מסכת כתובות דף ה׳ עמוד ב׳

יניח אצבעו שהיא שפוייה כיתד:

מ"ט כלומר במאי דומות כיתידות:

אי נימא דמחלקן שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד:

חדא חדא למילתיה קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה:

זו זרת מן הקטנה מודדין זרת של חושן:

זו קמיצה מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה והאצבע וקומץ:

זו אמה מהגדולה מודדין אמת בנין ואמת כלים:

זו אצבע למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו (ויקרא ד):

זה גודל פי' בקונטרס לענין בהן יד דמצורע ואין נראה דאם כן הוה ליה למימר זה בהן ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ונראה דלענין קמיצה קאמר כדתנן (מנחות דף יא.) מוחק בגודל מלמעלה אבל בידו אחרת לא יוכל לעשות דבעינן עבודה בימין:

מהו לבעול בתחלה בשבת אף על גב דתקנו שתהא בתולה נשאת ברביעי מכל מקום אם אירע לו שלא בעל בליל חמישי לא חייבוהו חכמים להמתין עד יום חמישי אחר או עד יום ב' להכי בעי אם מותר לבעול בשבת אם לאו אע"ג דתניא לעיל ומפרישין חתן מן הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה ותניא נמי באידך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא כו' פי' בקונטרס דלא הוה ידע לה א"נ ידע לה ובעי היכי הלכתא דאיכא למימר דפליגי בה ר' יהודה ור"ש ומיהו על כרחך נראה דלא ידע הברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן עוף דאי הוה ידע לה מאי קמיבעיא ליה הא בהא לא פליגי ר' יהודה ור"ש והא דלא פשיט מינה לבסוף משום דמשכח תנאי דפליגי עלה:

דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר טעמא דחבורה לא כפרש"י דפירש בפרק שמונה שרצים (שבת קז:) דחייב משום צובע גבי ח' שרצים דתנא התם נצרר הדם אע"פ שלא יצא וקשה לר"י דבאלו טריפות (חולין מו:) בשמעתא דריאה תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם והשתא התם מאי צובע איכא הא לית להו עור וה"נ מאי צביעה איכא בהך חבורה וכן גבי חבורה דמילה לא שייך צביעה ועוד דעל כרחך לשמואל איכא טעמא אחרינא דבפרק כלל גדול (שבת עה. ושם) קאמר דשוחט לא מחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה אלמא טעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה כדקאמר שמואל התם ורב דאמר התם משום צובע אף משום צובע קאמר ונטילת נשמה אין לפרש דטעמא משום הכחשה שמחלישו ונוטל קצת נשמתו דהכא אין צריך לחלישות האשה ומיהו איסורא דקאמר הכא איכא למימר דהויא דרבנן אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם דאמרינן בפרק ר' אליעזר (שם קלג:) האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה פשיטא מדקא מחללין שבת עליה מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ"ל דחבורי מיחבר ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאין צריכה לגופה דאין צורך להחליש התינוק ונראה לר"ת לפרש דהוצאת דם חשיבה נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וקשה לר"י דאמרי' בפרק כלל גדול (שבת עה. ושם) גבי הצד חלזון והפוצעו וליחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו' ולפי זה אפילו הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה ואומר ר"ת כי דם חלזון שצובעין בו הוא מיפקד פקיד ועל אותו אינו חייב משום נטילת נשמה ועל שאר הדם שמחובר חשיב ליה מתעסק:

לדם הוא צריך ושרי וא"ת והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח וצ"ל שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח פי' ר"ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול ולפירושו לקמן דקאמר דם חבורי מיחבר אי לדם הוא צריך ואסור אף על גב דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דשריא במקום צערא גבי מורסא הכא גבי מצוה אסור ולקמן נפרש הא דפריך ממפיס מורסא לפירושו ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה:

אם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח ושרי פי' דרבי יהודה אית ליה דמקלקל בחבורה פטור אף על גב דפטור אבל אסור מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין וקשה דבגרירה אסר ר' יהודה אע"ג דאיכא תרתי דאין מתכוין ומקלקל נמי הוי כדאמרינן בשילהי פ"ק דחגיגה (דף י.) דמוקי הך דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפי' כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה וטעמא דפטור משום דמקלקל הוי ובפרק י"ט (ביצה כג. ושם) אסר רבי יהודה קירוד אף על גב דאין מתכוין ומקלקל ויש לומר דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה א"נ שלא במקום מצוה נמי היכא דאיכא תרתי שרי וגבי חריץ יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחד וגבי קירוד נמי במה שמוציא דם מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזה:

את"ל הלכה כרבי יהודה מקלקל בחבורה הוא כו' משמע דאי הלכה כרבי שמעון שרי אפילו הוא מתקן כיון דאין מתכוין וקשה דבשילהי פרק ספק אכל (כריתות יט. ושם) אמר לרבי שמעון הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומאי שנא דאין מתכוין פוטר רבי שמעון בחבורה טפי ממתעסק וי"ל דמתעסק שמתכוין למלאכה לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת ומשום הכי חייב לרבי שמעון מתעסק בחבורה כמו מקלקל בחבורה דמחייב רבי שמעון אע"ג דאין זה מלאכת מחשבת ולהכי תלינן ליה במקלקל משום דטעם שניהם דפטורין בשאר מלאכות שבת הוי משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל שאינו מתכוין כלל למלאכה לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין מתכוין כגון גבי כלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין כו' (כלאים פ"ט מ"ה) ותנן נמי נזיר חופף ומפספס כו' (נזיר דף מב.) הילכך בחבורה נמי שרי:

אם תמצי לומר דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי כך גירסת כל הספרים. ואני תמה, איך העלה כך דאי דם מפקד פקיד, דשרי, דהא חזר ואמר אם תמצא לומר לדם הוא צריך, ופתחא ממילא קא הויא, הלכה כר' שמעון או הלכה כרבי יהודה. ולולי שמצאתי הגירסא כן בכל הספרים, היה נראה דלא גרסינן ושרי (כ"מ במאירי), אלא אם תמצא לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ואסור, כלומר אי לדם הוא צריך, עדיין יש לחקור אי הלכה כר' שמעון ושרי או הלכה כר' יהודה ואסור, או דילמאלפתח הוא צריך ואסור לכולי עלמא. כן נראה לי.

או לפתח הוא צריך ואסור כלומר, ואי לפתח הוא צריך לכולי עלמא אסור ואפילו כשתמצא לומר דמקלקל הוא אצל הפתח, דמכל מקום לאו מקלקל גמור הוא, אבל יש בו תיקון קצת שהוא צריך לו ומתקן הוא אצל ביאה, וכיון שיש בו תיקון קצת ונעשית מחשבתו חייב, דלענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, דומה למה שאמרו בפסח שני בפרק אלו דברים (פסחים עג, א), השוחט בשבת לעבודה זרה חייב, כלומר, הואיל והוא מתקן קצת, כדאמרינן התם מאי תיקן, תיקן להוציא מידי אבר מן החי, אלמא, כיון שיש בו תיקון קצת אף על פי שיש קלקול הרבה אצל הבהמה, דבהמה בחייה טפי עדיפא דקיימא לגיזות וולדות ולחלבה, ולגבי שאר איסורין חשבינן ליה מקלקל, כדאיתא בפרק קמא דחולין (ח, א) גבי סכין של ע"ז, לגבי שבת חשבינן ליה כמתקן, משום דמלאכה מחשבת אסרה תורה.

הא דאמרינן אם תמצא לומר לדם הוא צריך ופתחא ממילא הויא איכא למידק, דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (שבת צג, א). והראב"ד ז"ל נשמר מקושיא זו, ופירש: דרוב בקיאין בהטיה ומי שמטה אינו מוציא ואינו נעשה פתח. ואכתי לא ניחא לי, דהא מתכוין הוא לדם וכיון שכן אינו מטה, וכל שאינו מטה דם איכא ופתחא על כרחיה איכא. ושמא נאמר, דאיכא הטיה שמוציא דם בלא פתח, אלא שאין הכל בקיאין בהטיה זו. ומכל מקום, כיון דאפשר דמתרמי ליה הכין לאו הטיה הוא, כן נראה לי (עי' ריטב"א ורש"י ד"ה או כר"ש).

אם תמצא לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח כלומר, ושרי, דכל המקלקלין פטורין (שבת קו, א). ואף על גב דפטור אבל אסור קאמרינן (שבת ג, א), הכא לגבי מצוה שרי לכתחילה. אי נמי לא אסרו מקלקל לכתחילה אלא משום גזירה דאתי לאיחלופי במלאכה, דכוותה במתקן, כגון קורע בחמתו (שבת קה, ב), דאתי לאיחלופי בקורע על מנת לתפור. אי נמי סותר (לא, ב), דאתי לאיחלופי בסותר דכותה על מנת לבנות, דאבל הכא דהיא גופא שרו דמקלקל הוא, ולא אתי לאיחלופי בפתחא אחרינא דעלמא, דלא משמע להו לאינשי שיש בו ענין לבנין כלל, מותר אפילו לכתחילה. אי נמי יש לומר, דשאני הכא דאינו מתכוין וכולי האי לא מחמרינן, דאף על גב דלרבי יהודה שאינו מתכוין כמתכוין, לא חמיר שאינו מתכוין כמתכוין. ואפשר, דשאינו מתכוין לרבי יהודה אינו אלא מדרבנן, ובמקום מצוה התירו. וכן דעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל (תוספות שבת מא, ב ד"ה מיחם), דשאינו מתכוין לר' יהודה אינה תורה אלא של דבריהם. ומיהו אינו מחוור, דבהדיא מוכח בשבת פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלב, ב), לר' יהודה שאינו מתכוין דאורייתא הוא ואפילו במקום מצוה אסור, דאמרינן התם בשר אף על פי שיש שם בהרת, ואקשינן הא למה לי קרא, דבר שאינו מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר. ופריק אביי, הא מני רבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואי אסור משום שבות קאמר ר' יהודה, איצטריך קרא למשרי שבות דרבנן. ואף על גב דרבא אוקמא התם אפילו לר' ישמעאל, משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, מכל מקום לא פליג עליה דאביי באוקמתא דמוקי לה כרבי יהודה.

אם תמצא לומר דם חבורי מחבר, לדם הוא צריך ואסור כלומר, אסור, ואפילו אם תמצא לומר דלדם הוא צריך, דשרי ללישנא דדם מיפקד פקיד, וכל שכן אי לפתח הוא צריך, דאי לפתח הוא צריך הא אמרינן דלעולם אסור ואפילו אם תמצא לומר דדם מפקד פקיד.

או דילמא להנאת עצמו והא דלא אשכח התירא אלא בצריך להנאת עצמו, משום דבמתכוין לדם אף כשתמצא לומר דמקלקל בחבורה הוא ומקלקל בחבורה פטור, מכל מקום איסורא מיהא איכא, כיון שהוא מתכוין לכך, דלא התירו מקלקל במקום מצוה אלא כשאינו מתכוין, אבל במתכוין לא. אי נמי, משום דכיון דרוב אנשים מתכוונים לדם וצריכין לו, מתקן קצת הוא ואסור כמלאכה מחשבת. כדכתבינן לעיל.

איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת פי' בתוספות דתליא בכולהו שמעתתא משום חבורה ומשום פתח פתוח היכא דליכא משום גזירה דבן עוף כגון שכבר עשו הסעודה אלא שהאריך בעילתו עד עכשיו או מפני חולי או מפני שפירסה נדה או מפני טעמי אחריני אף על פי שאמר לעיל ונבעלת בחמישי היינו לומר שכן ראוי לעשותו ותקנו זמן נשואין ביום הגון שיכול להשכים לב"ד אם יוכל לבעול בזמנו לאלתר אבל לא מצינו שכופין אותו לבעול מיד והיינו דלא קפיד דקתני תנא דמתני' אלא זמן הנשואין והא דלא פשטיה כעין מתני' דלעיל דקתני בין כך ובין כך לא יבעול בע"ש פרש"י ז"ל דמתני' לא שמיעא ליה א"נ דקמיבעי ליה הלכה (או) או אין הלכה:

דם מיפקד פקיד או חבורי מחבר פירוש דאי מחבר יש בו משום חבורה וה"ל חובל. ומכאן הקשו בתוס' למאי דפרש"י ז"ל במס' שבת דחיובא דחובל היינו משום צובע וא"כ הכא מאי צובע איכא אלא הנכון כפי' שני שפי' דחובל חייב משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש והיינו דכי הוי דם פקיד לא חיישינן לנטילת הנשמה שאין הדם ההוא אלא כנוס בעלמא ואין זה עושה שום חבורה במקומו ודומיא דאילים בעינן שדם מחבר:

אם תמצא לומר מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסור כך הגרסא בכל הספרים וכן גריס רש"י ז"ל והכי קאמר או לפתח הוא צריך ואסור אבל לא פסקינן ושרי לגמרי דהא היכר בעינן:

אם תמצא לומר לדם הוא צריך הלכה כר"י ואיכא דגרסי לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ותו לא ואין למחוק גרסת הספרים והא דאמר לדם הוא צריך יש מפרשים שלא ילכלך בביאה אחרת ול"נ בטעמא ועוד א"כ הא מלאכה שאינה צריכה לגופא ואמאי ה"נ כאידך לישנא היכא דהוי כחבורה לכך יש לפרש לדם הוא צריך להראות שהיא בתולה:

הלכה כרבי יהודא או הלכה כר"ש דאמר דבר שאין מתכווין מותר והק' רש"י ז"ל והא פסיק רישיה ולא ימות הוא ופריק הא פרכינן לה לקמן ומשני יש בקיאין בהטיה ואין הדם יוצא ואין פתח נפתח עם דם ואין משמע הלשון הזה דבעיין מיירי בבקיאין בהטיה אין כאן דבר שאינו מתכוון וליכא למימר פתח ממילא קא הוי אלא דכיון שיש בקיאין בהטיה שאין בו דם ואין בו פתח ואפילו שיזדמן כך אין זה פסיק רישיה ולא ימות דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצד רחוק לא חשוב פסיק רישיה ולא ימות ולשון פסיק רישיה מוכרח כך. ואם תמצא לומר דהלכה כר' יודא דאמר דבר שאינו מתכוון אסור מקלקל הוא בחבורה אצל הפתח ושרי וא"ת והרי כל המקלקלים פטורים פטור אבל אסור הוא וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא שהוא דבר שאינו מתכוון ומהא אפילו לרבי יהודא מותר לגמרי ולפי"ז מה שאוסר רבי יהודא בגרירת מטה כסא ושולחן וספסל הוא בבית שאין נעשה שום קילקול. והשר תירץ דשאני הכא דאיכא צורך ומשום הכי שרי לרבי יהודה י"ג דהאי כלישנא קמא:

ואת"ל מקלקל אצל הפתח במקלקל הלכה כרבי יהודא או הלכה כמ"ש ורש"י אמר דלא גרסינן ליה דבהדיא מוכח פרק שמנה שרצים דלא נחלקו ר"י ור"ש אלא במקלקל בחבורה או בהעברה והאי לישנא דדם מיפקד פקיד ליכא חבורה ואפילו ר"ש מודה דפטור ויפה כיון ז"ל:

במקלקל הלכה כרבי יודא ושרי או הלכה כר"ש פי' הלכה כרבי יהודא דאמר מקלקל בחבורה פטור ושרי או הלכה כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ואסור וא"ת כיון דס"ל להנאת עצמו הוא צריך ופתח ממילא היי דבר שאינו מתכוין לר"ש ושרי וי"ל דבעיין השתא למ"ד הלכה כר"י בדבר שאינו מתכוון דעלה קיימינן השתא:

ואצבעותיו של אדם יחדה תורה לכל אחד מהם ענין בפני עצמו גודל לבהן יד של אהרן ושל מצורע אצבע למתן דמים של חטאת שכתוב בו באצבעו אמה שמודדין עד חדה אמה של בנין ואמת הכלים קמיצה שממנה מתחילים לקמוץ והוא שחופה שלש אצבעותיו על פס ידו קמיצה ואמה ואצבע וקומץ וחופן זרת שממנו מתחיל למדוד זרת של חשן ומכל מקום דרך צחות דרשו מפני מה אצבעותיו של אדם משופין כיתדות שאם ישמע דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו:

דם הבתולים נסתפק לחכמים אי מיפקד פקיד אי חבורי מיחבר וענין מיפקד פקיד ר"ל שהדם כנוס ועומד בפקדון מוכן לצאת ואינו נבלע בדפני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ואין בביאה אלא שפותחין לפניו ויוצא וחבורי מיחבר ענינו שהוא נבלע בדפני הרחם ואינו יוצא אלא על ידי חבורה שהדופן נקרע ומתפרק מחברו והדם יוצא ומכל מקום לאי זה צד שיהיה מותר לבעול לכתחלה בשבת הן למי שכנס בערב שבת שהרי אף זה מותר לדעתנו ואף לשיטת שאר מפרשים אם מכל מקום עבר וכנס הן למי שכנס ברביעי ונשתהא ולא בעל שאם תאמר מיפקד פקיד אין כוונתו אלא להוציא את הדם וזהו שאמרו לדם הוא צריך ואין זה אלא כמפיס מורסא להוציא ממנה ליחה שהוא מותר ואין אומרין שלפתח הוא מתכוין ושיהא אסור משום בונה על הדרך שאמרו במפיס מורסא שאם לעשות לה פה להיות האויר שולט בה או לשים הנעורת בתוכה כדי שלא תסתם חייב אלא לדם הוא צריך והפתח מאליו הוא בא ובלא כונה ודבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה אין כאן שאיפשר בהטייה ואין הדם יוצא ולא פתח נפתח ואף למי שאינו בקי בהטיה איפשר שיזדמן כן במקרה ואף לדעת האומר דבר שאין מתכוין אסור אע"פ שאין אנו צריכין לה מותר שמקלקל הוא אצל הפתח שהבתולה חשובה יותר מן הבעולה ומקלקלין פטורין ובמקום מצוה ובשאין מתכוין מותר ואע"פ שחובל יצא מן הכלל הואיל ומיפקד פקיד אין כאן חובל ומתוך כך אין גורסין כאן ואם תמצא לומר מקלקל הוא הלכה כר' יהודה ר"ל שפוטר בכל מקלקל או כר' שמעון ר"ל שמוציא מן הכלל חובל ומבעיר שהרי לדעת מיפקד פקיד אין כאן חובל וחכמי האחרונים שבספרד גורסין כן ונדחקין לפרשה בדברים שאינן נראין ואל תדחוק עצמך בכך:

ונשוב לדברינו והוא שאף אם תאמר חבורי מיחבר מותר שכל שאנו אומרים חבורי מיחבר אין אומרים בו לדם הוא צריך ר"ל שכונתו להוציא הדם הואיל ואינו יוצא אלא על ידי חבורה אסור אלא אין כונתו אלא להנאת עצמו ודם מאליו הוא בא ובלא כונה ודבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה אין כאן כמו שביארנו ואף לדעת ר' יהודה שאומר דבר שאין מתכוין אסור בזו מותר מפני שהוא מקלקל והרי הוא סובר שכל המקלקלין פטורין ואף חובל ומבעיר הא לר' שמעון שמוציא חובל ומבעיר מן הכלל אתה צריך לבא בהיתר זה מטעם שאין מתכוין והרבה מפרשים טרחו גם כן בדין דבר שאין מתכוין ובדין פסיק רישיה ובדין מקלקל וכבר ביארנו הכל במסכת שבת:

בד"ה מהו לבעול כו' א"נ ידע לה ובעי היכי הלכתא דאיכא למימר דפליגי בה ר"י ור"ש כו' עכ"ל מיהו למאי דבעי למימר את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא כו' קשה אכתי מאי קמבעיא ליה דע"כ מתקן הוא דאי מקלקל הוא א"כ הך ברייתא דאסור לבעול כמאן אתיא ויש ליישב דאגב אידך האיבעיא מיבעיא ליה נמי הך וק"ל:

בד"ה דם מיפקד כו' ועל שאר הדם שמחובר חשיב ליה מתעסק עכ"ל ודקאמר כל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו' עיין פירושו בחידושינו בפרק כלל גדול ודו"ק:

בד"ה לדם הוא צריך כו' וצריך לומר שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח כו' עכ"ל ודברי רש"י שפי' בזה כאן וא"ת פסיק רישיה וכו' ומשנינן יש שבקיאין בהטייה ואין דם יוצא כו' אין לו מקום כאן אלא לאידך איבעיא דאת"ל חבורי מיחבר כו' אבל להך איבעיא דקאמר לדם הוא צריך ושרי לא יתיישב אלא כמ"ש התוס' שיכול להוציא דם כו' וק"ל:

בד"ה את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח ושרי פי' דר"י אית ליה דמקלקל בחבורה פטור אע"ג כו' עכ"ל מהרש"ל הבין מדבריהם אלו במה שכתבו גבי מקלקל אצל פתח מקלקל בחבורה שהתוס' אית להו כגרסת הספרים שמחק רש"י ואין להאריך בדחוקיו ואין זה אלא דברי נביאות בדברי התוס' אבל הנראה דודאי להאי לישנא לגבי פתח ה"מ למנקט מקלקל סתם ולכ"ע אלא משום דדבריהם אלו אזלן נמי לאידך לישנא דדם חבורי כו' וליכא למנקט שם אלא משום קלקול דחבורה דפטור לר"י ומלתא דפסיקא לתרתי לישנא נקטי וק"ל:

זו זרת פרש"י ז"ל אצבע קטנה ושל אחריה קמיצה ושאל מורי יצ"ו קמיצה ואמה לא היו צריכין ליחלק והיינו משערין אמה כשיעור האורך ויש לדחוק לא היה הדבר נאה שיהיו שנים אלו מחוברין והשאר מחולקין וי"מ זו זרת השניה לאצבע קטנה כי ממנה עד אגודל יש כמו שיש מאצבע קטנה עד אגודל זו קמיצה אצבע קטנה שהוא מוחק בה את הקמיצה מן הצד ולפי' זה כולהו מפלגי מהדדי לצורך אך תימא הוא אמאי חשיב להו שלא כסדרן. שיטה ישנה. ובתוס' הקשו נמי אמאי דפרש"י ז"ל זה גודל לענין בהן יד דמצורע דאפי' לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ורש"י ז"ל תירץ כל זה במאי דכתב ז"ל חדא חדא למלתא. קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואפי' בצרכי גבוה. ע"כ. פי' לפי' נשמר ז"ל שלא נפרש דמאי דקאמר תלמודא כל חדא וחדא וכו' היינו הקדמה למאי דפריך דאמר מר זרת וכו' ואין כאן קושיא אלא זו דאמר מר וכו' דא"כ קשיא קושיית התוס' אמאי חילק גודל וקשיא נמי קושיית השיטה דאמאי חילק קמיצה מאמה אלא ה"פ כל חדא וחדא וכו' פי' היא גופא קושיא היא דקא פריך דכל אחת יש בה צורך להדיוט ומחכמת הבריאה שהיו מחולקין לצורך העולם ואף לצורכי גבוה יש צורך בקצת חילוקן וזאת הקו' דלגבוה היא לסניף בעלמא והשתא ניחא כנ"ל:

אבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת הקשו בתוס' דהא תקנו שתהא בתולה נשאת בד' והא כתיבנא לעיל שתלמידי הרב ר' יונה ז"ל תירצו דמיירי במקום שב"ד קבועין בכל יום ולא נהירא לרב ר' יונה דאכתי איכא אקרורי דעתא בשתי לילות ויום אחד ותירץ דמיירי במקום שאין ב"ד קבועין כלל אלא כשאדם יש לו תביעה אצל חבירו לוקח בני אדם ומודיע להם ובוררין להם ב"ד ובכה"ג ליכא למיחש לאקרורי דעתא שאם לא ימצא בתולים למחר ביום שבת יזמין זקני העיר וכו' וכדכתבינן לעיל ואכתי לא נהירא לתוס' ז"ל דמשמע דהא בעיא קאי עלה דמתני' דומיא דבעיא דלעיל דאבעיא להו בתולה נשאת ונבעלת וכו' דאי לא תימא הכי ה"ל למבעי הך בעיא קודם אידך דלעיל משום דקאי הך בעיא אמאי דקאמר רב שמואל בר יצחק לעיל לא שנו אלא מתקנת עזרא וכו' ובשיטה ישנה תירצו דמשום אקרורי דעתא ליכא כגון שכבר התחיל לבעול ומצא פתח סתום ופירש ע"כ. וכיוצא בזה אמרינן לקמן גבי הא דמותיב רב חסדא מדתנן תנוקת שלא ראתה וכו' ואמרו מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל וכו'. ופרש"י ז"ל מאי לאו הנך ארבע וכו' ושמעינן מינה דמותר לבעול בחבורה בשבת ע"כ. דוק ותשכח. ובתוס' תירצו דאע"ג דבתולה נשאת בד' מ"מ אם אירע לו שלא בעל בליל ה' לא חייבוהו חכמים להמתין עד יום ה' אחר או עד יום ב' ומכל מקום לכתחלה בעי לבעול בליל ה' וכדאמר לעיל בתולה נשאת בד' ונבעלת בה' ועוד משום אקרורי דעתא אלא דהכא מיירי כגון שאירע לו אונס שחלה או שפירסה נדה או אונס אחר וא"כ לשון לבעול לא דייק שפיר דמשמע דלכתחילה מצי לעכב מלבעול עד ליל שבת וי"ל דה"ק אם מותר לבעול או לא וכגון שנתעכב על ידי אונס וכדכתיבנא. עוד הקשו בתוס' דתפשוט מדתניא לעיל מפרישין החתן מן הכלה ליל שבת תחילה מפני שהוא עושה חבורה ותניא נמי באידך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש וכו' ורש"י ז"ל תירץ דלא הוה ידע לה א"נ ידע לה ובעי היכי הלכתא משום דאיכא למימר דפליגי ר' יהודה ור"ש מכל מקום קשה להו לתוס' ז"ל אי הוה ידע ברייתא דחיישא שמא ישחוט בן עוף מאי קא מבעיא ליה אי הלכתא הכי לא אשכחנא מאן דפליג אהך טעמא ונראה עיקר דלא הוה ידע להו והא דלא פשיט מנייהו תלמודא משום דלבסוף משכח תנאי דפליגי בה. ולתירוץ שיטה ישנה דכתבינא לעיל מההיא דשמא ישחוט בן עוף אין קושיא כלל דכיון דכבר כנס ובעל הרי עשה סעודתו ותו ליכא סעודה כלל אבל לשיטת התוס' ז"ל קשיא דזמן סעודה לכל היא לילה של בעיל' וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל ואם היינו מפרשים דבלא אונס נמי יכול אדם להתעכב מלבעול עד אי זה יום שירצה דלא התקינו זה חכמים אלא שתנשא בד' משום דרוב העולם כשנושאין בועלין ולא שכיח מי שהתעכב מלבעול ובמילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן הילכך היינו יכולין לומר שכבר עשה הסעודה בשעה שכנס אבל השתא דפירשו התוספות ז"ל דמשום אונס נתעכב מלבעול הילכך כשינצל מהאונס ויבעול יעשה סעודה. ובר מן דין ומן דין לא ידעתי מאי קשיא להו להתוספות דאיכא למימר דלא קשיא ליה לרש"י ז"ל אלא ממתני' דלעיל דקתני מפרישין החתן מן הכלה ליל שבת שבתחילה מפני שהוא עושה חבורה אבל מאידך מתניתא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול וכו' לא קשיא ליה אלא משום דקתני לא יבעול לא בע"ש מיהו לא מכרעא מילתא דנימא דטעמא הוי משום שמא ישחוט בן עוף ואע"ג דקאמר לעיל השתא דאתית להכי וכו' היינו לדעת אביי ומיהו אכן לא קי"ל הכי וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל כמו שכתבו תלמידיו ז"ל דבע"ש ליכא למיחש לבן עוף וכדכתיבנא לעיל תדע דקתני אידך מתני' ומפרישין כו' מפני שהוא עושה חבורה טעמא משום חבורה אבל משום בן עוף לא חיישינן וכ"כ הרמב"ן וכדכתיבנא לעיל ויש לתרץ הנך תרתי מתנייתא דגזרת שמא ישחוט בן עוף איתא אפי' באלמון שנשא אלמנה ובביאה ראשונה וברייתא דמפרישין מיירי בבתולה ואידך ברייתא דבין כך ובין כך מיירי אפי' באלמון שנשא אלמנה והא דלא נקט ברייתא דמפרישין טעמא דבן עוף משום דבעי לאסור אפי' היכא דליכא סעודה כגון שכבר עשה סעודה כך יש לתרץ הנך תרתי מתנייתא ומיהו לא מכרעא מילתא כדי לאקשויי על רש"י ז"ל ואם תקשי היכי מצינן למימר דידע שפיר ברייתא דמפרישין אלא דבעי הלכה או אין הלכה והא ללישנא קמא דאת"ל דם מפקד פקיד בועלה ואזיל ואילו בברייתא דמפרישין קתני בהדיא מפני שהוא עושה חבורה ויש לומר אף על גב דדם מפקד פקיד כיון דאיכא למימר לפתח צריך ומתקן הוא אצל הפתח הלכך שפיר מצינן למקרי חבורה כנ"ל. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מהו לבעול בתחילה וכו' פי' בתוס' תנינן בכולה שמעתין משום חבורה ומשום פתחא היכא דליכא גזרה משום דבן עוף כגון שכבר עשה סעודתו אלא שהאריך בעונתו עד עכשיו או מפני חולי או שפירסה נדה או מפני טעם אחר כי אעפ"י שאמר לעיל נבעלת בה' היינו שכן ראוי לעשות ותקנו זמן נשואין ביום הגון שיוכל להשכים לב"ד אם יבעול לאלתר בזמנו אבל לא מצינו שיכופו אותו לבעול מיד והיינו דלא קתני תנא במתני' אלא זמן נשואין והא דלא פשטינן בעיין ממתני' דלעיל דקתני בין כך ובין כך לא יבעול בע"ש פירש"י ז"ל דמתני' לא שמיע להו א"כ מבעיא ליה הלכה או אין הלכה ע"ש: וז"ל הרא"ה ז"ל תימה והא מתניתא היא בהדיא לא יבעול בע"ש ולא במ"ש וכ"ת הלכה או אין הלכה מבעיא לן וההיא דלמא ר' יהודה ולית הלכתא כותיה והא אנן ללישנא קמא מספקא לן אי שרי ואפילו לרבי יהודה וא"כ הא מתניתא דאסר מני ונראה לומר דברייתא לא שמיע להו ובדין הוה דהוה לן לאתויי עליה אלא דעדיפא לן לאקשויי מהני מתני' דתנוקת וחתן טפי ממתנית' דדילמא לאו מתרצנא ולבסוף אסיקנא דתנאי היא ותו לא קשיא כלל. ע"כ: וז"ל הרמב"ן לקמן בסוף שמעתין אסיקנא דמותר לבעול לכתחילה בשבת ואי קשיא לך הא איכא משום גזרת בן עוף לא תיקשי דהיכא דכבר נשאה ועשה סעודתו קאמרי' א"נ דלית להו בע"ש משום גזרת בן עוף. ואם תאמר הא תניא לעיל לא יבעול בתחילה בשבת מפני שהוא עושה חבורה איכא למימר ההיא ר' יהודה היא והלכה או אין הלכה קמבעיא לן כך פירש"י וק"ל והא אפי' לר' יהודה נמי איבעיא לן בגמרא ורב נמי דס"ל דר' יהודה שרי וי"ל כיון דתנאי פליגי בה דרך ברייתא אחריתי אבעיא להו הלכה כמאן דרב סבר כת"ק ורבנן לא ר' יהודה ולא ר"ש אלא בהנך סברא דלעיל פליגי ואפשר דברייתא לא שמיע להו לרבנן דגמ' ומ"ה אבעיא להו אפי' לרבי יהודה כלשון הראשון שכתב רש"י ז"ל. ויש מי שפירש דהא דאמרינן לעיל מפני שהוא עושה חבורה חבורת בן עוף קאמר ואבעיא לן היכא דאטריח מעיקרא ולאו מלתא היא. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ואל תתמה על פי' זה דהא אמרינן לקמן מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' ופירושו חבורה של שחיטת בן עוף ולקמן אכתוב לשון הרשב"א בס"ד:

דם מיפקד פקיד איסור חבורה פרש"י ז"ל בח' שרצים שחייב משום נטילת נשמה ולשון אחר פי' משום צובע שצובע העור במקום שנצרר הדם ושאר שקצים ורמשים פטור דלית להו עור ולא שייך בהו צביעה וקשה להך לישנא דצביעה מהא דאמרי' בפ' אלו טרפות [חולין מו ב'] ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וכיון דלית להו עור אפי' יצא מהם דם מאי צביעה שייך בהו ואפשר דיש להן עור אלא שעורן דק וכן כתב רש"י ז"ל התם בחולין ומיהו אכתי קשיא דהכא בהאי חבורה מאי צביעה שייכא בהו ואפי' שייכא צביעה כדי להראות שהיא בתולה ע"י הסדינין או בשרה צבוע מדם א"כ למה לי טעמא אי מפקד פקיד אי חבורי מחבר ובקונטריסין מצאתי שתירצו שדעת רש"י ז"ל שאין שייך צביעה אלא בדבר שיש בו טורח ואומנות כגון שעושה חבורה שיש בו טורח אבל כשהוא מפקד פקיד אין בו טורח ואף על פי שדם חילזון דמפקד פקיד וחייב משום צובע היינו משום דדם חילזון אע"פ שהוא מפקד פקיד יש בו אומנות שצריך להוציאו והוא בחיים כי אז הוא יותר טוב ע"כ. ועוד הקשו בתוס' דגבי מילה נמי אמרינן בפ' ר' אליעזר דמילה [שבת קלג ב'] האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעבירין ליה ופריך פשיטא מדמחללים עליה את השבת מהו דתימא מיפקד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר מה צביעה שייכא באותה חבורה ומדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת אין ראיה דלא איצטריך משום הוצאת דם אלא להתיר תלישת בשר דחייב משום תולש כדאמרינן בשבת גבי צפורן שלא פירש דחייב חטאת אם נטלו בכלי ומ"מ קשיא מההיא דפ' ר' אליעזר דמילה דלא שייך צביעה גבי חבורה דמילה. ויש מתרצים דה"ק רש"י ז"ל אף משום צובע ומיהו קשיא דבר"פ כלל גדול קאמר שמואל דשוחט לא מחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה ואף ע"ג דבשוחט איכא נטילת נשמה ממש והכא ליכא למימר כן מכל מקום ע"כ צריך אתה לומר לשמואל דאיכא טעמא אחרינא דלשמואל ליכא למימר צובע כלל לכך נראה דטעמא דנטילת נשמה עיקר וח' שרצי' כיון שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא נעקר ממקומו ואיכא חבורה אלא שהעור מעכבן אבל שאר שרצים שאין להם עורות אם נעקר הדם היה יוצא מיד הילכך לא שייך חבורה בהן עד שיצא הדם ורב דאמר התם בפ' כלל גדול משום צובע קאמר דוקא התם חייב משום צובע משום דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כדאמרינן התם והך נטילת נשמה ליכא לפרושי טעמא משום הכחשה שבמה שמכחישו ומחלישו נוטל קצת נשמתו דתינח גבי שרצים דאיכא חיובא דהויא מלאכה הצריכה לגופה דצריך להחליש השרץ וכגון שהוא רודף אחריו אבל הכא אין צריך להחליש א"כ ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף ע"ג דלר"ש מתעסק בחבורה חייב ומקלקל בחבורה חייב וכדמייתי התוס' לקמן ומלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה נמי ליחייב י"ל דהיינו דוקא כשהוא מתקן והכא מקלקל הוא שמחליש כח האשה ולר' יהודה נמי דחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו אלא כמתקן והכא מקלקל הוא וכדכתיבנא והדרא קושיא לדוכתיה וכתבו התוס' דהך דהכא יש לתרץ דאיסורא דקאמר הכא דהויא דרבנן משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ומצאתי בקונטריסין דהקשו על זה דא"כ לפי' דאיכא דאמר דקאמרי את"ל הלכה כר' יהודה לפי מה שאמרנו דמשצ"ל הויא דרבנן למה אינו שואל אם הלכה כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה אי כר"ש וי"ל דפשיטא כיון דהלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון כ"ש דהלכה כמותו במשצ"ל אבל אכתי קשה מאי דקאמר דאיכא דאמרי את"ל הלכה כר' יהודה ואם מתקן הוא אסור ואמאי אסור והאיכא איסורא דרבנן ויהיה מותר כי בדבר שאין מתכוון ליכא אלא איסורא דרבנן ומשצ"ל נמי איכא איסורא דרבנן וא"כ יהיה מותר וכן לר"ש נמי כשאמר הספר מקלקל בחבורה הוא ואסור לר"ש לפי' את"ל הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון אמאי אסור והאיכא תרי איסורי דרבנן דבר שאין מתכוון שאסור מדרבנן אפי' לר' יהודה ומשצ"ל דאסור מדרבנן ויש לומר דאליבא דר' יהודה לא קשיא דהא ס"ל לר' יהודה דהיכא שהוא מתקן במשצ"ל חייב ולא נשאר אלא שאינו מתכוון והוא צד אחד וגם אליבא דר"ש אינו קשה דמדקאמר מקלקל הוא וחייב משום דמקלקל בחבורה וא"כ משמע דתלמודא סובר במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה דהיכא שהוא מתקן חייב. עכ"מ בקונטריסין. והאריכו בלי צורך ומ"מ הקשו בתוס' דגבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם דאמרי' בפ' ר' אליעזר דמילה האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעברינן ליה פשיטא מדקא מחללין שבת עליה מהו דתימא דם מפקד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא משצ"ל דא"צ להחליש התינוק והא כתיבנא דמדאיצטריך קרא להתיר מילה אין ראיה וכדכתיבנא לעיל ואין להקשות דמהאי דר' אליעזר דמילה אין ראיה דדילמא כר"י אתיא דמחייב במשצ"ל דא"כ לא הו"ל לאקשויי פשיטא אלא הול"ל דאתיא כר"י וקמ"ל לאפוקי מדר"ש ומדלא קאמר הכי ש"מ דלא אתיא כר"י וכן תירצו בקונטרס. ונראה לר"י שיציאת דם חשיב נטילת נשמה שהדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וק' לר"י דאמרי' בפ' כלל גדול [שבת עה א'] גבי הצד חילזון והפוצעו לחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה ולפ"ז דיציאת דם חשיב נטילת נשמה מאי משני הרי מ"מ לדם הוא צריך ואפי' הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה ולאידך פירושא דהכחשה ניחא דאינו צריך להכחשתו והקשו בקונטרס דאפי' לפי' דהכחשה קשה דמאי משני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ומותר דהא לר"ש אית ליה מתעסק בחבורה חייב ותירצו דלא מחייב ר"ש במתעסק בחבורה אלא כשהוא מתקן אבל פוצע חלזון מקלקל הוא דכל זמן שהוא שלם יותר טוב הוא שאז הדם שלו הוא טוב לצביעה ע"כ. ומכל מקום קשה להך פי' ותירץ ר"ת כי דם חילזון שצובעין בו הוא מפקד פקיד ועל אותו אינו חייב משום נטילת נשמה ועל שאר הדם המחובר חשיב ליה מתעסק. וכן כתב הריטב"א דהנכון חובל חייב משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכי הוי הדם פקיד לא חשיבא נטילת נשמה שאין הדם ההוא אלא כנוס בעלמא ואינו עושה שום חיות במקומו ודומיא דאילים מאדמים בעינן שהדם הוא מחובר. עד כאן:

ואת"ל דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי כך גי' כל הספרים ואני תמה איך העלה כך דאי דם מפקד פקיד דשרי והא חזר ואמר את"ל לדם הוא צריך ופתחא ממילא קא הויא הלכה כר"י או הלכה כר"ש ולולא שמצאתי הגירסא כן בכל הספרים היה נראה דלא גרסינן ושרי אלא את"ל דם מפקד פקיד לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ועדיין יש לחקור אי הלכה כר"ש ושרי או הלכה כר"י ואסור או דילמא לפתח הוא צריך ואסור לכ"ע כנ"ל. הרשב"א ז"ל. והריטב"א כתב וז"ל את"ל דדם מפקיד פקיד לדם הוא צריך ושרי או לפתח הוא צריך ואסור כך הוא הגי' בכל הספרים וכן גרש"י ז"ל וה"ק לדם הוא צריך ואפשר דשרי או לפתח כו' ואסור אבל לא פסקינן דשרי לגמרי דהא הדר ובעי את"ל לדם הוא צריך הלכה כר"י ואיכא דגרסי לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ותו לא וא"צ למחוק גי' הספרים ע"כ. ואם תשאל כיון דלא פסיקא לן אכתי היכא דלדם הוא צריך אי אסור או שרי אמאי קתני ליה מעיקרא וגירסת הרשב"א ניחא שפיר טפי. תשובתך דע שרש"י כתב לקמן גבי הא דאמר הלכה כר"י או כר"ש וז"ל וא"ת ופסיק רישיה ולא ימות הוא הא פרכינן לה לקמן ומשנינן יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואין פתח נפתח הלכך לאו פסיק רישיה הוא כו'. ע"כ:

וכתב הריטב"א וז"ל ואין פי' להלשון הזה דבעיין מיירי בבקיאין בהטייה דא"כ אין כאן דבר שאין מתכוון וליכא למימר פתחא ממילא קא הוי אלא ה"ק דכיון שיש בקיאין בהטייה ואין בו דם ולא פתח ואפשר שיזדמן זה אין כאן פסיק רישיה כו'. דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפי' בצד רחוק לא חשיב פסיק רישיה ולשון פסיק רישיה מוכיח כן. ע"כ:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל הא דאסיקנא מותר לבעול בתחילה בשבת אומרים רבני צרפת ז"ל שלא התירו אלא למי שהוא בקי בהטייה בלבד אבל מי שאינו בקי אסור והכי משמע בסוגית הגמרא דר"ש שהתיר לבעול בתחלה בשבת מטעם דבר שאין מתכוון מותר לא התיר אלא למי שהוא בקי בהטייה אבל מי שאינו בקי אסור דכיון דאינו בקי אי אפשר שלא יעשה חבורה ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה כו'. והרמ"ה ז"ל כתב סתם מותר לבעול בתחלה בשבת ולא חילק בין בקי בהטייה ללא בקי וכן דעת הרי"ף ז"ל. ודעת מורי הרב נ"ר נוטה כמו השיטה הראשונה. ע"כ: והתוספות ז"ל כתבו הכא וז"ל לדם הוא צריך ושרי ואם תאמר והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח וצריך לומר שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח עד כאן. פירוש לפירושם קשיא להו אמאי דתירץ רש"י ז"ל דכיון דלדם הוא צריך אינו מטה וכל שאינו מטה דם איכא ופתחא על כרחיה איכא ותירצו בתוספות דצריך לומר שיכול להוציא הדם וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמרינן את"ל לדם הוא צריך ופתחא ממילא הויא איכא למידק דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות והראב"ד נשמר מקושיא זו ופירש דרוב בקיאין בהטייה ומי שמטה אינו מוציא דם ואינו נעשה פתח ואכתי לא ניחא לי דהא מתכוון הוא לדם וכיון שכן אינו מטה מחמת דם וכל שאינו מטה דם איכא ופתחא על כרחיה איכא ושמא נאמר דאיכא הטיה שמוציא דם בלא פתח אלא שאין הכל בקיאין בהטייה זו ומכל מקום כיון דאפשר דמתרמי ליה הכין לאו פסיק רישיה הוא כנ"ל. ע"כ:

ובזה יש לי לתרץ ולומר דלהכי קאמר תלמודא מעיקרא לדם הוא צריך ושרי לתרוצי דלא הוי פסיק רישיה כו'. ואסיר אלא דשרי משום האי טעמא ולכך תפשוט מ"ש התוס' ז"ל הדבור הכא ולא לקמן במקום דקשיא ליה לרש"י וקל להבין. ולקמן בדוכתיה נתרץ מאי דקשיא להו לתוספות על פרש"י ז"ל בס"ד. ובשיטה ישנה פי' לדם הוא צריך דכל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין ע"כ. והשתא להאי פירושא ניחא קושית התוספות דאינו צריך להוציא הדם ולא חפץ בהוצאת דמיה אלא דניחא ליה ברבוי בניה מפני שבניה הם מרובים ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה וגם לזה הפי' אפשר לתרץ קושית התוס' שאינו חפץ שיצאו אלא חפץ לידע שהיא בתולה לבד ואם היה אפשר לידע שהיא בתולה בלא הוצאת דם ניחא ליה נמי. ומיהו הרא"ש כתב לשון ר"י וכתב שצריך להראות כו' וכיון דבעי הדם להראות לעולם שהיא בתולה מעתה הוא צריך להוצאת הדם והדרא קושית התוספות לדוכתיה ובעינן לתרוצה כדתירצו לה התוס' וגם ר"ת פי' שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול והשתא להאי פירושא ודאי קשיא דפסיק רישיה כו' ונצטרך לתי' התוס'. ועוד קשיא לפר"ת דלקמן דקאמר דם חבורי מחבר אי לדם הוא צריך ואסור והא הויא להו משאצ"ל דשרי במקום צערא גבי מורסא והכא נמי האיכא מצוה ואמאי פסיק ותני אי לדם הוא צריך ואסור ובשלמא לפר"י כיון דצריך לדם להראות שהיא בתולה מלאכה הצריכה לגופה היא אבל לפר"ת אדרבה לא ניחא ליה בדם ובעי שיצא כדי שלא ילכלך ביה פעם אחרת וה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה בדם וא"כ קשיא דבמקום צערא התירו ותירצו בתוס' דגבי מצוה אסור טפי מלגבי צערא. וז"ל הרא"ש ז"ל לדם הוא צריך כדי להראות שהיא בתולה ור"ת פי' שלא יתלכלך כו' ולפי פירושו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה והא דאמרינן לקמן גבי דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור והיינו מדרבנן ופסיק רישיה לא הוי לענין הפתח דאפשר שיוציא דם בלא עשיית פתח. עד כאן: וראיתי בקונטריסין שהקשו דמה מקשים התוס' נימא דלישנא בתרא דאמרה אסור אתיא כר' יהודה דאמר משצ"ל חייב אבל בלישנא קמא מותר גמור ע"כ. ולא ידעתי מהו דהא כי קאמרינן מעיקרא בלישנא בתרא ואם ת"ל דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור והיינו לכ"ע ושוב קאמרינן ואם תמצא לומר להנאת עצמו כו' הלכה כר' יהודה כו':

לפתח הוא צריך ואסור כלומר ואי לפתח הוא צריך לכ"ע אסור ואפי' כשתמצא לומר דמקלקל הוא אצל הפתח דמ"מ לאו מקלקל גמור הוא אבל יש בו תיקון קצת שהוא צריך לו ומתקן הוא אצל ביאה וכיון שיש בו תיקון קצת ונעשית מחשבתו חייב דלענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה דומה למה שאמרו בפסח שני בפ' ואלו דברים [פסחים עג.] השוחט בשבת לע"ז חייב כלומר הואיל והוא מתקן קצת כדאמרינן התם מאי תיקן להוציאה מידי אבר מן החי אלמא כיון שיש בו תיקון קצת אף ע"פ שיש בו קלקול הרבה אצל הבהמה דבהמה בחייה טפי עדיפא דקיימא למזונות ולוולדות ולגבי שאר איסורין חשבינן ליה מקלקל כדאיתא בפ"ק דחולין גבי סכין של ע"ז לגבי שבת חשבינן ליה כמתקן משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. הרשב"א ז"ל:

בגמרא איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר וכו' ופירש"י מיפקד פקיד ואינו נבלע בדופני הרחם אלא שהפתח נעול בפניו וכו' וקשיא לי בוגרת תוכיח שפתחה פתוח ואפ"ה יש לה דם בתולים כדאיתא לקמן פרק אלו נערות דף ל"ו אלמא דחבורי מיחבר תו קשיא לי מאי קמיבעיא ליה לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך. פשיטא לדם הוא צריך דכל שלא מצא דם אסורה לו. הג"ה (ודוחק לומר דדוקא בסתם נשים קמיבעיא ליה ולא באשת כהן ופחותה מבת ג' ותו דאפי' בסתם נשים נמי שהרי שנינו חתן פטור מן ק"ש בלילה הראשון וכו' ופי' הברטנורה משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה עכ"ל וא"כ ודאי לדם הוא צריך) מיהו בהא מצינן למימר דהא גופא קמיבעיא ליה בעיקר טענת בתולים אם הוא ע"י פתח פתוח דקים ליה וא"צ לדם או דלא קים ליה בפתח פתוח ועיקרו ע"י דם בתולים אלא שזה דוחק ועוד דתיקשי מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דטענת בתולים בא' משניהם ולעולם אינה יוצאה מידי ספק אא"כ הפתח סתום ומצא דם וא"כ ע"כ לדם הוא צריך ולכאורה היה נראה בזה דודאי תחלת ביאה ראשונה לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאסור דחבורי מיחבר ולדם הוא צריך והא דמיבעיא ליה הכא איירי שכבר כנסה קודם שבת כדינו והערה בה ויצאו מקצת בתולים ואפ"ה מיבעיא ליה אי שרי לבעול אח"כ בתחלה בשבת דכה"ג נמי מיקרי תחילת ביאה כדמוכח לקמן דמקשה רב חסדא מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובהאי דם הוא דמספקא ליה אי מיפקד פקיד או חבורי מיחבר ואי לדם הוא צריך וכפי' ר"ת שלא יתלכלך. אלא דמ"מ תיקשי לפי' ר"י דלדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה וא"כ ע"כ בביאה ראשונה הוא דמספקא ליה ועוד דממה שכתבו רש"י ותוס' דהאי בעיין לא שמיע ליה ברייתא דלעיל ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דשמיע ליה ואפ"ה מיבעיא ליה דברייתא דלעיל מסתמא מביאה ראשונה איירי שאסרו לכנוס וליבעול בשבת ובכה"ג ודאי אסור ועוד דברייתא דלעיל בבחור איירי כמו שדקדקו התוס' לעיל מדקאמר דליכא דטרח להו ובבחור אמרינן לקמן דלכ"ע לא קים ליה בפתח פתוח וא"כ לדם הוא צריך. והכא ע"כ לא איירי בבחור אלא בנשוי דבחור ודאי אינו בקי בהטייה והו"ל פסיק רישא. אע"כ דפשיט' להו לרש"י ותוספת דבביאה ראשונה נמי קמיבעיא ליה וצריך לחלק באיזה סברא דלא תקשי מבוגרת. ולקושיא שניה נראה לי ליישב דהא למאי דמסקינן בסוף הסוגיא משמע דהאי בעי' היא במי שבקי בהטייה ורוצה לבעול בשבת בהטייה ואפ"ה מספקא ליה אי אסור דשמא יבעול בעילה גמורה ואתי לידי שגגת סקילה אי לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך וכו' כדמסיק הש"ס והשתא א"ש דמספקא ליה אי לדם הוא צריך דאע"ג שצריך לידע אם היא בתולה מ"מ כיון שרוצה לבעול עכשיו בהטייה ואינו רוצה לידע עכשיו אם היא בתולה עד שיבעול לאחר שבת בעילה גמורה וליכא איסורא בהכי דסמכינן ארובא דזנות לא שכיח א"כ אפשר שאף אם לא יטה ויבעול בעילה גמורה לא הוי שגנת סקילה כיון שאין צריך עכשיו לדם עד למחר או דלמא דאפ"ה ניחא ליה בהוצאת הדם שידע מיד שהיא מותרת לו היתר גמור וכ"ש לפירוש ר"ת שלא יתלכלך. ולפ"ז מ"ש רש"י ותוס' דלא שמיע ליה ברייתא דלעיל ולא ניחא להו לפרש דשמיע ליה ומוקי לה שלא יבעול בעילה גמורה שלא בהטייה היינו משום דמשמע להו הא דקתני מפרישין את החתן לילי שבת תחלה משמע דבכל ענין אסור לבעול אפי' בהטייה וא"כ ע"כ לא שמיע לי' הך ברייתא כנ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון מהדורא בתרא איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת כו' מה שכתבתי בפנים דבחור ודאי אינו בקי בהטיה והוה ליה פסיק רישיה אף שהדעת נוטה כן אפילו הכי לא נראה לי לומר שסברא זו מוכרחת דא"כ הא דמוקי רבה לקמן הא דחתן פטור מק"ש אף בליל שבת היינו לבקיאין משום דרוב בקיאין נצטרך לומר דאיירי דוקא בנשוי ובחור חייב בק"ש בליל שבת וזה נראה דוחק ובלא"ה לא כתבתי סברא זו אלא לרווחא דמילתא כמבואר בפנים. אלא דאפ"ה יש לקיים עיקר סברא זו לפ"מ שמצאתי בחדושי הרא"ה ז"ל דהא דמפלגינן לקמן בענין בקיאין ואינן בקיאין לאו לדינא איתמר אלא כך הפירוש דהבבליי' אינן יודעין כלל דבר זה שאפשר שיזדמן ביאה בהטיה אבל לקושטא דמילתא כיון שדבר מצוי הוא שיזדמן בעילה בהטייה א"כ לבבליים גופייהו נמי אפשר שיזדמן ממילא וא"כ בבחור נמי לא הוי פסיק רישא מה"ט גופיה דאפשר שיזדמן ובלא"ה נמי לעיקר דינא לא נ"מ מידי דהא לרוב הפוסקים ס"ל דהא דמסקינן לקמן והלכתא דמותר לבעול בתחלה בשבת היינו לכ"ע אף לאינן בקיאין כמו שאבאר עוד במקומו:

בתוספות בד"ה דם מיפקד פקיד וכו' אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא וכו' דאמרינן בפרק רבי אליעזר עכ"ל. לכאורה יש לתמוה אמאי לא מוכחא בפשיטות מדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת אלמא דאיכא חבורה מדאורייתא ובשלמא הא דאמרינן התם בפרק ר"א מהו דתימא דם מיפקד פקיד לא קשיא ליה א"כ אמאי איצטריך קרא למישרי מילה משום דנראה ברור שהדם היוצא ע"י חיתוך הערלה פשיטא דחבורי מיחבר אלא הא דקאמר מהו דתימא דם מיפקד פקיד אדם היוצא ע"י מציצה קאי אבל אדברי תוספ' קשיא (ואפשר לומר דצריך לדם משום דניח' ליה להטיף דם ברית משא"כ גבי מציצה) ונראה דבהא נמי כיון שחותך הערלה בידים ומחליש התינוק במעשה ידיו ממש הו"ל לגמרי כמו פסיק רישא אלא דעיקר קושית התוספת אמציצת הדם שאינו מחלישו בידים אלא שאח"כ מתחלש התינוק וכן לענין חלישות האשה ע"י בעילה כנ"ל ובעיקר קושית התוספ' על פירש"י כבר פירש מורי זקיני בספר מגיני שלמה ודע עוד שלהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת דחובל בכל מקום חייב משום תולדה דמפרק ומה שיש לדקדק על דבריו מסוגיא דשמעתין אפרש לקמן בעזה"י:

בד"ה לדם הוא צריך ושרי וא"ת והא פסיק רישא הוא לענין הפתח עכ"ל. אע"ג דלקמן מסקי' דאיירי הכא ברוב הבקיאין בהטיי' מ"מ כיון דקיימינן עכשיו בהאי סברא דלדם הוא צריך א"כ אינו רוצה בהטיי' וע"ז משני שפיר שיכול להוציא הדם בהאי בלא פתח ואין זה ענין להטייה דלקמן שאינו מוציא דם ואין עושה פתח וק"ל:

בא"ד פירש ר"ת שצריך להוציא דם שלא יתלכלך וכו' ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה עכ"ל. נראה דמה שלא רצה ר"ת לפרש כפירוש ר"י היינו משום דלקמן מותיב רב חסדא מתנוקת ומקשה מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל והתם ע"כ איירי שכבר הערה בה והוציא מקצת בתולים אלא שלא בעל בעילה גמורה כדפרש"י ותוספ' וא"כ מאי קושיא דר"ח דלמא הא דשרי התם משום דלא שייך טעמא דלדם הוא צריך לראות אם היא בתולה שכבר הוציא מקצת בתולים ויודע שהיא בתולה מה שאין כן לפירוש רבינו תם אתי שפיר ולשיטת ר"י יש ליישב דלקמן מקשה לאינך לישנא דלפתח הוא צריך או למאן דאוסר משום דבר שאינו מתכוין ומקשה שפיר מדשרו בית הלל אלמא דאפילו לר' יהודה דאוסר בדבר שאינו מתכוין אפ"ה מודה דשרי דמקלקל הוא דמסתמא לא פליג אבית הלל. ועוד י"ל דר"י נמי סובר טעמא דר"ת דלדם הוא צריך שלא יתלכלך אלא דכאן לא רצה לפרש כן דא"כ אמאי פשיטא ליה דאי לדם הוא צריך אסור דאכתי יש לספק דשרי למאן דשרי במלאכה שאינה צריכה לגופה ולא ניחא ליה לחלק בין צערא למצוה כמו שמחלק ר"ת וכמו שאפרש עוד בסמוך מש"ה הוצרך ר"י לפרש הא דקאמר הכא לדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה משא"כ לקמן דקיימינן אליבא דרב ושמואל דאסרי במלאכה שאינה צריכה לגופה א"כ מקשה רב חסדא שפיר דהא חזינן דשרו בית הלל לבעול בשבת ואמאי לא אסור מטעמא דלדם הוא צריך שלא יתלכלך דבין לרב ובין לשמואל לא שייך להתיר משום מלאכה שא"צ לגופה אע"כ דאפ"ה שרו בית הלל משום דלאו לדם הוא צריך ולא לפתח הוא צריך וקשה למאן דאסר אי רב או שמואל כנ"ל נכון ודו"ק. ומה שפירש ר"י דצריך לראות אם היא בתולה נראה משום שאין הכל בקיאין בפתח פתוח כדאיתא לקמן:

בד"ה אם תמצי לומר וכו' מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאינו מתכוין עכ"ל. נראה שהתוספ' לשיטתייהו שכתבו ביומא דף ל"ד ובפ' כירה דף מ"א ובכמה דוכתין דאף למ"ד דבר שאינו מתכוון אסור היינו מדרבנן דאע"ג דבכל התורה אסור מדאורייתא מ"מ בשבת מותר מן התורה דמלאכת מחשבת בעינן וכיון דלא מיתסר אלא מדרבנן שפיר כתבו כאן דכיון דהוי נמי מקלקל ואיכא תרתי למעליותא כולי האי לא החמירו רבנן משא"כ לפירש"י ביומא דמאן דאסר דבר שאינו מתכוין היינו מדאורייתא תו לא שייך לחלק במקלקל בין מתכוון לשאינו מתכוון אלא הא דשרינן הכא היינו משו' דבמקום מצוה מותר לכתחלה במקלקל וכמו שאפר' לקמן לשיטתו בההיא דמפיס מורסא כנ"ל:

בגמרא ואם תמצא לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא וכו' ואם תמצא לומר הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה הוא וכו'. משמע להדיא דאי לדם הוא צריך פשיטא דאסור ולא שייך טעמא דמקלקל בחבורה וקשיא לי לפי מה שפירש ר"ת בשבת דף ק"ו דמאן דשרי מקלקל בחבורה מתיר אפילו בחובל וצריך לכלבו ולא מחייב אלא דומיא דשוחט שהתקון בא מיד שמוציאו מידי אבר מן החי וא"כ הכא נמי אפילו לדם הוא צריך אמאי פשיטא ליה דאסור בשלמא לפירוש ר"י דלדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה א"כ לא הוי מקלקל ועדיף טפי מצריך לכלבו שהתיקון בא מיד שע"י דם בתולים ניתרת לו והוי דומיא דשוחט משא"כ לפי' ר"ת דלדם הוא צריך היינו שלא יתלכלך נמצא דאכתי הו"ל מקלקל לענין האשה גופא שהרי הבתולה חשובה מבעולה ולא עדיף מצריך לכלבו דכיון שאין התיקון בא מיד מותר מדאורייתא וכיון דלפי' ר"ת דטעמא דלא יתלכלך הוי נמי מלאכה שא"צ לגופא האיכא תרתי למעליותא ואיכא למשרי לכתחלה אף אי לדם הוא צריך וצ"ע (ובפשיטות י"ל מאי קמיבעיא ליה מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הא לשיטת ר"ת ודאי הוא מקלקל כיון שאין התיקון בא מיד) ודו"ק:

קונטרס אחרון מהדורא בתרא שם ואת"ל דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך כו'. מה שהקשיתי בפנים על שיטת ר"ת ז"ל דפרק האורג דבחובל ומבעיר אף בצריך לכלבו ולאפרו אפ"ה לא מיקרי מתקן כיון שאינו מתקן מיד אלא לאחר מיכן וא"כ קשיין דברי ר"ת אהדדי במה שפירש כאן דלדם הוא צריך היינו שלא יתלכלך בבעילה אחרת א"כ אפי' לדם הוא צריך וחבורי מיחבר אפ"ה מצי למיבעי אי מקלקל בחבורה פטור איכא למימר דשרי לבעול דלא מיקרי מתקן במה שצריך לדם שלא יתלכלך אח"כ דמ"מ אין התיקון בא מיד ולכאורה היא קושיא עצומה. אלא דאפשר ליישב דמ"מ מתקן הוא גוף האשה בכך שתהא ראויה לביאות הרבה ולא יתלכלך ודמי לחופר גומא דמחייב במוציא העפר כשהוא צריך לגומא. אע"ג דגומא ממילא הוי וה"נ דכוותיה ואפ"ה חשיב לה הכא שפיר ר"ת גופא מלאכה שא"צ לגופה משום דברצונו היה יותר טוב אם לא היה כאן דם כלל מעיקרא והיינו כפירש"י ז"ל בפ' המצניע ד' צ"ד ודלא כפר"י שם אבל לעולם דהוי שפיר מתקן אי לדם הוא צריך ולא דמי לחובל ומבעיר דאף שצריך לכלבו ולאפרו אפ"ה לא הוי תיקון לענין החבלה גופא והעצים שמתקלקל מיד ואין התיקון בא אלא לאחר כך כנ"ל לישב שיטת ר"ת ז"ל אם נאמר דס"ל בפירושא דמלאכה שא"צ לגופה כפרש"י ועדיין צ"ע:

גמ' או הלכה כר"י דאמר דשא"מ אסור ע' פסחים כה ע"ב תד"ה לא אפשר:

גמרא איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מפקד פקיד כו' וא"ת וכי לא ידע הברייתא שמא ישחוט בן עוף וי"ל דידע להברייתא אלא דס"ל דאינו ההלכה כן מכח אידך ברייתא דקתני ולא יבעול בתחלה בשבת משום חבורה דמשמע במ"ש מותר ולא ס"ל לחששא דישחוט ב"ע ובזה סמכינן על ברייתא זו דלא חיישינן לשחוט ב"ע, ומה דאוסר בברייתא משום חבורה י"ל דפליגי בזה ר"י ור"ש וכמ"ש בתוס', והתוס' כתבו דע"כ לא ידע הברייתא זו ולענ"ד אין צורך לומר כן:

דְּאָמַר מַר זוֹ זֶרֶת, זוֹ קְמִיצָה, זוֹ אַמָּה, זוֹ אֶצְבַּע, זוֹ גּוּדָל. קשה הוה ליה להתחיל מן הגודל? ונראה לי בס"ד כי האדם אם יהיה משפיע אז תהיה תכונת ידו הזרת בראשונה כי כאשר היד נותנת תהיה הזרת ראשונה מה שאין כן אם תהיה מקבלת דוקא אז יהיה הגודל בראשונה ולכן עשה הרמז כפי תכונת היד הנותנת שהזרת תהיה בראשונה דעיקר חשיבות האדם להיות נותן ולא לקבל בלבד. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרא"ף ז"ל בשם הגאון השל"ה ז"ל דאצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות וזה סדרן: הזרת של יד ימין כנגד דבור אָנֹכִי והקמיצה כנגד דבור לֹא יִהְיֶה לְךָ והאמה כנגד לֹא תִשָּׂא וכן על זה הדרך עיין שם. והשתא בזה מובן הטעם דנקיט זרת ברישא שסידרן כנגד עשרת הדברות הרמוזים בהם.

שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יַנִּיחַ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּאָזְנָיו ואף על גב דלפי זה תסגי בחד, הרבה השומרין ללמדינו שצריך להשגיח על שמירת מקום זה ביותר ולא יסיח דעתו שכך מנהגו של עולם מקום יקר יותר מניחים לו שומרין הרבה. והא דלא ניחא לתנא דבי רבי ישמעאל בזה הטעם של אצבעות ופירש השמירה באליה, פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דהדרך הוא להעמיד השומר על הפתח סמוך ממש וכן הוא האליה מה שאין כן האצבעות רחוקים הם מן האוזן עד כאן דבריו נר"ו.