין נותן שהרי בכל מקום אשה נאמנת לומר מותרת אני, כיון שאין מי שמכחישה. והא דאמרינן בירושלמי (שם, ה"א), גבי מתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי, ודאי משמע דפליגא אגמרא דידן, וכדכתבינן לעיל, אעפ"י שראיתי לגדולי המורים (עי' רמב"ן לקמן (כתובות י, ב), ד"ה הא, ומ"מ איסו"ב פי"ח ה"י) שאמרו, דאפילו בטוענת קודם שארסתני נאנסתי, אי נמי מוכת עץ אי, אינה נאמנת אלא שלא להפסידה מכתובתה, אבל לקיימה אינה רשאי משום דספק סוטה, כדאיתא בירושלמי דלעיל, דאמרו גבי הנושא את האשה דאינה נאמנת לקיימה משום ספק סוטה ואפילו בטוענת מוכת עץ. ואינו נראה, דאם איתא, אונס בישראל דשרי היכי משכחת לה. והיכי דרשינן להו, דדילמא אמרה שנאנסה ואינה אלא רוצה, ואין אונס ורצון אלא אחר כוונת הלב, ולא גרע פתח פתוח ממי שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת, והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה. ואעפ"י שזו עדות אשה בגופה, הא אמרינן דנאמנת, כדאיתא בברייתא לקמן (כתובות יג, ב), זו היא עדות שהאשה כשירשה לה, כלומר, לעצמה. וסוטה שנסתרה, היינו טעמא, משום דרגלים לדבר, שהרי קנא לה ונסתרה. ותדע לך, דהא נסתרה בלא קינוי אינה אסורה לבעלה ואפילו לר' יהושע, דעד כאן לא קאמר ר' יהושע אלא לכהונה משום מעלת יוחסין. ולא עוד, אלא דאפשר לומר, דר' יהושע דוקא בפנויה קאמר ומשום מעלת יוחסין, אבל באשת כהן לא, דמשום מעלת יוחסין לא פסלינן לה אגברא. והא דאמר רב בפרק עשרה יוחסין (קידושין פא, א), מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, אפשר, דבין באשת כהן ובין באשת ישראל קאמר דלא אסרינן לה, כמו שנכתוב למטה משם הראב"ד ז"ל, דאי לא, הוה ליה לפרושי בהדיא. אי נמי בעלי הגמרא הוו מיפרשי לה, וכדפרשינן עלה (שם), לא שנו אלא בפנויה אבל באשת איש לא, כלומר, אין מלקין, וההיא אפילו לר' יהושע אתיא, דרב כר' יהושע סבירא ליה, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין בגמרא (שם) ספיקן בודאי אסור, ולקמן (כתובות יג, א) נמי מוקמינן לה לההיא דרב כר' יהושע, ואע"ג דכל ספק טומאה ברשות היחיד נמי טמא, וגמרינן לה מסוטה, אעפ"י שאין רגלים לדבר, דאלמא סוטה לאו משום טענת רגלים לדבר הוא. ליתא, דספק טומאה היינו משום דליכא מאן דאמר בריא לא נטמא, אבל סוטה שנסתרה דטענתא בריא, אי לאו משום רגלים לדבר לא מטמאינן לה, וכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה בין יש רגלים לדבר, דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק שברשויות ויש בו דעת לישאל, אבל לרגלים לא אקשינהו לדעת רבנן דר' שמעון, ולר' שמעון אקשינהו לגמרי, כדאיתא בריש פרק קמא דנדה (ג, א), כן נראה לי. ומה שהעמידו בירושלמי (בפרקין הלכה ו) הא דר' אלעזר בשותקת אי נמי במכחשת, כמו שכתבתי למעלה, צריכא לי עיון בשותקת. דבפרק אלו נערות (לקמן כתובות לו, א) משמע דלר"ג טוענין לה משום (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם. ועוד, דאי שתיקה חשבינן לה כהודאה, אפילו באשת ישראל גדולה תאסר, דהא ליכא ספק ספיקא דהא מודה, ואי ספיקא שתיקה כספק חשבינן לה, לר"ג אסורה אפילו בתרי ספיקי, כדאיתא לקמן (כתובות יד, א) דקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פסול. אלא נראה לי, דהכא לא משכחת לה להדא דר' אליעזר אלא במכחשת, והילכך, בחד ספיקא אסירא אבל בתרי ספיקא שריא, ואע"ג דאיהי טוענת שבתולה שלימה נבעלה, ואם כן לדבריה אין כאן תרי ספיקי, ואפילו הכי לדידן תרי ספיקי איכא. ותדע לך, דהא בההיא דר' אלעזר דאסר, על כרחין במכחשת היא, וכמו שאמרו בירושלמי וכמו שכתבתי (לעיל), ואפילו הכי אקשינן ספק ספיקא היא. ועוד, דאם איתא כי אקשינן אמאי ספק ספיקא הוא, לימא הכא במאי עסקינן במכחשת, דתו ליכא תרי ספיקי לפי דבריה, אלא דעל כרחין אית לן למימר דלדידן מיהא אית בה תרי ספיקי, ואיהי דקא מכחשת כסופיה הוא דמכספא, ושמואל נמי מודה בהא לר' אלעזר, ולגבי ממונא אפילו בתרי ספיקי בברי וברי, לא מפקינן ממונא. ואפילו לר' יהושע כגון שטוען טענת דמים אבל בפתח פתוח חיישינן דילמא משקר אלא אם כן עשה סעודה. וההיא דר' יהודה אמר שמואל דלקמן (כתובות ט ע"ב), אפילו באשת ישראל גדולה ובמכחשת ור' אלעזר מודה בה. זו הדרך שבררתי בשמועות אלו. וכן נראה להראב"ד ז"ל במכחשת. ולפי זה, הא דתניא בפרק אלו נערות (לקמן כתובות לו, א) חרשת אין לה טענת דמים, ואוקימנא כר"ג, ואקשינן, אימור דשמעית ליה לר"ג דקא טענה איהי, היכא דלא טענה איהי מי שמעת ליה, ומפרקינן, אין, כיון דאמר ר"ג מהימנא כגון זה פתח לאלם הוא, לאו כגון זה דאינה יכולה לטעון דווקא קאמר, אלא כגון זה שאינה טוענת ולא מכחשת, וטעמא כדקאמרינן, להא לר"ג מהימנא משום דחזקה דגופה, כן נראה לי.

הא דאקשינן, מי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה, אלא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה. פירש רש"י ז"ל: מי אמר רבי אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו, וכמסקנא דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי, פירוש: שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה. וקשיא לי טובא, חדא, דמי איכא מאן דאמר דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת וכי עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא אין אוסרה אלא ביאתה. ועוד, דהא תנן בסוטה פרק היה מביא את מנחתה (יח, א), ולמה היא אומרת אמן אמן וכו' אמן עם איש זה אמן עם איש אחר, והיאך הוא מתנה עמה על איש אחר שלא קינא לה ממנו, והלא אלו נבעלה לו לא תהא אסורה לבעלה, ותנן התם, זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה עמה, ומי איכא למימר דלא היה מתנה עמה לדעת המקשה הוה אלא שלא נטמאת מאיש אחר בעדים, וזה רחוק מאד. ועוד, הא דאמרינן, ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא, אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה וכו' ופתח פתוח כשני עדים דמי, למה ליה לאורוכי בלישני כולי האי, לימרי ליה ולטעמיך קנוי אין עדים לא ופתח פתוח כשני עדים דמי. ועוד היא גופה קא קשיא לי, דלפי פירושו של רש"י ז"ל, האי מקשה בגזרת הכתוב תלי לה, דעד שיהיה שם קנוי וסתירה או עדים לא מתסרה ואפילו הוברר לו לבעלה שנבעלה, וכיון שכן, פתח פתוח אף על גב דקים ליה במילתא שפיר ובריא לו שנבעלה, מכל מקום לא נאסרה דגזרת הכתוב היא. ועוד, לא דמי לשני עדים, דשני עדים מסהדי שנבעלה ודאי ברצון, וזו שמא מוכת עץ היא, אי נמי דרוסת איש, שמא נאנסה. ונראה לי דהכי פירושה: ומי אמר ר' אלעזר הכי דאשה נאסרת על בעלה בספק, והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה בספק, אלא בספק הבא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה, וכו'.

ותסברה וכו', הא לא קשיא הכי קאמר, אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהיה דלא הוה קנוי וסתירה. ולא אסרוה על דוד, ואלו הייתה אסורה לאוריה אף על דוד אסורה, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (סוטה כו, ב), אלמא אינה נאסרת בספק, דאע"ג דלגבי דוד לא היה ספק אלא ודאי, ואלו נודע לאוריה כמו שנודע לדוד אסורה, מכל מקום אין איסורו של בועל תלוי אלא באיסורו של בעל, וכיון שאפילו הודה דוד בבית דין שבא עליה, לא הייתה נאסרת על אוריה דבר תורה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, אם כן אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל. כך הייתה סברתו של מקשה וכמו שאנו אומרים לכולי עלמא, שלא אסרוה על דוד מפני שאונס היה, אף על פי שבא עליה ברצון כיון שהרצון הזה אינו אוסר על הבעל, ואף על פי שאין הנדון דומה לראיה לגמרי, כך הייתה דעתו של מקשה.

ואקשינן, ולטעמיך קינוי וסתירה אין כלומר, לטעמיך שאתה מפרש הא דרבי אלעזר כצורתה, אם כן אף אנו נאמר דלעולם אינה נאסרת ואפילו נבעלה ברצון ובעדים, דהא אין האשה נאסרת קאמר, דמשמע אינה נאסרת לעולם אלא על עסקי קינוי וסתירה. אלא על כרחיך הא דרבי אלעזר אית לך למימר ולתרוצי דחסורי מיחסרא והכי קתני אין האשה נאסרת בספק, וכיון דתירצת לה תריץ הכין אין האשה נאסרת בעד אחד אלא בשני עדים, דאין דבר שבערוה פחות משנים, דמעידים דודאי נבעלה ונאסרת, וקינוי וסתירה אפילו עד אחד כשני עדים דמי, דאף היא נמי בודאי נאסרה חשבינן לה, דרגלים לדבר.

אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו פירוש ר"א תרתי קמ"ל חדא דפתח פתוח מלתא דקים ליה בגוה שפיר וקא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואידך כיון שאמר שהוא כפתח פתוח אע"ג דעדיין ספק הוא אם נבעלה בעילה אסורה אם לאו אפ"ה נאמן לאוסרה עליו מן הספק ובהנהו תרי מילי שקלו תלמודא דשמעתין על הא דר"א ומיהו עיקר צריכות דר"א היינו טעמא קמא ודוקא כשאמר ברי לי שלא הטיתי וטעמא דמלתא משום דהעמיד אשה על חזקתה עד דאיכא טענה ברורה ודאית ודוקא אמר ר"א פתח פתוח דבהא הוא דאשמועינן רבותא שאומרים דלא נימא דלמא טעי ולא קים ליה אבל טוען טענת דמים דודאי קים ליה פשיטא לי מלתא דנאמן לאסור עליו כדאמרי' לקמן: מאי לאו דקא טעין טענה פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים. וא"ת ה"ד אי דאיכא דם יהיו הדמים ראיה ואי ליכא דם האיכא טענת דמים ואי איכא דמים היכי נאמן דהא איכא דמי' והיאך יהיה נאמן בפתח פתוח כבר פירש"י ז"ל דמיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי או שאבדה המפה נראה מדבריו דכל היכא שמצא דם הדמים ראיה ואין נאמן בפתח פתוח מצאתי שהדמים מכחישין אותו ושקירי משקר או לא הוה קים ליה בפתח פתוח וכך פירש רבינו חננאל ז"ל ולפ"ז כי אמרינן לקמן ופתח פתוח כעדים דמי היינו שלא מצא דם וכן פירש"י ז"ל דהכא כשהיא ממשפחת דורקטי או בבוגרות דפעמים מתיישנין בתולים ואין להם בתולים אבל יש שפירש דקים ליה בפתח פתוח כעדים דמי אפילו כשמצא דם נאמן לאוסרה עליו דהא אמר ברי לי דהוה פתח פתוח ושוותי' חתיכה דאסורא ואין הדם ראיה דדלמא דם צפור הוה שהכניסה שם ואפילו פשפש אותה בכניסה לחופה דלמא דם בצדדים או דם המכה הוא ומיהו להפסידה מכתובתה דכ"ע אינו נאמן כשמצא דם והביא ראיה לפ' זה מן הירושלמי דגרסינן התם גבי הא תניא כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים מה אני מקיים אם בפשפש ומצא הרי דם מצא אי בשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה אלא במה אנו מקיימ' בשלא פשפש ומצא היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם ציפור הוא הורע כוחו שלא נהג כמנהג הזה הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אין רשאי משום ספק סוטה ע"כ ויש אומרים שאין להביא ראיה מירושלמי דפליג אתלמוד דילן דהתם נמי חששו לספק סוטה אפי' תרתי ספיקי דגרסי' התם על מתניתן דהנושא את אשה דאפליגי רבי גמליאל ור"א כו' הדא דתימא שלא הפסידה כתובה אבל לקיימה אינו רשאי ולפום גמרא דילן דקאמר ר' גמליאל דנאמנות לגמרי ואפילו לבעלה אפילו בהדה ספקא משום דאיכא חזקה לגופיה והיא ברי והוא שמא וכדאיתא התם בפרקין ואפשר שאין הירושלמי מדבר אלא באשת כהן או בקטנה בת ישראל דליכא ספיקא אלא חדא ואפי' תימא שהירושלמי פליג בהא אתלמוד דילן מכל מקום בנדון דהכא רצה לומר שהיא חדא ספיקא אפי' איכא דם נאמן לאוסרה עליו דהא לא אשכחן דפליג אגמרא דילן אלא כדברי הירושלמי דלאוסרה עליו אפי' יש כאן דם נאסרה עליו והא דקאמר שהיא נאמן דוקא שהיא שותקת אי נמי מדבר ומכחישו לומר בתולה שלמה נבעלתי דכיון דבהא ובהא הוא נאמן אבל במדברת ואינה מכחשת אלא שאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני אינה נאסרת אפי' בחדא ספיקא דכיון דאיהי ברי ואיהו ספק ומסתייע לה חזקה דגופא ברי עם חזקה דגופא עדיף משמא דידיה. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם דר' ירמיה בעי התם מעתה אין טענת בתולים לא כר"ג וכר"א אלא כר' יהושע חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג וכר"א בשותק אפ"ת במדברת באומרה נמצא ואבדה ותהא נאמנות לו יכול דאמר אילו בשם ר"א האומר פתח פתוח מצאתי אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת תמן שניהם מודים בשהפתח פתוח כלומר במשנתינו לפיכך הוא נאמן דברי הוא ואלמא כל שאינה מכחישתו וברי ושמא היא נאמנת כיון שאין מי שמכחיש' והא דאמרי' בירושלמי דלעיל הדא דתימא דפליג בהא דהכ' בירושלמי ופליג אתלמוד דילן דלא מפליג לקמן בר"ג ור"א בין אסורא לממונא ואידך ירושלמי מפליג ואפ"ת דירושלמי לא פליג באידך ירושלמי דהא בחדא ספיקא והא בין תרי ספיקא מ"מ דבתלמוד דילן לא מפליג בהא בין חדא ספיקא לתרי ספיקא ובהא נאמנות בכל דאיכא ברי ושמא וכן עיקר וא"ת א"כ אמאי אינה נאמנת במכחישתו שהפתח נעול ושהוא משקר שאומר פתח פתוח מצאתי מגו דאי בעי מכחישתו ואומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני וי"ל דהכי לאו מגו ברור הוא דלא ניחא לה למימר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני דפוסלה נפשה מן הכהונה ובמוכת עץ נמי לא אמרי' מגו כיון דלא שכיח וכי שכיח אית לה קול ותו דניחא לה למימר בתולה שלמה נבעלתי מלפגי' נפשה לומר מוכת עץ אני וכן פי' בתוס' והא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו ולא אמרינן נאמן לאוסרה על עצמה קמ"ל כיון דטעין כן בטענת ברי ב"ד אוסרים אותה ומפקי לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכח סוגיין דלקמן דפרכינן מר"א דאמר אין אשה נאסרה על בעלה וכו' ההוא היינו שאינה נאסרה בב"ד דאלו לצאת ידי שמים בלא"ה נמי תצא כההיא בפרק קמא דיבמות וכעוברת על דת משה ויהודא דבמכילתא ואע"ג דאמרינן בפ"ק דיבמות ב"ד עדים הוא דמפקי הא אמרינן לקמן דפתח פתוח כעדים דמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וז"פ ברור:

ואמאי ספק ספיקא הוא לא צריכה אלא באשת כהן דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהא כל שנבעלה תחתיו אפילו באונס אסורה ומיהו ספק תחתיו איכא אע"ג דנבעלה לפסול לה פסול מן הכהונה אע"ג שלא נבעלה תחתיו בההיא ליכא למיחש כיון דרוב כשרים אצלם אי נמי בקטנה בת ישראל כגון דקבל אביה קדושין פחותה מבת ג' ויום אחד ומיהו כשנכנסה לחופה גדולה היא דאי לא פשיטא דלא מתסרא דאפילו נבעלה ברצון לא מתסרא דפתוי קטנה אונס תוא אלא ודאי גדולה היתה אח"כ וליכא אלא חד ספק ספק באונס ספק ברצון אלא ודאי נבעלה תחתיו דבפחותה מבת ג' שנים בתוליה חוזרין וא"ת עדיין יש שתי ספיקות ספק נבעלה כשהיתה קטנה דאפילו ברצון מותרת ספק כשהיא גדולה דברצון אסורה וא"ת בין באשת כהן בין באשת ישראל קטנה עדיין יש ספק אחר שמא מוכת עץ יש מתרצים דלמוכת עץ לא חיישינן מן הסתם דמוכת עץ לא שכיח וכן אמר בירושלמי באידך פרקין נחוש לומר דשמא מוכת עץ היא ופריק לא חשו לדבר שאינו מצוי. איכא מקשין על זה מתלמוד דילן דאמר לקמן סוטה אין לה טענת בתולים ופרכינן מ"ט אי משום דחבטה כולהו נמי מחבטי ופרקי' בה כמה פרוקי וכי מעיינת בה קושיא מעיקרא ליתא דאדרבה אנן הכי פרכינן אי משום דמיחבטי משום הכי נשרו בתולים הא ליתא דהא כולהו נמי מחבטה ואפ"ה יש להן טענת בתולים כי אין החבטה ההיא כדאי להשיר בתולים דאלמא חבטת קטנה דאין בה כדי נשירת בתולים הוא דשכיח אבל חבטה דנשיר בה בתולים וכ"ש מוכת עץ לא שכיח ורבינו תם ז"ל תירץ עוד בעיקר קושיין דאפילו תימא מוכת עץ שכיח אין לנו לחוש בכך מכיון דלית לה קלא ותו דאי איתא הוה טענה לנפשה ואין פירוש זה מספיק דניחא לה לומר בתולה שלימה נבעלתי כדכתיבנא לעיל:

מאי קא משמע לן דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכו' אבל הכא מוקם הוא דלא קים ליה קא משמע לן פירוש קא משמע לן כיון דטוען כן בברי מיקם וכו' עד אבל קים לה:

ומי אמר ר"א הכי יש תמהו דמעיקרא פרכי מאי קמ"ל והשתא פרכי מי אמר ר"א הכי ולא תימא היא דלעיל פרכינן ממתניתין מאי קמ"ל תנינא והשתא פרכינן ומי אמר ר"א הכי דקשה דר"א אדר"א ותו דלעיל פרכינן דאי לאשמועינן דנאמן לאוסרה עליו דברי אלו פשיטא והשתא פרכינן דאפילו יהא כדבריו אין לנו לב"ד לאסור אליבא דר"א כיון דלא הוה קינוי וסתירה וזה פשוט והא דאמרינן ומי אמר ר"א הכי פירש רש"י ז"ל ומי אמר ר"א הכי דאשה מזנה נאסרה ע"פ עצמו משמע דאפי' כשהוא טוען הכי בברי שנבעלה תחתיו הוא קשיא לן היכי מיתסרא עליו ולא נהירא דמי איכא מ"ד דהרואה את אשתו כשהיא מזנה תהא מותרת לו וכי עדים אסרו לה ועדים שרו לה דהא ודאי אינה אסורה אלא ביאתה ועוד מאי קא"ל ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לימא ליה אנא הכי קאמינא דגזירת הכתוב הוא דאפי' נבעלה ודאי לא מתסר עד דאיכא עדים או קינוי וסתירה ועוד מאי אהדר ליה ופתח פתוח כשני עדים דמו והא מנ"ל לכך הנכון דהכי קאמר ומי אר"א הכי דמשום פתח פתוח בעלמא תתסר עליה מכיון דאיכא חד ספיקא והא אמר ר"א שאין אשה נאסרה על בעלה בב"ד בשום ספק אלא על עסקי קינוי וסתירה והשתא היינו דפרכינן לקמן ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לאו עידי זנות שהעידו שזינתה ברצון דההיא מאן דכר שמיה הא עדיפא טובא מקינוי וסתירה אלא ה"ק וקינוי וסתירה אין עדים לבעילה לא דחיישינן מאונסא הוא והא האיך אפשר דהא ודאי כל שהעידו שנבעלה מתסרה וחזקה ברצון הוא דאניסה הא קול יש לה וכדאיתא בירושלמי עד שתטעון היא כן בפירוש:

אלא לאו ה"ק וכו' ופתח פתוח כשני עדים דעלמא דבעילה דמי מתסרא כל זמן ששותקות מכחישתו. ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה אפשר פירש דקס"ד דהכי קאמר על עסקי קינוי וסתירה כדרך שהיה במעשה דדוד ולהכי פרכינן מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה וקשיא מקינוי דאלו סתירה ודאי הוה ביה ועוד מי אסרוהו על דוד כאלו היתה אסורה על אותו בעל כך היתה אסורה על דוד דאסורה לבעל אסורה לבועל א"ו לאוסרה על אוריה דכיון דלאוריה לא ידעי מלתא אע"ג דידעי לדוד ולא ידיע הכי לאוריה הוה מתסרה עליה מ"מ אסורה של בועל באסורה של בעל תליא וכל כלה שנאסרה לבעל ודאי מ"ט דלהוי לא מתסרה לבועל הכי ס"ל השתא ולקמן לא ס"ל הכי בשני לן מפני מה לא אסרוה דקא בעי לסיומא כולה מלתא מעיקרא וזה יותר נכון ;

אי משום הא לא קשיא דה"ק אין האשה נאסרת וכו' עד למעשה שהיה וכו' פי' לא מתרצינן לישנא דר"א אלא דמפרשין ביה הכי וכמעשה שהיה שאין האשה נאסרת קאי דמייתינן לראיה כדחזינן במעשה שהיה דלא אסרוה מפני שלא היה שם קינוי:

וא"ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה פי' לאו קושיא על אוקימתא דהא לכ"ע איכא לשיילה ותו דאוקימת אקומתא מוכרחת היא אלא שיילי דמשיילינן לכ"ע לברורי מלתא מפני מה לא אסרוה על דוד אבל פי' רש"י ז"ל מפני מה לא אסרוה והלא כמה עדים בדבר ונראה מפרושו דקאי אהא דפרקינן ופתח פתוח כשני עדים דמי ולא נהירא מטעמא דכתיבנא ועוד כי ודאי לא היה שוכב עמה דוד בעדים ור' יוחנן ז"ל פירש כיון שהדבר היה ברור לדוד שנבעלה לו ואלו נודע כן לאוריה היתה אסורה עליו למה לא אסרוה על דוד ונהי דלא אתסרא על אוריה מפני שלא נודע לו ראוי היה שנאסר על דוד וכ"ש למאי דאסיקנא דפתח פתוח כעדים דמי דעדות לאו דוקא כדפירש דהא הכי איכא דבר ברור שנבעלה לדוד:

התם אונס הוא פירוש דאע"ג דדוד ברצון בא עליה כיון שהיתה אנוסה לא מתסרא לבעלה לא מיתסרא לבועל דאיסורא דבועל באיסורא דבעל תלוי וא"ת הא לעיל אמרי' משום דלא הוה ביה קינוי וסתירה הוא דלא מתסר וי"ל דלעיל ה"ק דאלו הוה תמן קינוי וסתירה לא היו נאמנים לומר שהיה באונס ולא נאסרה:

טענת בתולים שאמרו היא בשני פנים אחד שאומר פתח פתוח מצאתי ומאחר שהפתח פתוח ודאי נבעלה ואף כשנמצא דם הוא אומר שמכיון שהפתח פתוח אין הדם דם בתולים אלא דם נדות או שמא בתחבולה בא לשם ממקום אחר וטענה זו אינה טענה ברורה כל כך שהרי אי אפשר לה להתברר אלא על פיו שאומר פתח פתוח מצא ושמא נעול היה ושקר הוא טוען אם בזדון אם מצד שאינו בקי וכמו שאמרו בגמרא אבל הכא אפשר דלא קים ליה והשניה היא טענת דמים שאומר שבעל ולא מצא דם ואי אפשר לפתח סתום שיפתח בלא דם ואע"פ שלא מצאתיו פתוח ודאי בתחבולה נדחק עד שנראה כסתום וזו טענה מבוררת שהרי איפשר לה להתברר על ידי סודר ושושבינין ואע"פ שאיפשר שהיא ממשפחת דורקטי דבר שאינו מצוי הוא וכל שאינה טוענת כן אין חוששין לה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בפרק שני וחש לומר מוכת עץ היתה אמ"ר יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי וכן שהכל בקיאין בטענה זו ואין הכל בקיאין בפתח פתוח כמו שיתבאר ואת שאינו בקי עליה אינו נאמן בה ומכל מקום יש אשה שאין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח והיא הבוגרת שכבר כלו דמיה ויש אומרים בהפך כמו שיתבאר לקמן וכל שיש כאן מקום לשתי טענות אלו כגון טענת דמים כשאינה בוגרת וטענת פתח פתוח לבקי שתיהן שוות בדין ומה שאמרו מאי לאו דטעין טענת פתח פתוח לא דטעין טענת דמים אינו אלא דרך דחיה ומשא ומתן:

מעתה צריך לברר את הענין בדינין אלו וכבר הקדמנו שיש בדין זה ארבעה חלוקות והוא שיש טענה באה לאסרה עליו ולהפסידה כתבתה ויש טענה מועלת להפסידה כתבתה ולא לאסרה ויש לאסרה ולא להפסידה ויש שאינה מועלת לא לאסרה ולא להפסידה כיצד האומר פתח פתוח מצאתי וטוען בה בבריא שלא הטה ולא טען טענת דמים אם שמא לא נתברר לו מפני שבעל בלא מפה או שאף אם מצא הוא אומר שמאחר שפתח פתוח מצא דם נדות הוא או שטען טענת דמים ר"ל בעלתי ולא מצאתי דם והיא מכחישתו ואומרת פתח נעול מצאת ויגעת ופתחתה או דם יצא ואבדה מפה או ששותקת ואינה טוענת כלום אם היא אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחותה משלש שנים ויום אחד נאמן לאסרה על עצמו שמכל מקום לדבריו שהוא אומר זינתה שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא שאין כאן אלא חדא ספיקא והוא באשת ישראל אם זינתה ברצון או באונס הא כל שזינתה תחתיו זינתה שהרי פחותה מבת שלש נתקדשה לו ובאשת כהן אם זינתה אף באונס אסורה היא וזו היא שמועתו של ר' אלעזר וכן נאמן להפסידה כתבתה שהרי חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וזו היא שמועתו של רב יהודה אמר שמואל ולא חלק על של ר' אלעזר כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ויראה שאף אם לא עשה סעודה שמאחר שאין חפה בלא סעודה אלא על דרך זרות לא פלוג רבנן ודברים אלו כלם אע"פ שהיא מכחישתו הואיל ואף הוא בבריא ולמדת שכל שלא אמר בבריא שלא הטה דנין אותו שהטה וזהו שבמעשה שבא לפני רבן גמליאל אמר לו שמא הטית וקצת חכמי הדורות כתבו שכל שאמר פתח פתוח מצאתי והדם לפנינו אע"פ שנאמן לאסרה ולומר שהדם ממקום אחר או מן הצדדין אינו נאמן להפסידה כתבתה וממה שאמרו בתלמוד המערב היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו שלא נהג במנהג הזה ר"ל שלא העמיד שושבינין הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ויש כאן דעת שלישית לומר שכל שאמר פתח פתוח מצאתי אם יש דמים אף לאסרה אינו נאמן ואף גדולי הרבנים פירשו זו של ר' אלעזר בלא מצא דם ומה שאמרו בתלמוד המערב אבל לקיימה אינו רשאי חולק על תלמוד שלנו:

