מסכת כתובות דף מ״ז עמוד ב׳

מ"ד לא זכה כרבי אלעזר דאמר לא כתב לה כתובה אלא על מנת לכונסה ומנה מאתים דתקון לה רבנן הוא דאית לה איהי נמי לא כתבה לו ודא נדוניא דהנעלת ליה אלא ע"מ חיבת נשואין:

כ"ע כר"א בן עזריה תרוייהו הנך תנאי דלעיל (תרוייהו) כר"א בן עזריה דפסקינן הלכתא כוותיה לקמן [כתובות נו.]:

מדידיה לדידה מה שחתן פוסק לכלה בכתובתה:

תחת כתובתה תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה והוא יורש:

תחת פירות שהוא אוכל מנכסי מלוג שלה כגון נכסים שנפלו לה משניסת או שהיו לה קודם לכן שלא שמאתן לו בנדוניית כתובתה:

דלא מלו לא יהא בפירות כדי פרקונה והשתא כי אכלינהו ולא ידיע כמה הוה פריק לה מדיליה דהכי תיקון דאיהו אכיל בין רב בין מעט והוא פריק כל כמה דהוי:

ואיפוך אנא מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני ניזונית ואיני עושה לא כלום קאמרה:

מזונות ומעשה ידיה מצוין שבויה ואשה שיש לה נכסי מלוג לא שכיחי:

שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אין לתמוה בסברא זאת דבכמה מקומות בש"ס מצינו כן ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק וכן ההוא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי והא דפריך בסוף הגוזל קמא (ב"ק דף קי:) יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה אע"ג דבאותו ספק מסתמא היתה נכנסת בשעת קדושין אומר רבינו יצחק דלא פריך התם אלא משום דהוי דומיא דקאמר התם נתן כסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהם ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימא דאדעתא דהכי לא יהיב דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש להכי פריך שפיר מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין משום דבדידה תלוין הקידושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שאירע אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון דתלוי נמי בדעת המקדש וכן כל הנהו דמייתי התם אין תלוי אלא בדעתו:

תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה בפ' אע"פ (לקמן כתובות נח: ושם) דקאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו' ופריך מהכא ומשני אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות והשתא ריש לקיש דפליג עליה התם ואמר מעשה ידיה עיקר אינו מגיה ברייתא דהכא אלא שונה תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולכאורה לדידיה יכול הבעל לומר לאשתו צאי מעשה ידיך למזונותיך ואע"ג דלא ספקה כיון דקסבר דמעשה ידיה עיקר אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח בריש המדיר (לקמן כתובות דף ע:) ובפ"ק דגיטין (דף יב.) דבלא ספקה חייב לזונה וצ"ל דלא אמר ריש לקיש דמעשה ידיה עיקר אלא לענין שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה:

וקבורתה תחת כתובתה פירוש נדונייתה אבל אין לפרש תחת מנה ומאתים דהא אמר לקמן (כתובות דף נג.) דארוסה אין לה קבורה:

אנוחי ננחינהו פירוש עד שלא יהא לו במה להתפרנס ואז יקחם אבל לא בעי למימר דלעולם לינחינהו דא"כ מאי תחת פירות דקתני הא אין לו פירות:

זימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה אע"ג דעיקר תקנה בשביל דידה כדמשמע הכא וכן לעיל דקאמר בשלמא בעלה תקינו ליה פירי דלמא אשתבאי וממנע ולא פריק לה מ"מ אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דהא קתני בברייתא פירקונה תחת פירות משמע דאינה יכולה לומר כי היכי דדייק לקמן דאינה יכולה אשה שתאמר איני ניזונת כו' מברייתא דלעיל דקתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה אלמא דאין יכולה והוצרך להגיה הברייתא בשביל כך ועוד דבחזקת הבתים (ב"ב דף מט. ושם) ובהזורק בגיטין (דף עז. ושם) לא מצי לאשכוחי שיהא חצר לאשה בלא בעלה דפריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומוקי בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכי כתב לה מאי הוי והתניא כו' ומשני בכותב לה ועודה ארוסה והשתא מאי דוחקין לאוקמא הכי לימא כגון שאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות ואע"ג דהוה נמי מצי לאוקמא כגון שנתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בה ולא קאמר היינו משום דאין יורד לסברא זו אבל כבר ירד לסברא שהבעל מסתלק מנכסים א"כ לימא כגון שאמרה איני נפדית כו' אלא ודאי אינה יכולה לומר ויש ליתן טעם אע"ג דלרב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית כו' התם משום דאינה מפקעת לגמרי התקנה שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה למחר תעשה ותהא ניזונית אבל אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות דהא פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה ואפילו את"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לעולם אכתי יש לומר דלא מצי אמרה איני נפדית שלא תטמע בין העובדי כוכבים א"נ שאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע אבל מעשה ידיה אינם בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים:

אם תענה את בנותי ואם תאמר דאדרבה מהאי קרא משמע דעונתה לאו היינו עונה של תשמיש דבפרק בתרא דיומא (דף עז.) משמע אם תענה את בנותי היינו שימנע מהן תשמיש דמהאי קרא נפקא לן דמניעת תשמיש המטה קרוי עינוי ויש לומר דה"נ קאמר קרא עונתה לא יגרע דבר שהוא כעינוי כשמונעו ממנה דהיינו תשמיש:

תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות ולקמן בפרק אף על פי (כתובות נח, ב) מפקי' דהכי קאמר, תקנו מעשה ידיה תחת מזונות דמזונות עיקר, ויכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה והכי קיימא לן. וכי היכי דמפכינן הא הכי נמי מפכינן פרקונה תחת פירות, דפרקונה עיקר ולא פירות. ותדע לך מדאמרינן הכא מהו דתימא מיכללא ניכלינהו אנוחי אינחינהו, ואם איתא דפירות עיקר תיסוק אדעתיה דלא ליכלינהו, ועוד דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דאף מימנע ולא פריק אלמא פירקונה עיקר. ותנן נמי לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב שהוא תנאי בית דין, ומשמע דכל שהוא תנאי בית דין העיקר. ומיהו אפילו הכי אינה יכולה שתאמר איני נותנת פירות ואיני נפדית, חדא דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם כל הנשים שיהו להן פירות יהו אומרות כן, וכשלא יהא להן פירות נחייב את הבעל לפדותה על כרחה ולקתה מדת הדין בכך, מה שאין כן במזונות, דכולן צריכות מזונות וחוששות לה וכולן עושות מלאכות. ועוד דאיהי מחייבא למיקם קמיה ולשימושיה דקנין כספו הוא. והרי היא כשפחה דבעיא לשימושיה, והילכך צריך הוא שיהו בידו פירותיה, כי היכי דלפרקה, ותקנת שניהם היתה כן וכן דעת רבותי בעלי התוספות ז"ל.

וקבורתה תחת כתובתה וכן פירש רש"י ז"ל, וכן מוכיח לקמן (כתובות נג, א) גבי ההיא דשכיבא ארוסתו.

תנו רבנן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, פירוש לפום האי גירסא מעשה ידיה עיקר תקנה ואי אמרה איני ניזונית ואיני עושה אין שומעין לה אבל בפרק אע"פ פליגי בה אמוראי ואיכא למ"ד מזונות עיקר ומהפך ליה גירסא דמתניתין דהא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה לההיא סברא אי אמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין והכי סוגיין בתלמוד ומיהו בין למר ובין למר הוא אינו יכול לומר איני (ניזונית) [זן] ואיני (עושה) [נוטל] מעשה ידיה כשלא ספקה שאין רצון חכמים שתהא היא אופה ומבשלת ומניקה ותמות ברעב אבל אם ספקה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיינו דלא נקט תלמודא בשום דוכתא דאיכא בינייהו הא והכי משמע בפרק המדיר דאוקימנא מתני' דהתם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופרכינן א"ה פרנס (נ"ל) [ל"ל] ופרקינן בדל' ספק' וכן בפ"ק דגיטין דאמרינן דכוותא גבי האשה שאמרה לה צאו מעשה ידיך במזונותיך אמאי לא ופרקינן כשלא ספקה.

מהו דתימא מיכל לא ליכלו ומיהו אנוחי נינחו והקשו בתוס' א"כ מה הועלו חכמים בתקנתם למה זכות יש לו בפירות ותירצו דה"ק מיכל לא נכלינהו לפרי אלא אנוחי לינחינהו שהרי פירות שלה קיים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות קמ"ל דהא עדיפא לה דזימנין וכו' דמהא שמעינן דתקנת פרקונה טובת האשה היא ולהכי אהדרי' בסוגיא אלא דלא עדיפתא דידה וש"מ דפרקונה עיקר ואין הבעל יכול לומר איני אוכל פירות ואיני פודה והכי משמע ממתני' דידן להדיא שלא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב (פנימי) [מפני] שהוא תנאי ב"ד דאלמא תנאי מוחלט הוא כשאר תנאי כתובה דהא כדי פרקונה אחת פירות דמשמ' דפירות עיקר נקט הכי לאשמעי' דפירות עיקר תקנה ואין האשה יכול' לומר איני רוצה שתפדה ותאכל פירות אלא תקנת שניהם קיימא הוא אוכל פירות ע"כ והוא חייב לפרוקי בע"כ ואין אחד מהם יכול לעקור שום דבר מן התקנות אלו וטעמא דמלתא משום שלא תהא משוקעת בין הנכרים כשתהא נשבית עכ"פ:

אמר רבא האי תנא סבר וכו' הוא אומר אם תענה את בנותי וכו' כלומר ולשון עונתה דבר שמענה אותה כשימנע ממנה וזה גירסת רש"י ז"ל, ר"א שארה כסותה ועונתה כסותה לפו' שארה תן כסותה וכו' שלא יתן של ילדה לזקינה כסותה ועונתה לפום כסותה תן עונתה שלא יתן החדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי זמנה שעומדת בו תן כסותה ור"ח גורס בהיפך לפום שארה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי שעה שלא יתן ילדה לזקינה וכו' והכל ענין אחד ולכאורה היה נראה ר"א בן יעקב מזונות ועונה דרבנן היא דהא דריש כולה קרא לענין כסות בלחוד אבל בירושלמי פירש שאף מזונות ועונה מן התורה לר"א דמייתי להו מק"ו דמה דברים שאין בהן חיי נפש חייב דברים שיש בהן חיי נפש דהיינו מזונות לא כ"ש וכן לענין עונה מה דברים שלא נכנסה לכך חייב דברים שנכנסה לכך לא כ"ש והא דקאמר רבא סבר האי תנא מזונות דאורייתא אכולה מתני' קאמר ומיהו סוגיין דתלמודא דמזונות כרבנן שתקנו מעשה ידיה במזונותיה כמתני' דלעיל וכן הלכה ורבא האי סובר קאמר וליה לא סבירא ליה והכי אמרינן בפרק הכותב אמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו דאמר רב הונא יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה כל האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו וכו' יוציא ויתן כתובה ואע"פ שיאמר כן לצנועות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיב שאין דרך חבה וכ"ש שאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה כדכתיב' במסכת נדרים כגון דאורחא דידיה ולאו אורחא דידה פירש רש"י ז"ל שדרך בני משפחתו בכך ואין דרך בני משפחתה כר' יהודא עולה עמו אפילו לאחר מיתתה, והקשה ר"ת ז"ל א"כ אמאי יהיב ר' יהודא קינתה שני חלילין ומקוננת הרי הכל הוא לפי הדרך בני משפחתו וי"ל דסבר ר' יהוד' דכל כיוצא בזה שתעלה עמו לאחר מיתה דיה שלא לפחות לה מב' חלילין כיון שבנות משפחתה אינן עושות כן ור"ת פירש בזה פירוש אחר ואינו מחוור:

כל שנושא אשה חייב לה בשלשה דברים מן התורה והם שארה ר"ל מזונות כסותה ועונתה וחכמים תקנו לו מעשה ידיה תחת מזונות ומאחר שהמזונות עיקר ומעשי ידיה טפלים להם ולא נתקנו אלא משום איבה ותחת מזונות יכולה היא לומר איני נזונת ואיני עושה ואין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך שמא אין מעשה ידיה מספיקין לה ומכל מקום אם מתנה עמה להשלים מה שיחסר רשאי:

אע"פ שמן התורה לא נתחייב האיש לאשתו אלא בשאר כסות ועונה מכל מקום מדברי סופרים חייב לה עוד בשבעה דברים כמו שיתבארו פרטיהם בפרק זה והם א' עקר כתבה ב' רפואתה ג' פירקונה ד' קבורתה ה' מזונותיה בביתו כל ימי אלמנותה ו' שיהיו בנותיה נזונות מנכסיו לאחר מותו ז' כתבת בנין דכרין והוא זוכה עליה בארבעה דברים מדברי סופרים מעשה ידיה ומציאתה ופירות נכסיה וירושתה וחכמים תקנו מקצתן של אלו כנגד מקצתן והוא שאמרו שמעשי ידיה תחת מזונות ופירקונה תחת פירות וקבורתה תחת ירושת כתבתה וזהו שאמרו תקנו מצוי למצוי ר"ל מעשי ידיה תחת מזונות וכן שאינו מצוי לשאינו מצוי ר"ל פירקונה תחת פירות כלומר שאינם מצויין ושאיפשר שאינם לעולם וכתבתה תחת קבורה שאינן מצויות אלא שעל כל פנים עתידים לבא ומאחר ששתי התקנות שוות הם זוכין זה בזה אף במקום שאין האחרת מצויה כגון שאע"פ שאין לה כתבה חייב בקבורתה וכן אע"פ שאין לה נכסי מלוג שיהא הוא אוכל פירות חייב בפירקונה ואע"פ שאומרת איני רוצה בפדיונך לעולם הוא זוכה בפירות וכן כל כיוצא בזה:

אע"פ שבסוגיא זו אמרו מזונות תחת מעשי ידיה אלמא מעשי ידיה עקר יתבאר במסכתא זו נ"ח ב' שכך היא הנסחא מעשי ידיה תחת מזונות כלומר דמזוני עיקר ומתוך כך יכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל הבעל אין יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אלא אם כן בדספקא כמו שיתבאר וכן תקנת פירקונה לתועלתה נתקנה כמו שאמרו למטה תקנו פירות דאי לאו הכי מימנע ולא פריק ואם כן פירקונה עקר והיה לו לשנות גם כן פירות תחת פירקונה ולא פירקונה תחת פירות והאי דלא נקט הכי משום דבהא אע"ג דבמזוני מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה בפירות מיהא לא מצי אמרה לא יפדני ואיני נותנת לו פירות שבמזונות כל שאומרת כן יודעת היא בעצמה שמספיקין לה וזו היא תקנתה אבל פדיון אין דעתה גומרת בכך אלא סבורה היא שלא תבא לידי כך וכשתבא לידי כך תתחרט ואין זו תקנתה והוא שאמרו בתלמוד המערב אמר שלא לפדות ושלא לאכול אין שומעין לו והוא הדין שאין שומעין לה וגדולי הרבנים שכתבו בשלישי של בתרא מ"ט ב' שפירות עקר ושהבעל יכול לומר איני אוכל ואיני פודה אין דבריהם נראין:

בד"ה אם תענה כו' דבפרק בתרא דיומא משמע אם תענה את בנותי היינו שימנע מהן תשמיש כו' עכ"ל ובלאו הך דפרק בתרא דיומא הוה אפשר לומר דאם תענה את בנותי התשמיש גופיה נקרא עינוי כמו שכתוב וישכב אותה ויענה כדאמרינן נמי התם ולכך הוצרכו להביא דהאי קרא דאם תענה וגו' מפרש לה התם מניעת תשמיש דהיינו איסור תשמיש ביוה"כ דקרי עינוי וה"ה דה"מ לאקשויי הכי אקרא דויענך וירעיבך דמשמע מניעת מזונות ובתירוצם יתורץ וק"ל:

גמרא ת"ר תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וכו' עיין ביאור שיטת ההלכה זו בספר שאלות ותשובות שלי בסימן ל"ב:

שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים כסברא זאת ואם כן הלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע"מ כן לא קנאו וי"ל דלא דמי דהתם באותו ספק הוא רוצה ליכנס בשעת מקח ואם היו אומרים לו שמא תטרף לא היה נמנע בשביל זה ליקח שכן דרך לוקח בהמות אינן נמנעין ליקח בשביל ספק טרפות והכא אנו הולכין בתר אומדן דעתו דאנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה. לשון הרא"ש ז"ל. ועיקר החילוק היינו דבלוקח פרה אע"ג דנטרפה מ"מ הרי נהנה מהמקח אלא שמפסיד ודרך הלוקחים ליכנס על ההפסד והריוח אבל אם מת קודם הכניסה הרי לא נהנה מהמקח כלל ובכה"ג אנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה וכן זבין ואיצטריכו ליה זוזי דמשום דהיה דחוק לזוזי הוא דזבין וכיון דאין כאן דוחק דלא איצטריך ליה זוזי אנן סהדי דלא הוה זבין. עוד כתב הרא"ש ז"ל והא דפריך תלמודא בשלהי הגוזל קמא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואע"ג דמסתברא דמחמת אותו ספק לא היתה נמנעת מלינשא לו לא קשיא מידי דבלאו הכי האי שמועה תמוה היא אמאי לא פריך אם נעשה בעלה בעל מום תצא בלא גט דהא אדעתא דהכי לא נתקדשה לו וגם נמי אמאי לא מקשה כל מקח יבטל אם יארע בו שום אונס הלכך נראה דלא פריך התם אלא דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהן ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימא אדעתא דהכי לא יהיב דסברא היא הואיל והכפרה אינה תלויה אלא בזה הנותן את הכסף יש לנו לומר דאזלי' בתר דעתי' הואיל ובו תלוי הדבר לא היה לו לפרש ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכין לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא שפיר' הלכך לא מקשינן התם אלא במה שתלוי בדעתו ואין אחר מעכב על ידו כגון חטאת שמתו בעליו שתלוי בו להקדישו לפי דעתו וכן היבמה שנפלה למוכה שחין פריך שפיר דלא היה לו לפרש דברור לנו שלא היה הוא מעכב בשביל אונס שיארע אחרי מיתתו שלא יחוש במה שיהיה אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום דאותו תנאי ודאי היה מעכב. ע"כ לשון הרא"ש ז"ל: תנו רבנן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה פי' ולפום האי גירסא מעשה ידיה עיקר תקנה ואם אמרה איני נזונת ואיני עושה אין שומעין לה אבל לקמן בפרק אע"פ פליגי בה אמוראי ואיכא מ"ד דמזונות עיקר ומהפך לה הגירסא דמתני' דה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולההיא סברא אי אמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה והכי סוגיין בתלמודא ומיהו בין למר ובין למר הוא אינו יכול לומר לה איני זן ואיני נוטל מעשה ידיה בשלא סיפקה שאין רצון חכמים שתהא היא אופה ומבשלת ומניקה ותמות ברעב אבל אם ספקה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיינו דלא נקיט תלמודא בשום דוכתא דאיכא בינייהו הא והכי משמע בריש פרק המדיר דאוקימנא למתני' דהתם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופרכינן אי הכי פרנס למה לי ופרקינן בדלא ספקה וכן בפ"ק דגיטין דאמרינן דכותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אמאי לא ופרקינן כשלא ספקה. הריטב"א ז"ל: ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל. תקנו מזונות וכו' האי לישנא לאו דוקא דמהאי לישנא משמע מע"י עיקר ותקנו מזונות במקום מע"י ואינו כן דודאי מזוני עיקר שהם מן התורה דכתיב שארה כסותה וגו' ודרשינן שארה אלו מזונות דכתיב ואשר אכלו שאר עמי רוצה לומר שגזלו אותם ואכלו מזונותיהם ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות תדע מדאמרי' כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו כו' ושיילינן מאי כגון זו כגון הא דאמר רב יהודה אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת כו' הנה נראה מכאן שהמזונות הם עיקר ומעשה ידיה תקנתא דרבנן הילכך האי דקאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות. ע"כ:

וקבורתה תחת כתובתה כתב רש"י ז"ל דהיינו תחת הנדונייא שהכניסה לו פירוש לפירושו מ"ה קרי לה כתובה משום דהיא כתובה בשטר הכתובה ולהכי לא מצינן לפרושי דהיינו כתובתה ממש מנה מאתים דמשמע בעי להוציא עליה צרכי קבורתה תחת מה שהכניסה לו ואי מנה מאתים מדידיה יהיב לה ומה הנאה הגיע לו ממנה ומה ירש ממנה עד שנאמר קבורתה תחת כתובתה אבל התוספות ז"ל פירשו דלהכי לא מצינן לפרושי תחת מנה מאתים דהא אמרינן לקמן דארוסה אין לה קבורה. ע"כ. ואילו הוה אמרינן תחת מנה מאתים הוה לן למימר דארוסה נמי יש לה קבורה דהא ארוסה יש לה כתובה ומדאמרינן דארוסה אין לה קבורה ש"מ דאינו אלא תחת הנדונייא ואילו לא הכניסה לו נדונייא אפשר דאינו חייב בקבורתה דומיא דארוסה ולפרש"י ז"ל כיון שכבר תקנו זה תחת זה אפילו לא הכניסה נמי הדין כך והר' יהונתן הכהן ז"ל פי' וז"ל וקבורתה תחת כתובתה שמסתלק החוב מעליו. ע"כ: וז"לתלמידי ה"ר יונה ז"ל וקבורתה תחת כתובתה האי כתובתה לאו מעיקר כתובה אלא מנדונייתה קאמר שאותם הנכסים היה ראוי שיהיו ליורשיה והוא זוכה בהם מיד שמתה ולפיכך תקנו שיהיה חייב בקבורתה במקומם אבל אין לפרש תחת עיקר כתובתה דעיקר כתובתה אינה ראוי להיות לקרוביה שהרי בכתובה היה כתוב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתך וזו כיון שמתה לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר ונפסד זכות כתובתה. ע"כ: פירות מאן דכר שמייהו כלומר כיון שעדיין לא הזכיר תחילה שם ענין שתקון כנגד אכילת פירות כמו שמצינו שתקנו כנגד כתובתה למה אמר לפיכך הבעל אוכל פירות. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

מאי לפיכך שאמר ופרקונה תחת פירות מאי איצטריך למימר לפיכך הרא"ש ז"ל וכן פירשו תלמידי הר"י ז"ל דהכי פריך כיון שאמר תחלה שחייב לפדותה מטעם שאוכל הפירות למה היה צריך לחזור ולומר לפיכך בעל אוכל פירות ע"כ. ולי אי משום יתורא שפיר מצינן לשנויי דלהכי חזר ותני לפיכך הבעל וכו' לאשמועינן דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דאי מרישא דקתני ופרקונה תחת פירות הוה משמע דמציא למימר כך לכך הדר ותני לפיכך הבעל אוכל פירות ומ"מ לישנא דלפיכך לא אתיא שפיר והיינו קושיא דתלמודא דוק ותשכח כנ"ל:

מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו הקשו בתוספות א"כ מה הועילו חכמים בתקנה זו ומה זכות יש לו בפירות ההם ותירצו דה"ק מיכל לא לכלינהו לפירי אלא אנוחי נינחינהו שיהו הקרן שלהם קיים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. הריטב"א ז"ל. והתוס' שלנו תקנו דהכי קאמר אנוחי נינחינהו כל זמן שיש לו להתפרנס ממקום אחר:

קמ"ל דהא עדיפא וכו' כלומר לפיכך חזר ואמר דבעל אוכל פירות להודיענו שיאכל אותם לאלתר ויותר טוב הוא לה שיאכל אותם ושיתחייב לפדותה משיהיו מוצנעים כי פעמים שלא יהיה שיעור בפירות ולא ירצה להשלים אבל עכשיו שנתחייב לפדותה אע"פ שלא יהיה שיעור בפירות שאכל כשיעור הפדיון ישלים מביתו. והא דקאמר ופרקונה תחת פירות אומר מורי הרב נר"ו שאינו רוצה לומר שהפירות עיקר ופרקונה תקנה שזה אי אפשר דאם איתא שהפירות עיקר היכי קאמר מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו וכיון שמן הדין הפירות שלו היאך יעלה על דעת שום אדם לומר שלא יוכל לאכלם אלא ודאי פרקונה עיקר והוי כאילו אמר ופירות תחת פרקונה א"נ דתרווייהו בהדי הדדי אתקון ולא קדים זכותא דחד מנייהו אחבריה. ומפורש בירושלמי אע"ג דגבי מזונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה גבי פירות אינו כן שאינה יכולה לומר לא תקח פירות ולא תפדה אותי דלאו כל הימנה שתאכל הפירות וכשישבו אותה תשאר בין הע"ג בחזקת הפקר. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דתניא ופרקונה תחת פירות לאו למימרא דפירי עיקר דהא כולה סוגיין פרקונה עיקר כדאמרינן מיכל לא ניכלינהו וכו' ולעיל נמי אמרינן בהדיא בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דא"כ ממנע ולא פריק וטעמא דרבי יוסי בר יהודה נמי מוכחא דאף לאב יהיב פירי משום פרקונה ותנן נמי מפני שהוא תנאי ב"ד וכל תנאי ב"ד איהו עיקר אלא מדבעי למתנא סיפא לפיכך בעל אוכל פירות אלמא פרקונה עיקר משום הכי לא קפיד א"נ מתהפכא סיפא כדמפיך רב הונא מעשה ידיה תחת מזונות לקמן באידך פירקין ויש במשמע לפום מאי דאמרן שאם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות רשאה היא וכן דעת מקצת מחכמי הדורות אלא לדידי מסתברא דתנאי פרקונה לתרווייהו ניחא להו ואף על גב דתקנתא דידה עיקר לדידיה נמי אית ליה תקנתא דמילתא שהרי קנה שפחה לשמשו וצריך הוא לפדותה לפי' יכול הוא לומר אוכל אני ופודה דאי אכלת להו את זימנין דלא מלו ורמית עלאי לפרוקך ונראה שכן דעת הגאונים ז"ל שלא פירשו שתהא אשה רשאה לומר לא תאכל פירות וכן בקבורתה שתחת כתובתה אין אחד מהם יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים כגון זו שהירושה עיקר ואינו יכול לבטל כדאיתא לקמן בהכותב וכ"ש היא אלא ע"כ קובר ויורש ע"כ:

וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו ז"ל הא דקתני פרקונה תחת פירות לאו למימרא דפירות עיקר דהא ליתא כדאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו להו פירי דא"כ ממנע ולא פריק כו'. והכא נמי משמע הכי במאי דאמרינן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו דא"כ ממנע ולא פריק ואי אמרת דפירות עיקר א"כ הא לא הויא אלא עצה טובה בעלמא דאמרינן לה נינחינהו והא היכי תיסק אדעתין אי בעיא תינח אי בעיא תיכול אלא ודאי דפרקונה עיקר ותקנתא דידיה ודידה היא שאף הוא צריך שפחה לשמשו והיינו דאמרן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו שלא יהא הבעל רשאי לאכלן אבל יהא יכול לכופ' שאף לא תאכלם אלא שיניחו אותם ואם אולי תצטרך לפדיון יפדו אותה מהן דא"כ ממנע ולא פריק כלומר דא"כ כדאמרינן דאכיל להו אתי לאמנועי שיבא לעכב שלא יהא רוצה לפדות ואין הדבר מצוי לכופו בכל שעה בב"ד והא עדיפא לה דקיימי בעין ומזמנא מלתא קמ"ל דאדרבא הכי עדיפא לה דאי כדקאמר' קא מנחינן להו זמנין דלא מלו מדידה ואם איתא דלא אכיל להו כיון דלא אהניתיה איהי איהו נמי ממנע ולא פריק אבל השתא כיון דאכלינהו ודאי מפרק פריק. ותו איכא ראיה דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו ליה וכו' ומדקא מהדר רבי יוסי בר יהודה אב נמי ממנע ולא פריק ומדאמרינן במתניתין דפרקונה הוי תנאי ב"ד והא דקתני הכי אפשר דלא איכפת ליה מדקא בעי למתני בסוף לפיכך בעל אוכל וכו' א"נ דמפרקי' לה וכו' והשתא דאתינן להכי היכא דאמרה איהי איני נפדית ואיני נותנת פירות אע"ג דפרקונה עיקר אשכחן להו לגאונים ז"ל דלאו כל כמינה דהא תקנתא דידיה נמי היא כדפרישנא שאף הוא רוצה שפחה לשמשו וכל זמן שזו קשורה בו אינו מוצא אחרת דומיא דקבורתה תחת כתובתה דודאי מסתברא דלא תליא מילתא בחד מינייהו לא ברשותיה ולא ברשותה שהוא אינו יכול לומר איני יורש ואיני קובר כדמוכח לקמן שאינו יכול להפקיע ירושתו שהוא יורשה אחר שנשאת אלא בעודה ארוסה וכן היו נראין הדברים שאינה יכולה לומר שלא יירשנה ולא אמרו אלא במזונות ע"כ:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל קמ"ל דהא עדיפא לה דזמנין כו' וכתבו התוס' דמהא שמעינן דתקנת פרקונה לטובת האשה הוא ולהכי מהדרינן בסוגיא עדיפותא דידה וש"מ דפרקונה עיקר ואין הבעל יכול לומר איני אוכל פירות ואיני פודה והכי משמע ממתניתין דתנן להדיא לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד דאלמא תנאי מוחלט הוא כשאר תנאי כתובה והא דקתני בברייתא פרקונה תחת פירות דמשמע דפירות עיקר נקט הכי לאשמועינן דאף פירות עיקר תקנה ואין האשה יכולה לומר איני רוצה שתפדה ולא תאכל פירות אלא תקנת שניהם קיימא הוא אוכל פירות על כרחה והוא חייב לפדותה בעל כרחו ואין אחד מהם יכול לעקור שום דבר מן התקנות הללו וטעמא דמילתא משום דלא תהא משוקעת בין ע"ג כשתהא נשבית ויהא לה פדיון על כל פנים. ע"כ: והתוספות והרא"ש ז"ל כתבו דודאי תקנתא דידה היא ואפ"ה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת לך פירות וצריך ליתן טעם בדבר דכיון דתקנתא דידה היא מ"ש ממעשה ידיה למ"ד מזוני עיקר וי"ל דשאני התם דלא מפקעא תקנת מעשה ידיה לגמרי שאם אמרה איני נזונת היום ואיני עושה היום למחר תעשה ואית לה מזונות אבל הכא מיד שאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות מפקעת תקנת פירות דפירות כל ימיה הן תחת פרקונה ואפילו את"ל שיכול' לגמרי להפקיע מעשה ידיה ולומר איני נזונת לעולם ואיני עושה לעולם אכתי מצינו למימר דפרקונה היינו טעמא כדי שלא תטמע בין הע"ג א"נ שאני פירות משום שהוא זוכה בגוף הקרקע לפירות אבל מעשה ידיה לא שייך למימר שיזכה בהם בגוף הידים. עכ"ל הרא"ש ז"ל וכן בתוס':

ואיפוך אנא פי' בשלמא אי הוה אמינא דקושטא דמילתא הוא דאנוחי נינחינהו לפירות כל זמן שיש לו להתפרנס ממקום אחר (ולפיכך) ולהכי קתני ולפיכך וכו'. לאשמועינן דלא נימא דלעולם לא יאכל פירי גופייהו ואפי' לא יהא לו במה להתפרנס אלא נינחינהו שיהו הקרן שלהן קיים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות קמ"ל שהבעל אוכל פירות פי' פירות גופייהו ולא פירי פירות ומיהו דוקא בשלא יהיה לו במה להתפרנס מעתה לא תקשי דניפוך דהיכי מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות והמזונות בכל יום והפירוק שכנגדם לא הוו אלא עד שלא יהא לו במה להתפרנס אבל השתא דקא מפרישנא דיאכל הפירות להדיא ולא יונחו כלל דהיינו תקנתא דידה הילכך שפיר מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות כנ"ל. וטרחתי לכתוב בו לפי הכלל המסור בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל והמפרשים דכל מקום דפריך תלמודא פירכא בוא"ו הוא כמו אי הכי וצריך לפרשו בדרך בשלמא: ואיפוך אנא כתב רש"י ז"ל ואיפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונית ואיני עושה לאו כלום קאמרה. פי' לפי' דאי אמרינן מזונות תחת פירות לא מציא אמרה איני נזונת ואיני נותנת פירות משום דפירות ידו כידה וזוכה בגוף הקרקע וכמו שכתבו התוספות וכן נמי אי אמרינן פרקונה תחת מעשה ידיה לא מציא אמרה איני נפדית ואיני נותנת מעשה ידי שלא תטמע בין הע"ג וכמו שכתבו התוספות אבל השתא דאמרינן מזונות תחת מעשה ידיה מציא אמרה איני נזונית ואיני עושה ואע"ג דתני' תקנו מזונות תחת מעשה ידיה הא תריצנא לה לקמן בפרק אע"פ והוה ליה כאילו קאמר מעשה ידיה תחת מזונות כיון דמתלא תליא הא בהא הוה ליה כאילו קאמר זה תקנו תחת זה ולאו דוקא דמעשה ידיה עיקר וכדכתיבנא לה לעיל. ודע שהתוספות לקמן בפירקין גבי הא דאמרינן והיו מבקשין עד עשרה בדמיה ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. כתבו ז"ל וז"ל רצה פודה פ"ה דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון משמע מתוך פירושו דאם נשבית פעם שנית דאינו פודה כלל אפי' בדמיה וקשה דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינם אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופירקון אפשר להיות כמה פעמים וצ"ל לפי' דאדרבה פירות ופירקון אינו מצוי אבל וכו' ע"כ. משמע דבעו לפרושי דכי פריך הכא ואיפוך אנא אכולהו בבי קיימי אקבורתה תחת כתובתה נמי קא בעי ואיפוך אנא דפרקונה תחת כתובתה ומשני אכולהו תקנו מצוי למצוי וכו'. וא"נ אע"ג דלא פריך אלא אמזונות ופירקונה מ"מ מסקנא דשינויא אכולהו קאי וכן משמע מלשון תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל והטעם שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולא תקנו תחת פירות מפני שתקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי כלומר מעשה ידיה שהם מצוים בכל יום תקנו כנגד המזונות שגם כן צריכין לה בכל יום ופרקונה דאינו דבר מצוי תקנו כנגד פירות נכסי מלוג שאינו מצוי שיפלו לה נכסי מלוג תדיר. וקבורתה שאינו אלא פעם אחת כנגד ירושת הכתובה שאינה אלא פעם אחת ע"כ. ומיהו רש"י ז"ל כתב וז"ל איפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה לאו כלום קאמרה מזונות ומעשה ידיה מצויין שבויה ואשה שיש לה נכסי מלוג לא שכיחי. ע"כ. משמע דבעי לפרושי דלא פרכינן ואיפוך אנא אלא אמזונות ופרקונה דאילו אקבורה וכתובה לא קשיא ולא מידי דפשיטא ודאי דמתקנינן מידי דאתיא מחמת מיתה למידי דמחמת מיתה הילכך קבורה אכתובה שייכי בהדי הדדי דכיון דהוא זוכה באותם הנכסים מיד שמתה דין הוא שיקברה נמי ולא קרובי' כיון דהוא יורשה ועוד לא פרכינן אלא אמזונות משום דנפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה דלא אמרה כלום אבל אקבורה למה לן לאפוכה ומאי נפקא לן מינה דהא לעולם לא מציא אמרה איני נקברת ואיני מורשת וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל לעיל ומעתה צ"ע מאי קא מקשי התוספות ז"ל לקמן על פירושו של רש"י ז"ל והא כפי שיטתו ז"ל לא קשיא ולא מידי ולקמן בדוכתי' בתוספות ניישב זה בעזר העוזר האמיתי כנ"ל: האי תנא סבר מזונות דאורייתא מסתברא דלאו דמפיק בודאי מהך תנא דלעיל דאפילו להאי תנא דאית ליה מזונות דאורייתא ודאי אית ליה דהך תנא דלעיל ומהפכינן לה כדמפכינן לה לקמן לרב הונא אלא לתנא דלעיל לא מכרע אי אית ליה מזונות דאורייתא. הרא"ה ז"ל: וכן הוא אומר אם תענה את בנותי וא"ת אדרבה מהאי קרא משמע דענוי זו אינה תשמיש דבפרק בתרא דיומא מוכח מהאי קרא דמניעת תשמיש איקרי עינוי נפש דדריש קרא הכי אם תענה את בנותי היינו שימנע מהן תשמיש וי"ל דהכא נמי דריש הכי אמר קרא ועונתה לא יגרע שהוא עינוי לה כשמונעין ממנה דהיינו תשמיש לא יגרע. לשון הרא"ש ז"ל וכן תירץ הריטב"א ז"ל דה"ק וכן הוא אומר אם תענה וגו' כלומר ולשון עונתה דבר המענה אותה כשימנע ממנה. ע"כ:

בא"ד ואי הוה שייך התם אומדנא אחרינא הוי אמדינן עכ"ל וכתב מהרש"א דהיינו אומדנא דחיתון ועל זה מקשו התוספת דשייך אומדנא אחריתי דאיקרובי דעתא וכו' ע"ש באריכות. ולענ"ד א"א לפרש כן דההיא אומדנא אחריתי אחיתון קאי דהיינו שעת נישואין דהא לקושטא דמילתא אזיל ראב"י בתר ההיא אומדנא גופא ועוד שאין זה במשמעות הל' דהא דומיא דאומדנא אחריתי דלעיל מיניה קאי דאומדנא דחיתון כתב ר"ת אף על גב דאיכא אומדנא אחריתי והיינו אומדנא דכדי שתהנה בתו לכך נלע"ד כמו שכתבתי דה"נ ה"ק דבמדידיה לדידה לא סגי באומדנא ראשונה דהיא שעת אירוסין אפילו באומדנא שניה שהיא שעת נישואין לא הוי סגי אי הוי תו שום אומדנא אחריתי מאוחרת ממנה דומיא דכדי שתהנה בתו אלא משום דליכא תו אומדנא אחריתי מש"ה אזיל ראב"ע בתר אומדנא דחיתון שהיא נישואין והיא אחרונה לגבי אירוסין כנ"ל ברור בכוונת קושיית התוס' בסוף הדיבור בסמוך ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דדחי תלמודא וכו' דיחויא בעלמא ואדיחויא לא סמכינן עכ"ל לפי המובן לכאורה מפי' ר"ת דהתרצן א"צ לחלק כלל בין מדידיה לדידה או איפכא כמ"ש התוס' בסוף הדיבור אלא עיקר התירוץ דבכל דוכתא אזיל ראב"ע בתר אומדנא דאיחתוני דהיינו נישואין א"כ יש לתמוה למה כתב ר"ת דדיחויא בעלמא הוא אדרבה סברת המקשה יותר תמוה דמדמה אומדנא דראב"ע לדהכא אע"ג דלא דמו כמ"ש התוס' לר"ת גופא אבל למאי דפרישית א"ש דהמקשה מדמה להו דראב"ע אזיל בתר אומדנא אחרינא ורבי נתן בתר אומדנא ראשונה ועל זה דחי הש"ס דאיכא לחלק בין מדידיה לדידה למדידה לדידיה שזהו עיקר תירוצו לפמ"ש ועל זה כתב ר"ת דדיחויא בעלמא הוא דלקושטא דמילתא לא משמע לחלק בכך כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד והורה ר"ת הלכה למעשה וכו' והיה אבי הכלה מוחזק עכ"ל משמע דהיכא שהחתן מוחזק לכו"ע זכה בהן אע"ג דר"ת כתב דהאומדנא היא שתהנה בתו אין כוונתו שתהנה בהן לעולם אלא עיקר האומדנא שלא נתכוין האב להקנות כ"א שתהנה מהם הבת וכ"כ האחרונים ובזה סרה תלונת הרמב"ן והרא"ה ז"ל מעל שיטת ר"ת וסייעתו אבל אין לפ' דדוקא כשהאב מוחזק סמך ר"ת על סברתו ופירושו הלכה למעשה משא"כ כשהבעל מוחזק ואף ע"ג דלר"ת שייך נמי האי אומדנא שיחזור אפ"ה לא רצה ר"ת לעשות מעשה להוציא הממון מיד המוחזק דספוקי מספקא ליה אלא דלפ"ז לא הוי א"ש הא דמוקי התוספות כמה סוגיות וברייתא דת"כ כשהבעל מוחזק:

בא"ד והא דאמר בפרק מציאת האשה וכו' והא דאמר בת"כ וכו' זה שפוסק לבתו ממון מרובה עכ"ל. משמע דדוקא לפי' ר"ת קשיא להו אבל לפרש"י אפילו כשהאב מוחזק צריך לשלם לחתנו המעות במתה מן הנישואין וכבר כתבתי דקשיא לי הא קי"ל אין הבעל יורש מלוה אשתו לרוב הפוסקים דהו"ל ראוי. ול"ל דפסיקת מעות נדוניא לאו מלוה אשתו הוא אלא מלוה חתנו עצמו הא ליתא כמ"ש דמפרש"י ותוספות משמע להדיא שהבעל נוטל מצד ירושת אשתו וכדמשמע נמי לקמן בברייתא שהביאו התוס' אם מתה בעלה יורשה. ואין לחלק נמי בין פסק כסות וכלים דשייכים לבתו ובין פסיקת מעות דמסתמא הפסיקה על שם חתנו דא"כ מאי פסיקא להו להקשות לר"ת מפסיקת מעות דלמא ר"ת נמי מודה דלא שייך כדי שתהנה בתו בכה"ג ובאמת הפוסקים לא חילקו בכך ודוקא לעניין זכיית הבת אם מת בעלה לנגד האב חלקו קצת פוסקים בא"ע סי' נ"ב בין פסק לבתו או לחתנו משא"כ לענין זכיית הבעל בפלוגתא דרש"י ור"ת לא חילקו בכך והנלע"ד דע"כ צריך לחלק בין ירושת שאר מלוה אשתו ובין ירושת נדוניא כיון דאית ליה ג"כ זכייה בגווייהו והפסיקה היתה נמי אדעתא דחתנו וכמו שחלקתי בכה"ג בשיטת רש"י בין ירושת נדוניא באשתו ארוסה ובין שאר ירושות ארוסה כנ"ל ועדיין צ"ע:

שם והא דאמר בת"כ ותם לריק כוחכם זה שפוסק וכו' עכ"ל משום דסתם לשון זה שפוסק משמע לכאורה שעדיין לא נתן והוא מוחזק לכך הוצרכו לפרש בזה:

בא"ד וצ"ע שלא יקשה לר"ת דלקמן בריש אע"פ מוכח עכ"ל כבר כתבתי שפי' מהרש"א בזה אין נראה לי ולענ"ד יש לפרש דבריהם בפשיטות דאסברת המקשה קשיא להו למאי דמשמע לכאורה מפי' ר"ת דעיקר סברת המקשה דלרבי נתן לית ליה אומדנא כלל ומשו"ה הוי בעי לאוקמי לדר"נ כרבנן דראב"ע וע"ז מקשה שפיר דהא רבנן דראב"ע נמי אית להו אומדנא דאיקרובי דעתא וא"כ אפי' כרבנן נמי לא מצי לאוקמי. כן נ"ל ברור בכוונת התוספות בקושייתם על פר"ת. אבל לפמ"ש לעיל דמ"ש ר"ת בסברת המקשה דרבי נתן לית ליה אומדנא לאו דלית ליה אומדנא כלל קאמר אלא דלית ליה האי אומדנא דכדי שתהנה בתו שהיא אחרונה משום דאומדנא ראשונה עדיפא ליה א"כ אין מקום לקושית התוספות לא לפי פי' מהרש"א ולא לפירוש שפירשתי וקושיא שנייה של תוספות נמי לק"מ כמ"ש ודו"ק:

בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אין לתמוה בסברא זו וכו' וא"ת א"כ וכו' עכ"ל. לכאורה כאן בההיא דר"א ב"ע אין שום תימה דלאו שאם ימות באירוסין קאמר דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אלא דבלא"ה לא פסק לה אלא ע"מ לכונסה כשיהא לו חיבת ביאה והרי זה כאילו קובע זמן שמאותו שעה יתחייב התוספת ואין זה ענין ללוקח פרה דלא מסיק אדעתיה מיתה או טריפה ויש ליישב קושייתם קצת בההיא דברייתא דכתב לה כסות פירות וכלים ולפי' ר"ת דמדמה להו הש"ס לההיא דראב"ע משום אומדנא דכדי שתהנה בתו והיינו לענין חששא דמיתה אלא דלשון התוספות בתירוצם אין מתיישב לפ"ז וצ"ע ובעיקר דברי התוספות בזה הדיבור כתבתי בחידושי לב"ק פרק הגוזל ע"ש:

בד"ה תקנו מזונות וכו' והשתא ר"ל דפליג אינו מגיה ברייתא דהכא וכו' לכאורה לדידיה יכול הבעל עכ"ל. משמע מפשט לשונם דממימרא דר"ל גופא לא משמע להו כלל דמעשה ידיה תליא במזונות דאיכא למימר דכל א' תקנה בפני עצמה אלא לאחר שהוכיחו דר"ל ע"כ אית ליה ברייתא דהכא ואינו מגיה אותה א"כ משמע להו לכאורה דמצי א"ל צאי מעשה ידיך וכו' אלא דקשיא לי אדרבא אי ר"ל אינו מגיה הברייתא וקתני בה תקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ ע"כ דלא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך וזה עיקר התקנה דאל"כ למה הוצרכו לתקן כלל מזונות תחת מעשה ידיה דמכיון שתקנו לו מעשה ידיה פשיטא דחייב לזונה מן התורה דאפילו עבד עברי כתיב כי טוב לו עמך כדמקשה הש"ס לקמן דנ"ח ע"ב תו קשיא ליה אי ר"ל שונה הברייתא תקנו מזונות וכו' ע"כ סברה ההיא ברייתא מזונות דרבנן אם כן מאי פסיקא להו דר"ל סובר כההיא ברייתא דילמא סבר כהנך תנאי דסברי מזונות דאורייתא וא"כ ע"כ מעשה ידיה תקנה בפני עצמה היא ומשו"ה יכול לכופה תו קשיא לי מאי ס"ד דלר"ל לא תקנו מזונות אלא תחת מעשה ידיה דהא אשכחן שתקנו בארוסה שהגיע זמנה ולא נישאו דחייב במזונות לכ"ע כדאיתא לקמן במשנה פרק אע"פ דף נ"ז אע"ג דאינו זוכה במעשה ידיה וכה"ג דקדקו התוס' בסמוך בד"ה וקבורתה תחת כתובתה אבל למסקנת התוספות א"ש דלר"ל נמי מזונות עיקר ולפ"ז אין צריך להגיה הברייתא לא לרב ולא לר"ל דודאי שני התקנות הוצרכו דלכ"ע מזונות עיקר לא מיבעיא למ"ד מזונות דאורייתא אלא אפילו למ"ד מזונות דרבנן נמי אלא שתקנו אח"כ מעשה ידיה ותקנו נמי מזונות שיהיה זה תחת זה לענין דלכו"ע מצי אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והמותר ישלם כדמוכח בההיא דר"פ המדיר שהביאו התוס' וא"כ שפיר קתני לכ"ע מזונות תחת מעשה ידיה ובהכי א"ש לישנא דגמ' לקמן ריש דף נ"ט דאליבא דרב גופא קאמר קסבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אלא דרב מפרש לה דמזונות עיקר נמי לענין דמצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים ואיני ניזונת ואיני עושה ולר"ל יכול לכופה למעשה ידיה כמו שהיא יכולה לכופו למזונות ותרוייהו עיקר ומפרש נמי להא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה לענין שכל א' מהם יכול לעכב זה תחת זה כנ"ל נכון ודוק ועיין בסמוך ולקמן פרק אע"פ דף נ"ח אבאר יותר בעזה"י:

תוס' ד"ה זמנין וכו' א"נ שאני פירות עיין גיטין עז ע"ב תד"ה ידה:

ד"ה אם וכו' וא"ת דאדרבה וכו' עיין בדרשות הראנ"ח פ' שמות:

גמרא ואיפוך אנא ק"ל הא ענין מע"י תחת מזונות מצינו בקרא גבי אב דזכי ליה רחמנא כיון דמתזני מיניה [היינו דרגיל לזונה וכדאמרינן לעיל (דף מג) או דלמא לא דמי לאב דמתזנה מיניה] מש"ה מסתבר דכמו כן תקנו חכמי' מע"י תחת מזונות זה מול זה:

תד"ה שלא כתב לה, דבדידה תלי הקידושין ומה"ט פירכת הש"ס דוקא במן האירוסין דאלו מן הנשואין לא שייך הטעם דבדידה תלי מלתא דהא אפשר דהוא לא היה רוצה בגונא זה שיתבטלו הקידושין למפרע שיהיה למפרע בעילתו בעילת זנות וא"צ למה דנדחקו התוס' בב"ק שם בזה:

תד"ה זמנין דלא מלו וכו' א"נ שאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקעות. ויש לע' בנכסי מלוג שעדיין לא באו לידה תהיה יכולה לומר מקודם איני נפדית ואיני נותנת לך מנכסים שאנכי עתיד לירש דבזה עדיין לא זכה בהם הבעל: