מסכת כתובות דף ס״ג עמוד א׳

קא מדברת את מתנהגת:

שיבבתא השכינות:

שלי ושלכם שלה הוא תורה שלמדתי אני ושלמדתם אתם על ידה הוא:

שקל מנא כלי זיין כאילו בא להלחם:

איטרוד באותה מריבה:

לא מר איפסיק ולא מר איפסיק לא אכלו סעודת יום הכפורים שמפסיקין בה אכילה להתענות סעודה אחרונה של ערב ט' באב ויוה"כ קרי סעודה המפסקת שמפסיקים בה במס' תענית (דף ל.):

מתני' המורדת על בעלה בגמ' מפרש ממאי:

טרפעיקין בגמרא מפרש:

אדעתא דגברא רבה מי נדרת וא"ת והלא אסור לפתוח בנולד דאמרינן בנדרים בפ' ר' אליעזר (נדרים דף סד.) כיצד אמר קונם שאיני נהנה לפלוני ונעשה סופר כו' וי"ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול אי נמי כגון דתלה נדרו בדבר שפירש בשעה שנדר על דעת אם לא יעשה סופר דבענין זה לא הוה נולד כדתנן בפרק רבי אליעזר (נדרים דף סה.) קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או עשה תשובה כו' ופריך בגמ' מת נולד הוא וה"ה עשה תשובה ומשני אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ורבי יוחנן דמשני התם בענין אחר לאו משום דפליג אתולה נדרו בדבר אלא דלא חשיב ליה כתולה נדרו בדבר:

ברתיה דר' עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי וא"ת והא בפ' קמא דסוטה (דף ד:) פריך והא איכא בן עזאי דלא נסיב ולההוא לישנא דמשני נסיב ופירש אתי שפיר ויש לומר דאע"ג דקאמר הכא דעבדא הכי לבן עזאי מ"מ לא נשאה אלא באירוסין:

פוחתין לה ז' דינרין בירושלמי מפרש כנגד שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה והש"ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמרא מה בין מורד למורדת ומפרש טעמא אחרינא:

רב הונא אמר מתשמיש אבל ממלאכה לא הוה מורדת דרב הונא לטעמיה דאמר לעיל (כתובות דף נח:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ור' יוסי בר חנינא סבר כר"ל וליכא למימר דקסבר כרב הונא דאמר שיכולה אשה שתאמר לבעלה כו' ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו דמסתברא דחייבת אפילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה מידי דהוה איושבת בקתדרא דחייבת בהן דאין נראה שתהא מורדת אלא מהמלאכות המפורשות במתני' ועוד מדקאמר בסמוך חולה בת מלאכה היא ואותן מלאכות אפילו חולה יכולה לעשות דאינה חולה כל כך כיון שיכולה לסבול תשמיש ואי הוה אמרינן דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה לא מפקעת עצמה אלא מעשיית צמר שהוא עיקר מעשה ידיה אבל שאר מלאכות כגון טוחנת ואופה כו' עבדא הו"מ שפיר סבר כרב הונא וכן משמע קצת דקרי לעיל (כתובות דף נט.) מעשה ידיה מידי דקייץ ובשאר מלאכות כגון טוחנת ואופה לא שייך קיצותא אבל אין נראה אלא כי אמרה איני ניזונת ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכות וכי עבדא שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית בצמר כדתנן במתניתין (לקמן כתובות סד:) ואם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ונראה דהוא הדין טוחנת ואופה והא דנקט מינקת משום דאיירי במשרה אותה על ידי שליש דאינה יכולה לעשות לו מלאכה אחרת כיון דאינה עמו בבית ומיהו יש לדחות דאיכא למימר דדווקא נקט מניקה ומשום דטורח ממעט חלב פוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכל מקום נראה דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות אחרות אם כן לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונת ואם תאמר מורדת ממלאכה אמאי פוחתין לה מכתובתה לינקוט פיזרא וליתיב דהא יכול לכופה למעשה ידיה לריש לקיש וי"ל כיון דאינה רוצה לעשות אלא ע"י כפייה חשיבא מורדת ופוחתין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:

באומר איני זן ואיני מפרנס מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דאם לא כן מה ענין זה אצל מורד ממלאכה ומיהו בקונטרס פירש משום דזן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו' ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב:

והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה משמואל דפליג עליה דרב בסוף המדיר (לקמן כתובות דף עז.) דקאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון לא מצי למפרך דלדידיה אתי שפיר דאע"פ שכופין אותו על כרחו לזונה מכל מקום מוסיפין כיון דאינו רוצה לזונה אלא על ידי כפיה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אבל לרב שכופין אותו לגרשה מיד מה שייך תוספת ואם תאמר למאן דאמר מתשמיש נמי תקשי דעל כרחך מורד מתשמיש נמי כופין להוציא דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה ויש לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך:

אמר ליה ההוא חתנך אי צורבא מרבנן הוה אדעתא דהכי מי נדרת אמר ליה ר' אפילו פרק אחד וכו'. איכא למידק, והא קיימא לן דאין פותחין בנולד כדתנן בנדרים פרק ר' אליעזר (פד, א), ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרים, כיצד, אמר קונם שאיני נהנה מפלוני ונעשה סופר ואמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר, והכא נמי בעת הנדר לא היה ר' עקיבא חכם. יש לומר, דר' עקיבא לא בהכי שרא נדריה אלא שנתכוין לראות אילו היה יודע שחתנו תלמיד חכם אם היה מתחרט, או שרצה להודיעו שהוא היה חתנו וכשראה שנתחרט פתח לו ממקום אחר בכבוד בתו, וכדתנן (נדרים סו, א) פותחים לו לאדם בכבוד אשתו ובניו. וכדאמרינן בירושלמי במסכת נדרים פרק ר' אליעזר (פ"ט ה"ז) חדא אתתא נדרה מן ברתה, אתה לגבי ר' יוחנן אמר לה אילו הוית ידעתך דברתך נסבא שום ביש מי הוית נדרת, אמרה ליה לא ושרא לה. והכא נמי כיון דברתיה הוה נסבא שום ביש כדאמר לה ההוא גברא מדברת אלמנות חיות ומכסיף לה. ובנדרים פרק הנודר (נדרים נ, א) אמרינן, גבי האי עובדא דאמר לה חד רשע לדביתהו דר' עקיבא שפיר עבד לך אביך דלא רחים לך, דדברת אלמנות חיות כולה שניך.

ואף ברתיה דר' עקיבא עבדה ליה לבן עזאי הכי ואם תאמר, והא משמע דבן עזאי לא נשא אשה, מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות סג, ב) גבי מצות פריה ורביה שהיה דורש בה בן עזאי, אמרו לו תלמידיו רבנו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים. יש לומר, בן עזאי נשא ופירש. אי נמי, אירס ולא נשא, ופלוגתא היא בסוטה בהדיא (ד, ב) גבי שיעור סתירה דאיירי בה בן עזאי, דאמרינן התם כל אחד ואחד בעצמו שיער, ואקשינן, והא איכא בן עזאי, ופרקינן, איבעית אימא נשא ופירש, ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו. החידושים על סוגית מורדת נמצאים גם בתשובות חכמי פרובניציא סימן עג עמ'.

מתני' המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו'. אפליגו בה בגמרא מורדת ממאי, אי מתשמיש דוקא או אפילו ממלאכה, ופירשו בירושלמי (בפירקין ה"ח), טעמא דפוחתין לה שבעה והמורד על אשתו אין מוסיפין לה אלא שלשה, אמר ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שהיא חייבת לו שבע (לעיל כתובות נט, ב) הוא פוחת ממנה שבעה, והוא על ידי שהוא חייב לה שלש מוסיף לה שלש, והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום, הגע עצמך שהתנה עמה שאין לה עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום, מאי כדון, דאמר ר' יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה. ונראה, שהיו נותנים טעם מתחלה כמאן דפריש בגמרא מורדת ממלאכה ולא עמד טעמם בו, וחזרו לפרש כמאן דאמר מתשמיש ומשום קנס, ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע, ושלשה שלה כנגד ששה ימי החול, ושל שבת לא, משום דמיחזי כשכר שבת כדאמרינן בגמרא (ע"ב), קנסו אותה טרפעיק ליום, ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה. והשתא דאתית להכי, למאן דאמר ממלאכה נמי משום קנס הוא, ולפי שמרדה בהרבה דברים יתר ממרדו קנסוה יותר, ומסופק אני בדבר זה, למאן דאמר ממלאכה אם שבעה טרפעיקים אלה כולן קנס, ושוכר עליה ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהוא עושה למאן דאמר מתשמיש אבל ממלאכה לא, או נאמר דלמאן דאמר ממלאכה נתנו לו אלו השבעה על בטול הכל. ולכאורה נראה שכולן קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו או בפתיחת כתובתה, או שימכרו לו בית דין מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו עבד או שפחה לשמשו, שאם אין אתה אומר כן האיך השוו חכמים מדותן בכך בכל המקומות, יש מקומות שצריך להוציאו בשמושו כפלים, ומקומות יש שאין צריך אלא למחציתן, ואפילו תאמר מדתן של חכמים כך הוא לתקן בדרך המיצוע וכעין דאורייתא (לעיל כתובות מ, א) דבעל שלמה חמישים בעל פגומה חמישים, עבד נוקב מרגליות שלשים מוכה שחין שלשים, מכל מקום מורד על אשתו שאינו מוסיף אלא שלשה טרפעיקים, ופרישנא בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס, על כרחך אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה שלשה טרפעיקים, אלא אלו קנס ולוה עליו מזונותיה ופרנסתה שהוא משלם, שאם אין אתה אומר כן, נמצא הרמאי משתכר במרדו, ולא עשו חכמים תקנה לרמאים, וזה אין צריך לפנים, וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואינו משום קנס. והדבר צריך תלמוד.

ועד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה פירוש: עיקר כתובה ותוספת ונדוניא, חוץ מנכסי מלוג שלה שאינן בכלל כתובה, ושמעינן לה מדר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה אותה ממנה, אלמא לא פליגי רבנן עליה אלא בנכסי מלוג, אבל נדוניא ואפילו בלאותיה קיימין הפסידה לרבנן. ומיהו, ודאי ר' יוסי בתרתי פליג בנכסי מלוג שנפלו לה קודם שמרדה, ובנכסי מלוג שנפלו לה לאחר שמרדה, דלר' יוסי כולן פוחתת והולכת, ולרבנן אינה פוחתת מהן כלל, דהא לא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה. והא דגרסינן בירושלמי (ה"ח), מהו מפחית מפרה פרנין דידה, נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה, לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי, הדא אמרה אפילו לפחות מפרה פרנין דידה יפחות. לפי מה שכתבתי נפרש פרה פרנין נכסי צאן ברזל שלה, ופרה הוא שבח, כגון פורנא ליתמי, דבשלהי פרק נערה שנתפתתה (כתובות נד, א), כלומר, שפוחת אפילו מן השבח שלה, כלומר משבח בית אביה שהביאה לו בנדוניתה. ויש מי שפירש, (הרמב"ן בחידושיו) פרה פורנין נכסי מלוג, לומר דאפילו לרבנן פוחת מנכסי מלוג שהיו לה בשעה שמרדה, שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה אחר שמרדה, ואיני מכיר בטעמא, וכי מה איכפת להם לחכמים אם נפלו לה קודם שמרדה או לאחר שמרדה, כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא, וכיון שהוא פוחת מנכסי מלוג שנפלו לה כבר, אף ממה שנפל לה לבסוף ועודה מורדת תפחות, דכל שעתא ושעתא מורדת היא, ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה.

גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש. והא דתנן (לעיל כתובות סא, ב) המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות ובית הלל אומרים שבת אחת, איכא למימר דתוך זמן זה נמי מוסיף והולך חצי טרפעיק בכל יום, דהא מורד הוא מתשמיש, ולא אמרו זמן זה אלא להוציא. אי נמי איכא למימר, דמדיר אינו מוסיף לה כלל ומאן דאמר דמדיר אין לה צער כל כך לפי שאין כעסו ניכר אלא שעה ראשונה ושמא חזר בו, אלא שמחזר למצוא פחת לנדרו, אבל כאן שהוא תלוי בידו וכל עת הוא עומד בכעסו ובמרדו, בזה צערה מרובה וראוי לקנסו אפילו שבת ראשונה. ועוד נראה, שאלו לא רצתה לצאת כל שהוא משהה אותה מוסיף לה כשיעור הזה, וכדאמרינן הכא באומר איני זן ואיני מפרנס, ואקשינן, והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ופרקינן, ולא לאימלוכי בה בעי, והלכך הכא נמי נמלכין בה ואם היא תובעת להתגרש מחמת מרדו או נדרו אינו מוסיף אלא ממתינין לו עד שבת אחת, וכפיית גרושין מסתייה, אבל כל שאינה רוצה להתגרש יוסיף ואפילו לאלתר, דאי לא במה כופין אותו והיא אינה רוצה להתגרש.

ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה פירוש: משאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה, כגון שמורדת מטחינה ואפייה ובישול, דאי ממעשה ידיה הא יכולה היא לומר איני נזונת ואיני עושה, אבל שש מלאכות אחרות שמנו חכמים אינן תחת מזונות, ובין ניזונת בין אינה ניזונת הרי זו אופה ומבשלת. ולר' יוסי בר חנינא הא דקתני בברייתא נדרה שלא להניק את בנה בית שמא אומרים כופה ומניקתו, כופה בפחיתת שבעה טרפעיקים קאמר, ולרב הונא כופה בשוט, אי נמי, בית דין משמתין אותה עד שתניק. ומיהו עיקר אותה ברייתא לא נשנית על ענין הכפייה אלא לומר שאין הנדר חל עליה כלל לפי שהיא משועבדת לבעל בכך.

והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וקא סלקא דעתך דכיון שהוא חייב להוציא אינו מוסיף לה. ואם תאמר אם כן למאן דאמר מתשמיש נמי מי ניחא, והא רב הונא גופיה הוא דקאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מח, א) האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, וכל שכן מורד לגמרי. יש מי שתירץ, דהשתא הוי סלקא דעתיה דמקשה דאומר אני בבגדי והיא בבגדה גריע ממורד לגמרי, משום דהתם לית ליה צערא ולדידיה בלחוד הוא דאיכא צערא, לפיכך יוציא לאלתר אבל מורד דאית ליה נמי צערא וטפי מינה לא יוציא לאלתר. אלא מוסיף והולך עד שיחזור ויתרצה לה.

ופרקינן ולא לאמלוכי ביה בעי. כלומר, עד שכופין אותו להוציא נמלכין בו תחלה אם יחזור בו ויזון ויפרנס או יוציא ויתן כתובה, ובין כך מוסיפין לה, כך פירש רש"י ז"ל. ויש ספרים דגרסי, ולאו אימלוכי בה בעי, כלומר, נמלכין עמה אם רוצה להתגרש מיד, או אם אינה רוצה להתגרש וליטול תוספת שלשה טרפעיקים, ואם אינה רוצה להתגרש מוסיף לה והיינו מתניתין.

מתני' המורדת על בעלה פותחין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה. מתני' במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה ומצערא ליה אבל באומרת מאוס עלי דינא אחרינא אית ליה והא דקתני שפוחת והולך עד כדי כתובתה בלשון הזה עיקר כתובתה ותוספת שהוא תנאי כתובה וקי"ל תנאי כתובה ככתובה ויש בו עוד נכסי נדוני' שאף היא נקראת כתובה כדפירש לעיל אבל אינו נראה דנכסי מלוג בכלל כתובה דאיהו לא מקרי כתובה בשום דוכתא וכדתנן התם מה יעש' בכתובה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה דאלמא אין נכסי מלוג בכלל כתובה ועוד מדאיצטריך ר' ינאי לומר בריש פירקין דתנאי כתובה ככתוב' דמי לענין מורדת אבל בירושלמי אמרו מהו למפחת מפרא פורנין דידה ושמעינן מן הדא ר' יוסי אומר לעולם היא פוחת והולך לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפי' לפחות מפרא פורנין דידה פוחת ע"כ וי"מ דלנכסי צאן ברזל קרי פרא פורנין כדאמרינן לקמן אשה גובה פורנא מהם ולא נהירא לי דא"כ למה להו למפשטיה מדר' יוסי הרי הוא בכלל כתובה אלא ודאי כי הירושלמי סובר שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה שלא הוצרך ר' יוסי להוסיף אלא ירושה הבא לאחר שנפחתו כתובתה ונכסים כדדייק לישנא דקתני שאם תפול ירושה יחזיר ויגבה אבל בנכסי מלוג שכבר היו לו בשעת מרדה אף רבנן מודו והא דלא קתני אלא כדי כתובתה לוא דווקא אלא נקט הדבר הנהיג בכל כי לכל יש כתובה ואין לכל נכסי מלוג כדאיתא בפירקין דלעיל והא דאיצטריך ר' ינאי לומר שתנאי כתובה ככתובה דמיא למורדת אינו אלא לדעת רבותינו שבתלמוד שמפקיעין כתובה בפעם א' לסוף ד' שבתות דהתם כתובה דוקא אבל לדברי משנתינו שפוחתי' והולכים קונסים אותה לפחות מכל נכסיה והא קי"ל כרבותינו כדבעינן למימר בתלמודא בס"ד ושבעה דינרים אלו דינרים ממש לא שיפחתו מהם דבר השוה היום שבעה דינרים כשתמכור בטובת הנאה דכולי האי לא קנסוה רבנן ודעת גדולי הפוסקים המפרשים שמתחילין לקנסה ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהן ז' דינרים ואם לאו פוחתין מנדוני' ואח"כ מעיקר כתובה ותוס' דבתחלה מנדוני' בעינן דלקנסא טפי כי היכא דתיהדר בה ויש חולקין בדבר ולא נפקא לן מיניה דכרבותינו קי"ל וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובה ג' דינרים ופירש טעמא בתלמודא מפני שצערו של איש קשה משל אשה ובירושלמי שאלו הכא אתמר ג' והכא אתמר ג' א"ר יוסי בר חנינא היא שחייבת לו שבועה פוחתין לה ז' הוא שחייב לה ג' מוסיפין לה פי' היא חייבה לו ה' גופי מלאכות ואזלא לטעמיה דאמר בתלמודא דילן מורד' ממלאכה הוא מורדת ובמורדת מתשמיש לא חלקוה וקנסוה כאלו מורדת ממלאכה דלא נימא דגריעא מחדא מינייהו והוא חייב לה ג' שאר כסות ועונה והקשו ע"ז הגע עצמך שאמר לה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ותנאי קיים כלום חייבת לה ואדחי לה האי טעמא וחזרו לומר בשם ר' יוחנן מפני שצערו של איש קשה משל אשה:

גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה ואסיקנא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהוה מורדת כי פליגי ממלאכה דר"י בר חנינא סבר דממלאכה נמי הוה מורדת ורב הונא סבר דממלאכ' לא הוה מורדת והקשה הראב"ד ז"ל איך אפשר דאתתא שקלי מזונה דבעלה ולא תהא מורדת וכי היא הבעל זנה ומפרנסה ויהיה הוא טוחן ואופה ומבשל לעצמו ומה יעשה בהנקת בנו ועוד התניא נדרה שלא להניק את בנה כופין ומניקתו ואם אין פוחתי' לה מכתובתה במה הוא כופה אם בדברים לא יוסר עבד ואם בשוטים ושמתא אשה לאו בר הכי הא ודאי ליכא כפי' אלא בכתובתה ותו דהא תניא נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא בלא כתובה וכ"ש בשאר גופי מלאכות ואיך לא הקשו ממנה לרב הונ' דבשלמא דרב יוסי בר חנינא מצי לתרוצי כדאמרינן בסוגיין ולאו לאמלוכי ביה בעי אלא לרב הונא קשיא לכך פי' ר"י ז"ל דמשאר גופי מלאכות שהם לתשמיש גופו דכ"ע מורדת הוה ולא נחלקו אלא במלאכת מעשה ידיה ירב הונ' לטעמי' דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה הלכך אין כאן מרד כלל:

ור' יוסי בר חנינא סבור שיכולה לכופה על מעשה ידיה כסברא דריש לקיש. וא"ת כי אקשינן לקמן נדה בת תשמיש היא לוקמא בשאר מלאכות דהויא מורדת אפי' לרב הונא וי"ל דתלמוד משמע ליה נדה דומיא דחולה דלאו בת מלאכה היא ואין מורדת אלא מתשמיש ולא נהירא דהא ודאי שפיר מצי לתרוצי תלמודא בשאר מלאכות ועוד דא"כ הל"ל ממעשה ידיה כדאמרינן בכל דוכתא דלישנא דמלאכה בכלהו מלאכות משמע ותו דהוה לן למימר רב הונא לטעמיה ותו דלעיל לא אשכחן דפליג רב הונא אלא ריש לקיש וכדאמרינן ופליג אדריש לקיש ועוד מדאמרינן לקמן מה בין מורד למורדת מפני שצערו של איש קשה משל אשה והניחא במורדת מתשמיש אבל במורדת ממלאכה מאי איכא למימר דהא ודאי מורדו של איש באומר איני זן ומבטל מינה חיי נפשה קשה ממרד מלאכה שלה אלא ודאי דבכולהו ממלאכות נחלקו וכן פרשו הגאונים ז"ל וכן פירש בתוס' ומ"ד דממלאכה לא הוה מורדת לאו למימר שתצא נקיה מב"ד ותטול מזונות כדברי הראב"ד ז"ל דהא ליתא אלא רב הונא קאמר שאינה מורדת לזון אותה בפחתא שבעה דינרין דכיון דמלתא דבממון היא מורדת אין לנו לקנסה בכך אלא שיגבה מנכסי' או שנפחת מכתובתה כדי שפחה אחת לשמשו ואם לא יוכל לקנסה בכך שיקנסוה להוציא בלא כתובה ורבי יוסי בר חנינא אמר דממלאכה נמי הוה מורדת ולאו למימרא שתהא פטורה בכך דא"כ שאין די בז' דינרין שפוחתין מכתובתה לדמי שפחה לשמשו שהוא צריך להניק את בנו איך יהא די בכך ועוד המורד שאמר אינה זונה ואינה מפרנסה האיך יהא די לה בג' דינרין למזונותיה ופרנסתה והלא המשרה את אשתו ע"י שליש נותן במכובד על פי כבוד ובמורדת הכל שוה אלא שאף ר' יוסי בר חנינא אמר גובה מכתובתה דמי שפחה לשמשו ולקנסוה יותר פוחתין ז' דינרין מכתובתה ותדע דמעיקרא סד"א דמתשמיש לא הוה מורדת והא ודאי לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל הא אמרי' הנאת תשמישך עלי כופה ומשתמשתו ועוד האיך אפשר שתבטל ממנו מצות פריה ורביה ולא יהא עליה קנס אלא ודאי הכא ס"ד דלא הוה מורדת לדונה כדין משנתינו אלא שקונסין אותה לצאת בלא כתובה וכדרך שאמרו בקולני' שתצא בלא כתובה והיא השמעות קולה על עסקי תשמיש וכבר האריך רבינו הגדול ז"ל בזה בספר הזכות:

בשלמא למ"ד מתשמיש לאיש לחיי ויש מקשים ולדידיה היכי ניחא והלא מה שמוסיפין לה אינה גובה אותו אלא כשיגרשנה והיא לא תצא אלא לרצונו ותשב עד שתלבין ראשה. ותירצו דהשתא שפיר ידעינן טעמא דלאו לאמלוכי בה בעי וכל היכא דבעי' למיפק כפי' ליה משום בטול תשמיש דאפי' משום הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן וטובא איכא בתלמודא דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר:

באומר איני זן ואיני מפרנס מכאן הוכיח הרב רבינו אליהו מפאריש דחייב הבעל להשכיר עצמו במלאכה כדי לזון את אשתו שאל"כ באומר איני זן מאי מורד ממלאכה איכא ועוד כי מספר הכתובה נלמוד כי לכך הוא כותב לה ואנא אפלח ואוקיר ואוזין וזה דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין לב"ח ומהכא ליכא ראיה דה"ק שהאומר איני זן כיון שהמזונות תחת מלאכ' מעשה ידיה כשאומר איני זן קרי ליה מורד ממלאכה כלומר מורד ממה שהוא תחת מלאכה וכן פירש רש"י ז"ל ומה שכותבין בספר הכתובה ואנא אפלח נראה לי שאין כותבין כן אלא משום חלתה שהוא חייב לזונה במזונות ורפואה כדתנן לקחת חייב לרפאותה א"נ שופר' דשטר' הוא ולישנ' מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כוחו:

והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה איכ' דקשיא ליה דמשמע השתא דהא לרבי יוסי ברבי חנינא קשיא בלחוד ואדרבה לרב הונ' קשה טפי דאמר מלאכה לא הוה מורדת ויש לומד דלא קשי' למאי דפרישית לעיל דרב הונא הכי קאמר שאין דנין אותה בדין מורדת דכתיב במשנתינו אלא או יוציא ויתן כתובה כרב או יכפהו לזון כשמואל אבל לר"י בר חנינא דאמר דהיינו מורדת המוזכרת במשנתינו קשי' אדרב וה"ה דקשי' לה מהא דשמואל דאמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמא דחדא מינייהו נקט:

גרסת רש"י ז"ל ולאו לאמלוכי ביה בעי ופי' הוא ז"ל שנותנים לו זמן לאמלוכי ביה אם יחזור ממרדו ובתוך כך יוסיף על כתובתה ג' דינרין ואם לא יחזיר יוציא ויתן כתובה והקשו עליו דא"כ הוה ליה לפרושי כמה זמן נותנים לו לאמלוכי ואע"ג דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום דלמא הכא מוסיפין או מבצרינן ולא עוד אלא דפשטא דמתני משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו ועוד דכיון דלאמלוכי הוא דיהבינן ליה זמן האיך אנו קונסין אותו בנתיים והנכון כגרסת הספרים שגורסין ולאו לאמלוכי ביה בעי כלומר שנמלכין בה ואם תרצה לצאת כופין אותו להוציא ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעול. במרד השני מפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאין רוצין להתגרש לכך שנינו במשנתינו סתם שמוסיף לה על כתובתה:

מיתבי אחת ארוסה ואחת נשואה בשלמא וכו' למ"ד מתשמיש נדה בה תשמיש היא ומהדרי' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. איכא למידק אי במלאכה מאי אפי' וכי נדה לאו בת מלאכה היא כשאר כל הנשים. וי"ל לפי שדרך נדה להיות מרוחקת ממלאכת אפיה ובישול מחמת נידותם ואימא דכיון שכן לא הוה מורדת משום מלאכה קמ"ל דאדרבה מכולן הויא מורדת כיון דשורת הדין נותנת לעשות כל מלאכה אלא שאינה קוצה חלה ואינה מוזגת לו את הכוס וחברותיה ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב כהאי גוונא בשלמא למ"ד מתשמיש ניח' אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמש לא פליגי וכו' (ופי' רש"י ז"ל דה"ק דבשלמא למ"ד מתשמיש שייך נדה אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמיש לא פליגי וכו') ופי' רש"י ז"ל דה"ק בשלמא למ"ד מתשמיש שייך למימר אפילו נדה וקמ"ל שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו אלא למ"ד ממלאכה מאי אפי' נדה דהא שפיר הויא בת מלאכה אע"כ מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו'. וק"ל אמאי לא פרכינן מארוסה למ"ד ממלאכה מאי מרד ממלאכה איכא וי"ל כגון שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייב לעשות בצמר ודאי ואולי חייבת לו ג"כ לאפות ולבשל אי נמי מכל ארוסה והיא מורדת מלכנוס מפני שלא תעשה לו מלאכה שהאשה עושה לבעלה וכדרך שאנו דנין אותה במורדת מתשמיש מפני שאינה רוצה לכנוס לחופה כך נראה לי: כי פליגי ממלאכה לא הוה מורדת ורבי יוסי בר חנינא סבר ממלאכה נמי היא מורדת:

לענין היתר נדרים כבר ביארנו במקומו שאין פותחין בנולד אלא אם כן הוא נולד המצוי ומה שאמרו כאן אדעתא דגברא רבא מי נדרת איפשר שקנין חכמה מצוי הוא לכל מי שהוא מוכן בטבעו לכך אפילו מעם הארץ לתלמיד חכם ורבותי פירשוה אדעתא דגברא שהוא מוכן להיות גברא רבא מי נדרת ואין צורך בכך וכן מה שאמרו כאן אדרה הנאה מנכסיה יש מפרשין שנדר על עצמו שיאסרו כל פירות שבעולם עליו כל זמן שיהנה את בתו בשלו ומפני שהם מפקפקים לומר שהמדיר את חבירו הנאה הואיל והוא לא נאסר בכלום מחמת נדרו אין לו שאלה ודברים בטלים הם אין לחוש להם כלל ובהדיא אמרו בתלמוד המערב שבנדרים בפרק שתוף על המדיר או שרי נדרך או זבין חלקך ובהדיא פירשוה שם באומר הנייתי עליך:

המשנה הששית והיא בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יודה אומר שבעה טרפעקין עד אימתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה ור' יוסי אומר לעולם הוא פוסק והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה וכן המורד על אשתו שלשה דינרין בשבת ר' יודה אומר שלשה טורפעקין אמר הר"ם פי' טורפעק הוא שלשה דרהם משקל מהכסף הנקי מהפשוטים אשר כל דרהם ממנו י"ו שערות וכבר ביארנו פעמים כי לדינר ז' מעין הנה כלל הג' טרפעקין דינר ומחצה ואמרו רבותינו בתלמוד חזרו ונמנו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה בית דין הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אחת ארוסה ואחת נשואה ואפי' נדה ואפי' חולה ואפי' שומרת יבם ותהיה זאת ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל יום ויאמרו פלונית מרדה על פלוני וישלחו לה קודם ההכרזה ויודיעוה גם כן ויאמרו לה נשלמה ההכרזה ואז תפסיד כתובתה ומורדת תקרא בכאן המונעת את בעלה מתשמיש המטה לבד אולם כאשר לא תרצה לעשות דבר מהמלאכות שהאשה עושה לבעלה אינה מורדת אבל יכריחוה על זה באופני ההכרח כולם:

אמר המאירי שבעה דינרין בשבת שהוא דינר לכל יום ונחלקו בגמרא מורדת ממאי ופירש רב הונא מורדת מתשמיש ר"ל שאינה נשמעת לו להזדווג עמו ואף הוא אינו רוצה לגרשה וליתן לה כתבה אלא שקובל עליה בבית דין ואומר עכשו שבית דין קונסין אותה ופוחתין לה מכתבתה שבעה דינרין בשבת ונראה הטעם בגמרא כנגד שבעת ימי השבוע שיהא פחיתתה דינר בכל יום ולר' יהודה שבעה טרפעיקין וטרפעיק הוא חצי דינר אבל ממלאכה ר"ל שאינה רוצה לעשות המלאכה שהיא חייבת לעשות לו אין זו מורדת לענין שנפחות את כתבתה אלא כופה אותה אם בבית דין בשמתא ונדוי כמו שכתבו גאוני ספרד אם על ידי עצמו בהכאה וקללה כמו שכתבו גדולי המחברים אם בהמעטת מזונותיה וצרכיה ושאר ענויין עד שתכנע כמו שכתבו גדולי המפרשים ואפילו אינה מורדת לו אלא ממלאכה אחת אבל במורדת מתשמיש הוא שאמרו במשנה זו שפוחתין מכתבתה דינר בכל יום ושאלו בה עד כמה הוא פוחת ופירשו בה עד כדי כתבתה ולפי הנראה מן הגמרא לא סוף דבר עיקר כתבה ר"ל מנה מאתים אלא אף הנדוניא והתוספת בכלל זה והוא שאמרו במשנה אחרונה רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות ושולחין לה פעמים מבית דין הוי יודעת שאפילו כתבתיך מאה מנה הפסדת ונראה שלא היה החדוש אלא מן ההכרזה והפסידא ביחד אבל לענין הפסד הכל זו וזו שוות הן הילכך פוחת עד כנגד כתבתה הן עיקר הן תוספת הן נדוניא וכשפחת את כלה יגרשנה בלא כתבה שהרי אפילו תחזור בה אסור לשהותה עד שיכתוב לה כתבה אחרת ואפילו חזרה בה קודם שתכלה כל הכתבה מה שנפחת מיהא הפסידה שאם לא כן מה הועלנו תקניטתו עד זמן הסמוך לגמר הכתבה וחוזרת בה כדי שתחזור הכתבה למקומה ואף היא חוזרת חלילה בהקנטתה אלא שמאחר שקנסוה בית דין בכך מה שנפחת נפחת הא מכל מקום אם נפלו לה נכסים ממקום אחר והוא הדין אם יש לה היום נכסי מלוג אינו פוחת בהם כלום ולקצת חכמי הדורות ראיתי שפירשו שאף בנכסי מלוג שיש לה היום פוחת לדעת תנא קמא ולא חלק על ר' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה לאחר המרד ואף הם מביאים אותה מתלמוד המערב ששאלו שם מהו מיפחות מן פרה פורנין דידה פירוש לתנא קמא נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאפילו תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה לא אמר ר' יוסי אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפילו פרה פורנין דידה פוחת כלומר לא הוצרך ר' יוסי לחלוק על תנא קמא אלא בירשה שנפלה לה אבל פרה פורנין אף תנא קמא מודה והם מפרשין פרה פורנין שבח האשה והוא הוא נכסי מלוג שלה שהן שבח שלה שאם הותירו לה וכמו שאמרו נ"ד א' פורני ליתמא ואני תמה אם הירשה דבר שאינו מצוי לאחר המרד אף המלוג שקודם המרד דבר שאינו מצוי שאף הוא מצד מתנה או ירשה הוא בא ולדבריהם אין מחלקת בין תנא קמא לר' יוסי אלא מן המלוג שבא לה לאחר המרד ולמה תלה את הטעם במה שאינו מצוי והלא אף המלוג שקודם המרד אינו מצוי אלא שעיקר הדברים כדעתנו שלדעת תנא קמא אף המלוג שקודם המרד אין פוחתין בו ושאלת תלמוד המערב לא היתה אלא בתוספת ומפני שלא הוזכר בפחיתתה אלא לשון כתבה והנדוניא אף היא בכלל כתבה כמו שאמרו מ"ח ב' היתה כתבתה בבית אביה על הדרך שביארנו בראש הפרק אבל בתוספת הוצרך לשאלה ואף בלשון פורנא כן ר"ל שהכתבה והנדוניא נקרא פורנא והתוספת פרא פורנא כלומר תוספת כתבה וכן אמרו בבראשית רבה הרבו עלי מאד מהר ומתן מהר פורנין מתן פרא פורנין ומהר הוא מה שמתנין ליתן בשעת הנדוניא ובכללה עקר הכתבה אחר שנתקנה לנו והוא שאמרו ס"ז א' אשה גובה פורנא מהם ומתן הוא המתן שאדם מוסיף ונותן לה על הנדוניא הן האב הן הבעל אבל בנכסי מלוג ודאי לדעת תנא קמא אינו פוחת והלכה כתנא קמא ור' יוסי חלק לומר שאף בנכסי מלוג פוחת ולא סוף דבר באותם שהיו לה בשעת המרד או שבאו לה קודם שכלתה הכתבה אלא אפילו נפלו לה אחר המרד או אף לאחר שכלתה הכתבה גובה מהם אף למפרע ר"ל אף כשכלתה הכתבה ואין לה נכסי מלוג הוא מחשב והולך דינר בכל יום שכל שתפול לה ירשה יהא גובה מהם אף למפרע ושמא תאמר והיאך משהא אותה אחר שכלתה כתבתה יש מפרשין שהוא סובר שאם חזרה ממרדה תהא כתבתה חוזרת למקומה ואין הדברים נראין כמו שכתבנו אלא שיראה לדעתי שמכיון שהיא מורדת אין כאן חשש ביאה אחר שכלתה הכתבה שאפילו חזרה כל שלא רצתה ליבעל בהיתר כל שכן שלא תרצה ליבעל באיסור ועוד שחזקה שאינה נשמעת להתפייס לו עד שיקיים לה כתבתה ומכל מקום הלכה כתנא קמא וכן המורד על אשתו שלא להזקק לה ואינו רוצה לגרשה והיא קובלת עליו בבית דין מוסיפין על כתבתה שלשה דינרין בשבת שהוא חצי דינר בכל יום חוץ מן השבת ודין שלה משתנה מדין המורד בשני דברים אחד שפוחתין לו בכפל מה שמוסיפין לה לזה דינר ולזה חצי דינר ופירשו הטעם בגמרא מפני שאין צערה של אשה גדול כשל איש וכמו שאמרו זה יצרו מבפנים וזה יצרו מבחוץ והשני שבמורדת פוחתין לו אף כנגד יום השבת ובמורד אין מוסיפין לה כנגד יום השבת ופירשו בגמרא הטעם בזו מפני שהפחת אינו נראה כשכר אבל התוספת נראה כשכר והרי הוא כעין שכר שבת ודבר זה ענינו בשאינה תובעת שיוציא אבל כל שמונע את אשתו מתשמיש כדי לצערה והיא קובלת ותובעת שיוציא כתבו גדולי הפוסקים שכופין אותו להוציא לאלתר וליתן כתבה שהרי אף באומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתבה כל שכן במורד לגמרי אלא משנה זו בשאינה באה לכופו שיוציא וכמו שאמרו בסוגיא זו בכיוצא בה ולאו לאימלוכי בה בעי כלומר שהבחירה בידה ומכל מקום יש פוסקים שהמורד אין כופין אותו להוציא ואינו דומה לאני בבגדי וכו' דהתם מדקאמר אי אפשי וכו' אין כאן תוחלת וכן אינו דומה למדיר שהמדיר מכיון שלא נתחרט בשבת אחת ודאי דעתו לקיים את נדרו אבל מורד דלצעורי לחוד הוא דקא מיכוין איפשר קרוב הוא שיחזור בו ואין כופין אותו ואף גדולי המחברים כתבו שאסור לאדם למנוע את אשתו מעונתה ואם מנע כדי לצערה עובר בלאו דעונתה לא יגרע ואם הוא מצד חולי או שתשש כחו עד שאין יכול בכך ימתין עד ששה חדשים כשיעור עונת הספן שהיא היתרה שבכל העונות ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתבה ור' יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהוא רביע דינר בכל יום חוץ מן השבת ודינרין אלו הנזכרים במשנה זו הם של סלע מדינה שהם שמינית שבכסף צורי וצריך שתדע שתוספת זו שמוסיפין לה עליו בכל יום הוא מתחיל מיום שהיא באה לבית דין על כך ודנוהו בכך על הדרך שבמורדת מתחילין לפחות לו מאותו היום ואע"פ שבמדיר ממתינין לו שבת אחת לענין שיוציא מדיר שאלתו תלויה באחרים ועל ידי פתחים וראוי ליתן לו מתון שמא עדין לא נזדמנו לו אבל זה שמצערה לרצונו מוסיפין לה מיד ובתוספות חוככים לומר שלא להוסיף לה כל שבת ראשונה ואינו נראה שאלו כן לא היה בעל התלמוד נשמט שלא להזכירה:

זו היא שיטת המשנה למי שמפרש במורדת מורדת מתשמיש ומכל מקום בגמ' יש שיטה אחרת לפרש משנתנו במורדת ממלאכה והיינו סוברים לפרש בה ממלאכה ולא מתשמיש וכשהיא מורדת במלאכות שהוזכרו כבר נ"ט ב' שכבר ביארנו שאינה יכולה לומר בהן איני נזונת ואיני עושה פוחתין לה שבעה דינרין ופירשו הטעם בתלמוד המערב כנגד שבעה מלאכות שהיא משועבדת לו בהן כמו שהתבאר במשנה רביעית וצריך לפרש לשיטה זו שאף במרד של מלאכה אחת נקראת מורדת לפחות לה כל כך שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ומכל מקום נראה מתלמוד המערב שאם הכניסה לו ארבע שפחות אינה קרויה עוד מורדת ואע"פ שעם כל אלו מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו וכופה לעשות בצמר אינה נקראת מורדת באלו אלא באותם המלאכות השנויות שהם צרך גדול והוא שאמרו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים אינה חייבת כלום וכן במורד שלו וכמו שאמרו שם בסופא הגע עצמך שהתנה שאין לה עליו שאר כסות ועונה אינו חייב לה כלום ועונה מיהא בכדי נסבה שהרי אין תנאי מועיל בה אלא משום שאר כסות שהם כנגד מעשי ידיה נקראים אצלו מרד ממלאכה כמו שנבאר בסמוך נקטה לעונה בהדיהו ואסור לישן הוא אלא שאני חוכך לומר שאף עונה בדוקא הוזכרה שאע"פ שאין תנאי מועיל ליפטר ממנה מכל מקום מועיל הוא שלא לדון עליה במורד אלא שעובר בלאו דלא יגרע אם היא תובעתו בכך או שנכופהו להוציא ולא שתהא הבחירה בידה להוציא או להוסיף וקצת גאוני הראשונים כתבו שאף עונה הואיל ויש בה הנאת הגוף כדבר שבממון הוא וקיים ומתנה על מה שכתוב בתורה שבטל התנאי פירושו שיאמר הרי את מקדשת לי על מנת שכל שארצה לגרשך לא תהי צריכה גט ממני או על מנת שלא תהיי זקוקה ליבם אלא שאין הדברים נראין כלל ונשוב לדברינו והוא שכמו שפירשו במורדת מורדת ממלאכה כך הענין במורד מורד ממלאכה ואעפ"י שאינו משועבד לה לשום מלאכה פירשוה בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס כלומר שאינו נותן לה לא מזונות ולא מלבושים והוא קרוי בהם מורד ממלאכה על שם שהיא משועבדת לו כנגדם במעשי ידיה כלומר מורד בדברים שמלאכתה שלו כנגדם וכגון שאין היא מספקת למעשי ידיה ופירשו בתלמוד המערב הטעם בפחת שלשה דינרין כנגד שלשה חיובין שהוא משועבד לה בהן שאר כסות ועונה ואע"פ שעונה אינה בכלל מלאכה נחשבת עמהם לצירופה עמהם ואף מזה יש לחזק מה שכתבנו בעונה שיהא תנאי מועיל בה שלא לידון במורד ונשוב למשנתנו והוא שאע"פ שבידה לכופו להוציא מכל מקום הבחירה בידה ונמלכין בה אם רוצה לישב תחתיו בתוספת זו או אם רוצה לצאת מיד בכתבתה וקצת רבני צרפת כתבו פירשו מרד מלאכה שבאיני זן ואיני מפרנס כגון שאין לו במה לזונה ואומר שאינו טורח להשתכר בשביל מזונותיה ואף הוא משועבד לה בכך ולמדו מכאן שכל שאין לו נכסים הרי הוא משועבד לאשתו לשכור עצמו למלאכה כדי לזונה וודאי הדין דין אמת אלא שאין בו הכרח מכאן שהרי איפשר לפרש בו מה שפירשנו תחלה ונשוב לדברינו והוא שלפי הסוגיא אף המפרש משנתנו במורדת ממלאכה אף ממלאכה קאמר וכל שכן שבתשמיש קרויה מורדת ולדעת רב הונא שפירשה בתשמיש דוקא מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת וכן הלכה ואף הוא כשמורד ממלאכה ר"ל שאומר איני זן ואיני מפרנס אינו קרוי מורד שנוסיף בכתבתה אלא שמחזירין אותו לדינו לכופו להוציא וליתן כתבה ויש מפרשין דוקא ממלאכת הריוח שהיא יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה אבל מלאכות של בית דין כגון טוחנת ואופה ומבשלת שאינה יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה כמו שכתבנו הרי היא מורדת והדברים נראין בכלם שאינה מורדת שאם ממלאכת הריוח לבד אין זו מורדת שהרי יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואם בשאר מלאכות אף זו אינה מורדת אלא שכופה אותה בהם על הדרך שביארנו ומכל מקום כל שאינה עושה אינה נזונת ואם כן סוף הדברים שמשנתנו במרד תשמיש היא שנויה ודינה בפחיתה על הדרך שביארנו ומכל מקום בגמרא פירשו על משנה זו שרבותינו חזרו ונמנו לשנות בה משנה אחרונה שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ופירשו בהכרזה זו שהיא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להודיע לכל שפלניתא מורדת בבעלה עד שמתוך כך יהיו קרוביה או קרובותיו מיסרין אותה ומודיעין אותה קלות וחמורות ושולחים לה מבית דין שתי פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ר"ל לאחר שבת רביעית דרך התראה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת ר"ל עיקר ונדוניא ותוספת ואחר כך אם לא חזרה בה מפסידין לה את כל כתבתה מיד ואין נמלכין בה ר"ל להודיעה דברים אלו פנים בפנים וליתן לה עצה ההוגנת על כך שדיינו בהכרזה והאומר נמלכין בה היה סובר שלא להכריז אלא ליסרה פנים בפנים ומאחר שאנו פוסקים בהכרזה ובהתראה שני פעמים על יד שלוחי בית דין אין צריך עוד המלכה וגדולי המחברים פסקו בהכרזה והתראה על יד שלוחי בית דין והמלכה אחר כל זה ואין הדברים מחוורין לפי שטת הסוגיא אלא שבבריתא ראיתי מתרין בה ארבע וחמש שבתות ושמא ההכרזה קרויה התראה:

ונשוב לדברינו והוא שאם עמדה במרדה עד כאן והוא לא גירשה הואיל ואינה מואסתו מצד טבעה אלא שכעוסה עליו והיה לה לשוב לכמה פיוסין ולכמה התראות ולכמה תוכחות ראוי לקנסה הרבה ומתוך כך איבדה כתבתה כלה כאחד ולדעת קצת מוציאה לכשירצה שהרי אף הוא אסור לשהותה בלא כתבה והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב בית דין שאחריהם אמרו מתרין בה ארבע שבתות ושוברת כתבתה ויוצאה ומה שאמרו למטה משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא הם מפרשין אותה על טענת מאיס עלאי שענינה מתבאר בסמוך ולא על מורדת וכן הענין בתפישת בלאות שבמורדת גמורה אינו תופסתם ולא נאמרה אלא במאיס עלי וגדולי המחברים מגלגלין דין משהינן לה תריסר ירחי שתא אף על המורדת ופוסקים שאף זו משהין שלא לגרשה עד שנים עשר חדש ושכל אותן שנים עשר חדש אין לה מזונות ושאם מתה בתוך שנים עשר חדש בעלה יורשה אף בנכסי מלוג וכן כתבו בה שאם תפסה בלאותיה הקיימים תפשה אבל אינו נותן לה מנכסי צאן ברזל הן מעיקר כתבה הן מנדוניא הן מתוספת ואף בלאות קיימין אם תפשם הבעל תפש וקרקעות מיהא אין בהן דין תפישה והולכת עמהם עם נכסי מלוג שלה והשהאה זו היא שמא תחזור ומכל מקום לכשתחזור כתבה מיהא הפסידה ויעשו דרך בקשה ופשרה לכתוב לה כתבה אחרת ונמצא לדעת זה שכל מה שנאמר בגמרא בכלתיה דרב זביד בענין תפשה בלאותיה קיימין אף במורדת נאמר וכדקאמר עלה כלתיה דרב זביד אימרדא ומכל מקום לדעתנו דין השהאה ותפישת בלאות לא נאמרה אלא על טענת מאיס עלאי וכן משיטתנו במה שכתבנו שהפסידה כתבתה כלה כאחד לסוף ארבע שבתות ומכל מקום גדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם משמם דעתם בהפסד כתבה זו שאף היא דרך פחיתה היא ומה שאמרו שאפילו כתבתיך מאה מנה הפסדת פירושו שהולכת ונפסדת ואין בין רבותינו למשנתנו אלא שבמשנתנו מתחילין לפחות מיום המרד ולרבותינו אין מתחילין לפחות עד ארבע שבתות ולהקל על האשה באו ומפני שמא תחזור אלא שאף הם אומרים שאין בה השהאת שנים עשר חדש אלא עד שתכלה כתבתה ומשהינן לה האמור בגמרא על טענת מאיס עלאי היא ולא על המורדת וכן יראה שאין לה בלאות כלל ובלאות שהוזכרו בגמרא שאם תפשה תפשה על טענת מאיס עלאי היא ואימרדא דקאמר בכלתיה דרב זביד פירושה במאיס עלאי שאף היא נכללת היא בלשון מורדת אע"פ שאינה שוה עמו בדין ואף משנתנו מסייעת בכך דקאמר עד היכן הוא פוחת עד כדי כתבתה ומדקאמר ר' יוסי לעולם הוא פוחת שאם תפול וכו' מכלל דתנא קמא בנכסי צאן ברזל מיהא מודה אף בבלאות קיימין וכלל הדברים לדעתנו שכל שהיא בפחיתה אין בה השהאה שנים עשר חדש אלא עד שתכלה כתבתה אם אינו רוצה לגרשה בכתבה וכן אין לה בלאות אבל כל שמפסדת כתבתה כאחד בענינים אלו משהין אותה שנים עשר חדש ואם תפשה בלאות קיימין תפשה ובזו נחלקו עם שיטתנו שלדעתנו כל שהיא מורדת בלא טענת מיאוס אין בה השהאת שנים עשר חדש ולא תפישת בלאות כריהטא דשמעתא וזהו דין מורדת כל אחד לפי שיטתו אלא שאנו מכריעין כדעת ראשון להפסיד כתבתה אחר ארבע שבתות לדעת רבותינו ממה שאמרו בתלמוד המערב שוברת כתבתה ויוצאה כמו שכתבנו:

בד"ה רב הונא כו' ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת כו' עכ"ל ואין להקשות ללישנא קמא [היאך] ניחא ליה בנדה למאן דאמר ממלאכה דהא אסורה לה הנדה לעשות לו אלו המלאכות שהן של חיבה כדאמרינן לעיל די"ל דמכל מקום יכולה לעשות לו אלו המלאכות שלא בפניו או ע"י שינוי כדאמרינן לעיל וק"ל:

בא"ד דאינה חולה כ"כ כיון שיכולה לסבול תשמיש כו' עכ"ל ק"ק דאימא דאיירי בחולה כל כך שאינה יכולה לסבול תשמיש ואפ"ה ניחא ליה להאי לישנא בחולה למאן דאמר מתשמיש משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' דמהאי טעמא ניחא ליה בנדה למ"ד מתשמיש ויש ליישב (ב) ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ה"ג בשלמא כו' ואי משום נדה כו' עכ"ל ול"ג לישנא קמא כלל והיינו משום דמסתמא ידע הא דלקמן דקאמר שמואל האי טעמא דאינו דומה כו' אבל התוס' גרסי גם לישנא קמא וצ"ל דלא ידע מלתיה דשמואל וק"ל:

תוס' ד"ה רב הונא וכו' עד אבל אין נראה וכו' וכי עבדה שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית צמר. פי' אין נראה וכו' משום דהא תהא צריכה לעשות בצמר למזונותיה וגם תהא חייבת בז' מלאכות לבעלה ואין סברא שתעשה שתיהן דהא כי מיתזנא מבעלה כי עבדה שאר מלאכות פוחתין לה ממעשה ידיה וכו' וק"ל:

קמדחפי לה שמעיה ותלמידיו שמא תטריחנו שלי ושלכם שלה היא תורה שלמדתי ושלמדתם על ידה היא דמתחלה ר' עקיבא עם הארץ היה כדאמרינן בפסחים אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ כו'. רש"י במהדורא קמא:

א"ל ההוא חתנך אי צורבא דרבנן הוא אדעתא דהכי מי נדרת א"ל רבי אפילו פרק אחד כו'. איכא למידק והא קי"ל דאין פותחין בנולד כדתנן בנדרים [פד א'] ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרין כיצד אמר קונם שאני נהנה מפלוני ונעשה סופר ואמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר והכא נמי בשעת הנדר לא היה רבי עקיבא חכם יש לומר דר"ע לאו בהכי שרא נדרא אלא שנתכוון לראות אילו היה יודע שחתנו ת"ח אם היה מתחרט או שרצה להודיעו שהוא היה חתנו וכשראה שנתחרט פתח לו ממקום אחר בכבוד בתו כדתנן פותחין לאדם בכבוד אשתו ובניו וכדאמרינן בירושלמי במסכת נדרים פרק רבי אליעזר [ה"ז] חדא איתתא נדרה מברתה אתת לגביה דר' יוחנן אמר לה אילו הויא ידעת דברתך נסבת שום ביש מי הות נדרת אמרה ליה לא ושרא לה והכא נמי כיון דברתיה הוה נסבה שום ביש כדאמר לה ההוא גברא מדברת אלמנות חיות ומכסיף לה. ובנדרים פרק הנודר [נדרים נ א'] אמרי' גבי האי עובדא דא"ל חד רשע לדביתהו דר' עקיבא שפיר עבד לך אבוך דלא רחים לך דדברת אלמנות חיות כו'. הרשב"א ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והקשו בתוספות והא נולד הוא וכו' ותירצו דהתם הוא שהיה עם הארץ בשעת הנדר אבל הכא כבר היה יודע רבי עקיבא פרק אחד כשקדש את בתו ולאו נולד הוא. ועוד יש לומר דשאני הכא כי היא לא נתקדשה לו אלא על דעת שיהא צורבא מרבנן ואילו ידע אביה כן לא היה נודר והוה ליה כעין נדרי טעות אלא דכיון שנדר סתם צריך התרה ולא הוה נדרה טעות ממש ואפשר כי הוא בפירוש תלה נדרו כשהוא עם הארץ והוה ליה נדר טעות ממש כאומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והיינו דלא אמרינן דשריא ליה משמע שהותר הנדר מאליו כנ"ל. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל לאו נולד הוא דהא אההוא תנאה איקדשה אי הוי צורבא מרבנן ואילו לא הוה גמיר לא הוו קדושיה קדושין דהא לא איקיים תנאיה וכיון שכן לא סגיא דלא ליהוי חתניה צורבא מרבנן דאי לאו הא לאו חתניה הוא. ע"כ: עבדה ליה לבן עזאי הכי נתקדשה לו על מנת שילמוד בלא ידיעת אביה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואם תאמר והא משמע דבן עזאי לא נשא אשה מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו [יבמות סג ב'] גבי מצות פריה ורביה שהיה דורש בה בן עזאי אמרו לו תלמידיו רבינו אתה נאה דורש כו'. יש לומר בן עזאי נשא ופירש א"נ אירס ולא נשא ופלוגתא היא בהדיא גבי שיעור סתירה דאיירי בן עזאי ואמרינן התם כל אחד ואחד בעצמו שיער ואקשינן והא איכא בן עזאי ופרקינן אי בעית אימא נשא ופירש ואי בעית אימא סוד ה' ליראיו ע"כ. וכן כתבו בתוספות הנ"ל:

מתני' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין הכי איתא בקצת ספרים ולא ניחא שפיר דאם כן מאי בעי שוב עד מתי הוא פוחת וכו'. והרי קאמר מעיקרא פוחתין לה מכתובתה וכו' אלמא דכנגד כתובתה הוא דפוחת ובקצת ספרים דוקני איתא פוחתין לה ז' דינרין כו' ואכתי איכא למידק אמאי קתני ז' דינרין הגע עצמך אי קיימא במרדה עד אמצע השבוע אין פוחתין לה ג' דינרין וחצי והרי הפחיתות כנגד הימים הוא ובכל יום ויום פוחתין לה דינר וכיון שכן הכי הוה ליה למתני פוחתין לה דינר בכל יום ואפשר דאיידי דתנא גבי המורד ג' דינרין בשבת דלא קא מוסיף דינר בכל יום אלא דוקא בימות החול ולא בשבת והלכך לא מצי למתני בכל יום להכי נמי לא קתני ברישא דינר בכל יום. וליתא דבסיפא נמי הוה מצי למתני וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה בכל ימי החול דינר בכל יום ואף על גב דהוה מאריך בלישניה בסיפא מכל מקום הוה מקצר ברישא והוה אשמועינן רבותא דהתוס' והפחיתות הויא בכל יום ויום וכל שתעמוד במרדה אפי' יום אחד פוחתין לה ואע"ג דחזרה בה באמצע השבוע וה"ה נמי המורד והלכך הדר' קושיין לדוכתיה. ובירושלמי מפרש כנגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה וגבי המורד דמוסיפין ג' דינרין מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה ובהכי מתרצא אמאי נקט מתני' ז' וג' ולכאורה משמע דהאי טעמא היינו אליבא דמ"ד מורדת ממלאכה תדע דר' יוסי בר חנינא גופיה הוא ניהו דאמרה התם בירושלמי תלמוד שלנו דמפרש לקמן טעמא אחרינא כמאן דאמר מתשמיש הויא מורדת ואע"ג דלקמן בעי תלמודא מה בין מורד למורדת דאלמא לכ"ע בעי הכין איכא למימר משום דאמרינן לקמן דלכ"ע מורדת מתשמיש הויא מורדת אבל קשה דבשלמא מאי דמפרש בירושלמי כנגד ז' מלאכות שייך שפיר בפלוגתא דרבי יוסי בר חנינא ורב הונא דלקמן דהיינו כמ"ד ממלאכה הויא מורדת אבל מאי דמפרש ג' דינרין כנגד שארה כסותה ועונתה הא ודאי לכ"ע מצינן למימר הכי דהיינו סימנא בעלמא ולא שייך בפלוגתא דלקמן כלל. לכך כתבו התוס' דהא דמפרש בירושלמי פליגא אתלמוד דידן ופליגי בטעמי דהירושלמי קא פריש האי טעמא ותלמוד שלנו אין סובר כן ומפרש טעמא אחרינא ולאו היינו דטעמא דירושל' שייך במאי דס"ל מורדת ממלאכה הויא מורדת וטעמא דתלמוד שלנו שייך במאי דס"ל מתשמיש הויא מורדת ולעולם תלמוד שלנו יסבור כטעם הירושלמי למ"ד ממלאכה הויא מורדת והירושלמי יסבור כטעם תלמוד שלנו למ"ד מתשמיש אלא טעם הירושלמי לכ"ע וסימנא בעלמא קאמר וטעם תלמוד שלנו לכ"ע דוק ותשכח. כן משמע מלשון התוספו' ז"ל וצ"ע דבתלמוד הירושלמי גופיה מייתי נמי טעם תלמוד שלנו עיין שם:

ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל מורדת מפרש בגמרא וכו' פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת כנגד ז' מלאכות שהיא חייבת לו ואינה עושה אלו הן טוחנת ואופה ומבשלת מניקה את בנה מכבסת מצעת ועושה בצמר. ולא נהירא דהא בגמרא אמרינן מאי מורדת מתשמיש מכלל דשאר מלאכות עבדה ליה ותו מפרש התם המורד מוסיף על כתובתה ג' דינרין בשבת כנגד שאר כסות ועונה שהוא חייב לה. ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל המורדת על בעלה כו' אפליגו בה בגמרא מורדת ממאי אי מתשמיש דוקא או אפילו ממלאכה ופירשו בירושלמי טעמא דפוחתין לה ז' והמורד על אשתו אין מוסיפין לה אלא ג' אמר ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע הוא פוחת ממנה שבעה והוא על ידי שהוא חייב לה ג' מוסיף לה ג' והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום הגע עצמך שהתנה עמה שאין לה עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום מאי בדין דאמר ר' יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה ונראה שהיו נותנין טעם מתחלה כמאן דפריש בגמרא מורדת ממלאכה ולא עמד טעמו בו וחזרו לפרש כמאן דאמר מתשמיש ומשום קנס ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע ושלשה שלה כנגד ו' ימי החול ושל שבת לא משום דמחזי כשכר שבת כדאמרינן בגמרא וקנסו אותה טרפעיק ליום ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה והשתא דאתית להכי למ"ד ממלאכה נמי משום קנס הוא ולפי שמרדה בהרבה דברים יותר ממרדו קנסו יותר. ומסופק אני בדבר זה למ"ד ממלאכה אם שבעה טרפעיקין אלו כולן קנס ושוכר עליהם ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהוא עושה למ"ד מתשמיש אבל ממלאכה לא או נאמר דלמ"ד ממלאכה נתנו לו אלו השבעה על ביטול הכל ולכאורה נראה שכולן קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו או בפחיתת כתובתה או שימכרו לה ב"ד מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו שפחה או עבד לשמשו שאם אין אתה אומר כן היאך השוו חכמים מדותם בכך בכל המקומות יש מקומות שצריך להוציא בשמשו כפלים ומקומות יש שאין צריך אלא למחציתן ואפילו תאמר מדתן של חכמים כך הוא לתקן בדרך המיצוע וכעין דאורייתא דבעל שלמה חמשים בעל פגומה חמשים עבד נוקב מרגליות שלשים מוכה שחין שלשים מכל מקום מורד על אשתו שאינו מוסיף אלא ג' טרפעיקין ופרישנא בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס ע"כ אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה שלשה טרפעיקין אלא אלו קנס ולוה עליו מזונותיה ופרנסתה ואיהו משלם שאם אין אתה אומר כן נמצא הרמאי משתכר במרדו ולא עשו חכמים תקנה לרמאין וזה אינו צריך לפנים וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואלו משום קנס וצ"ת. עכ"ל הרשב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן עלה בירושלמי הכא איתמר שבעה והכא איתמר שלשה כלומר מאי שנא בדידה כי הוי מורדת דפוחתין לה שבעה ובדידיה כי הוי מורד אין מוסיפין לה אלא שלש ומפרש ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע פוחתין לה שבעה הוא שחייב לה שלש מוסיפין לה ג' ר' יוסי בר חנינא לטעמיה דמפרש בגמרא דילן מורדת ממלאכה קאמר. ואם תאמר אם כן תמניא הוו דאחייבא ליה שבעה מלאכות ועונה דהכי חשבינן לה בדידה דמפרשינן דעל ידי שהוא חייב שלש מוסיפין לה שלשה והיינו ודאי שלש דחייב לה שאר כסות ועונה איכא למימר דעושה בצמר לא חשיב ליה דאפי' ר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה מודה דמינה לא הוי מורדת ולא קנסינן עלה דלא הוי אלא חוב בעלמא אלא מסתיינן לאגבויי עלה דמי חמש סלעים ופוחתין אותה מכתובתה בטובת הנאה כשם שאם חבלה משלמת לו מכתובתה בטובת הנאה ודין הוא שהרי אילו הוה לה מעות ולא היה לבעלה רשות בהן כגון שנתנו לה אחרים ע"מ כן רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לו דמי שכר שפחה שתעשה אותן ותפטר אלא עליה לעשותן ואם רצתה תצא היא ותטרח אחר שפחה לשכור אותה לעשות אבל אינה יכולה להפטר בדמים והשתא הוו להו שבעה ו' גופי מלאכות ועונה. ומקשי' עלה התם הגע עצמך הכניסה לו עבדים ושפחות הרי אינה חייבת לו כלום הגע עצמך שאמר לה על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום כלומר שאין לך עלי שאר או כסות או עונה דליכא למימר כפשטה דאל"כ מאי הוי תו מורד אלא או קאמר ואיכא למשמע מינה דעונה דבר שבממון מקרי והיינו דמהני ליה תנאה דקי"ל כר' יהודה דאמר דבר שבממון תנאו קיים אף על גב דאפשר נמי דעונה לאו דבר שבממון ולכ"ע לא מהני ליה תנאה והיינו דקאמר על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה ואעונה לא מהני תנאה אבל שאר וכסות מיהא לא מחייב לה והשתא כי הוי מורדת תו ליכא טעמא דע"י שהוא חייב לה ג' דהא לא מחייב לה אלא חדא והיינו דקשיא לן אטעמא דר' יוסי בר חנינא דומיא דאידך דמקשי נמי באידך טעמא דמרד דידה דעל ידי שהיא חייבת לו שבעה פוחתין לה שבעה מהכניסה לו עבדים ושפחות דתו ליכא שבע ואיפריכא לה דר' יוסי בר חנינא התם והדר ר' יוחנן מפרש לה כרב הונא דמורדת מתשמיש וטעמא דמילתא משום דצערו של איש מרובה משל אשה כדאמרינן בגמרא דילן צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי א"נ זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ ומיהו בגמרא דילן לא אתפרש טעמא דר' יוסי בר חנינא ונקטי מינה רבוואתא ז"ל דלאו הלכתא כותיה ואפשר דטעמא משום דלדידה איכא למקנס טפי כי מרדה דלאו אורחא מדידיה א"נ אפשר דטעמיה כדמפרש איהו גופיה אע"ג דמקשינן עלה בירושלמי אפשר דקסבר רבי יוסי בר חנינא דקנסא דרבנן מעיקרא הוה מהאי טעמא איידי דחיובא דידה נפיש מדידיה במורדת לגמרי מדהוא מורד לגמרי וכיון דתקון רבנן לא פלוג בתקנתייהו ואפילו במורדת או מורד באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

ובהכי משתני לן טעמא דגמרא דילן אפילו לר"י בר חנינא דהא לדידיה נמי מורדת מתשמיש הויא מורדת ובמורדת מתשמיש ע"כ חיובא דידה נפיש מחיובא דידיה דצא ולמד משוק של זונות וכו'. א"נ זה יצרו מבפנים וכו' מעתה לא פלוג רבנן בתקנתייהו ואפילו במורדת ממלאכה נמי הכי תקון ואפשר דבזה נמי צערו מרובה וצא ולמד מתשמיש כנ"ל וע"כ צריכים אנו לומר כן לשיטת התוספות ז"ל וכדכתיבנא לעיל ורש"י כתב המורדת על בעלה. בגמרא מפרש ממאי. ושוב כתב עוד ג' דינרין. בגמרא מפרש מ"ש הוא מינה דידה. ע"כ. אלמא דטעמא דגמרא אכולהו בין ארב הונא בין ארבי יוסי בר חנינא. ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו דלמ"ד ממלאכה הויא מורדת נפרש דטעמא דמתני' דקתני פוחתין ז' הוא כנגד ז' מלאכות ולמ"ד מתשמיש הויא מורדת הטעם הוא כנגד שבעת ימי השבת דכיון שעונת הטיילין אחת בכל יום ובעבורה מפסיד אותה יפחות לה דינר על כל פעם ופעם אליבא דת"ק ואליבא דר' יהודה שבעה טרפעיקין שהם ג' דינרין וחצי ולא תימא דוקא בטיילין שעונתן בכל יום והצער שלהם בכל יום ויום יפחות זה השיעור שאחר שמצאו חכמים אנשים שעונתן בכל יום אמרו שכל אדם יפחות זה השיעור ע"כ. וכתבו עוד שהמורד על אשתו מוסיף שלש כנגד ג' דברים שהוא חייב לה שארה כסותה ועונתה ואף ע"ג דמ"ד מתשמיש אינו מורד אלא באחד מהם בלבד אפילו הכי כיון שמורד באחד חייבו אותו בשלשה כנגד שלשתם. ע"כ: עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה פי' מתניתין במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה ומצערנא אבל האומרת מאיס עלי דינא אחרינא אית לה. והא דקתני שפוחת והולך עד כדי כתובתה יש בלשון הזה עיקר כתובה ותוספת שהוא תנאי כתובה וקי"ל תנאי כתובה ככתובה ויש בו עוד נכסי נדוניא שאף היא נקראת כתובה כדכתיבנא לעיל אבל היה נראה שאין נכסי מלוג בכלל דהנהו לא מקרי כתובה בשום דוכתא וכדתנן התם מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה דאלמא אין נכסי מלוג בכלל כתובה ועוד מדאיצטריך ר' ינאי לומר בריש פירקין דתנאי כתובה ככתובה לענין מורדת אבל בירושלמי [ה"ח] אמרו מהו למפחת מפרא פורנין דידה ושמעינן מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך וכו' לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרו אפילו לפחות מפרא פורנין דידה פוחת ע"כ. וי"מ דלנכסי צאן ברזל קרו פרא פורנין כדאמרינן לקמן אשה גובה פורנא מהם ולא נהירא לי דא"כ למה להו למפשטה מדר' יוסי הרי הוא בכלל כתובתה אלא ודאי כי הירושלמי סובר שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה לא הוצרך ר' יוסי להוסיף אלא ירושה הבאה אחרי שנפחתו כתובתה ונכסיה כדדייק לישנא דקתני שאם תפול ירושה יחזור ויגבה אבל בנכסי מלוג שכבר היו לה בשעת מרדה אף רבנן מודו והא דלא קתני אלא כדי כתובתה לאו דוקא אלא דנקט דבר הנוהג בכל כי לכל יש כתובה ואין לכל נכסי מלוג כדאיתא בפרקין לעיל והא דאיצטריך ר' ינאי לומר שתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת אינו אלא לדעת רבותינו שבגמרא שמפקיעין כתובתה בפעם אחת לסוף ד' שבתות דהתם כתובתה דוקא אבל לדברי משנתנו שפוחתין והולכין קונסין אותה לפחות מכל נכסיה והא קי"ל כרבותינו כדבעינן למימר בגמרא בס"ד. הריטב"א ז"ל: והרשב"א ז"ל פירש דפרא פורנין היינו נכסי צאן ברזל שלה ופרא הוא שבח כגון פורנא ליתמי בשילהי פרק נערה שנתפתתה כלומר פוחת אפילו מן השבח שלה כלומר משבח בית אביה שהביאה לו בנדונייתה ויש מי שפירש פרא פורנין נכסי מלוג לומר דאפי' לרבנן פוחת מנכסי מלוג שהיו לה בשעה שמרדה שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה אחר שמרדה ואינו מכיר בטעמן וכי מה איכפת להו לחכמים אם נפלו לה קודם שמרדה או לאחר שמרדה כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא וכיון שהוא פוחת מנכסי מלוג שנפלו לה כבר אף מה שנפל לה לבסוף ועודה מורדת תפחות דכל שעתא ושעתא מורדת היא ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה. עכ"ל הרשב"א. ודעת הרא"ה ז"ל דאפילו מנכסי מלוג הוא פוחת ואפילו נתן לה אחד במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה דמדר' יוסי נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא שאין פוחתין כנגד מה שאין לה אבל כנגד כל מה שיש לה פוחתין והכי אמרינן בירושלמי מהו לפחות מן פרא פורנין כו': וכתב עוד ז"ל ומסתברא דהא דפחתינן לה שבעה דינרין לאו שבעה דינרין דמי טובת הנאה בכתובה קאמרי דנפישי להו משבעה דינרין בכתובה גופה אלא שבעה דינרין ממש וכן בנכסי מלוג כשפוחתין לו מהן אין פוחתין לו מהן מלבד הפירות אלא כמות שהן. ואם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן או שמחל לה בעלה פירות נראין הדברים שנותנין לו מהם שבעה דינרין. ואע"ג דהשתא הני שבעה דינרין עדיפי לה טפי מדתנן הכי סתמא שבעה דינרין משמע דלא שני לן בהו כלל דאי לא תימא הכי בשבעה דינרין דכתובה גופה נמי איכא למיפלג בינייהו דהא לא שוו דזמנין דהיא ילדה והוא זקן וראויה שתבא לידי גביית כתובתה ואלו אתו לזבונה בטובת הנאה מזבני מינה טפי. אלא קנסה דידה הוא ולדידה הוא דקנסו רבנן ואף על גב דלדידיה עדיפי ליה הני שבעה דינרין מהני לדידה כולהו שוו להו דהא מסרינן ליה בידיה ואי בעי מגרש לה והוה חזיא למשקל נכסי מלוג וכתובתה ופסדא מינייהו שבעה דינרין לכל שבת ושבת ולפיכך רואין אותה לעולם כאלו נתגרשה והשתא שוו להו כולהו ואע"ג דבדידיה כי הוי מורד תנן מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרין בשבת ולא יהבינן להו לדידה לאלתר אלא לתוס' כתובה התם הוא משום דלא יהיה אלא מתנה דקא יהיב לה אחר מי לא מיקני לבעל לאכילת פירות והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה. הכא נמי חשבינן לה דכוותה ומסתיין דמוספינן לה אכתובתה ולאו למימרא דתיזבין בהו קרקע והכי מוכח לישנא דמוסיפין לה על כתובתה וצ"ת. עכ"ל הרא"ה ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל ושבעה דינרין אלו שבעה דינרין ממש לא שיפחתו מהן דבר השוה היום ז' דינרין כשתמכר בטובת הנאה דכולי האי לא קנסוה רבנן ודעת גדולי המפרשים שמתחילים לקנסה ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהם שבעה דינרין ואם לאו פוחתין מנדוניא ואחר כך מעיקר כתובה ותוספת דבתחלה מנדוניתה בעינן דליקנסה טפי כי היכי דתהדר בה ויש חולקים בדבר ולא נפקא לן מינה מידי דכרבותינו קי"ל. ע"כ:

בתוספות בד"ה פוחתין לה ז' דינרין בירושלמי מפרש כנגד ז' מלאכות וכו' והש"ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמ' כו' עד כאן לשונם. האי מימרא דירושלמי ריב"ח אמרה וא"כ משמע דאזיל לטעמיה דקאמר נמי בשמעתין דמורדת היינו ממלאכה ומש"ה פוחתין ז' דינרין כנגד ז' מלאכות ואע"ג דמסקינן בסמוך דר"י בר חנינא נמי מודה דמתשמיש נמי הוי מורדת מ"מ כיון דסתם מורדת היינו בין ממלאכה ובין מתשמיש ואיכא נמי מורדת ממלאכה לחוד דבהנך תרתי שייך שפיר ז' דינרין נגד ז' מלאכות דנגד תשמיש לא שייך לקנסה בממון אלא בשוטים אלא דלא פלוג רבנן בין מורדת למורדת ומש"ה השוו מידותיהם דאף במורדת מתשמיש לחוד נמי פוחתין ז' דינרין משא"כ לקמן בסוגיא דמה בין מורד למורדת דאיירי רב חייא בר יוסף ושמואל נראה דקיימי אליבא דהלכתא דקי"ל כרב הונא דממלאכה לא הוי מורדת כדמשמע מפי' התוספות בסמוך דמוקי לדר"י ב"ח כריש לקיש ולית הלכתא כוותיה וא"כ שפיר צריך לטעמא אחרינא לחלק בין מורד למורדת ובירושלמי גופא מפרש רבי יוחנן נמי האי טעמא דאמרינן לקמן בגמרא שלנו ואפשר דהתוספות נמי בפירושם דהכא רוצין להכריח מזה דסתמא דתלמודא קאי כרב הונא ולא כריב"ח וכמו שאפרש בסמוך ודו"ק:

בד"ה רב הונא כו' וריב"ח ס"ל כריש לקיש עכ"ל ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דקאמר ריב"ח דמורדת ממלאכה לאו בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ורוצית להתפרנס ממעשה ידיה אלא שהיא עצלנית ואינה רוצית לעשות מלאכה כלל או כדי לצער ולהקניט את בעלה ומש"ה קסבר ריב"ח דפוחתין לה מכתובתה ואין להקשות למה פוחתין לה מכתובתה לא יתן לה הבעל מזונות ונראה שאין זה תקנת הבעל דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו לחזור על הפתחים או שתמות ברעב והיא גם היא יודעת בכך שהבעל יזון אותה בע"כ ובשביל כך לא תחזור בה אלא דנראה דהתוס' ניחא להו לאוקמי לדריב"ח בטעמא דריש לקיש דמש"ה הלכה כרב הונא לגבי דר"י ב"ח וכדמשמע מסוגייא דלקמן דקאמר מה בין מורד למורדת וכמ"ש בסמוך ועוד דלכאורה מסוגייא דשמעתין נמי מוכח כן דמדמקשה בסמוך בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למ"ד ממלאכה כו' א"כ משמע דס"ד דמ"ד ממלאכה ס"ל דמתשמיש לא הוי מורדת לפחות מכתובתה אלא שכופין אותה או שתצא מיד בלא כתובה וה"נ משמע ממאי דמסקינן אלא מתשמיש כ"ע ל"פ כו' א"כ משמע דמעיקרא הוי סבר דמתשמיש פליגי ולפ"ז תיקשי איפכא מאי מקשה הש"ס בסמוך בלישנא קמא אלא למאן דאמר מתשמיש נדה בת תשמיש היא ומאי קושיא דילמא רב הונא נמי מודה דממלאכה הוי מורדת ובתשמיש לחוד פליגי ובהכי שפיר טפי דלא פליגי כ"כ בסברות הפוכות. והשתא א"ש דקתני ואפי' חולה דלאו בת מלאכה היא אפ"ה מיקרי מורדת כיון דמורדת מתשמיש ואפי' נדה דלא הוי מורדת מתשמיש אפ"ה מתקריא מורדת כיון דמורדת ממלאכה אלא ע"כ מדמקשה הש"ס לר' הונא היינו משום דא"א בשום ענין לומר דר' הונא ס"ל דמורדת ממלאכה הוי מורדת כיון דס"ל דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בא"ד דאין נראה שתהא מורדת אלא מהמלאכות המפורשות במתניתין עכ"ל עיין לעיל בדף ס"א בפירש"י בד"ה אבל מוזגת לו הכוס שכתב להדיא דלא כפינן לה בהנך מלאכות אלא דרך עצה טובה השיאוה חכמים א"כ מילתא דפשיטא היא דלא מיתקריא מורדת בשביל הנך ולפ"ז נראה מלשון התוס' כאן דלא פסיקא להו הא מילתא אלא דאפ"ה כתבו דאפי' את"ל דכופין אותה לכך אפ"ה אינה בדין מורדת כיון שאינו מפורש במשנה ועיין במהרש"א ז"ל לעיל ובחידושינו שם בכוונת רש"י ז"ל:

בא"ד דאינה חולה כו' כיון שיכולה לסבול תשמיש עכ"ל והקשה מהרש"א ז"ל דאיכא למימר אע"ג דאינה יכולה לסבול אפ"ה אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' וכתב דיש ליישב ולענ"ד נראה ברור דלא מיקרי פת בסלו בכולה תלמודא אלא היכא שמונע עצמו מחמת איסור דארי' הוא דרביע עליה כדאיתא ביומא במאן הוי ליומא ובסוף פ' שני שעירים לענין מים ומזון שהיו מתקינין להמשלח וכה"ג טובא דכיון שמקבל שכר בזה שפורש וכובש יצרו מיקרי שפיר פת בסלו משא"כ בחולה דלאו בת תשמיש היא כלל כשאינה יכולה לסבול לא מיקרי פת בסלו כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה והאמר רב האומר איני זן כו' וא"ת למ"ד מתשמיש נמי תיקשי כו' וי"ל דהו"מ למימר ולטעמיך עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דמסוגיא דתלמודא משמע דמעיקרא הוה ס"ד דבתשמיש פליגי דמ"ד ממלאכה ס"ל דמתשמיש לא הוי מורדת וע"כ נראה דהטעם בזה כיון דמורדת מתשמיש לא תקנו חכמים להשהותה לפחות מכתובתה אלא דלאלתר יוציא בלא כתובה ומש"ה אם חזרו ונתפייסו ליתא בהאי דינא דמוסיפין ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר א"כ באיני זן ואיני מפרנס נמי אמאי מיקרי מורד להוסיף על כתובתה כיון דעיקר דינו בתחלה שיוציא ויתן כתובה אלא ע"כ דאפ"ה שייך האי דינא להוסיף עד שיגרשנה וכן עד שנתפייס א"כ במורדת מתשמיש נמי אמאי לא הוי מורדת לפחות מכתובתה בעוד שלא גירשה עדיין ומשני הש"ס שפיר דשאני הכא במורד שהדבר תלוי בו לגרש ולאמלוכי ביה בעיא מש"ה מוסיפין על כתובתה בימים שבינתיים מה שאין כן במורדת שהדבר תלוי ג"כ בו שיכול לגרשה בע"כ תו לא שייך האי דינא דפוחתין מכתובתה כלל אלא לאלתר הפסידה כל כתובתה אם ירצה לגרש ואם חזרו ונתפייסו ליתא בכלל פחיתת כתובתה נמצא דכל זה דוקא למ"ד מתשמיש לא הוי מורדת משא"כ למ"ד מתשמיש הוי מורדת לא מצי להקשות כלל דפשיטא דאיכא למימר דכל כמה שלא גרשה מוסיפין על כתובתה כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא מיתיבי אחת לי ארוסה ונשואה בשלמא למ"ד כו' הא דלא קשיא ליה ארוסה בת תשמיש היא או בת מלאכה היא היינו דכיון דהגיע זמנה להנשא והוא רוצה לישא ותהיה בת תשמיש ובת מלאכה והיא מסרבת מתקריא שפיר מורדת מתשמיש וממלאכה מיהו למאי דקיימא לן דארוסה אין לה כתובה אא"כ כתב לה א"כ ע"כ איירי הכא בדכתב לה והיכא דלא כתב לה ע"כ משמתינן לה מיהו היכא דאיכא תקנתא דפחיתת כתובה לא רצו לתקן דמשמתינן לה כנ"ל:

ברש"י בד"ה ה"ג בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר כו' עכ"ל כתב מהרש"א ז"ל דרש"י ל"ג לישנא קמא כלל משום דמסתמא הוי ידע הא דאמר שמואל לקמן אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. אמנם לענ"ד אין זה מדרך רש"י ז"ל לשנות הגירסא בשביל כך דבפשיטות מצינן למימר דלא ידע הא דלקמן והיה נראה בעיני לפרש דהא דרש"י לא גריס לישנא קמא היינו כדפרישית לעיל דמדקאמר לקמן אלא מתשמיש לא פליגי משמע דמעיקרא ס"ד דבתשמיש לחוד פליגי וא"כ תו ליכא להקשות למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש היא דאיכא למימר דמודה רב הונא דממלאכה נמי הוי מורדת דאע"ג דס"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה הוי מורדת בשביל שאר מלאכות דטוחנת ואופה כמו שרצו התוספות לפרש מעיקרא או כאידך פירושא שכתבתי דלא אמרה איני ניזונית אלא שהיא עצלנית וא"כ א"ש דקתני ואפילו נדה אלא דבכל זה לא הונח לי כיון דהתוספות הביאו להדיא גירסא דלישנא קמא ולא השיבו כלום על גירסת רש"י משמע דלרש"י נמי גרסינן להאי לישנא קמא אלא דבלישנא בתרא לחוד היה לרש"י גירסא אחרת דהוי גרס אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו להדיא שכן גרסת רש"י והביא ג"כ פירש"י בזה דקשיא ליה מאי ואפילו נדה כיון דנדה בת מלאכה היא מאי רבותא ע"ש בחידושי הריטב"א וא"כ כיון דבפירושי רש"י שלפנינו נמצא להיפך נראה בעליל שזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל דה"ג אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא וחזר בו רש"י ז"ל מגירסא הראשונה שכתב הריטב"א ז"ל משום דלישנא דתלמודא משמע הכי דמסיק אלא מתשמיש כ"ע לא פליגי משמע דאהא דקשיא ליה מחולה מסיק הכי דחולה הוי מורדת מתשמיש משא"כ קמייתא לא שייך שפיר האי לישנא דאלא. ועוד יש לומר דלא משמע ליה לרש"י כלל שום קושיא מהא דקתני ואפילו נדה דאיכא למימר הא גופא קמ"ל דלא תימא דלא מיקריא מורדת אלא כשמורדת בין מתשמיש בין ממלאכה מש"ה קתני ואפי' נדה דלא הוי מורדת אלא ממלאכה לחוד ואפ"ה הוי מורדת ולעולם דמתשמיש לחוד לא הוי מורדת למאי דס"ד השתא כנ"ל ברור בכוונת רש"י ואין להאריך ודו"ק:

רש"י ד"ה עד כדי כתובתה, אבל אינו משהה לפסוק על הנכסים שנפלו לפענ"ד כן מבואר ג"כ דעת תוס' מדבריהם ריש פרקין ד"ה ולמורדת לר' יוסי לא אצטריך, הרי דלרבנן אצטריך לומר דתוס' כתובה ככתובה לפחות לה מזה דאלו משאר נכסים דידה אין פוחתין, ולאינך שיטות שהביא הר"ן דלת"ק פוחתין ג"כ מנ"מ, צ"ל דמה דאמרינן נ"מ למורדת היינו לדינא דרבותינו דמפסידין לה כל כתובתה ביחד דלדידהו אין מפסידין לה הנ"מ וכן באומרת מאיס עלי דמפסידין לה כל כתובתה ביחד כמו שפירש"י גבי כלתיה דר"ז דבזה תוס' כתובה ככתובה להפסידה. ומזה תמוה לי על הרא"ה בחידושיו דבשמעתין כתב בפשיטות דלת"ק פוחתין גם מנ"מ, ובר"פ אף על פי כתב ולמורדת כלומר שפוחתין לה מן הכל הרי דנקט הנ"מ לענין דרך פחיתה לדינא דמתני' והא אף אם תוס' כתובה לא הוי ככתובה פוחתין מזה דלא גרע מנ"מ דידה, וצע"ג:

תד"ה ר"ה, עיין מה שכתב עליהם הרב רבנא שמואל איידלס זצ"ל ויש ליישב די"ל אה"נ דהאי מקשן סבר דריב"ח ס"ל כר"ל ושפיר הוי מורדת ממלאכה ועדיין לא היה מוכרח דלפי האמת ס"ל כר"ל, לזה דייקי הכי דע"כ מוכח דאין זה סברא כלל לעשות מורדת ממזיגת הכוס, דאל"כ מאי פריך חולה בת מלאכה, ואף דממילא מוכח דהמקשן סבר כר"ל דהא בלא"ה צריך להבין מאי הקשו תוס' דנימא מורדת ממזיגת הכוס מאי רבותא גבי חולה משאר נשים ואיך קתני אפילו חולה ע"כ צ"ל דאה"נ דס"ל כר"ל אבל עכ"פ אם נימא דמשום מזיגת הכוס הוי מורדת מאי פריך דלמא ה"ק ואפי' חולה דליכא גבה רק מזיגת הכוס הוי מורדת ואפי' נדה דליכא משום מזה"כ הוי מורדת משאר מלאכות אע"כ דאין סברא כלל להיות מורדת משום מזיגת הכוס ומוכח שפיר דגם למסקנא ריב"ח כר"ל. אולם הא קשה על הוכחת תוס' דלמא ס"ל דאפילו חולה ואפילו נדה היינו אפילו שהיא חולה ונדה ופריך שפיר חולה בת מלאכה ומשום מזיגת הכוס הא היא נדה, ולכאורה מוכח כן ממה דאמרי' כי פליגי ממלאכה משמע דלא פליגי כלל במתשמיש, ולכאורה קשה דלמא פליגי גם במתשמיש דר"ה דסבר דרק מתשמיש הוי מורדת ומוכח דאפילו בנדה שייך מורדת מתשמיש דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וריב"ח דס"ל דגם ממלאכה הוי מורדת אינו הכרח לכך די"ל דאפי' נדה היינו דשייך דין מורדת במורדת ממלאכה ומשום האי טעמא עצמו מפרש דמורדת גם ממלאכה דסתמא קתני אף בנדות, וכדקתני בברייתא מש"ה אמר דגם ממלאכה הוי מורדת דמשכחת שפיר בנדה, א"ו דאפילו חולה קאי על אפילו נדה שהיא ג"כ חולה ומוכח גם לריב"ח דבנדה מתשמיש הוי מורדת:

בא"ד וא"ת לנקוט פזרא וי"ל דאין אדם דר עם נחש ק"ל דלמ"ד ממלאכה צ"ל דבארוסה מיירי בהגיע זמנה דחייב לזונה ומעשה ידיה שלו, א"כ בממנ"פ אם יכול לכופה וא"י לומר א"נ וא"ע יקשה דלנקוט פזרא דהא לא שייך אין אדם דר דעדיין לא דר עמה ואם יכולה לומר א"נ וא"ע הא לא הוי מורדת וכן בהיפוך במורד הוא בארוסה ואומר איני זן יכפוהו לזון. אך קשה בשומרת יבם מאי שייך מורדת ממלאכה הא אף בחייב לזונה בעמד בדין וברח אין מעשה ידיה שלו כדאיתא בסוגיין דפוסקים מזונות:

גמרא אלא למ"ד ממלאכה מי משועבד לה ק"ק דלמא מורד היינו מתרווייהו ממלאכה ומתשמיש, וצ"ל דלשון וכן משמע דשוו לגמרי להדדי מורד למורדת (ועיין בכתובות דף ד ע"ב ומ"ק דף טו ע"ב דוכן לא צריך ששוה לגמרי) ואולם הא לר"ה הוא בהיפוך דמורדת רק מתשמיש וכן המורד היינו בין מתשמיש בין ממלאכה דהא הטעם דהיא לא הוית מורדת ממלאכה משום דיכולה לומר איני ניזונית וא"ע כמ"ש תוס' משא"כ במורד הוא ממלאכה הוי מורד דהא א"י לומר אני זן ואיני נוטל מע"י וסבור הייתי לומר דמ"ש התוס' דר"ה לשיטתיה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע לא דמה"ט לית לה דין מורדת אלא דבאו ליתן טעם דמנ"ל לר"ה דמורדת רק מתשמיש דלמא גם במרידה ממלאכה תקנו חז"ל לה דין מורדת, והיינו דר"ה לשיטתיה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע ומוכח מזה דמורדת היינו רק מתשמיש וממילא דומי' דהכי וכן המורד היינו ג"כ רק מתשמיש ולא ממלאכה והיינו אף דא"י לומר איני זן מ"מ לא רצו חז"ל להטיל דין מורד משום מלאכה, אבל מה אעשה דלהדי' מפורש בהרא"ש דלר"ה מורד הוא גם ממלאכה באומר איני זן, הרי דלהכי לא שוו אהדדי מורד למורדת ואפשר דבאמת פרכת הש"ס לס"ד דלא אסיק אדעתא דלר"ל דאמר ממלאכה דה"ה מתשמיש, ומ"מ קיימא למסקנא הדין דשייך גבי מורד מרידה ממלאכה באומר איני זן:

אִי לְדִידִי צַיִית, יָתִיב תְּרֵי־סְרֵי שְׁנִין אַחֲרִינֵי נראה לי בס"ד הא דאוותה נפשה שישב עשרים וארבעה שנים מפני כי היתה בחינת רחל הצדקת שהיתה בחינת המלכות שיש לה עשרים וארבעה צרופי שם אדנ־י הנקראים עשרים וארבעה קשוטי כלה, לכך אוותה נפשה ברצונה הטוב שישב ללמוד תורה עשרים וארבעה שנים כנגד עשרים וארבעה קשוטין הנזכר. ועוד נראה לי בס"ד כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים כנגד חג"ת נה"י [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד] ובזה העשרים וארבעה שנים תיקן ששה ספירות חג"ת נה"י אשר בארבעה עולמות אבי"ע [אצילות בריאה יצירה עשיה] שהם עשרים וארבעה ספירות. ודנה בגמרא, אמרו על רבי עקיבה חי ק"ך שנה וארבעים שנה היה עם הארץ וארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד. ואין זה סותר למאמר דהכא דקאמר באותם עשרים וארבעה שנה למד ולימד עשרים וארבע אלפים תלמידים דלעולם אלו העשרים וארבע שנים הראשונים דנקיט כאן המה היו בארבעים שנה האמצעיים ובעת שבא עם עשרים וארבע תלמידים היה בן ס"ד שנה. ומה שאמר ארבעים שנה למד היינו מאחר שבמשך הארבעים שנה היו רבותיו קיימים ולא יבצר מהיות לומר איזה חידוש כל זמן שהם בחיים להכי קאמר ארבעים שנה למד דנקיט כל חלוקה זו של ארבעים שנה בלימוד של עצמו ולעולם באלו הארבעים שנה לימד גם כן לאחרים דאחר שעבר מהם עשרים וארבעה שנים היה לו עשרים וארבע אלף תלמידים. אך אחר ארבעים שנה נפטרו כל רבותיו ולא נשאר אחד מהם ואז הוא לא היה לו ממי ללמוד ומעתה לא היה אלא ללמד לאחרים דוקא ולכך עשה חלוקת ארבעים שנה האחרונים על שם לימוד שהיה מלמד לאחרים ולזה אמר ארבעים שנה לימד.

אָמְרָה לְהוּ (משלי יב, י) "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ". פירוש אין אהבתו עמי אהבה גופנית כדי שאצטרך לקשט גופי לפניו בבגדים נאים אלא אהבתו עמי אהבת נפש כי יודע צדיק שאני בת זוגו בעולם הנשמות ולכן לא אכפת לי אם אתראה לפניו בבגדים אלו.

קָא מְנַשְׁקָא לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ הא דנשקה כרעיה ולא ידיה, לפי פשוטו נראה דכוונה בזה להראות שפלות יותר לפניו כי הדרך לאותם שהם גדולים ביותר נושקים כרעיהם ולא ידם. מיהו נראה לי בס"ד דרך דרש דאמרו רז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא, ו) כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, וכאן רמזה לו היא אוהבת רגליו אף על פי שאין לו ממון להעמידם. ועוד נראה לי רמזה לו שהיא אוהבת אותו בעבור להעמיד ממנו בנים חכמים וצדיקים שדומים אליו דאמרו רז"ל ברא כרעא דאבוה. והנה מלשון הגמרא מוכח דהיא שמעה פתאום בביאתו והלכה להקביל פניו ואם כן קשא איך נגעה בו, דלא היה ימים הרבה בין שמועתה ליום שבא כדי שתספור ותטבול? ונראה לי בס"ד כי הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ולכך כל משך עשרים וארבעה שנה אף על פי שאין בעלה עמה היא טובלת כהלכה בטהרתה כדי לאכול חולין בטהרה. ואפשר שהיה נזהרת ומתכונת לספור ז' נקיים ולטבול טבילה שתהיה ראויה לבעלה אולי יבא פתאום, מאחר דמציירת בדעתה כי ראוי עתה לשוב אליה ולא יתעכב עוד ולכך נזדמן שבעת שיצאה להקביל פניו היתה טהורה שכבר טבלה כראוי.

שָׁמַע אֲבוּהָ דְּאָתָא גַּבְרָא רָבָא לְמָתָא נראה לי בס"ד כשהלך רבי עקיבה ללמוד לא הגיד ולא פרסם עצמו שהוא חתן של כלבא שבוע שלקח בתו ואפשר שהיה כמה תלמידים ששמם עקיבה ולכן לא ידע חמיו ממנו כלל אף על פי שהיה לו שם גדול בעולם ואפשר כשהיה רועה של כלבא שבוע לא היה יודע כלבא שבוע ששמו היה עקיבה כי הוא היה עשיר גדול מופלג בעושר ובצאן ובקר והיו לו רועים הרבה ואינו נותן לב לידע שם כל אחד ואחד. ולכן אף על פי ששמע שיש אדם גדול בתורה ששמו עקיבה לא הרגיש שהוא חתנו וגם בתו אחר ששמעה שלמד בעלה ונעשה חכם גדול לא שלחה לאביה להודיעו שזה החכם הגדול הוא בעלה הרועה כי קבלה על עצמה לסבול צער עניות לשם שמים ולא תגיד לאביה אלא עד שתגיע השעה אשר מן השמים תצא הסיבה שידע אביה הדבר ויתחרט על מה שעשה לה להכלימה וכאשר היה אחר כך.

וְיָהַב לֵיהּ פַּלְגָּא מָמוֹנֵיהּ נראה לי בס"ד חלק עמו לחצאין להורות כי הוא שמח עתה אשר בתו היתה סיבה להשגת תורתו של רבי עקיבה דאז עתה היא פלגא בהדי בעלה בעסק התורה שלו ולכן בא הוא במקום בתו ופלג עמו בממון כנגד מה שצריך רבי עקיבה לחלוק בתורתו לתת לבתו.

בְּרַתֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא עָבְדָא לֵיהּ לְבֶן עַזַּאי הָכִי עיין מה שאמר בתוספות דמכל מקום לא נשאה אלא באירוסין. ובאמת כן היא הסכמת רבינו האר"י ז"ל בקבלתו האמיתית שקבל מפי אליהו זכור לטוב שקדשה בן עזאי ולא בא עליה ובעת שקדשה יהיב בה ההוא רוחא בסוד אור מקיף ונשאר תמיד עמה ומצד זה יש לו קורבה לבן עזאי עם רבי עקיבה וכנזכר בשער הגלגולים הקדמה ל"ז עיין שם.

כִּי הֲוָה תְּלַת שְׁנֵי, מָטָא מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי וכו' יש להבין למה נתעורר לבא אחר שלש שנים ולא אחר שתים? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דחולין (חולין כד.) רבי יוסי אומר צריך שיהיה אדם רואה סימן יפה במשנתו שלש שנים שאז ברור לו שתלמודו מתקיים בידו ולא ישכחנו שנאמר (דניאל א, ה) וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, עיין שם. ולכן כיון שישב ללמוד שלש שנים וראה סימן יפה בלימודו אמר עתה הוא עת מוכשר לראות אנשי ביתי כי אין חשש מן ההפסק שאני מפסיק בתוך הזמן שכבר ראיתי סימן יפה במשנתי שאז תלמודי מתקיים בידי. ושמע אביו וְשָׁקַל מָנָא פירוש כלי זין כמו שפירש רש"י. וְנָפַק לְאַפֵּיהּ להלחם עמו נראה לי שרמז לו עשו נתברך בחרב שהוא כלי זין וביטול שלו הוא על ידי עסק התורה כְּשֶׁהַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב) ואתה בטלת זמן שקבעת לתורה נמצא אתה מגביר כלי זין של עשו.

אָמַר לֵיהּ זוּגָתְךָ נִזְכַּרְתָּ. עיין מהרש"א ז"ל שהיה אביו חושדו שבא להזדוזג וכו'. ודוחק לומר שיחשוד את בנו הצדיק בכך ואדרבה צריך לדונו לכף זכות כאשר חשב הוא! ונראה לי בס"ד כונת אביו להוכיחו דלא יפה עשית שבאתה בערב כפור דאז על ידי כך זוגתך נזכרת בלבך ואיכא חשש קרי וכמו שכתבו הפוסקים על מנהג מקומות שאין מדליקין נר בליל כפור כדי שלא יראה את אשתו ויתאוה לה, וכל שכן אתה שיש לך שלש שנים בדול ממנה בעיר אחרת ועתה בליל כיפור באת לעירה ולביתה ודאי תהיה נזכרת בלבך בלילה זו ואיכא למיחש. ובזה ניחא מה שאמר לו נִזְכַּרְתָּ לשון עתיד ולא אמר זָכַרְתָּ לשון עבר. ועוד נראה לי בס"ד כונת אביו להוכיחו לא יפה עשית אשר באת תוך זמן הקצוב כי קודם שבאת היתה זוגתך עושה הסח הדעת ואינה מצטערת בשביל עונה, אך עתה שבאת היום ותחזור אחר כיפור שאין אתה מקיים עונה עמה נמצא היא בראותה אותך נזכרת את העונה שלה ומצטערת על אשר אין אתה נזקק לה. ולזה אמר לו זוּגָתְךָ נִזְכַּרְתָּ עתה הנאת העונה אשר היתה קודם מסחת דעתה ממנה כיון דאינה רואה אותך. ובזה ניחא שאמר לו נִזְכַּרְתָּ.