היתה אשת ישראל ונתקדשה יתירה מבת שלש אינו נאמן לאסרה שאף לדבריו שאומר שזינתה תרתי ספקי נינהו שמא לא זינתה תחתיו ואם זינתה תחתיו שמא באונס היה ומכל מקום להפסידה כתבתה נאמן מכח חזקה ולגבי כתבה מיהא אין כאן אלא חדא ספיקא שאף אם לא תחתיו זינתה אפילו אמרה היא קודם שארסתני נאנסתי איבדה כתבתה משום מקח טעות ואם שמא מוכת עץ היא שיש לה כתבה הואיל ואינה טוענת כך אין טוענין לה שדבר שאינו מצוי הוא וצריך לכתוב לה כתבה אחרת מחמת שאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה וכן יש אומרים שאף בזו כל שמכחישתו נאמן לאסרה שמכיון שמכחישתו אף היא מודה שלא נאנסה ואין כאן אלא ספק אחד והוא אם תחתיו זינתה אם לאו ומכיון שהוא טוען בבריא אסורה עליו ולא הוצרכו לדעת זה להעמיד שמועתו של ר' אלעזר באשת כהן אלא בשותקת ואין הדברים נראין שאם כן היה להם להעמידה באשת ישראל ובמכחשת אלא ודאי אף במכחשת כן שלא הורעה טענתה בהכחשה יותר מבשתיקה דאדרבה אלימתה לטענתה נתיחד עמה ולא טען ולאחר זמן טען אינו נאמן להפסידה כתבתה שהורעה חזקתו ואינו אלא כמוציא לעז הן שתשתוק הן שתכחיש אחר שלא טען בשעת יחוד וזו היא שאמרו במסכת יבמות פרק בית שמאי דף קי"א ע"ב טענת בתולים כל שלשים דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתרה אף לאחר כמה שנים והלכה כר' יוסי ובתלמוד המערב שבפרק זה התבאר שכל שבסתם דנין אותו כנסתרה ומכל מקום כל שאין בו אלא ספק אחד אסרה עליו ולגאוני ספרד ראיתי בי"ב של יבמות שכל בסתם דנין אותו בלא נסתרה וכל שאומר עכשו בעלתי ולא מצאתי דם נאמן ולא עוד אלא שכתבו שאפילו אמר מתחלה בעלתי ולא מצאתי דם נאמן מתוך שיכול לומר עכשו בעלתי ולא מצאתי ויש כוללים בחלוקה זו כל שטען ולא עשה סעודה ואין הדברים נראין לי כמו שכתבתי למעלה ואף אתה כולל בחלוקה זו כל שנתיחד עמה בין אירוסין לנשואין כמו שיתבאר בסוגיא זו בשמועת האוכל אצל חמיו ביהודה וכן טען טענת פתח פתוח ומצא דם לדעת חכמי הדורות כמו שביארנו:

הכחישתו היא בדרך שטענתה בריא וטענתו שמא כגון שאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני או שטוען טענת דמים והיא אומרת דם יצא ונאבדה המפה ואף הוא לא בדקה אין טענתו לא אוסרת ולא מפסדת מפני שהיא נאמנת וזו היא משנתנו הנושא את האשה וכו' רבן גמליאל ור' אליעזר אומר נאמנת והלכה כדבריהם אלא שכל שאיפשר לבא לידי בירור יתברר כמו שיתבאר ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי וכן שיש מגדולי החכמים שכתבו כן אף באומרת עד שלא ארסתני נאנסתי אין הדברים נראין שעל כל פנים דברים שבתלמוד המערב חולקים עם התלמוד שלנו שאם כן למה אמרו נאמנת בסתם ועוד לדבריהם אונס בישראל למה הותר נחוש שמא נתרצית אלא עד אחד נאמן באיסורין והרי בזו כנדה שסופרת לעצמה ועוד שהרי בפרק זה אמרו שאם נכנסה לבית הסתר עם אחד ואמרו לה מה טיבו של זה ואמרה בן אחי אבא וכהן הוא שאפילו כריסה בין שיניה נאמנת אף להכשיר עצמה לכהנה אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו זהו עיקר פסק השמועה עם מה שצריך לצרף בה מצד אחר:

ולענין ביאור מיהא יש שואלים והלא אף אשת כהן יש בה שתי ספקות ספק זינתה ספק מוכת עץ ואם תמצא לומר זינתה ספק תחתיו ספק אין תחתיו ומשיבים כדברי תלמוד המערב פ"ב ה"א שדבר שאינו מצוי אינה טענה ועוד שאלו כן אף היא היתה טוענת כך מה שאין כן באונס שגנאי הוא לה להודות שזינתה אף על ידי אונס וכן יש שואלים אף כשהוא טוען בבריא כשהיא מכחישתו תהא נאמנת שלא להפסיד כתבתה מגו דמציא אמרה משארסתני נאנסתי ומשיבים בה שאין מגו לאפוקי ממונא ואע"פ שיש כאן אוקומי שטרא ר"ל שטר הכתבה שבידה וכל אוקומי שטרא אומרים מגו אף להוציא ממון וכמו שאמרו בפרק שבועות הדיינין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאסיקנא בך והא שטרא אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר ליה הנהו סיטראי נינהו אמר רב פפא איתרע שטרא והני מילי דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל שלא בעדים לא מיגו דמצי אמר לא היו דברים כי אמר סיטראי נינהו נאמן אלמא כל אוקומי שטרא במיגו אמרינן אף לאפוקי ממונא שאני התם שאותו שטר היה ראוי מתחלתו וראוי להעמידו במיגו אבל זו אם זינתה לא היתה לכתבה שעה ראויה או שמא בזו חזקת טורח סעודה מפקעת כח המיגו ועוד נראה לי דהתם ריע טענתיה דלוה שלא היה לו לפרוע אלא בחזרת שטר או בשובר וראוי להעמיד טענת שכנגדו במיגו אבל זו טענת הבעל טענה חזקה הוא ואע"פ שאמרו למטה עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום מיגו אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא לא אמרוה אלא מפני שהבעל טוען בשמא אבל כל שהוא טוען בבריא אין אומרים מיגו להוציא ממון ושמא תאמר ומה אנו צריכין לחזקת טורח סעודה ולדין שאין מגו בא להוציא ממון ותפסיד כתבתה מכח אוקי ממונא בחזקת מריה נראה לי שמכיון שסתם כתבה שעבודה על הקרקע אף היא בחזקתה ומכל מקום הם משיבים בה שיש כנגדה חזקת כשרותה שאין מחזיקין אותה בפסול וכעין מה שאמרו בגמרא שבועות זה אומר לקוחים וזה אומר שאולים נאמן זה אומר לקוחים וזה אומר גנובים אינו נאמן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן:

עד אחד שהעיד על אשת איש שזינתה אינו נאמן לא לאסור ולא להפסיד כתבה ואם נאמן עליו כשנים אסורה לו כמו שביארנו במסכת קדושין ויוציא ויתן כתבה קנא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים שהיא ראויה לשתות ובא אחד והעיד שנבעלה לפניו עם זה שקנא לה בעלה עליו נאמן בין לאסרה בין להפסידה כתבתה ואסורה עליו ואינה שותה אלא יוצאה בלא כתבה ואפילו עבד או שפחה או קרוב או פסול נאמן בכך כמו שיתבאר במקומו:

האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכבר ביארנוה במקומו במסכת קדושין:

כבר ידעת שכל שנאסרה לבעלה מחמת הבועל והוציאה אסורה לבועל ושמא תאמר היאך הותרה בת שבע לדוד ואם תאמר שלא נאסרה לאוריה מפני שלא היו שם עדים ואין אשה אסורה לבעלה אלא או בשני עדים או בקנוי וסתירה בעדים ועד אחד של טומאה אין זה כלום שכל שנתפרסם על ידי נביא אין לך עדות גדולה מזו אין הענין אלא מפני שאונס היה ולא נאסרה על בעלה ולמדת שהאונס את האשה והוציאה בעלה מותרת לבועל ואע"פ שאף הנטען לאשת איש אף בעידי דבר מכוער והוציאה בעלה ונשאה הנטען כל שאין לה בנים מוציאין הימנו בקלא דלא פסיק אינה אלא מדברי סופרים ואף לדין זה כל שיש לו בנים ממנה מיהא אין מוציאין מידו או שמא עם דבר מכוער משום זינתה ברצון הוא מוציאה ואע"פ שלא היתה אסורה לו בכך מתוך שהוציאה בעדי דבר מכוער ובקלא דלא פסיק ונשאה הנטען ואין לו בנים הימנה מוציאין מידו הא כל שבאונס אע"פ שודאי נבעלה והוציאה הואיל ולא מחשש איסור הוציאה אין מוציאין אותה מן הנטען או שמא לא נאסרה לאוריה מפני שהדבר היה ידוע שכל היוצא למלחמת בית דוד שכותב גט לאשתו על תנאי שאם ימות במלחמה יהא גט למפרע מאותו היום ואע"פ שאמרו בגיטין דף ע"ג בזה גיטיך מהיום אם מתי מה היא באותן הימים ואמרו שהיא כאשת איש לכל דבריה לדעת ר' יהודה דוקא מדברי סופרים ומכל מקום הבא עליה באותן הימים ומת הבעל אין אוסרין אותה על אותו בועל אף לדעת זה וכל שכן שהלכה כחכמים שאמרו מגורשת לכל דבר ובלבד שימות כמו שיתבאר במקומו:

גמרא התם אונס הוה ואי בעית כו' כתב מהרש"ל והא דקאמר לעיל ראיה ממעשה כו' כלומר דליכא למימר אונס כו' והוא מדברי סתם התלמוד שחולק על ר"א וי"א כו' עכ"ל והאריך ע"ש ואין להאריך בדחוקיו אבל הנ"ל דודאי למאי דבעי למימר דאפילו בידוע לאדם שזינתה אשתו רק שלא היו עדים אינה נאסרת לו כגון בפתח פתוח אלא בקינוי וסתירה דוקא ע"כ וכמעשה שהיה ליתא כדפרכינן ותסברא כו' והוצרך התלמוד לדחוקי ממעשה שהיה אבל השתא דקאמרינן דבפתח פתוח נאסרה על בעלה אית לן לקיומי שפיר כדקאמרינן וכמעשה שהיה ותרתי קאמר רבי אלעזר דהאשה נאסרת בקינוי וסתירה על ידי עד אחד בטומאה וכן נאסרת בלאו קינוי וסתירה אלא כעין מעשה שהיה דודאי היה לו שנבעלה וכגון בפתח פתוח שנבעלה ברצון ואהא קאמר כיון דבפתח פתוח נאסרת כעין מעשה שהיה דודאי נבעלה א"כ במעשה שהיה גופיה אמאי לא אסרוה וקאמר דהתם לא אסרוה משום דאונס היה ואי בעית כו' אבל בדוכתא אחריתא כעין מעשה שהיה דודאי נבעלה אם הוא ברצון ולא נתן לה גט נאסרת שפיר כגון בפתח פתוח ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה האומר פתח פתוח כו' כך בוגרת פעמים אין לה דמים ופעמים יש לה ומשום הכי אין לה טענת דמים כו' עכ"ל ואע"ג דפעמים אין לה דם בתולים מ"מ תלינן בה לקולא בלילה ראשונה כיון דפעמים יש לה ולא תלינן לחומרא בדם נדה דלא שכיח כלל שלא בשעת וסתה וק"ל:

בד"ה ואי בעית כו' דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה כו' עכ"ל ר"ל דהכא בשמעתין איירי במכחשתו ואומרת פתחה נעול או בשותקת כמ"ש הרא"ש ולכך באשת ישראל שקבלה קידושין אחר ג' תלינן גם בספק אונס להתירה ואמרינן הא דלא טענה אונס משום דגנאי הוא לה אבל הכא במוכת עץ דאינו גנאי כיון דלא טענה כך אין לנו להסתפק בו מיהו אם טענה אונס בקדשה פחותה מבת ג' אם יש להאמינה עיין בזה ברא"ש באורך שחולק בזה על תלמידי ר"י וק"ל:

בד"ה ומי אמר ר"א כו' ואפילו ראה אדם שזינתה אשתו כו' דקדשתיך בעדים קאמר כו' אבל אהא דאר"א דנאמן כו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ מאי פריך לעיל מההיא דקדשתיך מאי קמ"ל דאימא טובא קמ"ל דנאמן אפי' בלא עדים די"ל דלא הל"ל נאמן לאוסרה דהא דהאמינוהו ולא נימא דמשקר שמעינן ליה שפיר מההיא דקדשתיך דנאמן לומר שקדשה בעדים והכא נמי ודאי נאמן דפתחה פתוח כיון דקים ליה אלא דה"א דאינה אסורה אף שודאי זינתה כדבריו משים דאין דבר שבערוה פחות מב' והל"ל אסורה עליו דהוא עיקר חידושא ולא שייך למימר נאמן אלא אהא דלא משקר במזיד או בטעות ומשני דאשמועינן דנאמן דקים ליה ולא משקר בטעות משום דלא קים ליה ודו"ק:

בד"ה קינוי וסתירה אין עדים לא ה"נ דלא כו' כיון דקים ליה עכ"ל תקנו בזה כיון דהמקשה נמי ידע דעל ידי עדים ודאי נאסרת מההיא דקדשתיך ופתח פתוח בלא עדים הוא א"כ מאי קמשני ליה ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא כו' דהא פתח פתוח לא דמי ליה לעדים וכמ"ש התוספות לעיל ולזה קאמרי דה"ק כיון דר"א סבר דקים ליה ואינו משקר בטעות אין חילוק בין עדים לפתח פתוח כיון דודאי קים ליה על ידי פתח פתוח שנבעלה ה"ל כעדים ודקאמרינן אין דבר שבערוה פחות מב' היינו בדלא קים ליה לבעלה שנבעלה ודו"ק:

הא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו ולא קאמר נאמן לאוסרה על עצמו הא קא משמע לן דכיון דטעין כן בב"ד כטענת ברי כדו אסרין אותה עליו ואפקינן לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכחא סוגיין דלקמן דפרכינן מר' אלעזר דאמר אין האשה נאסרת על בעלה כו'. והיינו דההיא שאינה נאסרת בב"ד דאילו לצאת ידי שמים בלאו הכי נמי תנא דרוכל דפ"ק דיבמות [כד ב'] ובעוברת על דת משה ויהודית דבמכילתין ואף על גב דאמרינן (בפ"ק) [בפ"ב] דיבמות ב"ד בעדים הוא דמפקי הא אמרינן דפ"פ כעדים דמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וזה ברור. הריטב"א ז"ל:

ואמאי ספק ספקא היא הא כתיבנא לעיל דר' אלעזר הכי קאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ולמאי נאמן היינו לאוסרה עליו והילכך פריך שפיר ואמאי מתאסרא עליו אפילו אי מהימנא ליה דנבעלה וכמו שכתב רש"י ז"ל ואם תפרש דה"ק דאיהו נאמן לאוסרה עליו ולמשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא לא פריך שפיר דאף על גב דהוי ספק ספקא מצי לשוייה חתיכה דאיסורא ולאסור על עצמו דבר כגון זה ויאה ויאה אלא ודאי משמע ליה דהכי קאמר ר' אלעזר נאמן והיינו לאוסרה עליו אף על גב דאיהו לא אתי לבי דינא כדי לאוסרה עליו מיהו אנן בי דינא אסרינן לה עליו וכדפרישנא לה לעיל וכן דייק הריטב"א ז"ל מדקאמר עליו ולא על עצמו וכדכתיבנא לעיל בסמוך וכיון שכן פריך שפיר כנ"ל. והקשה בשיטה דמאי אמרינן כל מקום שאתה יכול לרבות ספקא וספק ספקא ברה"י ספקו טמא ותירץ דה"מ כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בספק ספקא אין אוסרין. ע"כ:

ספק תחתיו ספק אין תחתיו וא"ת ומאי פריך והא חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר השתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה ובכל יום ויום אית לן למימר לא נבעלה אלא ביומא דלבתריה וכיון שכן אין לך לומר אלא שתחתיו נבעלה ואין כאן אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון ולהכי אסורה עליו וכ"ש נמי דאונס לא שכיח וי"ל דעכשיו הרי היא נשואה לפנינו וכלה בחופתה דהיינו אחר שנשאת פשיטא ודאי דלא זינתה והספק היינו ספק תחתיו משנתארסה זינתה ספק אין תחתיו אלא קודם שנתארסה זינתה ומעתה אדרבה אית לן למימר כיון דעכשיו לאחר שנשאת פשיטא דלא זינתה העמידנה על חזקה ולא זינתה אלא קודם שנתארסה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ה"ל ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואפשר שלזה כתב רש"י ספק תחתיו. משנתארסה זינתה. ספק אין תחתיו. אלא קודם שנתארסה, ע"כ. פי' הספק הוא חיצוני ואין הספק שמא עכשיו תחתיו לאחר שנשאת זינתה דהא ודאי כלה בחופתה לא זינתה אלא הספק היינו שמא משנתארסה זינתה וכיון דעכשיו ביומא דלבתריה ליכא למימר דזינתה מעתה אין לך למימר לוקמה אחזקת הגוף ותתחזק בבתולה עד השתא והשתא אית לן למימר דזינתה דע"כ בחופתה לא זינתה וק"ל. כנ"ל:

לא צריכא [אלא] באשת כהן הא דנקט לישנא דלא צריכא כדי לתרוצי קשיא למה דהא לישנא לא שייך כי אם לתרוצי קושיית פשיטא וכן מדקדקים המפרשים ז"ל בכמה דוכתי י"ל דנקט הכין כדי לדחויי שינויי אחרינא דלא נימא דרבי אלעזר ה"ק נאמן לאוסרה על עצמו וכדפרישנא לעיל בלישנא קמא והילכך אין כאן קושיא דאיהו ודאי מצי לשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא מיהו קשיא דאי הכי פשיטא ומאי אתא רבי אלעזר לאשמועינן הא ודאי דיכול האדם לאסור על עצמו דבר המותר כדאיתא בכמה דוכתי לכך נקט לא צריכא כו'. פירוש דכדי שישמיענו רבי אלעזר חידושא צריכים אנו לאוקמה בהכין. כנ"ל:

באשת כהן הקשו בתוס' ונוקמה אחזקת כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה אכתי איכא למימר שמא נבעלה לפסול לה ולקמן גבי ראוה מדברת פליגי ר"ג ורבי יהושע ולר' יהושע הרי היא בחזקת שנבעלה לנתין ולממזר ופסולה לכהונה ואמרינן בגמרא לקמן דלרבי יהושע אלים ליה חד ספיקא דאפילו בברי נמי פסיל ור"ג נמי דמכשר דוקא בטוענת ברי וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא נמי פסיל כדאיתא בגמרא לקמן ומעתה איכא למימר דהכא מיירי בשותקת ולא תקשי לרבי אלעזר וכיוצא בזה מצאתי להרמב"ן ז"ל שכתב בסמוך וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא וי"ל דהיינו קושייתם ז"ל דאנן הכי קאמרינן לא צריכא באשת כהן שהאונס אסור בה ומעתה לא נשאר כי אם ספק תחתיו כו' ומשום הך ספקא לחוד ראוי לאסרה עליו ולכך קשיא להו לתוס' דמשום הך ספקא אין לאסור דנוקמה אחזקת כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה ואי משום שמא נבעלה לפסול לה בהא לא איירי ר' אלעזר דהיינו פלוגתא דר"ג ור"א ור' יהושע לקמן במתני' ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ויש לי לומר דלכך כתב רש"י באשת כהן. שהאונס אסור בה הילכך חד ספק הוא. פי' לאו דוקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו אלא חד ספק איזה שיהיה והיינו שמא נבעלה לפסול לה וכדאקשינן והתוס' ז"ל תירצו דאדרבה חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר דהשתא נבעלה דאית לן לאחזוקי בבתולה עד האידנא וכן תירץ הרא"ש ז"ל וכתב עוד דלא דמיא למקוה שנמצא חסר דאמרינן כל טהרות שנעשו על גביו טמאות ולא אמרינן אוקמיה אחזקתיה והשתא הוא דחסר דהתם היינו טעמא כדפרישנא בריש נדה דאיכא למימר חסר ואתאי. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל לא צריכא אלא באשת כהן. פירוש דליכא אלא חד ספק ספק תחתיו דהא כל שנבעלה תחתיו אפילו באונס אסורה ומיהו ספק תחתיו איכא אף על גב דכל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה אף ע"ג שלא נבעלה תחתיו לההיא ליכא למיחש כיון דרובא כשרים אצלה. ע"כ:

ואיבעית אימא באשת ישראל וכגון וכו' הקשו בתוס' אכתי איכא ספק ספקא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו והיה נראה לתרץ דאין כאן אלא חד ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה דאי פרכת נוקמה אחזקת היתר וכשהיא קטנה נבעלה אדרבה איכא למימר אוקמה אחזקת הגוף והשתא כשהיא גדולה נבעלה וכמו שכתבו התוס' ז"ל כדכתיבנא בסמוך אבל ספק באונס ספק ברצון ליתא דאיכא למפרך נוקמוה בחזקת היתר לבעלה וליתא להאי תירוצא דמהאי טעמא דאמרת דאין כאן ספק באונס ספק ברצון משום דמוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה פי' ובאונס נבעלה משום ה"נ סמי מכאן אידך ספקא ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה דאי מחזקינן לה דבאונס נבעלה מה לי קטנה מה לי גדולה כל שנבעלה באונס שריא ואם היינו מתרצים דמשום הכי אין כאן אלא חדא ספקא ספק קטנה וכו' משום דאונסא לא שכיח וקלא אית לה הוה ניחא ומיהו אכתי קשיא דסמוך מיעוטא דאונס בהדי מחצה דספק כשהיא קטנה והוה ליה רובא דשריותא ואפי' תימא דפיתוי קטנה נמי לא שכיח טובא מכל מקום סמוך הני תרי מיעוטי בהדי חזקת היתר ואמאי מיתסרא. ויש מי שכתב דלא חשיב ספק ספקא אלא כשמתהפך בכל צד והכא אם נאמר ברישא ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה פי' ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא ספק כשהיא גדולה ואסורה משום דברצון נבעלה תו לא מצינן למימר ואת"ל כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון דהא עלה דרצון קיימינן דהיינו החילוק דבין קטנה לגדולה וליתא דאנן הכי קאמרינן ספק נבעלה כשהיא קטנה ומותרת ספק כשהיא גדולה ואסורה ואת"ל כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון ובר מן דין התוס' ז"ל סוברין דשפיר חשיב ספק ספקא אף על גב דאינו מתהפך וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. והנכון כמו שתירצו התוס' דשם אונס חד הוא וכן תירצו תלמידי הר' רבינו יונה ז"ל וז"ל יש לשאול והלא אכתי איכא תרי ספיקי ספק גדולה ספק קטנה כלומר ספק שזינתה אחר שהיתה בת שתים עשרה שנה ספק קודם לכן שאם זנתה קודם לכן ואפילו ברצון מותרת היא לבעלה ואם תמצא לומר אחר שגדלה זינתה ספק באונס ספק ברצון י"ל דהני לא הוו תרי ספיקי דהכל כמו ספק אחד הוא מפני שאם זנתה ברצון בעודה קטנה (אינה) מותרת לבעלה מטעם שנדון אותה באנוסה דפיתוי קטנה אונס הוא ונמצא שבין זה ובין זה אינו אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון. מפי מורי הרב נ"ר. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל א"נ באשת ישראל וכגון דקביל עליה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דודאי תחתיו זינתה דפחות מכאן בתוליה חוזרין ודוקא כשהיא גדולה עכשיו הא לאו הכי מותרת אפילו נבעלת ברצון דפיתוי קטנה אונס הוא וא"ת אפילו קבל עליה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים תשתרי דספק ספקא היא ספק קודם שגדלה [ספק לאחר שגדלה ואת"ל לאחר שגדלה] ספק באונס ספק ברצון י"ל דע"כ כולא חדא ספקא היא ספק באונס ספק ברצון דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה וא"ת א"כ אפילו קבל בה אביה קידושין בבת שבע תיתסר דחד ספק הוא. ליתא דהתם אי אתה צריך לטענת אונס כלל קודם שנתארסה דאפילו אם תמצא לומר דפתוי קטנה רצון הוא אפילו הכי שריא ולא תהא כח גדולה יפה מכח קטנה. ע"כ:

וכן כתוב בשיטה ישנה וז"ל אכתי איכא תרי ספיקי ספק קטנה וכו' י"ל כולה חדא ספקא היא ספק באונס וכו' דפתוי קטנה אונס הוא וא"ת לוקמה בשקבל בה אביה קידושין כשהיא קטנה ולעולם יש לה ד' שנים וליכא אלא חדא ספקא דספק אין תחתיו היינו ספק באונס דפתוי קטנה אונס הוא י"ל היתר דאין תחתיו אינו מטעם פתוי קטנה שהוא אונס דאפילו אם היתה גדולה היתה מותרת אם זנתה קודם שקדשה ואין אנו צריכין להיתר דאין תחתיו לטעם פתוי קטנה הילכך תרי ספיקי איכא. מ"מ יצ"ו. ע"כ:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ומיהו אכתי קשיא דהא תרי ספיקי שמא קודם שתגדל וכו'. ואיכא דאמר דכולא חדא ספקא הוא ספק באונס ספק ברצון ואפשר דלא חשיב ספק ספקא אלא בגדולה שנתקדשה דאיכא למימר שמא לא זינתה באיסור כלל אם זינתה כשאין תחתיו ואם זינתה באיסור לעצמה שמא לא זינתה באיסור לבעלה שמא לא היה אלא באונס אבל זו ודאי זינתה באיסור לעצמה וליכא כלל אלא חדא ספקא אם זינתה באיסור לבעלה אם לאו. עד כאן: ורש"י ז"ל כתב וז"ל פחותה מבת ג' שנים. ועכשיו היא גדולה ופתויה פתוי ואינו אונס הילכך חד ספק איכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרין כדתנן במסכת נדה פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת. ע"כ. וכתוב בקונטריסין שרש"י ז"ל בא לתרץ שאין להקשות מכח פתוי קטנה אונס היא דעכשיו היא גדולה ופתויה פתוי, ע"כ. פי' דומיא דההיא דפרק עשרה יוחסין דאמרינן הרי היא בוגרת לפנינו עיין שם הילכך אין כאן ספק כשהיא קטנה נבעלה וכו'. ואף על גב דלא קאמר רב התם הרי היא בוגרת לפנינו אלא משום דליכא חזקה דנערות וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם הכא נמי אין כאן חזקה דהיתר כלל דאדרבה נוקמה בחזקת הגוף ואימור עכשיו כשהיא גדולה נבעלה וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל ודע שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מה' סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו' והראב"ד ז"ל השיג עליו ע"ש:

א"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו וכתב הרא"ש ז"ל שמצא כתוב בשם רבינו יונה ז"ל דהא דנאמן היינו במכחישתו אבל אם אומרת אמת פתח פתוח מצא אלא שנאנסתי איהי מהימנא ולא מיתסרא אם היא אשת ישראל אע"ג דקבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים דליכא אלא חדא ספיקא אפ"ה שרי דברי ושמא ברי עדיף וכתב הרא"ש שתלמידי רבינו יונה טעו וכתבו בשמו מה שלא אמר מעולם דלקמן אמרינן דברי ושמא לא מהני להוציא ממון אלא בדאיכא מגו בהדי ברי ושמא או בדאיכא חזקה בהדי ברי ושמא והכי נמי לא מהני ברי ושמא לחוד נגד הרוב דאונס לא שכיח ורובן ברצון ואף ע"ג דאיכא חזקת היתר וצדקת מ"מ הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כן הקשה הרא"ש ז"ל ובסוף כתב שנראה לו לקיים דבריהם מההיא דראוה מעוברת דאפי' ברוב פסולין מהני ברי דידה עכ"ל הרא"ש ז"ל ועל דבריו הראשונים אני תמה למה דחה דברי רבינו יונה דנהי דאונס לא שכיח והו"ל רצון רובא אפ"ה כיון דאיכא ברי ושמא ואיכא נמי חזקת כשרות אמאי לא מהימנא דהא בממונא נמי אע"ג דקי"ל זה כלל גדול בדין הממע"ה אפ"ה היכא דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני להוציא ממון כדאיתא לקמן דף י"ג א"כ ה"ה לענין איסורא אע"ג דכלל גדול דאזלינן בתר רובא אפי' היכא שהחזקה כנגדו מ"מ כיון דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני וכ"ש בחזקת כשרות דעדיף משאר חזקות כמו שאפרש בסמוך דהו"ל חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ישראל בחזקת כשרות הם. ומכ"ש לפמ"ש התוס' דההיא רובא דרצון אינו רוב גמור מדאורייתא א"כ כ"ש שנתקיימו דברי רבינו יונה מיהו נ"ל דרבי' יונה גופא לא קאמר אלא באשת ישראל שנתקדשה פחות מבת ג' דהוי ספק אונס ספק רצון ומש"ה אמרינן דנאמנת דאיכא חזקת כשרות בהדי ברי ושמא משא"כ באשת כהן שהספק אם זינתה תחתיו או אם קודם שנתארסה אפשר דרבינו יונה גופה מודה שאף אם טוענת שקודם שנתארסה זינתה לא מהימנא דהכא לא שייך חזקת כשרות שאף אנו אומרים שנאנסה אלא שנאנסה תחתיו וכיון שכתבו התוס' דחזקת הגוף עדיף מחזקת היתר תו לא מהימנא בברי ושמא לחוד ועוד נראה דאפילו בספק השקול נמי לא מהימנא דאף למאי דקי"ל דבחתיכה ספק חלב ספק שומן עד אחד נאמן ואפילו הבעל דבר מ"מ אפשר כיון שהספק בגופה לא מהני כדאשכחן בשבויה דע"א נאמן בה שלא זינתה והיא עצמה לא מהימנא ומתוך מה שכתבתי הושוו דברי הרמב"ם ז"ל לדברי ר' יונה כדמשמע בפי' המשניות ועיין בקונטרס אחרון ודלא כמ"ש ה"ה דהרמב"ם לית ליה האי דרבי' יונה כנ"ל. הארכתי קצת בזה לפי שהוא צורך לסוגיות הבאות לפנינו אי"ה וכן במה שהביא הרא"ש ראיה מראוה מעוברת יש לי לדקדק דלאו ראיה היא ושם יבואר אי"ה:

קונטרס אחרון אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו כ"כ בפנים דהרא"ש ז"ל כתב בשם ר' יונה דדוקא במכחישתו קאמר ר"א דאסורה אבל במודית שנבעלה ואמרה נאנסתי מותרת לישראל אף בנתקדשה פחות מבת ג' ובתחלה דחה הרא"ש ז"ל דבריו וכתב דלא אמרה רבינו יונה מעולם וטעו התלמידים לומר בשמו ובסוף מסיק הרא"ש ז"ל לקיים דבריו. וטור א"ה סי' ס"ח הביא דברי רבינו יונה בלי שום חולק אלא דהב"י שם כתב בשם הרב המגיד פי"ח מהל' א"ב דהרמב"ם ז"ל פוסק דלא כר' יונה לכן לא הביא הב"י בש"ע כלל שיטת רבינו יונה אלא להיפך דאפילו בטוענת נאנסתי אסורה אלא דהרמ"א ז"ל בהג"ה ש"ע כתב דיש אומרים דבאשת ישראל הטוענת נאנסתי נאמנת ע"ש. ובאמת הרשב"א בתשובה והר"ן והרא"ה והריטב"א ז"ל בחדושיהם כולם הסכימו לדברי רבינו יונה. ועוד דלע"ד אף מתורתו של הרמב"ם ז"ל גופא נמי לא למדנו דפליג בהא דמה שכתב בפי"ח מהל' א"ב בהלכה י' וי"א דבחד ספק אסורה לישנא דמימרא דר"א ושקלא וטריא דשמעתין נקיט ואזיל וכי היכי דלכל הנך רבוותא איירי דוקא במכחישתו ולא בטוענת כמו כן מצינן לפרש ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל דאיירי במכחישתו ולא בטוענת ולכאורה לישנא דהרמב"ם ז"ל הכי דייק שכתב שטען שמצאה דרוסת איש ולא פירש דמה היא טוענת ושינה מלשון המשנה דלקמן דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני דהוי עיקר רבותא דאינה נאמנת לענין איסור בחד ספקא אע"כ דבמכחישתו איירי דהכי משמע לישנא שהוא טוען שמצאה דרוסת איש אלמא דהיא אומרת שלא מצאה דרוסת איש. ועוד דהיאך מצי למיטען כלל שמצאה דרוסת איש ע"י שלא מצא לה בתולים שמא מ"ע היא דהא להרמב"ם ז"ל מ"ע אין לה טענת בתולים לא בפ"פ ולא בטענת דמים כדמוכח מלשונו בפי"א מהלכות אישות אע"כ דבמכחישתו מיירי וא"כ אין לספק כלל במ"ע מדלא טענה וכמ"ש התוספו' בשמעתין כך נ"ל לכאורה בכוונת הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהל' א"ב. ובאמת מלשון הרב המגיד גופא משמע דלא ברירא ליה דהרמב"ם פליג אלא שכן נראה לו בדעת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה נראה מה שלא הביא הטור דעת הרמב"ם ז"ל משמע נמי דלא פליג. וא"כ לפ"ז יש לתמוה על מרן הב"י בש"ע סי' ס"ח דשביק מאי דפשיטא כמעט לכל הפוסקים להיתר ולא כתב אלא דברי האוסרין דאפילו להרמב"ם ז"ל גופא לא ברירא אלא לפי פירוש משמעות של הרב המגיד. אמנם כן בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל מצאתי שכתב במשנה דראוה מדברת בפלוגתא דר"ג ור"י דהלכה כר"ג ומסיק בסוף דבריו וממה שאתה צריך לידע שהכהן אם אירס בתולה ולזמן הנשואין טוען שמצאה בעולה הרי היא אסורה עליו וכופין אותו לגרשה וא"כ משמע לכאורה דבטוענת מיירי מדמייתי לה אהא מתניתין דאיירי בטוענת וה"ק דאע"ג דהל' כר"ג בברי ושמא אפ"ה לענין טענת בתולים ר"ג גופיה מודה דאסורה וכשיטת החולקים על רבינו יונה. אמנם לאחר העיון אדרבה מוכח מדבריו מדנקיט למילתיה באשת כהן לחוד ושביק לאשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש אלמא דדוקא באשת כהן קאמר דאסורה אבל באשת ישראל שריא והיינו כמ"ש בפנים דדעת רבינו יונה ז"ל גופא נמי הכי הוא וכמו שפירשתי בטוב טעם לחלק לפי ראיית הרא"ש ז"ל גופא שכתב לקיים דברי רבינו יונה וכן נראה לכאורה בפשיטות מלשון הרמ"א ז"ל בהג"ה שלא הביא דעת הי"א להתיר אלא באשת ישראל לחוד ושביק לאשת כהן דאיירי בה נמי המחבר בדיעה ראשונה אע"כ כדפרישית והן הן הדברים שכתבתי בפנים דלע"ד הושוו דברי הרמב"ם ז"ל לדברי רבינו יונה ז"ל ודלא כהרב המגיד. אלא דאכתי קשיא לי דלפי מאי שכתבתי בפנים נראה דמכ"ש היכא דטענה בהדיא מ"ע אני פשיטא דנאמנת כיון דאיכא כל הני חזקות למעליותא וא"כ אפילו באשת כהן שטענה שזינתה קודם האירוסין נמי תהא נאמנת במגו דמ"ע אני תחתיו. ול"ל דלא הוי מיגו כיון דמ"ע לא שכיח דהא רוב הפוסקים הסכימו דאפילו מידי דלא שכיח הוי שפיר מגו כמ"ש הש"ך בח"מ סי' פ"ב ומכ"ש דקשה טפי למאי דאפרש בסמוך סעיף ל' דמ"ע שכיח טפי מזנות וצ"ע ליישב:

בפרש"י בד"ה האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמי' אין לו עכ"ל משמע מפירושו ומפי' התוס' שאם מצא דם תו לא מצי למיטען כלל פתח פתוח מצאתי אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאף אם מצא דם אפ"ה אסורה אם מצא פתח פתוח דאפשר שהביאה דם אחר וכן להיפך אם לא מצא דם אע"ג שהפתח סתום אפ"ה אסורה ע"ש:

בד"ה נאמן לאוסרה עליו וכו' אבל להפסידה כתובתה לא מהימן עכ"ל והיינו משום דלית ליה לר"א האי חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכמ"ש התוספות לקמן דלא קי"ל האי חזקה. אמנם מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו דלישנא דר"א דקאמר נאמן לאוסרה עליו הכי דייק דאל"כ הו"ל למימר דנאמן סתם והיינו אף להפסידה כתובתה לאשמעינן מיניה תרתי חדא דקים ליה בפתח פתוח ושמעינן נמי דאית ליה חזקה דאין אדם טורח. ואף שהתוספות כתבו לקמן בד"ה אי למיתב לה דלהפסידה כתובתה אפשר דנאמן אפילו אי לא קים ליה. אבל רש"י ז"ל לא ס"ל האי סברא מהטעם שאפרש שם ועוד נראה מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון ואי ס"ד דאית ליה חזקה דאין אדם טורח אם כן בודאי קושטא קאמר ואסורה לשאר כהנים משא"כ לסברת רש"י דלר"א לית ליה האי חזקה אתי שפיר דלא מהימן אלא לגבי דנפשי' משום דשוויה כחתיכה דאסורא כן נ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון נאמן לאוסרה עליו ופירש רש"י אבל להפסידה כתובתה לא מהימן וכתבתי בפנים דלשון לאסרה עליו הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון אלמא דלית ליה לר"א חזקה דאין אדם טורח דאי ס"ד אית ליה הך חזקה לכהן אחר נמי אסורה. נמצא לפ"ז למאי דקיי"ל כר"נ א"ש דאית ליה הך חזקה אסורה אף לכהן אחר אלא דכל זה לשיטת רש"י משא"כ לשיטת התוספות דלקמן דאף בכתובה לא סמכינן אהך חזקה אלא משום דכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו ומדאורייתא לא סמכינן אהך חזקה אכתי איכא למימר דלכ"ע לכהן אחר שריא ולפ"ז צ"ע לדינא:

בתוספות בד"ה האומר וכו' וי"ל דרבי' חננאל גריס איפכא וכו' כך בוגרת פעמים יש לה דמים פעמים אין לה דמים עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל ואפ"ה תלינן לקולא משום דדם נדה לא שכיח כלל שלא בשעת ווסתה וכו' ע"ש וקשיא לי מ"ש דלא תלינן בדם מכה אע"פ שיש לה מכה בוודאי אפ"ה קי"ל דאין תולין במכתה אא"כ יודעת בוודאי שמכתה מוציאה דם ואפילו שלא בשעת וסתה אין תולה והכא נמי הרי אין יודעת בודאי שיש לה דם בתולים. ולענ"ד ליישב משום דדם בתולים ה"ל קורבא דמוכח שהרי דם בתולים בא ממקום קרוב דאפי' ע"י העראה יוצא דם בתולים כדאיתא לקמן בדוכתי טובא משא"כ דם נדות בא מן המקור שהוא רחוק אע"ג דקי"ל בפ' לא יחפור דף כ"ג דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכתבו שם התוס' דאפי' בקורבא דמוכח ע"ש שאני התם שאין ההוכחה אלא מחמת הקורבא משא"כ הכא הוי הוכחה גמורה כיון שהדם בא בשעת תשמיש מוכח שהוא דם בתולים והארכתי בזה בתשובה ודו"ק:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה האומר פ"פ מצאתי כו' הביאו דר"ח ז"ל כתב דבוגרת פעמים יש לה דמים ופעמים שאין לה דמים כתב מהרש"א ז"ל דאפ"ה תלינן בה לקולא בדם בתולים משום דדם נדה לא שכיח אלא בשעת וסתה. והקשיתי עליו בפנים מאי שנא מדם מכה ותירצתי בענין אחר משום דדם נדה לגבי דם בתולים הוי קורבא דמוכח טובא כיון שהדם בא דוקא בשעת תשמיש ומקום בתולים קרוב טפי ממקום דם נדה שבא מן המקור ונ"מ נמי לענין דם מכה בכה"ג והארכתי בתשובה ולא למעשה אני אומר כי אם להתלמד במקום אחר היכא דאיכא סברות אחרות להתיר:

בד"ה לא צריכא באשת כהן וא"ת ונוקמי בחזקת שהיא כשרה לכהונה וכו' אע"ג דספק זונה ילפינן מספק סוטה והתם לא מוקמינן לה אחזקת היתר שאני התם דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. ואע"ג דכל ספק טומאה ברה"י ילפינן מסוטה ולא מוקמינן אחזקת טהרה היינו משום דמסוטה גמרינן לגמרי כמ"ש התוספת בריש פ"ק דנדה משא"כ ספק זונה נהי דילפינן מסוטה מקרא דוהיא לא נתפשה אפ"ה לא ילפינן מסוטה ממש דהתם שאני דאיכא רגלים לדבר תדע מדמקשה הכא בשמעתין ואמאי ספק ספיקא הוא ואילו בספק טומאה דילפינן מסוטה לא מהני ספק ספיקא כדאיתא במשנה מסכת טהרות כל ספק שאתה יכול לרבות אפילו עד מאה ספיקות ברה"י טמא וכמ"ש התוספות טעמא דמלתא בפ' חזקת הבתים דף נ"ה וע"כ היינו כדפרישי'. ואכתי איכא למידק מאי מקשה התוספת נהי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקת היתר אפ"ה מדרבנן לא מהני חזקת היתר כדאיתא ביבמות דף ל"א וכן כתבו הפוסקים דמהאי סוגיא דיבמות מוכח דאפי' באיסור והיתר לא אזלינן בתר חזקת היתר כמו שהאריך בעל פר"ח בי"ד סי' כ"ט ע"ש. וא"כ שפיר קאמר ר"א נאמן לאוסרה עליו מיהא מדרבנן ולכאורה היה נראה לי דמשמע להו להתוספות דע"כ דאמר נאמן לאוסרה עליו היינו מדאורייתא דאי מדאוריית' שריא ולא מיתסרא אלא מדרבנן לא שייך למימר דשויה אנפשיה כחתיכה דאיסורא היכא דליכא עדים כדאשכחן בעידי כיעור דאע"ג דלרוב הפוסקים בדאיכא עידי כיעור מפקינן לה מבעלה אפ"ה היכא דליכא עדים והבעל בעצמו ראה דבר מכוער לא מיתסרא כמ"ש הרא"ש ז"ל ביבמות פרק כיצד אלא דאפשר שאין הנדון דומה לראיה. ועוד דסתימת לשון התו' כאן לא משמע דנחתי להכי ועוד שהרי בדיבור הסמוך מוכח מדברי התוס' דר"א אוסרה מדרבנן באשת ישראל דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקת היתר דרובא דברצון לא אמרינן אלא מדרבנן וא"כ באשת כהן נמי איכא למימר דר' אליעזר לא קאמר דאסורה אלא מדרבנן. לכך נלע"ד דפשיטא להו להתוס' דלהוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים ומוקמינן לה אדאורייתא דמהני חזקת היתר כדאשכחן לקמן דף י"ג דאין אוסרין על היחוד אפילו לר' יהושע דאית ליה אין אפטרופוס לעריות וע"כ היינו משום דאיכא חזקת היתר לא מפקינן לה מבעלה. ומה שהחמירו בשבויה היינו משום דרוב כו'. וא"כ הכא לענין פתח פתוח דלא שייך אלא לאוסרה על בעלה פשיטא להו לתוספות שאין לחכמים להחמיר אפילו משום מעלה דיוחסין ומה שהחמירו באשת ישראל בחד ספיקא היינו משום דרצון הוי רוב מדרבנן לגבי אונס כמ"ש התוס' בסמוך כנ"ל בשיטת התוס'. אבל אכתי קשיא לי טובא על קושית התוספ' האיך אפשר להתיר באשת כהן משום חזקת היתר ותיפוק ליה דאיכא תרי ספיקי לאיסורא חדא שמא זינתה תחתיו ואם תמצא לומר אינה תחתיו אפ"ה שמא זינתה לפסול לה שפוסלה לכהונה וכמ"ש התוספות להדיא לקמן בגיטין דף פ' דאפילו לר' גמליאל דמכשיר אפילו ברוב פסולין היינו היכא דאמרה ברי דלכשר נבעלתי אבל בשותקת אסורה. ול"ל דאכתי מקשו התוספות דהוי לן למישרי מיהא אפילו באשת כהן ברוב כשרין אצלה. הא ליתא דבטענת פתח פתוח לא שייך לומר כן דשמא נבעלה בשדה דרוב פסולין אצלה דרובא דעלמא עכו"ם נינהו וביאת עכו"ם פוסלתה מכהונה ועוד דלמא אזלה איהי לגבי הפסול דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאיתא לקמן. ובשלמא לשיטת הרמב"ם והרמב"ן והר"ן וסייעתם דהא דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן א"כ איכא למימר דנהי דאמרינן ספק ספיקא לקולא היינו משום דהו"ל ספיקא דרבנן דמדאורייתא בחד ספיקא נמי שריא וא"כ הספק השני הוי ספיקא דרבנן דלקולא. אבל להחמיר לא אמרינן ספק ספיקא דמדאורייתא אין לחלק בין חדא ספיקא לכמה ספיקי וכיון שכתבנו דלהוציא אשה מבעל' אוקמוה אדאורייתא אתי' שפיר קושית התוס' אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר. אלא התו' ורש"י לא סביר' להו הא מלתא דהרמב"ם וסייעתו אלא ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא כמ"ש כל הפוסקים ואין להאריך כאן וכמבואר אצלינו בקונטרס מיוחד בתכלית האריכות א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דאמרינן ספק ספיקא לקולא כ"ש דלהחמיר יש לאסור בתרי ספיקי לאיסורא. והנלע"ד מתוך זה דהתוס' סברי דלעולם לא אמרינן ספק ספיקא היכא שהוא נגד החזקה בין לקולא בין לחומרא כיון דחזקה דאורייתא תו לא מקרי ספק כלל וכשיטת בעל משאת בנימין הביאו הט"ז והש"ך בי"ד סי' ק"י אלא שכתבו שם בשם הרשב"א ז"ל דאפילו היכא דאיכא חזקת איסור מקילין בספק ספיקא וכן הכריע בעל פרי חדש סי' הנ"ל וא"כ קשה כ"ש דאית לן להחמי' בתרי ספיקי לאיסורא אע"ג דאיכא חזקת היתר ולענ"ד דברי התוס' כאן מסייעין לשיטת המשאת בנימין ואין להאריך כאן יותר ולקמן דף י"ד גבי רבן גמליאל אלים ליה וברי ושמא נאריך עוד מזה בעזה"י ודוק היטב ועדיין צ"ע:

גמ' התם אונס הוה ע' יבמות לה ע"א תד"ה אע"פ:

גמרא ל"צ באשת כהן וא"ת ונוקמה אחזקה דהיתה כשרה לכהונה ולא זנתה תחתיו ובתוס' הקשו כן. וי"ל דהוי ס"ס לחומרא ספק תחתיו ואת"ל אינה תחתיו שמא לנכרי ( אאב"ה גם הפ"י הקשה כן) ואף דקיי"ל כר"ג לקמן בראוה מעוברת דאפילו ברוב פסולים נאמנת (וכ' תוס' הטעם דס"ל) דאשה מזנה בודקת ומזנה מ"מ דלמא אנסה נכרי, דהא רוב אונסים יש להם קול הוי רק רוב מדרבנן ומדינא הוי ספיקא, ובההיא דר"ג ליכא קושיא דדלמא באונס דמ"מ לא הוי נגד רוב פסולים די"ל דדלמא ברצון היה וקיימא חזקה דבודקת ומזנה, גם כתבתי בתשו' דבודקת ומזנה לאו ענין חזקה הוא אלא דלא הוי נגד רוב פסולים די"ל דבאמת באו פסולין לה והיא לא נתרצית להם עד שבא כשר ונתרצית לו, וא"כ עכ"פ ספיקא הוי שמא נתרצית לפסול והוי ס"ס להחמיר ומהתימא על התוס' דלא נחתי להכי. ואולי התוס' ס"ל דמיירי בכל גווני אף בעיר דכולה ישראלים וכשרים לה וזה לא חיישינן שנבעלה בשדה לפסול דאמרינן כאן נמצא כאן היה דנבעלה במקום מציאתה, וביותר דלשיטת ר"ת (שהביאו תוס' ריש מכילתין) דביאת נכרי ל"ש ביאה, ובהכרח הא דמוכח מכמה סוגיות דנבעלה לנכרי אסורה לבעלה כמ"ש תוס' שם היינו מדרבנן, וא"כ יקשה באוקימתא באשת ישראל ונתקדשה פחות מבת ג' דמ"מ לשתרו דבדאורייתא הוי ס"ס ספק נכרי ספק אונס, ובדרבנן הוי ספק דרבנן דשמא באונס דכמו דספק אונס מקרי ספק לענין לצרף לס"ס בדאורייתא ה"נ הוי ספק מעליא לענין ספיקא דרבנן כדמשמע בכ"מ דספק אחד בדרבנן וס"ס בדאורייתא דמיין להדדי, (ועיין בד"מ יו"ד סימן פ"ג גבי דגים מלוחים) ויהיה בהכרח לומר דמיירי היכא דכולו ישראלים וליכא ספק נכרי, אף דמ"מ י"ל דלהך אוקימתא באשת ישראל מיירי בליכא לספוקי בנכרי אבל לאוקימתא בא"כ מיירי באיכא לספוקי בנכרי, או דמיירי כהדדי בכולה ישראלים אבל מ"מ בתוכה פסולים לה, מ"מ ס"ל לתוס' דמשמע דמיירי בכל גווני אף בליכא לספוקי בנכרים, ודוחק. תו קשה אף אלו ידעי' ודאי דהיא אינה תחתיו מ"מ ספק לכשר או לפסול אסורה ( אאב"ה וכן הקשה בש"מ) כדמשמע להדיא בסוגיא דראוה מעוברת דטעמא דר"ג דאלים ליה ברי אבל בלא ברי לא דמשום מעלת יוחסין החמירו חז"ל, ומשמע אף בנשאת תצא דבלא ברי אינו מיקל ר"ג יותר מר"י ולר"י משמע דיעבד תצא דהא מדמי ליה לשבויה וכן בההיא דארוס וארוסתו משמע דלר"י אפילו דיעבד תצא וה"נ לר"ג בלא ברי. ולזה נראה דבאמת הו"מ לתוס' לתרץ כן אלא דר"ל לקושטא דמלתא דאף היכא דליכא לספוקי בנכרי ופסול מ"מ אסורה דלגבי חזקת היתר הוי חזקת הגוף. וביותר דהרי מוכרח כן דהרי כתבו הא דבאשת ישראל לא מתירים מכח חזקת היתר דהיתה באונס היינו דרוב אונס יש לה קול, והא מ"מ נימא דהיה פיתוי קטנה דליכא קול ע"כ משום דהוי לגבה חזקת הגוף א"כ ממילא ה"נ בא"כ אף בליכא לספוקי בפסול אסורה כיון דנגד חזקת היתרא יש חזקת הגוף. אך תירוצם ז"ל דאוקמי אחזקת הגוף תמוה לי דאמאי לא נימא הרי בעולה לפניך ואוקמי אחזקת היתר דנבעלה מכבר כשאינה תחתיו כמו במקוה שנמדד בריש נדה ולחד תירוצא דתוס' דלא אמרינן כן רק במקוה דחסר ואתאי ניחא, ( אאב"ה גם זה כתב בש"מ) אבל לאידך תירוצם קשה. וי"ל דהא באמת קושית תוס' אינה חזקה דהא אסורה מחמת ספק דנבעלה לפסול וכדכתיבנא, אלא דנקטו לקושטא דמילתא דאף בליכא לספוקי בפסול אסורה משום דאוקמי בחזקת הגוף, ואזלי הכא כפי תירוצם דרק במקוה אמרינן כן משום חסר ואתאי ולאינך שיטות יתרצו באמת דמיירי דוקא ביש לספוקי בפסול. ועדיין קשה דהא ממה דלא מקילין באשת ישראל מחזקה דהיה פיתוי קטנה מוכח דהטעם משום דאוקמי בחזקת הגוף ויקשה לאינך סברא דתוס' דבכל ענין אמרינן תרתי לריעותא נימא דהרי בעולה לפניך ונוקמה אחזקת היתר דהיה בקטנותה (ולומר דלהך תירוצא ס"ל לתוס' דלא פסקי' לפיתוי קטנה אונס וכשיטת הרמב"ם, זה בודאי דחוק כיון דתוס' בשום מקום לא העלו זה לספק דלא פסקי' כסוגיא דיבמות דפיתוי קטנה אונס. ולמ"ש הש"ך (בנקה"כ סי' א') דהיכא דאיכא חזקה ורובא לא אמרינן דתרתי לריעותא משוי לודאי, י"ל הכי נמי הכא דאיכא חזקה דנולדה בתולה ורוב שאינן מזנים) וי"ל דבכל מקום דמצינו ב' לריעותא כמו במקוה, וכן קושית תוס' בנגעים ובסכין שנמצא פגום, וכן קושייתם בסוגיא דהיו בה מומין דנימא הרי מום לפניך ואוקמי אחזקת פנויה, היינו דכל היכא דהריעותא שלפנינו מורה על החזקה, דבמקוה כשהיא עתה בפנינו חסירה מורה דאינה מטהרת לטמא, אלא דבאת לדון דכשטבל עדיין לא היה חסר, בזה דנין לצרף הריעותא שלפנינו לחזקת טומאה כיון דענין הריעותא שלפנינו אינו מטהר לטמא, וכן בנגעים דכשהיא עתה הנגע חסר מורה לטהרת הבית דנגע חסרה א"י לטמא הבית וכן בסכין שהריעותא כשהוא לפנינו סכין פגום מורה על איסור הזביחה דסכין פגום אינו מכשיר לזביחה וכן במומין דהמום שלפנינו מורה שאינה מקודשת דהא התנה שלא יהיה בה מומין, משא"כ הכא דהריעותא שלפנינו אינו מורה בשום דבר לענין ההיתר דאדרבא בלא בעילה היה חזקת היתר והבעילה הוא נגד חזקת היתר, בזה לא מצרף הריעותא דבעילה לפניך לחזקת היתר כיון דהריעותא שלפנינו אינו מועיל לסייע לחזקת היתר ונכון בעזרת הש"י אם כי סברא זו חדשה היא. ועדיין ק' במה שכתבנו, דתוס' שתירצו בא"כ משום חזקת הגוף משום דקושטא הכי הוא אפילו בליכא לספוקי בפסולין, הא בלא"ה אף בליכא למיחש לפסולין מ"מ הך גופיה בספק תחתיו דנתיר מכח חזקת היתר הא ביחוס כהונה לא מהני חזקת היתר בלא ברי דמ"ש ספק לכשר או לפסול דאסרינן לה אף דיש חזקת היתר ומ"ש ס' דתחתיו. ולומר דתוס' ס"ל כהרא"ה דאם מדאורייתא מותרת ל"א שוויה נפשה חד"א בדרבנן, הא תוס' ע"כ לא ס"ל כהרא"ה דהא בספק באונס דאסורה כתבו משום רוב דרבנן דאונס יש לה קול, הרי דמדאורייתא דלא הוי רוב מותרת משום חזקה ואעפ"כ אמרי' שויה אנפשיה חד"א. אאב"ה עיין בח"א מפסקים לאבא מארי זצוק"ל (סימן קז) שם כתבתי מה ששמעתי מאחי הג"ר שלמה נ"י שרצה לייחס דין זה דהרא"ה לרש"י במ"ש במסכתי' (ריש דף ט') על דברי ר"א דהאומר פ"פ נאמן לאוסרה. אבל לא להפסידה כתובתה, א"נ דנהי דאפשר דלשון נאמן לאוסרה משמע ליה לרש"י הכי מ"מ מה צורך בו לפירוש הסוגיא וע"כ י"ל דמפרש כהרא"ה דקושית אמאי ס"ס הוא ר"ל נהי דמ"מ אסורה מדרבנן הא מדרבנן ל"א שאחד"א, ואקשיתיה ליה לרש"י דמנ"ל להמקשה דטעמיה דר"א משום שאחד"א, דלמא משום חזקה דאא"ט בסעודה כו', ולזה הקדים דמשמעות דבריו דלהפסיד כתובה א"נ וע"כ ל"ל חזקה זו, ואחר הימים הקשה לו חכם אחד, דהא כ' הר"ן דטעמיה דשמואל דנאמן להפסיד כתובתה הוא משום דכתובה דרבנן אבל אלו היה דאורייתא לא אלימא חזקה זו להפסידה וא"כ עדיין י"ל דטעמיה דר"א משום חזקה דאא"ט כו' ומאי דא"נ להפסיד כתובה היינו דס' כתובה דאורייתא והשיב לו ע"ז בזה"ל, יפה הקשה לי רו"מ שי' אלא שיש לי ליישב דברי כך. דלכאורה בל"ז יש לטעון על דברי דהא גם אם יסבור ר"א דנאמן להפסיד כתובתה, מ"מ כיון דנאמן רק מחמת שכתובה דרבנן ואלו היה כתובה מה"ת לא היה נאמן ט"כ חזקה זו דאא"ט הוא רק חזקה דרבנן, וא"כ עדיין שפיר מקשה בגמרא אמאי ס"ס דהא טעמיה דהרא"ה דס"ס זו אסור מדרבנן הוא דהוי כספק א' בגופו וס"א בתערובת, וא"כ קשה ממנ"פ אי לית ליה חזקה דאא"ט וע"כ טעמא משום שאחד"א הא ס"ס הוא ואינו כ"א אסור דרבנן ובדרבנן ל"א שאחד"א ואי ס' לחזקה זו וטעמיה לאו משום שאחד"א כ"א מטעם חזקה, א"כ עצם הנאמנות רק מדרבנן דהא מדאוריי' ליכא חזקה ובדרבנן סגיא בספק א' בגופו וס"א בתערובת נמי להתירה (וכדאיתא בב"ש סימן ב' ס"ק יד) וא"כ שוב א"צ לרש"י להקדים זה, אבל י"ל כך דנהי דשמואל ס"ל דחזקה זו רק מדרבנן מדאמר חכמים תקנו כו' ולבתולה מאתים והם האמינוהו, מ"מ מנ"ל להקשות, ודלמא ר"א ס"ל נמי לחזקה זו ומוסיף אדשמואל דאלו לדידיה החזקה רק מדרבנן ור"א ס"ל דהוא חזקה דאורייתא וכיון דאסורה מדאורייתא מטעם חזקה זו מש"ה לא מועיל ס"ס ולזה הקדים רש"י להפסיד כתובתה א"נ וע"כ או דלא ס"ל ר"א כלל לחזקה זו ויוכל לסבור כתובה דרבנן או דס"ל כתובה דאורייתא וע"כ החזקה רק מדרבנן. ויכולני עוד לפרש דברי רש"י דרך פלפול קצת, דכוונתו ליישב קושיא הנופלת על דברי ר"א דהנה המהרש"א הקשה בסוגיא דנאמינה שלא לאוסרה עליו במגו דמ"ע, והפ"י תמה עליו דמאי מועיל מגו נגד שוויא אנפשיה, ולענ"ד הא לרש"י שפירש הסוגיא בנאבדה המפה דאם לא נאבדה המפה, הדם מורה ששקר בפיו בטענתו פ"פ מצאתי ע"כ צריכים אנו לדברי הב"ש (סימן סח סק"ג) דלא דאין אפשרות למצוא דם אחר שנבעלה דהא באמת נותנים לה ד' לילות ותולין בדם בתולים אלא דלא שכיח שימצא דם (ודם נדות שלא בשעת וסתה ל"ש עוד טפי מזה ע"כ תולין בדם בתולים ע"ש) והשתא כיון דדחינן שויא אנפשיה מקמי דבר דלא שכיח (ובאמת לענ"ד דברי הב"ש צריכים התבוננות וכי אפשר זה דהא עדים לא מהני נגד שאחד"א ולא שכיח יהיה מהני, ונ"ל כוונתו דאף דאמרינן דבקי בפ"פ מ"מ יש מיעוט דאינם בקיאים אלא דהוא מיעוט דל"ש, מיהו דם ל"ש עוד טפי וע"כ יותר תלינן דאינו בקי ובאמת כש"כ דבשויה אנפשיה דפ"פ אלו היה אפשר שיכחישוהו עדים היו נאמנים) י"ל כש"כ דדחינן אותו נגד מגו דהא מגו עדיף מלא שכיח דהרי נאנסו ל"ש ומ"מ מקשה בגמרא שבועת שומרים היכי משכחת לה מגו דיכול לומר להד"ם כו' והנה מה דנאמן להפסיד כתובתה הקשו בתוס' (סוף דף ט') דנאמינה לדידה במגו דמ"ע ותירץ הרא"ש דמ"ע לא שכיח, וביאור דבריו אף דבמשארסתני נאנסתי נאמנת לר"ג במגו דמ"ע, היינו מטענה גרועה לגרועה, דמ"נ פסלה נפשה מן הכהונה משא"כ מטענת בתולה אני, ואולם בזה יש לטעון דכיון דטענת בתולה אני הוה נגד חזקה אא"ט בסעודה ראוי לחשבה נמי לטענה גרועה והנה הרא"ש תירץ עוד דמגו להוציא ל"א ואולם לענין לאוסרה עליו (אם נימא דרש"י ס"ל כרבינו יונה שבהרא"ש דהסוגיא מיירי במכחשת דוקא) תשאר הקושיא וע"כ כתב רש"י דהאי דשמואל אינו מוכרח וי"ל דר"א ל"ל דשמואל ולא ס"ל לחזקה דאא"ט בסעודה ומש"ה אין מאמינים לה במגו דהוי מטענה טובה לגרועה. ודע חביבי שבהיותי בענין זה נזכרתי בדברי הש"ך חו"מ (סימן קח סק"ז) בדעת הטור דע"כ לא איבעי לן אי אמרינן מגו במקום חזקה אלא היכא דאיכא הפה שאסר, והיינו בטוען פרעתיך, אבל היכא דצריך לטעון כמו מגו דנאנסה ודאי ל"א במקום חזקה וטרח למצוא מקום בתוס' דחולקים על הטור בזה ולענ"ד הא התוס' הכא (סוף דף ט') על מה שכתבו דמגו נגד חזקה אא"ט בסעודה לא אמרינן הקשו על עצמם דהא מגו במקום חזקה איבעיא הוא והשתא אלו סברי כהטור לא היה קושיא כלל, דהא הכא צריכה לטעון מ"ע אני. ועצם קושיית התוס' הלזו אינה מבוארת לי כראוי דמה בכך דהוא איבעי' דלא אפשיטא הא מ"מ הדין דאין מוציאין ממון מחמת ספק, ואולי כוונתם כיון דשמואל אמר (ריש דף י') חכמים תקנו כו' והם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן, הרי דתיקנו להאמינו. וכיון דהוא ספק אי מהימנת במגו לא היה להם לתקוני לכתחילה להאמינו, ואין פנאי לחפש אולי יש בגדולי מפרשים ביאור יותר רחב. גם י"ל בכוונת רש"י הנ"ל למ"ש הר"ן סוף נדרים דמדינא אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך כיון דמשועבדת ליה להבעל ע"ש ולפ"ז יקשה והא גם הוא משועבד לה לדידה ולמה נאמן לטעון פ"פ ולאוסרה, וכמדומה ראיתי למי מאחרונים שהקשה כן וי"ל בזה כיון דבידו לגרשה אינו חב לדידה, וע"ז יקשה הא מ"מ חוב הוא לה דאם יגרשה תטול כתובתה והשתא תפסיד, לזה כתב רש"י דבאמת להפסיד כתובתה א"נ. והנה הא דאמריתא אז לסייע עוד סברתי, דרש"י אזיל בשימת הרא"ה, דבהכי א"צ למה שהוסיפו התוס' כעין הגה"ה בדברי רש"י במתני' דריש פרקין דרש"י כתב ויבואו עדים שזינתה ובתוס' (ד"ה שאם) כתבו בשמו ויבאו עדים שזינתה ברצון, ורצונם דאל"כ אכתי תהיה מותרת מטעם ס"ס די"ל דסברת רש"י כיון דאם יהיו עדים שזינתה ולא נצטרך לבא מצד שאחד"א ממילא אף דיהי' ס"ס מ"מ תהיה אסורה מדרבנן. כעת נ"ל להוסיף עוד, דיש לדון לפמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה בשם הראב"ד דברוב מצויין אצל ניקור גם כי איכא לברורי א"צ לברר, א"כ זה שמצא פ"פ אלו אתי קמן למלוכי אם חייב לשאול לעדים שראו שזינתה [גם אם היו ידועים העדים] באיזה אופן הי' הזנות, היינו מורין לו דא"צ לברורי דהא ס"ס מטעם רוב ועדיף מרוב למ"ש התוספות דבס"ס מוציאין ממון וא"כ לא הועילו בתקנתם שתנשא בד' דהא אינו צריך לבא לב"ד [וכש"כ הכא דעדיין אינו יודע כלל אם יבאו עדים, ולומר דמתוך כעסו אף שאינו חייב לילך לב"ד מ"מ ילך, זהו דוחק] ואולם אם יסבור רש"י כהרא"ה דבס"ס דהכא מ"מ מדרבנן אסורה אלא דל"א ביה שאחד"א, הנה זהו דבשאר שאחד"א לא מצי למיהדר ביה והכא מצי לאהדורי, אבל כ"ז שאינו חוזר ודאי לא ספינן ליה איסורא דרבנן שתהיה מותרת לו וא"כ הוא דידע בנפשיה דלא מצא פ"פ שפיר ילך לב"ד דהא יודע דאסורה לו מדרבנן, מיהו לא הו"מ למימר דהתקנה היתה משום כך, כדי שילך לברר התירו אם יבאו עדים שזינתה באונס [ויקשה איך בעי אביי להוכיח ממתני' דנאמן לאוסרה בטענת פ"פ] דזהו א"א דא"כ מה ניחוש אם לא ישא ברביעי תתקרר דעתו ולא יחוש להאיסור הא גם כשילך ולא יבורר התירו מ"מ אחר הזמן שתתקרר דעתו בל נהי יכולים לאסרה עליו דהא אי בעי להדורי מדבריו מצי למיהדר בי' כיון דבדרבנן ל"א שאחד"א וע"כ התקנה היתה למען יבורר האיסור [אחרי שהוא ודאי ילך על דעת לברר ההיתר]. והנה טעמיה דהרא"ה דס"ס דהכא מ"מ אסור מדרבנן משום דהוי כס' אחד בגופו וס' אחד בתערובת, ואולם אם נימא דיש אינו בקי בפ"פ עכ"פ יהיה גם לדידי' זה עצמו ספק אם יש כלל פ"פ דשמא נדמה לו כן ואינו בקי ואם נצרף אליו עוד ספק משני ספיקות שבגמרא בס"ס זו תהי' מותרת גם מדרבנן וא"כ שוב לא יחויב לילך לב"ד כיון דלברר א"צ בס"ס שהוא כרוב וממילא תהיה התקנה על מגן, וא"כ א"צ למאי דדחקו בתוס' (ד"ה שאם) בישוב קושייתם על פירוש רש"י מדברי אביי מאי לאו דקטעין פ"פ דר"ל דאם אינו בקי אין הקול יוצא, אלא די"ל דאם אינו בקי נהי דאם יבא לב"ד יצא קול מ"מ לא הועילו בתקנתא דהא לא ילך כלל להב"ד כיון דאינו חייב לילך ולברר, ע"כ דברי אחי שי']. וי"ל דהוקשה להם לתוס' דמאי פרכינן מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך, דלמא אשמעינן דאף באשת ישראל דמה"ת מותרת מכח חזקת היתר אלא דמדרבנן אסורה משום דרוב אונס יש לה קול ואשמעינן דגם בדרבנן אמרינן שווי' אנפשי' חד"א דמההיא דקדשתיך אינו ראיה לזה דדלמא באמת אסור רק בקרובותי' דאורייתא ולא בשניות, או כיון דלענין קרובות דאורייתא דנין דחדשה ממילא אסור גם בשניות, וצ"ל דזה עדיין לא שמעינן מדר"ח דכיון דממילא לא מיירי בכל גווני, ממילא י"ל דלמא מיירי בא"כ והוי בדאורייתא, ולזה קושייתם הא גם בא"כ נשמע כן דבדאוריי' מותרת משום חזקה דאינה תחתיו אלא דמדרבנן החמירו ביוחסין ואשמועינן שפיר דגם בדרבנן אמרינן שוויא אנפשי' חד"א, דזהו ודאי לא שייך למטעי דר"א מיירי בגוונא דחיקא בא"כ ונתקדשה פחות מג"ש, והוכרחו לתירוצם דמדאורייתא אסורה דאיכא כנגדה חזקת הגוף וק"ל. תו י"ל דס"ל לתוס' דאף דמדרבנן אמרי' ג"כ שווי' אנפשי' חד"א מ"מ מה דאסור רק משום מעלת יוחסין קיל יותר והוא רק במבואר לפנינו דהיא בעולה אבל לא היכא דהוי רק משום שאחד"א:

תד"ה ואי בעית אימא כו' וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס כו' וספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס וי"ל דשם אונס חד הוא. בכוונת דברי תוס' דשם אונס חד הוא נחלקו המפרשים אם כוונתם כיון דהכל מצד היתר אונס הוא, מה לי אונס זה ומה לי אונס דקטנות וגם אין א' מתיר יותר מחבירו, או דכוונתם דהוי ס"ס שאינו מתהפך ואם נתחיל בס' אונס שוב א"א לומר את"ל ברצון שמא קטנה דאם הוא ברצון א"א דהיא בקטנותה. ולענ"ד להכריע כדרך הא' הנ"ל, דלכאורה קשה על תירוצם דלמאי צריכים לאוקמי שקיבל בה אבי' קדושי' בפחות מבת שלש, הא כל שקבלה קדושי' בעודה קטנה מספיק דלא הוי ס"ס דאם אינה תחתיו ממילא הי' הזנות בעודה קטנה ושם אונס חד הוא, אך ז"א דדוקא אם האונס מכח פיתוי קטנה אונס אז אמרי' דהכל חד הוא, אבל אם יש עוד היתר מצד אינה תחתיו, אלא דממילא היה ג"כ אונס דקטנות זה לא שייך שם אונס חד הוא, וגם א' מתיר יותר מחבירו דאינה תחתיו מותרת לכהן כשתתאלמן וזה ניחא לדרך הא' אבל לדרך הב' ישאר הקושיא דגם בקבלה קידושין בעודה קטנה אינו מתהפך, דא"א לומר את"ל ברצון שמא אינה תחתיו דהא אם היה ברצון בודאי היא תחתיו דהא מקודם לזה היתה קטנה ולא היה רצון, ולהפוסקים דבעי' ס"ס מתהפך, באמת יהא מוכח דלא קיי"ל פתוי קטנה אונס כמ"ש הרמב"ם, ולהתוס' יהי' מוכח דלא בעי ס"ס מתהפך והוא נכון וברור לכאורה. ולפ"ז ניחא דבזה פליגי התוס' והרי"ף דתוס' נקטו קושייתם על ב' האוקימתות והרי"ף נקט הקו' רק על אוקימת' דאשת כהן, די"ל דהרי"ף ס"ל דבעי' מתהפך א"כ באשת ישראל לא הוי ס"ס מתהפך דא"א לומר את"ל ברצון שמא מכ"ע דגבי מכ"ע ל"ש רצון לזה הקשה רק דבא"כ הוי שפיר ס"ס דאת"ל תחתיו שמא נעשה ע"י מכ"ע ותו' לשיטתי' דלא בעי' מתהפך נקטו קושייתם על ב' האוקימתות וק"ל: [ אאב"ה ע' מ"ש ע"ז הג"ר זאבל אב"ד דק"ק ברוינשווייג נ"י בן דודי הג"ר ליב איגר זצ"ל אב"ד דק"ק האלבערשטאט בספרו עטרת פז]:

בא"ד איכא ס"ס ספק מכ"ע קשה בלאו ס"ס לשתרי בספיקא דמוכת עץ משום חזקת היתר וכמו שהקשו תחלה דלשתרי בספק אונס לחודי' משום חזקת היתר, ולפמ"ש לעיל י"ל דתוס' דרצו להקשות גם על א"כ דבזה בחד ספיקא משום חזקת היתר לחוד לא מהני בלא ברי משום מעלת יוחסין, וקושי' תוס' דבא"כ דלשתרי משום ס' אינה תחתיו משום חזקת היתר היינו דהי' נשמע מזה דאף בדרבנן אמרינן שווי' אחד"א ומה פרכי' תנינא האומר קדשתיך, וכאן רצו תוס' להקשות לדינא דבא"כ לשתרי דבזה משום חד ספק אין מתירין משום חזקת היתר בלא ברי, לזה הקשו ביותר דהו"ל ס"ס דבזה בלאו ברי מותר כדאמרינן גבי אלמנת עיסה לר"ג אלים ליה ס"ס. תו י"ל לפמ"ש השיטה מקובצת (דף לו) בהא דאמרינן כולהו חבוטי מחבטין אף דאיתא בירושלמי והובא בר"ן דמכ"ע לא שכיח היינו דהיכא דכולהו חבוטי' ומראות לאמן ומפיק עלי' קלא דהיא מכ"ע ובליכא קלא ניכר דאינה מוכת עץ, וא"כ י"ל דס"ל כיון דבאמת שכיח מכ"ע אלא דיש לה קול לא עדיף מאנוסה דיש לה קול ואעפ"כ מצרפי' לס"ס דהוי רק רוב דרבנן ה"נ לענין מכ"ע מצרפי' לס"ס אבל בספיקא משום חזקת היתר לא מהני דהוי כמו רוב דרבנן דמכ"ע ראוי להיות לה קול ואי דיקשה דמנ"ל לתוס' להקשות דלשתרי באשת ישראל משום ס"ס הא י"ל דהא דמצרפי' ספק אונס לס"ס היינו דהיכא דאידך ספק הוי ספק מעליא דהיינו ספק אינה תחתיו דמכח חזקת הגוף נגד חזקת היתר הוי ספק מעליא, משא"כ לענין מכ"ע באשת ישראל דספק אונס וספק מכ"ע שניהם גרועים דעל כל ספק יש ריעותא דלית ליה קלא ולא הוי ספק מעליא, בזה י"ל דקושית תוס' הכי דהוי ס"ס ספק פיתוי קטנה דלית ליה קלא אלא דהוי חזקת הגוף נגדה דזה הוי כמו בספיקא דאינה תחתיו דמצרפינן לספק גרוע ה"נ לצרף ספק פיתוי קטנה דהוי ספק מעליא לספק מכ"ע. ולפ"ז י"ל בכוונת הרי"ף דהקשה ג"כ קושי' תוס' אבל מדהפסיק בקושי' זו בין הפרקים לבתר שינוי' דא"כ משמע דהקושיא רק בא"כ ולא באוקימתא בא"י, והיינו דהרי"ף ס"ל דל"א פיתוי קטנה אונס וכמו שפסק הרמב"ם וא"כ באשת ישראל לא הוי ס"ס דספק אונס וס' מכ"ע שניהם גרועים. ובהכי מיושב קושית הר"ן על מ"ש לתרץ דמכ"ע פתחה סתום דהא מ"מ יקשה למה דמשנינן לא בטוען ט"ד דבזה יקשה הא הוי ס"ס, ומה שכתבנו דהתקנה הי' משום א"כ שנתקדשה פחותה מג', הא פשיטא דלא נעלם זה מעינו הבדולח ובודאי ס"ל לדוחק גדול שיתקנו משום מלתא דחיקתא כזה, ולפי הנ"ל ניחא דהתקנה משום אשת ישראל שנתקדשה פחות מג' דלא הוי ס"ס כיון דשני צדדי הספיקות גרועים. מיהו בלא"ה קושי' הר"ן אינה חזקה די"ל דהרי"ף ס"ל כרש"י דהתקנה הי' שמא יבורר בעדים דבטענת דמים דבקי יוצא הקול ויבואו עדים, ואולם בכוונת תוס' דחוק לומר כן דפשוטו משמע דס"ל דמכ"ע הוי שכיח וכן משמע מדבריהם לעיל (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב במה דהקשו דבמתני' היא אומרת מכ"ע אמאי ס"ל לר"י דא"נ הא הוי ס"ס ספק מכ"ע וס' תחתיו באונס ואם תרוייהו הוי ספיקו' גרועים דלמא בכה"ג אין מוציאין ממון, אבל מ"מ בדברי הרי"ף יש לומר כן:

תד"ה ואב"א, דהא רובא דברצון אינו רוב גמור וע' בפ"י שם שמפקפק דאפשר אפי' אי הוי רוב מעליא מהני לצרף לספק אחר להיות ס"ס ע"ש. ולענ"ד ראיה לדברי תוס' מסוגיא מפ"ב דב"מ אתמר ישל"מ אביי אמר כו' ת"ש פירות מפוזרים כו', והא לא ידע דנפל כו' ע"כ. והיינו דליתסר מספיקא שמא לא ידעו הבעלים דנפלו מיניה. וכ"כ להדיא הה"מ פי"ד ה"ה מהל' גו"א, ומעתה יקשה מה פריך הש"ס אימא דמותר מס"ס, ס' דנכרי ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה, וזה בודאי לא מסתבר לומר דסתמא קתני אף במקום שאין נכרי כלל וכלל, דהא פשיטא דליכא דוחק לומר מתני' בסתמא דגם נכרים מצויים שם, אע"כ דפירכת הש"ס דסתמא קתני אף ברוב ישראלים, דהא בר"נ אף ביש בו סי' הוא שלו, ולאוקמי מתניתין דוקא במע"מ זהו ודאי דחיקא טובא, ולזה ס"ל להש"ס דמיירי אף בר"י והוי כמו ודאי ישראל וליכא למחשביה כלל לספק ספיקא כשי' תוס' הנ"ל: ובאמת נ"ל לדינא במצא אבידה שא"ב סי' מדברים שאינם חשובים דהוי ס' ישל"מ, ובעיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל דמותר מס"ס, ס'. דנכרי וס' ידע דנפל מיניה, ובזה נ"ל דמיושב סוגיא דב"מ (דף כד) ת"ש מצא בה אבידה אם ר"י וכו' שמעת מיניה כי קאמר רשב"א בר"נ אבל בר"י לא כו', וקשה לי דלמא מתני' מיירי באבידה שאינו מדברים החשובים דאפשר דלא ידע דנפל. ומש"ה בר"י אסור דהוי ישל"מ, ובר"נ מותר דתלינן בר"נ, אבל בידע דנפל י"ל דאפי' בר"י הוי יאוש, וביותר קשה דהא גם למה דמשני בטמון הוי יאוש רק דהוי ישל"מ וכמ"ש תוס', א"כ למה ליה לדחוקי בטמון לוקמי בקיצור בישל"מ, ולפי הנ"ל ניחא דא"א לאוקמי מתני' בכך דעדיין קשה הא דקתני במתני' דמכשירין מע"מ חייב להכריז ואמאי הא הוי ס"ס. ס' דנכרי ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה והוי יאוש, ולזה מוקי בטמון דהוי ודאי הנחה והוי ישל"מ, ואף דלא מביא הש"ס הך בבא דמע"מ, י"ל דמתחלה דרצה לפשוט ס"ל דסתמא קתני בכל ענין אף מדברים החשובים, והתרצן דדחיק ומוקי בטמון ולא מוקי בישל"מ מכח בבא דמע"מ וכנ"ל, ובזה מיושב ג"כ קושיא תוס' דאמאי שני רי"צ אדם עשוי למשמש בכיסו אברייתא ולא משני כן אמתני', והיינו דממתני' אין הקושיא חזקה כ"כ דאפשר דמיירי במע"מ עכו"ם וישראלים והוי ס"ס, אבל בברייתא דקתני בתי כנסיות ובתי מדרשות דמוקמי' לקמן בשל ישראל ויתבי בה עכו"ם, ופירשו הראשונים דהוי יאוש כיון דעכו"ם שומרים ומחפשים תמיד מסתמא ימצא עכו"ם, והיינו לענין יאוש, אבל לענין לתלות ממי נפל הוי רוב ישראלים וליכא ס"ס, אך למ"ש הר"ן הובא בשיטה מקובצת שם בסוגיא דמצא אחר הגפה דטמון באשפה הוי רק ס' הלוח ולא יגע בו. דבמקום המשתמר לגמרי אף ס' הנוח ויש בו סי' אסור דשמא הניח שם ומפסיד לבעליו במה שנוטלה שמוציאה ממקום המשתמר לגמרי למקום משתמר ואינו משתמר דאצלו הוי רק משתמר קצת דשמא לא ישמעו הבעלים ההכרזה ע"ש, וא"כ תקשי לפי האמת בהא דמשני הש"ס דמתניתין דמצא בה אבידה מיירי בטמון היכי קתני מע"מ חייב להכריז הא הוי ס"ס, ס' נכרי ואת"ל ישראל דלמא דרך נפילה. ודוק: