מסכת כתובות דף ד׳ עמוד א׳

ופורש ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג שבעת ימי המשתה כו':

וכל אותן הימים של ימי המשתה ושל אבילות:

הוא ישן כו' ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין (מו"ק דף טו:) ואף בשבעת ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא אבילות של דברי צינעא דהיינו איסור תשמיש כדלקמן:

ואין מונעין בשביל האבילות אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה:

כל שלשים יום ואע"פ שהן ימי אבילות לשאר בני אדם וכל שכן משלשים ואילך:

דליכא איניש דטרח אם יפסידו מה שהכינו:

שנתן מים על גבי בשר שוב אינו ראוי למוכרו במקולין:

בכרך שכיחי אינשי טובא ויש קופצים הרבה:

בועל בעילת מצוה ופורש קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא כדאמרינן בסמוך דברים של צינעא נוהג ודייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' מיהו מרישא דהכא לא ה"מ למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי לדחויי דבועל בעילת מצוה היינו אפי' לאחר שחל עליו אבילות אבל קשה לרשב"א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעא מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא ואור"י דהמ"ל פורש משום דם בתולים כדאמרינן בפ' תינוקת (נדה דף סה:) אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נדות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה:

בעילת מצוה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרי' (סנהדרין דף כב:) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה:

אבל איפכא לא וה"ה אם אבלים מחמת שאר קרובים תימה דאמר בפ"ג דמועד קטן (דף כג. ושם) מתה אשתו אסור לישא עד שיעברו ג' רגלים ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר משום פרנסתם והכא אמר אבל איפכא לא ומשמע דבאין לו בנים עסקינן מדקאמר דליכא דטרח להו משמע דבבחור איירי וי"ל דלאלתר לאו דוקא אלא כלומר מותר לאחר ז' ומיהו לבעול אסור עד לאחר ל' כדמוכח בתר הכי במעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותיך ואעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה מאי זמן מרובה שלשים יום מכלל דכנסה תוך ל' ותוך שבעה ודאי אסור כדמוכח הכא ומה שאמר לה בבה"ק לא היה זה כניסה אלא שידוכין בעלמא ונראה לר"י דודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך ל' כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים וכן משמע במס' שמחות (פ"ז) דתניא בד"א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר ל' משמע דאסור אפי' לישא תוך שלשים ואע"ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ"מ נקט אחר שלשים משום אין לו בנים ור"ת ר"ל דבאין לו בנים אפי' לבעול שרי תוך שלשים אחר ז' משום פריה ורביה וההיא דשמחות אינה מתיישבת כפי' ונראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפי' אם היא נמי אבילה מפני שמפרנסת בניו ואע"פ שאפשר באחרת כדמוכח בעובדא דיוסף הכהן שהיתה אבילה מאחותה ומיהו אין כל כך ראיה דשמא שאני התם לפי שהיא תרחם על בני אחותה יותר מאחרת ואע"ג דתנן בפרק החולץ (יבמות דף מא. ושם) כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול ולא מפליג מידי משמע שאסורה אפי' למי שיש לו בנים קטנים כשהיא אבילה התם משום דבלאו הכי אסורה דצריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה ואור"ת דאפי' מתו אביו ואמו יכול לכנוס אחר ל' והא דאמרי' במועד קטן (דף כב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה אחר ל' על אביו ועל אמו אחר י"ב חדשים ה"מ בשאר שמחות אבל לישא אשה שהיא מצוה יתירה מותר ואפי' יש לו בנים משום שנאמר (קהלת י״א:ו׳) בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך והביא ראיה מדתניא סתם כל ל' יום לנישואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר קרובים משמע דבכולהו לאחר ל' מותר וה"ר יוסף הביא ראיה לדבריו דתנן במסכת שמחות (פ"ט) בהדיא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו ל' יום ועל אביו ועל אמו אסור כל שנים עשר חדש אא"כ היה של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ"ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפי' תוך ל' יום:

כגון מתא מחסיא תימה רב חסדא מאי דוחקיה לאוקומי בנתן מים על גבי בשר נוקמה בכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר ויש לומר משום דניחא ליה לרב חסדא לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וה"ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ומש"ה נקט נמי בברייתא דמייתי ונתן מים על גבי בשר משום דאיירי ברוב עיירות:

מסייע ליה לר' יוחנן כו' מועד וחתן משוה אותן בכ"מ כההיא דתניא בפ"ק דמועד קטן (דף ז: ושם) חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל:

אבל דברים שלא צינעא נוהג פי' חובה לעשות כן ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא וא"ת רב ושמואל דאמרי בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד.) דתשמיש המטה בשבת של ז' ימי אבילות רשות תיקשי להו ברייתא דהכא ואין סברא לחלק בין מועד לשבת ומקילין בשבת טפי אלא נראה לר"י דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים משמע אפי' בשבת ופסקו ה"ג כר' יוחנן ופירשו אע"ג דקיימא לן כדברי המיקל באבל ה"מ בתנאי אבל באמוראי לא ואור"י דודאי נראה דהלכה כר' יוחנן מדאמר הש"ס הכא מסייע ליה לר' יוחנן:

ובועל בעילת מצוה ופורש פירש רש"י ז"ל: ואחר כך קוברין את המת. משמע, דסבירא ליה דאין אבילות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום מיתה וקבורה, דאי לא תימא הכי אתי אבילות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן, כמו שהסכימו הגאונים ז"ל (אוצה"ג מו"ק סט-ע; רי"ף ספ"ב דברכות) דמי שמת לו מת בי"ט שני דעצרת או בי"ט אחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג בו אבילות, דסבירא להו דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא, ואתי אבילות ודחי יום טוב דרבנן. וכן דקדק מכאן רבינו שמשון זצ"ל, דאין אבילות כל עיקר דאורייתא. ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (מט, א) הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, שמע מינה דאבילות דיום ראשון דרבנן, דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר, דאי דאורייתא, הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ולדברי הגאונים זצ"ל שהסכימו, דיום ראשון דאורייתא וגמרי ליה (ויקרא י, יט) מואכלתי חטאת היום, כדכתיב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (שם. ועי' רמב"ם אבל פ"א ה"א) הכא לא קברי ליה למת עד למחר, כי היכי דליהוי אבילותו דרבנן, ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן. ואף על גב דמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה, לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין, כדאיתא התם (סנהדרין מו, א), והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו, אי נמי איכא למימר, דקוברין אותו ביומו, ואפילו הכי אין נוהג אבילות, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (יבמות צ, א).

ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות ואם תאמר, למה אין שבעת ימי המשתה עולין לו משום שבעת ימי אבילות, לפי מה שהסכימו הגאונים (רי"ף מו"ק לדף יט, א) לקובר את מתו ברגל שמונה שבעת ימי אבילותו מיום טוב האחרון, ואף על פי שאין אבילות נוהג בו עולה הוא לא, כיון שאינו אלא מדבריהם, הכא נמי, הרי אינן אלו השבעת ימי המשתה כרגל אלא מדבריהם והוא כיום טוב של דבריהם. יש לומר, דהכא שאני שאם אתה אומר שיעלו לו אינו נוהג אבילות כלל, ואין אבילותו ניכר, אבל התם אבילותו ניכר בשאר הימים שהוא נוהג, וכיון שאין הראשונים עולין לו אף האחרונים אינו עולה שאין לחלק כאן בין יום ליום.

ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום פירש רש"י ז"ל: משום אבילות, וכל שכן לאחר שלשים יום, דבטיל לה אבילות דידה. ויש מקשים (הרמב"ן), שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד, ואפילו על אביה ואמה כדאיתא באבל רבתי וכן שאר תכשיטין נמי לאחר שבעה לא אסירי. והכא הכי פירושו, שאם אירע אונס לכלה בתוך שלשים יום לחופתה, אין מונעין ממנה תכשיטיה כלל ואפילו תוך שבעה לאבלה, כדי שלא תתגנה על בעלה, ולא חיילה עלה אבילות לגבי הנך מילי, משום דכל שלשים לחופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא, וצריכא שלא תתנוול כדי שלא תתגנה עליו.

ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דלא דחי לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא, הפסד וליכא דטרח להו. ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו, ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין, והכל בכלל תכשיטין הן.

וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפרשה אשתו נדה. וכתב ז"ל, מדאמרינן דפירשה נדה אסורה להתייחד עמו, שמעינן מינה שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר ותהא ראויה להתייחד, שאין חופה אלא לייחוד לשם נשואין, ואין מברכין אלא על כניסה וזה אינו יכול לייחד. וכן כתב רב נטרונאי גאון וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות אישות הלכה ו). הובא גם בעיטור ח"ב דף סג, ג, ובנמו"י. ועי' תשוה"ג גאוני מזרח ומערב קכג, שערי תשובה קס, ואוצה"ג סי' סב-סו. ועוד יש ראיה לדבריהם, מדתניא (סנהדרין נה, ב) בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, נשאת לכהן אוכלת בתרומה, ופירש רש"י ז"ל: אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת לפי שאינה ראויה לביאה, ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה אוכלת, מכל מקום ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה. ויש לדחות דהתם לא חזיא כלל וכמו שאינה אשה, אבל הכא ראויה היא אלא דאריא דאיסורא רביע עלה, וכדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב) רב אמר (אפילו) יש חופה לפסולות, ושמואל אמר אין חופה לפסולות, אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה, אלמא אף על פי שיש חופה לפסולות ואעפ"י שאין להם ביאה בהכשר בקטנה שאינה ראויה לביאה כלל מודה, לפי שהיא כמו שאינה אשה. והא דאיבעי להו לקמן בפרק אף על פי (כתובות נו, א) נכנסה לחופה ופרשה נדה מהו, חופה דחזיה לביאה בעינן או לא, התם לענין תוספת כתובה איבעי לן דילמא אינו מחייב עצמו בתוספת אלא בחופה הראויה לביאה, אבל נכנסה לחופה ופרשה נדה ומת לא מתחייב, אבל ודאי נישואין עושה. ומיהו לכתחילה ודאי נדה לאו בר חופה היא, אבל בדיעבד כשכנסה וברכו ברכת חתנים אינו צריך לחזור ולברך, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) ואם עבר ונשא אינו חוזר ומברך. וגדולה מזו אמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב), דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דלא חזאן להו לעולם לביאה וליחוד, וכל שכן זו שטובלת לערב.

ובועל בעילת מצוה ופורש פירש"י ז"ל שקוברין את המת בו ביום. ויש שהקשה עליו דהא ה"ל יום מיתה וקבורה שהיא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל והיה לנהוג בו אבילות דאתי גזירה דאבילות דאורייתא ודחי רגל דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר את מתו ביום טוב שני כשהוא יום המיתה חייב באבילות דאתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן ותירצו דשאני הכא דחוי רגל וודאי דרבנן והעמידו בו דבריהם בשב ואל תעשה משא"כ התם ביו"ט שני משום ספקא דרבנן אתקן מעיקרא ותו דהתם אין יו"ט שני מתחלל בשבעה מפני מעלתו אבל הכא אם נוהג אבילות שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבילתו לאחר ימי המשתה לא ה"ל ימי אבילות רצופים דאין אבילות חל למוקטעין וזה נכון ועיקר ודלא כדברי המפרשים שאין קוברין לו עד מחר ומלינו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה:

וכל אותן הימים אפי' ימי המשתה כדלקמן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום פי' לא משום דאבל זה קיל כדאמרינן לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי מדאמרינן פרק בתרא דיומא גבי המלך והמלכה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה עד ל' יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל' יום דאלמא האי דינא אכל כלה דעלמא קאי הוא נמי דליכא אינש דטרח ליה פי' לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבין בשר לא חיישינן להו:

אבל איפכא לא פירוש לא עבדי הכי אלא קוברין את המת תחלה ולענין אם מתו יעשה משתה שלו לא אתפרש מהאי לישנא מידי וכל היכא שיש לו בנים גדולים דכ"ע אסור לכנוס עד י"ב חודש אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים בהא אפלגו רבוואתא ז"ל איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך שבעה ימי אבילות וכולם למדוה מהא דתניא במסכת מועד קטן מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו שלשה רגלים בד"א כשיש לו בנים אבל אין לו בנים נושא אשה לאלתר ואם יש לו בנים קטנים נושא לאלתר ומעשה ביוסף כהן שמתה אשתו בערב פסח ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואפ"ה לא בא עליה עד זמן מרובה ומשמע דכנסה בו ביום וכן הוא בירושלמי מר מרבנן סבר דכי היכי דחשוכא שאין לו בנים נשאת לאלתר תוך ז' ה"ה שאין לו בנים משום בטולי מפו"ר ומר סבר הא כדאיתא והא כדאיתא ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר דאלו תוך שלשים ליכא למישרי וליתי להני תרי סברות דהיאך אפשר להתיר לכנוס אשה תוך שבעה ימי אבילות כלום יש חופה במקום אבילות ואע"ג דבחופה כנסה לאלתר התם בערב פסח שהרגל מפסיק אבילות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך בין השמשות דה"ל כלאחר שבעה ימי אבילות וליכא למימר נמי לאלתר קרי אחר שלשים יום דההוא זמן מרובה קרי ליה כדאמרינן התם כמה זמן מרובה שלשים יום הלכך לשון משובח דכל שאין לו בנים כונס ובועל לאלתר אחר ז' ימי אבילות וכל שיש לו בנים קטנים כונס לאחר שבעה ואינו בועל עד שלשים יום ופשטא דמתני' דהכא בבחור שאין לו בנים שהוא צריך לאביו מן הסתם הלכך הכי פירש אבל איפכא לא אלא עבדינן איפכא שנוהג אבילות ואח"כ כונס ונוהג שבעה ימי המשתה:

אבל לא נתן מים וא"ת נהי דבשר מזדבין הא איכא פסידא ביין המזוג וי"ל כיון דבשר מזדבן שפיר אע"ג דיין מזוג לא מזדבין שפיר הא מזדבן קצת בלא פסידא גדולה כי הרבה לוקחים קופצים עליה. ותרתי בעינא בשר רחוץ ויין מזוג דאיכא פסידא טובא:

אלא דרב חסדא תימא מנ"ל לרב חסדא לאוקמי מתני' הכי וה"ל לאוקמי בכפר ואתא מתני' כפשטיה בין נתן מים ובין לא נתן מים וי"ל דרוב מקומות דומיא למתא מחסיא דשכיח ביה נשואים וניחא לאוקמי מתני' ברוב מקומות:

ה"ג מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אע"ג שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג אע"פ שאמר אין אבילות בשבת כדגרסי מקצת רבנן ז"ל דאל"כ היכי מדמה לה להא דהכא אדרבה שאני בשבת שהיא עולה למנין אבל. רגל זה אינה עולה במנין למועד במי שאינו עולה ואינו נוהג דברים שבצנעא א"ו כדאמרן וכן גרים ר"ח וכן הגרסא בכל הספרים שלנו והא דנקטי' בהאי סייעתא והוא ישן בין האנשים ולא נקיט רישא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דאיכא לדחויי דמשום דם הוא פורש גזרו חכמים האחרונים בבועל את הבתולה כדאיתא פרק בתרא דנידה והא דאמר התם דברים שבצינעא נוהג למ"ד התם נוהג רשות כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות היכא הוא דברגל דהכא דלרבנן ליהוי חובה הלכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לר' יוחנן וכיון דכן הלכתא כר"י דהוה מסייע וכן פר"ח ז"ל וכדי נתפרש מאי ניהו דברים שבצנעא:

שבעת ימי חפה לחתן הרי הם אצלו כרגל גמור וכל שארעו אבל בתוך חתונתו אפילו על אב ואם אינו נוהג אבילות עד שיעברו שבעה של חתנה שהרי שמחה כתובה בהם כדכתיב קול ששון קול שמחה וכו' וכן כמו שיש סמך מן התורה לאבילות של יום ראשון מדכתיב ואחריתה כיום מר כך יש סמך ליום ראשון של חתנה מביום חתנתו ומאחר שכן אף כשבא יום ראשון של אבילות בתוך ימי המשתה אין אבילות חל עליו ואם חל עליו אבלות קודם שתחול עליו תורת חתנה אינו רשאי עוד לישא עד שיעברו שלשים ויש אומרים שלאחר שבעה מכניסין את הכלה לחפה ואינו טעון שלשים כבשאר מתים ואע"פ שגאוני עולם כתבוה אינו נראה כלל ואע"פ שהם נתנו בה טעם דלא גרעה ממתה אשתו ואין לו בנים אינו שאין לדמות אבילות קרוביו לאבילות של אשתו וגדולי האחרונים כתבו שבאב ואם עד שנים עשר חדש ואין נראה כן אלא כדעת ראשון כמו שביארנו במועד קטן הא בתוך שלשים לא ישא ואף מי שאין לו בנים שלא התירו לחשוכי בנים לישא ולבעול לאלתר אלא באבילות של אשתו אבל באבילות של קרוביו דוקא לאחר שלשים:

זה שביארנו שלאחר שבעת ימי חתנה נוהג שבעת ימי אבלות יש שואלין הואיל ושבעת ימי המשתה אינן אלא מדברי סופרים יהו עולים למנין אבילות שבעה על דרך שכתבוה הגאונים ביום טוב אחרון ואינה שאלה שאם כן אין אבלות נכרת בו כלל אבל ביום טוב הואיל ואין התקנה אלא ביום אחרון הרי ניכר בשאר ואי אפשר לומר בחתנה שיהא יום אחרון עולה שהרי כל הימים מדברי סופרים הופקעו מאבלות ומה בין זה לזה ומכל מקום יראה לי שאין אלמון באלמנה בדין זה אלא ביום ראשון על הדרך שביארנו במשנה בענין איסור מלאכה ויש חולקין בשתיהן ולדונו כל שלשה ימים בדין זה ובאיסור מלאכה ולא יראה לי כן שאע"פ שבתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה פירושו התקינו דבר שיהא גורם להיות בטל שלשה ימים:

לא נכנס עדין לבית המשתה ומת לו מת כל שצרכי סעודתו מוכנים על צד שאי אפשר למכרם בלא פסידא וכן שאם יפסיד אין לו עוד מי שיטרח בהכנת צרכי סעודה לחתן או תכשיטין לכלה כגון מת אביו של חתן או אמה של כלה אנו מחזרים ומשתדלים שלא יחול אבילותו עד שתחול חתנתו ותפקיע את האבל עד שיעברו שבעה והוא שמכניסין את המת לחדר שלא יהא מתו מוטל לפניו ואת החתן ואת הכלה לחפה קודם שיקבר המת שהרי אין אבילות חל אלא עד שיסתם הגולל ואחר כך קובר והרי חלה החתונה קודם האבילות ומכל מקום בועל הוא בעילת מצוה קודם קבורה שהרי לאחר קבורה אע"פ שאין אבילות גמורה חלה עליו מכל מקום דברים שבצנעה נוהג שהרי אף במועד עצמו אמרוה כן ר"ל אע"פ שאין אבילות במועד דברים שבצינעה מיהא נוהג אלא בועל בעילת מצוה קודם קבורה ופורש לו מתורת דברים שבצנעה ואין אומרים שלא לבעול עד שיעברו שבעה שהנשואין צורך ביאה הם ואע"פ שהוא אונן ואונן אסור בתשמיש בזו הקלו משום מצוה שמן התורה לא נאסר האונן אלא בקדשים ובמעשר ובהקרבה אבל שאר דברים לא נאסרו בו אלא מדברי סופרים מידי דהוה אבשר שמן התורה מותר כדכתיב ואכלתי חטאת היום הא בשר חלין מותר אלא שחכמים אסרו ובחתן לא גזרו:

זה שביארנו שמכניסין את המת בחדר ואת הכלה לחפה ואחר כך קובר ור"ל אפילו ביומו היא שיטת גדולי הרבנים ומפני שהם סוברים שאין אבילות דאוריתא אפילו ביום מיתה וקבורה שאלו כן היה לנו לומר אתי אבלות דאוריתא ודחי חתנה דרבנן על הדרך שכתבוהו הגאונים במת לו מת ביום טוב שני של עצרת או של ימים אחרונים של חג הפסח ונקבר בו ביום וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בבכורות מ"ט ע"א דיום שלשים כשלפניו ומטעם הלכה כדברי המיקל באבל ואם היה מן התורה הוה ליה ספק תורה ומכל מקום אנו פוסקים ביום מיתה וקבורה כל ששניהם ביום אחד דאוריתא ואינו קוברו עד למחר שאין זה אלא כמלינו לכבודו שלא יתבזה בנו בחתנתו או שמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כמו שיתבאר ביבמות:

אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום וכתבו גדולי הרבנים וכל שכן לאחר שלשים שכבר עבר האבילות ונראה מדבריהם ששבעת ימי חתנה עולים למנין שלשים של אבל ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו ששלשים של אבלות חלין לאחר שיעברו שבעת ימי חתנה וכן הדברים נראין הואיל ואף אבילות שלשים אינו חל בתוך חתנתו שמותר לו לספר ולכבס ומעתה לאחר שלשים מונעין ממנה תכשיטין שבעת ימים הבאים לתשלום שלשים של אבילות:

יש אומרין שאין האשה אסורה בתכשיטין לאחר שבעה בשום צד מפני שמדמין אותה לתספורת שמותרת בו לאחר שבעה כמו שביארנו במקומו ומפרשים כאן שהכלה אם אירע לה אבל כל תוך שלשים של חתנה אין מונעין תכשיטיה אפילו תוך שבעה ובאמת לענין פסק כך הוא אלא שלדעתנו לאחר שלשים של חתנה צריכה להשלים ואין דמיון מתכשיטין לתספורת כלל שגדול פרע מגנה אותה ביותר:

גדולי האחרונים שבספרד כתבו שדברים שבצנעה שנאסרו לחתן ובמועד אין המדה שוה בהם שבמועד אוסרין לו כל מיני שמחה שאין הדבר ניכר במניעתו שמצד אבילות עושה כן שכמה בני אדם אין נוהגין בשמחות כל כך אבל חתן כל שהוא נמנע משמחה ידים מוכיחות שאבילות מעכבתו ומתוך כך אין מונעין ממנו אלא תשמיש:

מאחר שכל שלא חלה עליו חתנה עדין אין מתירין לו אלא בשני דברים והם שאי אפשר למכור בלא פסידא ושלא יהא עוד שם מי שיטרח אתה מפרשה דוקא באביו של חתן או באמה של כלה שדרכו של אבי חתן לטרוח בסעודה ושל אמה של כלה לטרוח בתכשיטין אבל אמו של חתן ואביה של כלה אפילו נפסד הכל הואיל ויש שם מי שיטרח אין מקילין לו בכך ואף באביו של חתן ואמה של כלה דוקא בשאי אפשר למכור בלא פסידא כגון שטבחו טבוח ושהוא בכפר שאין הלוקחין מצויין ואע"פ שלא נתן מים על גבי בשר או שהוא בעיר וכבר נתן מים על גבי בשר שאף בעיר אין הלוקחין מצויין בה בכדי שיעור שקודם פסידא הואיל ונתן מים על גבי בשר אבל בכרך אפילו נתן מים על גבי בשר אסור וסוף הדברים כל שאפשר למכור בלא פסידא יתירתא אסור ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויראה שאף באלמון ואלמנה הדין כן עד שיעבור יומו שהרי אין לו אלא יום אחד לברכה ותכשיטין אלו פירושן בשמים ותמרוקין שפסידתן קרובה:

תד"ה ובועל כו' קודם שיקבר כו' ודייק לה מדקתני כל אותן הימים כו' מדלא התיר אלא בעילת מצוה כו' עכ"ל פי' לדבריהם דודאי מוכח לקמן בהדיא בגמ' דפורש קודם שיקבר דקאמרינן אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילתא כו' ומשמע להו דדייק ליה לתלמודא מברייתא מהא דדייק בסמוך דדברים של צנעא נוהג דהיינו מדקתני כל אותן הימים דמשמע דבכל ז' ימי המשתה וז' ימי אבילות פורש ואוסר אפי' בעילת מצוה אלא דבועל בעילת מצוה קודם שיקבר ומרישא הא דבעילת מצוה אסור בימי אבילות לא ה"מ למידק כו' ואהא קשיא ליה לרשב"א דמ"מ הך מילתא דדייק לקמן דדברים של צנעא נוהג ברגל דלא שייך ביה בעילת מצוה ה"מ לדיוקא שפיר מרישא מדלא התיר אלא בעילת מצוה ותירץ ר"י דהמ"ל פורש משום דם בתולים כו' ויש לדקדק לקמן דקאמר דהוא ישן בין האנשים כו' היינו משום דאבילות קילא ליה לעבור הא אית ביה נמי משום דם בתולים דלא קילא ליה לעבור ותהא ישנה עמו כדאמר רב יוסף דמשום נדות לא קילא ליה לעבור ויש מתרצים בזה דאיירי במוכת עץ א"נ באלמנה שנשאת לבחור דעושה שבעת ימי המשתה וליכא דם בתולים והוא דחוק אבל מדברי הרא"ש למדתי בזה לתרץ דאיירי הך ברייתא לפי משנה ראשונה דאין לפרוש משום דם בתולים מיהו ק"ק מאי קא קשיא להו לתוס' לקמן דתקשי לרב ושמואל ברייתא דהכא דאימא דרב ושמואל אוקמוה לפי משנה אחרונה ומשום דם בתולים הוא פורש ולית להו הא דרב יוסף דקאמר בפירסה נדה ישינה עמו בבעל ולדברי הר"מ הלוי שכתב הרא"ש בשמו דאפילו לרב יוסף בדם בתולים דקילא ליה כמו אבילות הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים קשה מאי קאמר מסייע ליה לר"י דאימא משום דם בתולים הוא פורש ולמשנה אחרונה (א) ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אבל איפכא כו' ומיהו לבעול אסור עד לאחר שלשים כדמוכח כו' עכ"ל ולא נראה להם לחלק משום דהתם היא נמי אבילה היתה וק"ל:

בא"ד אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כו' עכ"ל ודקאמר אין לו בנים מותר לישא לאלתר היינו לאחר שלשים ולא בעי שלש רגלים כ"כ מהרש"ל:

בד"ה אבל דברים כו' אבל קשה דכל אותן הימים כו' משמע אפילו בשבת עכ"ל ולא ניחא להו לפרש דקושטא הוא דמסייע ליה לר"י מהא דכל הימים דהוה שבת בכלל דאם כן לא הוה ליה למימר מסייע ליה לר"י דאמר אין אבילות במועד כו' אלא דאמר אין אבילות בשבת אבל דברים כו' וק"ל:

ובועל בעילת מצוה ופורש פרש"י ז"ל ואחר כך קוברים את המת משמע דס"ל דאין אבלות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום המיתה וקבורה דאי לא תימא הכי אתי אבלות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן כמו שהסכימו הגאונים דמי שמת לו מת בי"ט שני דעצרת או בי"ט האחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג אבילות דס"ל דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא ואתי אבלות ודחי יום טוב דרבנן וכן דקדק מכאן ר"ש ז"ל דאין אבלות כל עיקר דאורייתא ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות בפ' יש בכור [בכורות מט א'] הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ש"מ דאבלות דיום ראשון דרבנן דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר דאי דאורייתא ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ולדברי הגאונים ז"ל שהסכימו דיום ראשון דאורייתא וגמרי לה מואכלתי חטאת היום כדכתיבנא בהלכות הרי"ף ז"ל דהכא לא קברי ליה למת עד למחר כי היכי דליהוי אבלות דרבנן ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן ואף על גב דהמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין כדאיתא התם והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו א"נ איכא למימר דקוברין אותו ביומו ואפילו הכי אינו נוהג אבלות דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל ובועל בעילת מצוה ופורש פרש"י ז"ל וקוברין המת לאלתר אחר שבעל וכיון דחלה עליו חתונה הויא ליה כרגל וכו'. ותימא דא"כ ה"ל יום מיתה וקבורה וקיימא לן שהוא מן התורה וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל וכו' ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר ותו ליכא מידי דאורייתא וכו' והנכון כדברי רש"י ז"ל ואל תתמה שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכיון דבעל קודם שנקבר אידך שב ואל תעשה הוא אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים שהקובר מתו בי"ט שני כיון שהוא מדבריהם וה"ל יום מיתה וקבורה דמדאורייתא חייב לנהוג בו אבילות מ"ש הא מהא דהא נמי מדבריהם הוא ואפשר לומר דשניא הא שהוא מקום שמחה ואין אבל במקום שמחה דהוה ליה כרגל א"נ דאי נהיג השתא אבלות האי יומא דהוי דאורייתא ונהיג בתר הכי ששה לא הוו ליה רצופין. והא דאמרינן נמי נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות תימא לפי מה שכתבו הגאונים דהקובר מתו ברגל בי"ט אחרון אינו נוהג אבילות כל היכא דלא הוי יום מיתה וקבורה ואף על פי כן עולה לו בכלל שבעת ימי אבלות ואם כן הכא נמי אמאי אין עולין לו. ויש לומר דשאני הכא דאלו היו עולין לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל וליכא נמי לפרושי בינייהו א"נ דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם וספק אבלות לקולא וכיון שכן עולה דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום שביעי או יום שמיני דדילמא לאו י"ט בכלל הוא אבל הכא דהוא ודאי דדבריהם והם ימי שמחה דינן כרגל ומפסיקין ואינם עולין והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא. רבינו נ"ר ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל שקוברים את המת בו ביום ויש שהקשה עליו דהא ה"ל יום מיתה וקבורה שהוא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל והו"ל לנהוג אבילות דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי רגל דידיה דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר מתו בי"ט שני כשהוא יום המיתה שחייב באבלות דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי י"ט דרבנן ותרצו דשאני הכא דהוי כרגל ודאי דרבנן והעמידו בו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה מה שאין כן התם בי"ט שני משום ספיקא דרבנן איתקין מעיקרא ותו דהתם אין י"ט שני מתחלל כל כך מפני אבלותו אבל הכא אין שמחה במקום אבלות. ותו דהתם ה"ל ימי אבלות רצופין אבל הכא אם נוהג אבלות היום שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבלותו לאחר ימי המשתה לא ה"ל ימי אבלות רצופין דאין אבילות באה למקוטעין וזה נכון ועיקר ולא כדברי המפרשים שאין קוברין אותו עד למחר ומלינין אותו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה. ע"כ: ורמ"ה ז"ל אומר דאבלות יום ראשון מן התורה הוא כמו שכתבו הגאונים והטעם שאינו דוחה שמחת החתן מפני ששמחת החתן יום ראשון נמי מן התורה הוא וסמך אקרא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו ואף על גב דהאי קרא לאו גבי חתן כתיב אפילו הכי כיון דאפקיה קרא בלשון חתן שמעינן ששמחת החתן ביום ראשון מן התורה ולפיכך אמרו דכיון שהכל מן התורה והשמחה חלה מעיקרא לא אתי אבילות ודחי שמחה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל:

ואין מונעין תכשיטין וכו' פרש"י ז"ל דה"ק אפילו שלשים יום ראשונים שהם עיקר האבלות אין מונעין ממנה התכשיטין כ"ש אחר כך ומקשים על זה הפי' מדאמרינן במסכת יומא [עח ב'] המלך והכלה ירחצו את פניהם ואמרינן עלה עד אימת קרית לה כלה כל שלשים יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ולפי זה הפי' מאי קא יליף מינה דזמן הכלה כל שלשים יום ושמא יותר הוא משלשים שהרי לא אמרו בכאן שלשים אלא להודיענו שאפילו באלו שהם עיקר האבילות אין מונעין ממנה התכשיטין וכ"ש משלשים ואילך ולפי' נראה דה"ק אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים מפני שבאותם השלשים נקראת כלה וצריך שלא תתגנה על בעלה אבל משלשים ואילך כבר היא שגורה אצלו ואין לחוש שתתגנה בעיניו ומונעים ממנה התכשיטין עד תשלום שנים עשר חדש. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל ואין מונעין וכו' פרש"י ז"ל בשביל אבל זה וליתא דמאי שנא כלה אפילו שאר נשים נמי קיימא לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספר ולכבס וה"ה לשאר תכשיטין אלא ודאי כלה כל שלשים אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה ואפילו בתוך שבעה חוץ מיום ראשון דוקא כשהוא יום מיתה וקבורה. עד כאן: וכן כתב רבו הרמב"ן ז"ל פרש"י ז"ל משום אבל זה וכ"ש לאחר שלשי' יום דבטיל ליה אבלות דידיה ואיכא למידק עליה שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד והכי איתא באבל רבתי ואפילו על אביה ואמה ושאר תכשיטין לא אסירי ודאי אלא ה"פ אם אירע אבל לכלה בתוך שלשים יום לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין כדי שלא תתגנה על בעלה שכל שלשים יום זמן שמחת חתן בכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה דהוו להו כשבעת ימי המשתה ולא חיילא עליה אבילות כלל לגבי הנך מילי. ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ואין מונעין תכשיטין וכו' פי' לאו משום דאבל זה קיל כדאמר לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי כדאמרינן בפ' בתרא דיומא גבי המלך והכלה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה שלשים יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום דאלמא האי דינא בכל אבל דעלמא הוא נמי:

דליכא איניש דטרח להו פי' לזבוני ואיכא דאמרי למהדר ולמזבן כשישאנה. שיטה. ורש"י ז"ל פי' כלישנא בתרא. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דלא דחינן לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא הפסד וליכא דטרח להו ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין והכל בכלל תכשיטין הן. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל דליכא איניש דטרח להו פי' לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבן בשר לא חיישינן להו. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל ודוקא אביו של חתן וכו' דליכא איניש דטרח להו ואף ע"ג דאנן לא איכפת לן אלא משום פסידא דידהו וכדאמרינן דבעי נתן מים על גבי בשר אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא דאיכא תכשיטין ותמרוקי נשים דלא מזדבני ומפסדי היא ותו ליכא נמי דטרח ליה עלייהו. ע"כ:

אבל איפכא לא פי' איפכא נוהגין שבעה ימי אבלות ואחר כך נוהגין שבעה ימי המשתה דכיון דאי לא עביד (האידנא) הא איכא דטרח להו אסור אבל באביו של חתן דליכא דטרח להו ואיכא נמי פסידא שהרי נתן מים על גבי בשר מותר. ויש לדקדק אמה של כלה מאי פסידא איכא אי משום תכשיטין יעכבם עד שיעברו שלשים יום דהא דבר המתקיים ואפשר שיש לה בשמים ותמרוקי נשים שאינן מתקיימים ואם אתה אומר למכרן נמצא מפסיד וליכא נמי דטרח להו לא למכור אלו ולא ליקח אחרים. ויש לדקדק דאסור לישא אשה בתוך שבעה ימי אבלות ואפילו אין לו בנים דהכא סתמא קאמר ועוד דמשמע דבבחור הוא שצריך לאביו למטרח בדיליה והא דאמרינן התם ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר לאו בתוך שבעה קאמרינן ומיהו לפום סוגיא דמסכת מ"ק משמע דמותר לישא לאחר שבעה מיד ואפי' בתוך שלשים והא דאמרינן התם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך לאו מנסב נסבה שהרי בתוך ימי אבלות דידיה ודידה הוו ואסור ואפילו אירוסין נמי אסירי לדידה ואפילו אין לה בנים כדתנן ביבמות [מא א'] חוץ מן האלמנה מפני האיבול אלא לפרנס אמר לה והא דאמרינן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה וכמה זמן מרובה שלשים יום לשם נשואין קאמרינן לא בקידושין ולא ביאה עד ל' יום ותניא במס' שמחות [פ"ז] מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים בד"א וכו' אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אפילו לאחר שלשים יום מיד אלמא לדידיה נמי אסור עד שיעברו עליו שלשים יום וצריך הדבר עיון. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו אבל איפכא לא פי' שמת אביה של כלה או אמה של חתן אינו נושא בתוך שבעה ימי אבלות ואף על פי שאין לו אשה והוא בחור דהכא בבחור איירי מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו אבל בתוך שלשים נראה שהוא מותר והכי דייק לישנא דהכא דאמר אבל איפכא לא דלא אסר אלא בתוך שבעה דהא הכא שרו ליה משום פסידא אפילו בתוך שבעה כל שכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה ומיהו באבלות אשתו לא שרי למנסב אחריתי בתוך שלשים ואף על גב דאמרינן התם במסכת מ"ק אם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ולאו לאלתר ממש לאחר שבעה קאמר ואפילו בתוך שלשים אלא לאחר שלשים ומאי לאלתר לאפוקי שאינו צריך לשהות ג' רגלים דהכי תניא התם מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים ר' יהודה אומר ראשון וב' אסור שלישי מותר ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר והאי לאלתר ודאי היינו לאחר שלשים יום וכדאמרינן עלה מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן וכו' ואמרינן עלה וכמה זמן מרובה שלשים יום ואע"ג דמתניתין קתני הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר וליכא למדחייה דמעשה דיוסף הכהן משום אבלות דידה הוה כדאמרינן התם ביבמות חוץ מן האלמנה מפני האבילות ולא שאני לן אבילות דבעל לשאר אבילות ואפילו לארס אסור ולא בא עליה דקאמר אפילו לשם קדושין וטעמא דמילתא משום דלגבי דידה ליכא טעמא דטירחא דבנים קטנים אלא מטעמא דמצוה דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה דהא ליתא מהא דתניא במסכת שמחות מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת אפילו אחר שלשים יום מכלל דאפילו לדידיה אסור בתוך שלשים ונראה ודאי דאבילות אשתו החמירו לענין נשואי אחרת כשם שהחמירו עליו כשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפנים משורת הדין, ע"כ:

ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל מכניסין את המת לחדר וכו' ואחר הבעילה קוברים אותו ונוהג שבעת ימי המשתה תחלה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות אבל אם היו קוברין אותו תחלה היה האבלות קודם ואין השמחה דוחה את האבלות והיכא שנקבר המת קודם שיתקנו המאכל כתב הרמ"ה ז"ל שאין לו לישא אשה תוך י"ב חדש דהא אמרינן במ"ק על כל המתים כולם הולך לבית המשתה לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש וכיון דבשמחה דאחריני אסור כ"ש בשמחה דידיה. ואין זה נראה דלא אסרו אלא בית השמחה דרשות אבל בית השמחה דמצוה שרי אחר שלשים יום ונישואין דידהו מצוה נינהו והכי אמרינן במסחת שמחות על אביו ועל אמו עד י"ב חדש אלא אם כן היתה שמחה של מצוה ובזה הסכימה דעת הגאונים ז"ל והרי"ץ ן' גיאת ז"ל לא מבעיא למי שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים דההיא אפילו תוך שלשים יום שרי כדמשמע מעובדא דיוסף שמתה אשתו וכשהיה בבית הקברות אמר לאחותה וכו' ומשמע שנשאה לאלתר דמדקתני אעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה ומפרש התם עד לאחר ל' יום משמע ביאה לא אבל נישואין הוו ואין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים דכל היכא דמדחו ל' יום מדחו נמי י"ב חדש דאביו ואמו ול"מ כשאין לו בנים א"נ כשיש לו בנים קטנים כדפרישית אלא אפילו למי שקיים פ"ו נמי שרי לאחר שלשים יום אפילו לאביו ולאמו דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה אבל נשואין דאיכא מצוה אפילו יש לו בנים שרי כדאמרינן לקמן הלכתא כר' יהושע דאמר אף על פי שנשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ומעשה בא לפני מורי הרב ר' משה בן כוסא נ"ר באחד שנדר לישא את ארוסתו לזמן ידוע והגיע הזמן בתוך שלשים יום של אביו והתיר אותו לישא אותה מיד לאחר שבעה. ע"כ: עוד כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח להו שדרך הוא שאבי החתן משתדל בענייני החתן ולתקן לו צרכי הסעודה וכל מה שצריך ואמה של כלה גם כן משתדלת בצרכי בתה ואם תדחה השמחה מעכשיו יפסידו שלא יהא להם אחר כך מי שישתדל בענייניהם ולפיכך דוחה השמחה את המת וה"ה אם מת לו אח או אחות אבל מתה אמו של חתן או אביה של כלה האבלות דוחה השמחה כיון שנשאר מי שטרח בעבורם. ע"כ:

קונטרס אחרון נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ שבעת ימי אבילות וכתב הרא"ש ז"ל דמכאן קשה לשיטת בעל הלכות גדולות שכתב דיום ראשון של אבילות דאורייתא. וא"כ אמאי לא נהוג הכא אבילות דיום ראשון דהא ז' ימי המשתה דרבנן נינהו וכתב בשם רמ"ה ז"ל דיום ראשון של שמחת חתן דאורייתא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו אלמא שיש לו שמחה מן התורה ולכאורה קשה הא משמע דכולהו ז' ימי המשתה דאורייתא דכתיב מלא שבוע זאת ודרשינן מיניה דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשי' נמי בפ"ק דחגיגה ושמחת בחגיך ולא באשתך דאין מערבין שמחה בשמחה ומשמע דדרשה גמורה היא. אלא דאיכא למימר דודאי אורחא דמילתא לשמוח אבל חיובא ומצוה ליכא ואפ"ה שייך שפיר הך ילפותא דאין מערבין שמחה בשמחה משא"כ האי קרא דביום שמחת לבו אפשר דסבר הרמ"ה ז"ל דביום שמחת לבו מיותר לדרשה דמצוה איכא. וי"ל עוד בדרך אחר. מיהו אי קשיא לי הא ק"ל דבפ"ק דמ"ק דף ז' ע"ב מייתי הש"ס ברייתא וביום הראות בו כו' יש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה כו' וכן ברגל דברי ר' יהודה רבי אומר אינו צריך ה"ה אומר ופינו את הבית וכו' ומסיק שם רבא דבר רשות איכא בינייהו משמע להדיא דר' יהודא סובר דלדבר רשות אין ממתינין אלא לדבר מצוה וקחשיב חתן דנותנין לו ז' ימים לדחות את הנגע א"כ משמע להדיא דכל ז' ימי המשתה דאורייתא נינהו ומצוה נמי איכא ורבי לא פליג אדר' יהודא בהא. ועוד דאקדמיה לחתן מקמי רגל מילפותא דקרא דביום אלמא מיהת דשקולין נינהו חתן ורגל וכמ"ש התוס' בשמעתין ד"ה מסייע לר' יוחנן ע"ש. אלא דמלשון כל הפוסקים משמע דמדרבנן נינהו ותקשי להו הך דאין רואין נגע ולדעתי צ"ע ליישב ועיין עוד בסמוך:

קונטרס אחרון וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וכו'. ובפסקי התוספות סי' ט' כתבו בזה"ל חתן שבעל אשתו ישינה עמו באבלו ע"כ ונדפס בצידו נ"ל טעות כו' דאדרבה מוכח מהתוס' בד"ה ובועל דבאבילות אסור אף כשבעל וכן איתא להדיא בגמרא ונדחק לפרש דאיירי באבילות דעלמא ואפ"ה מלשון התוספות לא מוכח מידי עכ"ל. ולמאי דפרישית בפנים אתי שפיר דדברי התוספות בד"ה ובועל היינו למאי דמפרשי הברייתא ע"כ כמשנה ראשונה דא"צ לפרוש משום דם בתולים ואם כן לדידן דקיי"ל כמשנה אחרונה ממילא שפיר כתבו פסקי התוספות דאפילו חתן שבעל אשתו ישינה עמו באבלו. דאע"ג דאבילות קילא ליה מ"מ בלא"ה אסור לבא עליה משום דם בתולים ונדה חמירא ליה ואע"ג שאין זה מבואר בלשון התוספות להדיא מ"מ לאחר העיון נ"ל דעיקר ראיית פסקי התוספות דלדידן דקיי"ל כמשנה האחרונה הו"ל כמו נדה גמורה דחמירא ליה לאפוקי מסברת הרי"ן מגא"ש ז"ל דנדה דמשנה האחרונה קילא ליה ואם כן ע"כ דתוספות לא ס"ל הכי מדכתבו דמבועל בעילת מצוה ופורש ליכא לאוכוחי דאיכא למימר כמשנה אחרונה א"כ השתא נמי מכל אותן הימים אכתי לא מוכח מידי דמשום אבילות הוא ודברים שבצינעא נוהג דילמא הכל משום איסור נדה דמשנה האחרונה והא דקתני כל אותן הימים דמשמע אפילו שבוע שניה היינו משום דאסורה לטבול בימי אבלה ואכתי בנדותה קאי ואפי' באבילות דידיה נמי משמע דאסורה לטבול ולרחוץ כדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל בטוי"ד סי' שע"ג ע"ש. ועוד דלשינויא קמא בגמרא מסקינן דהוא ישן בין האנשים היינו באבילות דידה לחוד וא"כ ודאי אסורה לטבול אע"כ דמשום איסורא דמשנה האחרונה מותר לישן עמה בלא שימור וחמירא ליה א"כ לדידן אפילו בימי אבלה מותר דהא קיי"ל כמשנה אחרונה וכדפרישית בסמוך:

קונטרס אחרון ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא אינש דטרח להו אבל איפכא לא. וכתב הרא"ש ז"ל דבה"ג והר"י גיאות ז"ל כתבו דהא דאמרינן אבל איפכא לא היינו לענין שנוהג ז' ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה משא"כ לענין כניסה לחופה ולבעול בעילת מצוה אין לחלק בין שאר קרובים לאביו ולאמו דבכולהו מכניסין לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכתב עוד שכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל אלא דהרא"ש ז"ל מסברא דנפשיה משיג עליהם וכתב דלא מסתבר כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן ז"ל דלא מיסתבר וכן פסק בש"ע דלא כבה"ג והר"י גיאות ז"ל. ולכאורה היה נראה לי דטעמייהו דבה"ג וסייעתו היינו מהא דאיתא בפ"ב דמ"ק שהביאו התוספות בשמעתין דמתה אשתו ואין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה ומשמע להו דלאלתר היינו מיד ממש ולא לאחר שבעה והא דמשמע בברייתא דהכא דאף באביו ואמו לא התירו לו ביאה שניה משום פריה ורביה אפשר דלא חיישי לה כמ"ש בפנים. ועוד נ"ל דמגופא דברייתא מעיקרא דדינא משמע ליה הכי דלא שייך להתיר משום פסידא דליכא דטרח אלא עניני סעודה דשייך לז' ימי המשתה משא"כ לענין עיקר בעילת מצוה שהתירו לא מסתבר להו שיתירו משום פסידא דהא שפיר מצי למיעבד ז' ימי המשתה ולנהוג אבילות ולבעול אח"כ אע"כ דלענין עיקר כניסתו לחופה ולבעול בעילת מצוה לא הוצרכו לטעמא דפסידא אלא דבלא"ה מותר משום פריה ורביה כן נ"ל בכוונתם ובכל זה אין דעתי לסתור ח"ו הכרעת הרמב"ן והרא"ש ז"ל והב"י ורמ"א ז"ל אלא שמתוך כך היה נ"ל לקיים פסק בעל דרישה ופרישה שהביא הט"ז סי' שמ"ג שפסק דהיכא שכבר נכנסו לחופה ואירע אבילות לחתן או לכלה שנוהג ז' ימי המשתה תחלה והט"ז הקשה עליו כמה קושיות ופסק להיפוך ע"ש. אבל מה אעשה שאחר העיון ראיתי בס' נקודות הכסף בסי' הנ"ל שכתב בשם ר' ירוחם ז"ל דהרא"ש ז"ל פסק הלכה למעשה כדברי הט"ז דנוהג אבילות תחלה ובאמת שיש לדקדק הרבה בדבריו דמשמע דעיקר טעמא דהרא"ש ז"ל דלא חל עליו הרגל אלא לאחר ביאת מצוה ולכאורה יש לתמוה דהא יום החופה הוי מז' ימי המשתה ולשיטת הרמ"ה ז"ל הוא דאורייתא אע"ג דביאה לא הוי אלא בלילה כדאמרינן בגמרא אורחא דביאה בלילה וכן נראה מסתימת לשון כל הפוסקים שכתבו דמשנכנס לחופה הו"ל לגביה כרגל. ועוד דחופת נדה יוכיח דקיי"ל כשיטת רוב הפוסקים דהוי חופה גמורה ואטו מי נאמר דחופת נדה לא יעשה ז' ימי המשתה ולא הוי כרגל. ובלא"ה יש לי מקום עיון גדול על לשון ר' ירוחם שם נתיב כ"ב שכתב בשם הר"י גיאות בנכנס לחופה ואח"כ אירע לו אבילות דאביו ואמו דאע"ג דאינו בועל בעילת מצוה אפ"ה נוהג ז' ימי המשתה תחלה ושם קודם לזה כ' רבי' ירוחם בשם הר"י גיאות גופא דאף בשאר קרובים דאינו נוהג ז' ימי המשתה תחלה אפ"ה מותר לו לכנוס לחופה ולבעול בעילת מצוה וא"כ קשיא להר"י גיאות מדידיה אדידיה בדברים הפוכים ממש ויש ליישב בדוחק גדול ועדיין צ"ע:

קונטרס אחרון משמע מיהא מלשון הרא"ש ז"ל גופא שהביא רבינו ירוחם דדוקא בחתן שאירע לו אבל קודם שבעל פסק כן דעדיין לא הו"ל לגביה כרגל משא"כ כשאירע לו אבילות לאחר שבעל מודה שבין בשאר קרובים ובין באביו ואמו אינו נוהג אבילות אלא לאחר שעברו ז' ימי המשתה דהא ודאי הו"ל לגביה כרגל למאי דקי"ל דאף אבילות יום ראשון דרבנן ודין זה לא נזכר כלל בפוסקים ולע"ד נראה כדפרישית:

קונטרס אחרון בסוגיא דפ' אלו מגלחין דפליגי רב ושמואל למסקנת הש"ס דלמר אבילות חמיר מאנינות ולמר איפכא והו"ל כסברות הפוכות וכתבתי ליישב דלכ"ע אנינות דיום המיתה עצמה דיש לו עיקר מדאורייתא ודאי חמיר מאבילות אף דיום הראשון משא"כ אנינות לילה דלאחר יום המיתה ודאי קיל מאבילות דיום הראשון ולפ"ז לא פליגי רב ושמואל אלא באוקימתא דמתניתין דמר מוקי לה באנינות דיום המיתה ומר מוקי לה באנינות שלא ביום המיתה כמו שכתבתי בפנים בל' התוספות ד"ה אבל דברים שבצנעא ע"ש ותמצא נחת. גם כתבתי שם שיש לתמוה על לשון מהרש"א ז"ל שדבריו סותרין זה את זה בהאי ענינא גופא והנחתי בצ"ע:

בתוס' בד"ה ובועל בעילת מצוה ופורש קודם שיקבר המת וכו' וכתב המהרש"א ז"ל דהתוספות פשיטא להו הכי מדאמרינן לקמן בסוף הסוגיא התם משום דלא חל עליו אבילות. והא דפשיטא ליה להגמרא גופא היינו מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים אלמא דכל שבעת הימים בכלל האיסור וע"כ דבעילת מצוה היינו קודם שנקבר. ולענ"ד אין דבריו ברורין בזה דסוף סוף אפילו אם בועל בעילת מצוה היינו קודם שנקבר. אפ"ה כל אותן הימים לא קאי אכל ז' ימי משתה דהא יום החופה מכלל ז' ימי המשתה הוא ובאותו יום בועל בעילת מצוה בציר ליה חדא יומא וכל אותן הימים אשארא קאי. ויש ליישב דבריו בדוחק. אמנם לענ"ד דברי התוספת פשוטין והמשך דבריהם הוא. דכל כמה דלא קים לן שפיר שנוהג איסור תשמיש בימי אבלו שבתוך ימי המשתה א"כ מצינן לפרש דבועל בעילת מצוה ופורש היינו לא שנא קודם קבורה ול"ש לאחר קבורה דבתרווייהו אין צריך לנהוג דברים שבצינעא דהא אנינות קיל טפי מאבילות כדמסקו והא דקתני ופורש ע"כ היינו מפרשים משום דם בתולים וכמשנה אחרונה. משא"כ לבתר דקים לן דדברים שבצינעא נוהג בימי המשתה לאחר שנקבר המת מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וע"כ הא דקתני ופורש היינו נמי משום אבילות ולא משום דם בתולים דלמשנה ראשונה איירי ולפ"ז ע"כ הא דקתני ובועל בעילת מצוה היינו קודם שנקבר משום דאנינות קיל טפי ולא הותר לו לבעול אפילו בעילת מצוה לאחר שנקבר משום דאבילות חמיר מאנינות והא דפשיטא להו דאבילות חמיר מאנינות היינו מדקתני מכניסין את המת לחדר ואת החתן וכלה לחופה ואי ס"ד דאנינות חמיר מאבילות או אפילו אי שקולים הן. למה הקילו להשהות ולבזות את המת יקברו המת ואח"כ יכנסו לחופה בימי אבלו. ועוד למה עקרו תקנתא דרבנן והתירו לישא מפני האונס אף בשני ימתינו עד יום ד' כדינו ואז יבעול בעילת מצוה. ואי משום שטבחו טבוח ויינו מזוג מה בכך שהרי אם לא אירעו האונס נמי היה צריך להמתין עד יום ד'. אע"כ דאנינות קיל טפי להא מלתא מאבילות ולא התירו לו החופה אלא קודם שיקבר א"כ כמו כן אין להתיר הבעילה אלא קודם הקבורה כנ"ל נכון ועיין בסמוך:

בא"ד והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוי אנעילת סנדל עכ"ל ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דנהי דנעילת הסנדל ואינך נהיגי באבל ואין נוהגין באונן שהרי כמה וכמה מצות ודינין מצינו שיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה משא"כ איסור תשמיש דודאי נוהג באונן כמו באבל כדאיתא פ' אלו מגלחין דפליגי רשב"ג ורבנן בתשמיש המטה בשבת לאונן שמתו מוטל לפניו מוכח להדיא דבחול לכ"ע אסור א"כ מאי סברא יש להתיר בעילת מצוה באנינות דאורייתא טפי מבאבילות דרבנן ולמאי דפרישית בסמוך היה אפשר ליישב דכניסה לחופה דאסור משום שמחה אפשר דאינו נוהג באונן אלא בימי אבלו לחוד ומש"ה התירו בעילת מצוה קודם קבורה שיהא החופה והסעודה סמוך ממש לבעילת מצוה אלא שגם זה נ"ל דוחק לומר שהאונן מותר בשמחת חופה דהא כתיב ואחריתה כיום מר משמע שאסור בשמחה ומה"ט אסור באכילת קדשים אע"ג שהאבל מותר בו אלמא דמה שהוא משום שמחה אסור באונן טפי מבאבל והנלע"ד בזה שהתירו בעילת מצוה טפי קודם שנקבר ולא לאחר שנקבר שאם נתיר לו בעילת מצוה בימי אבלו לאחר שנקבר אתי לזלזולי באיסור תשמיש בשאר ימי אבילות ואע"ג דישן בין האנשים אפ"ה חיישינן שיבעול ביום דאטו בכיפי תלי ליה והכי משמע לקמן דקאמר בגמרא אי משום דקתני ובועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילות וליכא קולא משמע שאם נתיר בעילת מצוה לאחר שחל האבילות איכא קולא ואתי לזלזולי ועוד דאיכא למיחש שיבעול וישנה משא"כ בשעת אנינות לא שייך למיגזר הכי כיון דבשעת אנינות תביר ליה יצרא כדאיתא שילהי קדושין וכ"ש דלא שייך למגזר דאתי למבעל בימי אבלו דאבילות באנינו' לא מיחלף כדמסיק בגמרא שאני התם דלא חל עליו אבילות כן נ"ל. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו שהקילו טפי באנינות דאורייתא משמע לכאורה דפשיטא להו שבועל ביום המיתה דאי בלילה שלאחריו לא הוי אנינות דאורייתא דהא קי"ל יום מיתה לא תפיס לילו מדאורייתא אלא מדרבנן וזה דלא כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב בריש אלו מגלחין דהא דקתני מכניסין את המת לחדר היינו שאין קוברין את המת אלא ביום המחרת ובועל בעילת מצוה היינו בלילה דתו לא הוי אנינות דאורייתא ע"ש שכ"כ בשם הרי"ף ז"ל ונראה שהתוספת הכא לא משמע להו לפרש כן לזלזל בקבורת המת כל כך ולהלין את מתו משום בעילת מצוה ובאמת צריך לי עיון שיטת הרי"ף והרא"ש בזה. אמנם חזיתי שאח"ז כתב עוד הרא"ש ז"ל שגם ר"י בעל תוס' פי' כן ולפ"ז צ"ל שמ"ש התוספות כאן שהקילו באנינות דאורייתא היינו דאנינות אית לה מיהא עיקר מדאורייתא ביום המיתה עצמו משא"כ באבילות משמע להו דאפילו יום ראשון אין לו עיקר מן התורה כלל ובאמת שיטת רוב הגאונים כן דאפילו יום ראשון דאבילות כשאינו ביום המיתה עצמו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא בי"ד סי' שצ"ח כנ"ל ודו"ק ועיין מה שאפרש עוד בזה בסמוך:

בד"ה אבל איפכא לא וכו' ותימא דאמר בפ"ב דמ"ק כו' ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה וכו' והכא בבחור איירי עכ"ל. קושייתם בזה לפי שיטתם דמשמע להו דהא דקאמר אבל איפכא לא היינו דלא שרינן ליה כלל לכנוס ולבעול משא"כ לשיטת הרי"ף ובעל הלכות והר"י גיאות שהביא הרא"ש בשמעתין דהא דקאמר אבל איפכא לא היינו שנוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה אבל לעולם מותר לכונסה ולבעול בעילת מצוה א"כ אין מקום לקושיית התוס' מיהו בלא"ה תירוץ התוספות מוכרח כמו שהוכיחו מההיא דשמחות ועוד דמברייתא דשמעתין נמי מוכח דאפילו באביו של חתן ואמה של כלה לא התירו אלא בעילת מצוה ודוקא קודם שנקבר כמ"ש התוספ' לעיל ולא חיישינן לפריה ורביה אע"ג דבבחור איירי והא דלא מקשו התוס' אגופא דברייתא היינו משום דאיכא למידחי דהא דלא שרינן אפילו בעילת מצוה לאחר שנקבר היינו משום דאפשר לבעול קודם שנקבר והא דלא שרינן ליה בעילה שניה אף לאחר שנקבר משום פריה ורביה אע"ג דאין אשת מתעברת מביאה הראשונה איכא למידחי נמי דלמשנה אחרונה איירי דאסור משום דם בתולים וא"כ תו לא מצי למידק אלא מדקתני כל אותן הימים וכדיוקא דש"ס ומש"ה ניחא להו להקשות מיד בהא דאמרינן אבל איפכא לא כנ"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה כל ל' יום ע' מג"א סי' תרי"ג ס"ק י"ב: