מסכת כתובות דף ל״ה עמוד ב׳

סוף סוף האי לא תחלוק בו לחייבו ממון טעמא משום דאין בו כדי תשלומין ולא משום היקישא אבל היכא דיש בה שוה פרוטה אימא תחלוק:

לא צריכא להכי איתקש:

דבהדי דמחייה קרע שיראין וכו' כלומר ואשמועינן דלוקה משום חבלה ופטור מתשלומי קריעה לא שנא התרו בו ולא שנא לא התרו דלא לקי פטור מתשלומין מהיקישא דלא תחלוק:

ממאי דבחול כתיב דפשיטא ליה דמכה בהמה בין שוגג בין מזיד חייב לשלם:

דלמא בשבת כתיב ועל כרחך אשוגג כתיב קרא דאי במזיד הו"ל מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין:

איכא לאיפלוגי בין שוגג למזיד:

לא ס"ד דבשבת כתיב ובשוגג:

ואי בשבת מכה בהמה ישלמנה בתמיה:

דלמא בשבת כתיב דבבהמה גופה כו' וא"ת א"כ היקישא למה לי וי"ל דאתיא לבין דרך ירידה לדרך עלייה דלא שייך לפלוגי גבי שבת:

אלא לאו בחול וא"ת בחול נמי מצינן למימר דבהדי דמחייה לבהמה הרג את האדם ולא אתרו ביה משום אדם ואפי' בשבת נמי מצינן למימר דאתרו ביה משום בהמה ולא אתרו בו משום שבת וי"ל דמ"מ ילפינן שפיר דמה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג בהכאתה למזיד בהכאתה אף אדם לא תחלוק בו בין מזיד בהכאתו לשוגג בהכאתו א"נ הואיל ומכה אדם איירי באתרו ביה מכה בהמה נמי איירי בכל ענין דאתרו ביה ולהכי לא מצי איירי בשבת ולא בהרג אדם עמה:

מתניתין כמאן מוקי לה תימה תיקשי ליה לרב פפא גופיה דאיהו סבר לעיל (כתובות דף לד:) כרבה דאמר היתה פרה גנובה לו כו' ועוד קשה דלישני כעולא דמאי דפירש בקונ' דאי סבר כריש לקיש דחייבי מלקיות שוגגין פטורין כ"ש דפליג אדעולא זה אינו נראה דלמא בממון אחר סבר כריש לקיש אבל בממונא דבההוא מילתא גופיה משלם ממון ומיפטר ממלקות מג"ש דתחת תחת ונראה דרב פפא אפי' סבר כר"ל מצי לשנויי כדעולא כדפרישית אבל לאביי פריך שפיר דלית ליה דעולא דהא מוקי לעיל תחת לדרשא אחרינא ולהכי קשיא ליה אי ס"ל כר"ל מתני' כמאן מוקי לה:

אי כר' נחוניא קשיא אחותו לא מצי למימר קשיא ממזרת ואחותו דע"כ כר"מ ס"ל מדנקט יום הכפורים כשבת וה"ל למימר יו"ט כשבת וכ"ש יום הכפורים אלא ודאי ס"ל או כר"מ דאמר לוקה ומשלם או כר' יצחק דאמר אין מלקות בחייבי כריתות הלכך לא נקט יו"ט דמיניה לא הוה שמעינן יוה"כ שאין בו מלקות וכיון דלא הוי כרבנן לא מוקמי ליה כרבי יצחק אלא כר"מ ולא תיקשי ממזרת:

אי כרבי יצחק קשיא ממזרת לא הוצרך לומר אי כרבנן דלדידהו קשיא ממזרת ואחותו ולא מצי למימר נמי דמתני' כרבי עקיבא דסבר עדים זוממין קנסא ואית ליה לוקה ומשלם ולית ליה מת ומשלם דלרבי עקיבא מצינן למימר דלא גמר עדים זוממין ממוציא ש"ר אע"ג דהוי קנסא מקנסא כדפרי' לעיל (כתובות דף לב. ד"ה דאין) ואית ליה שפיר כרבנן דלוקה ואינו משלם:

מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא אי ר' מאיר אי רבי יצחק תימה דלריש לקיש בהדיא פליג ר"מ ארבי נחוניא דהא מוקים מתני' כר"מ וקתני דיש קנס בחייבי כריתות וי"ל דידע שפיר דר"מ פליג עליה אלא דק"ל דרבנן לא מצינן למימר דפליגי עליה אבל לר' יוחנן אתי שפיר:

לא קנס ולא פיתוי אית דגרס ולא אונס משום דפיתוי נמי קנס הוא ואומר ר"י דגרסי' ליה דשייך למיקרי לאונס קנס טפי מלפיתוי משום דאונס שותה בעציצו (לקמן כתובות דף לט.):

הממאנת אין לה לא קנס פירש בקונט' לפי שהיא בחזקת בעולה וקשה לר"י דא"כ היכי דייק לקמן הא קטנה בעלמא אית לה דלמא ה"ק הממאנת אין לה קנס אם בא עליה כשהיא נערה הא נערה בעלמא אית לה ומיהו אין להקשות אמאי נקט ממאנת ה"ל למינקט כל אשה שניסת ונתגרשה דהא איכא למ"ד לקמן (כתובות דף לח.) דאפי' אם נתארסה ונתגרשה אין לה קנס ונראה לר"י דה"פ אין לה לא קנס ולא פיתוי אם אנסה בעלה או פיתה אותה כשהיתה תחתיו קודם מיאון אע"ג דכשמיאנה איגלאי מילתא שלא היתה אשתו והשתא דייק שפיר לקמן הא קטנה בעלמא אית לה אבל קשה לר"י מהא דקאמר בסמוך וכ"ת כולה ר"מ היא ובממאנת סבר לה כרבי יהודה והשתא כיון דאיירי שבא עליה בעלה כשהיא נערה שוב אינה יכולה למאן דמודה רבי יהודה כשבעל כדאמר בפרק בא סימן (נדה נב. ושם) ותירץ ר"י דמיירי כשפירש בהדיא שאינו בועל לשם קידושין ועוד דפיתוי ואונס לאו לשם קידושין הוא דבההיא לא מודה רבי יהודה:

אי כר' יצחק קשיא ממזרת והוה מצי לפרוקה דר' יצחק אית ליה דרבי מאיר דאמר (לעיל כתובות לב, ב) לוקה ומשלם, אלא דלא ניחא ליה לאוקמי דר' יצחק כר' מאיר דיחידאה ודלא כרבנן, וכן נמי לא ניחא ליה לאוקמה בממזר שבא על הממזרת דליכא מלקות משום דאלו פסולות קתני וממזרת לממזר לאו פסולה היא, ומיהו בירושלמי (הלכה ב) מוקי לה הכין. ואם תאמר, לוקמה כר' נחוניה בן הקנה, ואי משום אחותו לוקמה כגון שהוא שוגג באיסור כרת שבה וכדמשמע בפרק כל שעה (פסחים לב, א) דלר' נחוניה בן הקנה דלחייבי כריתות שוגגין ודבר אחר חייבין, דתניא התם, האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים, ואוקימנא לה כר' יוסי הגלילי דאמר חמץ מותר בהנאה, ומשום הכי בשוגג משלם קרן וחומש דיש לו דמים וכדר' נחוניה בן הקנה, ומשום הכי במזיד פטור אפילו מדמי עצים, אלמא בשוגג לר' נחוניה בן הקנה חייב ממון. יש לומר, דלישנא דמתניתין דקתני אף על פי שהם בהכרת משמע אף על פי שבכרת, כלומר, שהזיד בכרת שבהם משלם ולאפוקי מדר' נחוניה בן הקנה.

הממאנת אין לה קנס ולא פתוי פירש רש"י ז"ל: שאינה בחזקת בתולה כיון שנשאת. ואם תאמר היכי דמי, אי בשנסתרה פשיטא ואי בשיש לה עדים שלא נסתרה אמאי לא. יש לומר, אפילו כשיש לה עדים שלא נסתרה ואפילו הכי לא סמכינן אעדים לאפוקי ממונא בכי הא, דעדים לא דייקי שפיר במלתא, דלא סלקא אדעתייהו אסהודי עלה כלל, וכדאמרינן בפרק קמא (לעיל כתובות יא, ב) כנסה ראשון לשם נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת בתולים אלא אם כן כשנסתרה. אי נמי, בשנסתרה ואיצטריך לאשמעינן דקטנה דעלמא יש לה ואם תאמר מאי קאמר אין לה פתוי, פשיטא, דכיון דיתומה ומפותה היא דאין לה לא קנס ולא בושת ופגם וכדאמרינן לעיל. יש לומר, דגררא נקטיה, דכיון דקתני הכי בהני אחריני תנא ליה נמי גבי ממאנת אף על גב דלא איצטריך בההיא גופה. ואין לומר דהא קא משמע לן, דקטנה אין מחילתה מחילה והכא שנשאת ומיאנה אין לה פתוי הא קטנה דעלמא דכוותה חייב, דהא לא אפשר, דהא קיימא לן דאינה מתקדשת למיאונין עד שתגיע לשנות הפעוטות, דהיא כבת שית כבת שבע כבת תשע כבת עשר כל חדא וחדא לפום חורפה, כדאיתא בפרק האומר התקבל (גיטין סה, א), וההיא מתנתה מתנה ומחילתה מחילה, דהא פעוטות מתנתן מתנה כדאסיקנא בפרק הנזקין (גיטין נט, א) אמסתברא כמו שתרצנו.

דבהדי דקא מחי קרע שיראין דיליה פירש דכי הא לא רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין אלא לוקה ואינו משלם כדינן דעלמא שלא רבתה אותה התורה אלא לענין חמשה דברים בחבלה גופיה דלמא בשבת קאי דבהמה גופיה איכא לפלוגי פירוש דאלמא דבשבת נמי קאי וליתא בהיקשא דחזקיה ויתורים דקרא לעניני אחריתי אתי אי נמי לאפוקי אתי לחלק בין שוגג למזיד:

אמר ליה רב פפא לאביי לרבה דאמר וכו' פירש רש"י ז"ל דמהא שמעינן דלא גרסינן לעיל רבא ורבה גרסינן דאי רבא גרסינן מדשייל רב פפא הכי הוה לאשולי ליה לרבה גופיה דהוה רבי':

מתניתין במאי מוקי לה אי כר"מ קשיא פי' והא רבא אמר דלר"מ אדם מת ומשלם הלכך אע"ג דניחא ליה אחותו וממזרת תקשה ליה. לרבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו פירוש אפילו תימא ממזרות לא תקשי ליה משום דסבר לה כר"מ דאמר לוקה ומשלם מ"מ תקשי ליה אחותו מיהא כי הא לבדו אין אדם נענש כרת ומשלם וכ"ש דאי לא ס"ל כר"מ דקשיא ליה ממזרת ואחותו והא דאמר דקשיא ליה אחותו אתיא שפיר להאי לישנא דאמר לעיל דלר' נחוניא בן הקנה אפילו חייבי כריתות שוגגין ודבר אחר פטורים דלדידך פירש אמאי קשה לי' לוקמי' למתני' בשלא התרו בו לר' נחוניה בן הקנה כדמוקי לר' יוחנן כשהוא חייב ממון. ויש שפירש דהיינו מה שאמר בסמוך הניח' אי סבר לה כר' יוחנן ותירץ לה כר"י דהכא נמי קאי דאוקמינן לה ר' יוחנן אתיא שפיר בין לר' נחוניא בן הקנה בין לר' יצחק אלא אי ס"ל כר"ל היכי מתר' ליה ופרקינן דע"כ כר"י ס"ל. וא"ת אמאי הא מצי לאוקמי כעולא דאע"ג דס"ל כר"ל וכל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקא לקי ואינו משלם ואפילו כשלא התרו ביה כשהתרו מ"מ גבי קנס הבת שאני דגלי קרא שישלם ולא ילקה כדכתיב תחת תחת וי"ל דהכא אין אליבא דאביי קאמר מוקים להו תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם לית ליה דרשה דעולא ותמה אביי מרבה שמעינן לה והיינו דשאיל רב פפא לאביי אליבא דרבה ואמאי ולשיילי לנפשיה דהא רב פפא גופיה כרבא ס"ל דאין אדם מת ומשלם קנס אלא ודאי דלדידיה לא קשיא מידי ומוקים לה כעולא מתחת אשר עינה ובושת ופגם נפקא ליה מדרבא דכתיב ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה חמשים ור"ל דאמר בפירוש רבתה התורה חייבי מלקות מחייבי כריתות:

מאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא בן הקנה פירש רש"י ז"ל כגון ההי' דמסכת שבועות דהמדליק את הגדיש בי"ה חייב ומתני' דהכא דמחייב קנס באחותו נהי דלאפשר ליה משום כרת דאית ביה לפוטרו משום מלקות דאיירי ביה בין שהתרו בו ובין שלא התרו בו אבל לר' יוחנן ל"ק מיהו מוקים לה כשלא התרו ביה והכא פירוש אתרו כההיא פירוש דס"ל דחייבי מיתות שוגגין לר' יוחנן פטורים ממון אבל לאידך פירוש דס"ל דחייבי כריתות חי בי' אפילו לר' יוחנן תקשי דאי בדלא אתרו ביה אפי' לר' נחוניא אמאי לא חייב וי"ל לר' יוחנן מקיים לה כשלא התרו ביה ממש כלומר שעשה במזיד אלא שלא התרו וכיון דכן מלקות ליכא דהא לא אתרו בו ואי משום כרת הא במזיד עשה ואין לאדם כרת ומשלם לר' נחוניא אבל לרבנן חייב האדם כרת ומשלם:

אי ר"מ אי ר' יצחק פירוש אי ר"מ דסבר אדם לוקה ומשלם אי כר' יצחק דסבר חייבי כריתות לאו בכלל מלקות היה ואם תאמר היכי אתיא מתניתין לר' יצחק הא קשיא ליה ממזרת ולא מתרצא ליה אלא כר' יוחנן וכדאיתא לעיל תירץ רש"י ז"ל דאין הא דחייבי כריתות אתינא לתרוצי דאתי כר' יצחק משום מתני' דשבועות מיהא דלאו מתני' דהא לא אתיא אלא כר"מ אבל ההיא דשבועות אתיא בין לר"מ ובין כר' יצחק:

הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי פירש"י ז"ל אין לה קנס שאין חזקת בתולה הואיל ונשאת ונראה מדבריו ז"ל שאין לה קנס מחמת שבא עליה ואחר שמיאנה דקאמר ואיכא דמקשי עליו וז"ל דא"כ היכי דייקינן לקמן הא קטנה בעלמא יש לה קנס ויש לפרש לפי דברי רש"י ז"ל דהא ממאנת כיון דלגופא לא נצרכה אלא למידק מינה לעלמא אם כן על כרחך אינו אלא כשנאנסה לאלתר שמיאנה בעודה קטנה ולמידק מינה בקטנה דעלמא דאלו לנערה דעלמא פשיטא שיש לה קנס:

אע"פ שכתבנו בסוגיא זו כל היוצא ממנה לענין פסק לענין ביאור מיהא צריך להעירך מעט בשמועה זו ר"ל לרבה דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמקטיל משלם מתניתין במאי מוקים לה וכך היא פירושה שבמשנתנו הוזכרו חייבי מלקיות וחייבי כריתות לשלם קנס וכן הוזכרו בה חייבי מיתות שלא לשלם וכל שאתה סובר לדעת ר' מאיר שאין אדם מת ומשלם לא בממון ולא בקנס היתה משנתנו באה לדעתו מפני שהוא סובר לדעת ר' מאיר שאין אדם מת ומשלם וזהו דין ממזרת הנזכר במשנתנו לדין תשלומין וכן אדם כרת ומשלם וזהו דין אחותו הנזכר במשנתנו לדין תשלומין ואין אדם מת ומשלם וזהו דין בתו הנזכר במשנתנו שלא לשלם אלא לרבה שאמר שדעת ר' מאיר להיות אדם מת ומשלם מיהא בקנס מתניתין כמאן מוקים לה אי כר' מאיר אע"פ דממזרת ואחותו ניחא בתו מיהא קשיא שהרי תשלומין אלו קנס הם והיה לנו לומר שישלם ומשנתנו פוטרת בבתו אי ר' נחוניא בן הקנה שסובר שאין אדם כרת ומשלם נהי דממזרת ניחא דהא סבירא ליה לוקה ומשלם וכן בתו ניחא דהא סבירא ליה אין אדם מת ומשלם אחותו מיהא קשיא דבמתניתין קאמר משלם ואיהו סבירא ליה דלא אי כר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא אפילו בהתרו בו זה ולא סבירא ליה מתניתין דאלו הן הלוקין מיהא באחותו ובמתניתין דהכא נמי היינו דקאמר באחותו דמשלם שאלו היה בה מלקות מילקא לקי ממונא לא משלם שאין אדם לוקה ומשלם נהי דבתו דמתניתין ניחא דהא סבירא ליה אין אדם מת ומשלם וכן אחותו נמי ניחא דהא מלקות גבה ליכא ומשום הכי משלם ממזרת מיהא קשיא דבמתניתין משלם ואיהו סבר אין אדם לוקה ומשלם והוא הדין דלעיל ל"א ב' כשהקשו ממשנת אלו הן הלוקין שהיו יכולין להקשות מממזרת ולא היה לו לתרץ בה אלא כר' יוחנן אלא דניחא ליה לאייתויה מהתם לאקשויי מכלה מתניתין ונטר לה הא דממזרת עד השתא הניחא אי סבר לה ר' יצחק כר' יוחנן דחייבי מלקויות כל שאין שם מלקות אע"פ שיש שם דין מלקות משלם מוקים למתניתין בדלא אתרו ביה וכדפרישנא לה במתניתין אלא אי סבירא ליה כר' שמעון בן לקיש וכו' אלא ודאי על כרחיך כר' יוחנן סבירא ליה ומיתוקמא כר' יצחק ואע"ג דלאו הלכתא כוותיה למאי דקאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא במאי דקאמר מיהא אין אדם לוקה ומשלם הילכתא כותיה כדפרישנא והדר קא בעי לר' שמעון בן לקיש דקאמר בפירוש רבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות לומר כל שיש בו דין מלקות אינו משלם ואע"פ שלא התרו בו מאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא בן הקנה דמחייב תשלומין במקום כרת ודלא כר' נחוניא כדאיתא במתניתין בבא על אחותו דבשלמא לר' יוחנן דאמר כל היכא דלא לקי משלם אע"ג דדין מלקות איכא פליגי בהדיה ר' ישמעאל ור' עקיבא דסבירא להו מלקות בחייבי כריתות איכא משום לאוי דאית בהו בכלהו חוץ מפסח ומילה שהם חייבי עשה שבכרת ומשום כרת לא מיפקעי תשלומין דאדם כרת ומשלם ואע"ג דמלקות איכא וסבירא להו אין אדם לוקה ומשלם מכל מקום בדלא אתרו ביה משלם וכי פליגי עליה רבנן דפליגי בהדיה דר' מאיר דר' נחוניא סבר לוקה ומשלם ואינהו סבירא להו אין אדם לוקה ומשלם ומכל מקום דוקא דאתרו ביה הא לא אתרו ביה מיהא משלם אלא לר' שמעון בן לקיש דאמר חייבי מלקיות כחייבי כריתות ואף בלא אתרו ביה פטור אם כן רבנן ור' ישמעאל ור' עקיבא לא פליגי אדר' נחוניא כלל דהא לדידהו נמי נהי דמשום כרת לא מיפטר מכל מקום פטור הוא משום דין מלקות ואע"ג דלא אתרו ביה אלא או ר' מאיר דסבירא ליה אדם לוקה ומשלם וכרת ומשלם ונמצא דלא מיפטר לא משום כרת ולא משום מלקות או ר' יצחק דסבירא ליה מלקות בחייבי כריתות ליכא והואיל ומשום כרת לא מיפטר דהא סבירא ליה כרת ומשלם משום מלקות לא מיפטר דהא אפילו דין מלקות ליכא:

מאחר שביארנו שיש קנס בחייבי כריתות ובחייבי לאוין אין צריך לומר בשניות שמדברי סופרים ר"ל באותן הראויות לקנס כגון בת בן בנו ובת בת בנו וכיוצא בהן שיש בהן קנס:

בד"ה דלמא בשבת כו' דאתיא לבין דרך ירידה לדרך עלייה כו' דלא שייך לפלוגי כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דאתיא לדרשא מה מכה בהמה לרפואה פטור אף אדם כו' כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

בד"ה אלא לאו כו' מצינן למימר דבהדי כו' וי"ל דמ"מ כו' דמה מכה בהמה לא חלקת כו' עכ"ל ביאיר דבריהם דלא מוכח דאיירי באתרו ביה אלא על מכת הבהמה דומיא דמכה אדם יומת וא"כ בחול נמי מצינן למימר דבהדי דמחייה לבהמה ע"י התראה הרג את האדם בלא התראה ואפילו בשבת כו' דהשתא ליכא למימר לא חלקת בבהמה לחייב ובאדם לא תחלוק לפטור אלא דשוין הן דבין במכה בהמה ובין במכה אדם אם התרו על האדם פטור ואם לא התרו על האדם חייב ואהא תירצו דהכי יליף היקשא דמה מכה בהמה לא חלקת כו' אף מכה אדם לא תחלוק בין מזיד בהכאתו לשוגג בהכאתו דבכל גוונא פטור וא"כ ע"כ לא איירי מכה בהמה בהרג את האדם אפילו בלא התרו בו דהא פטר ליה במכה אדם וק"ל:

בד"ה מתניתין כמאן כו' דלמא בממון אחר סבר כר"ל אבל בממונא דבההיא מלתא גופיה משלם כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל ההיא סברא לקוחה מחייבי מיתות כגון נתכוין להרוג כו' דלרבי חייב ממון בדמי. אשה ופטור מממון אחר כו' אבל התוספות אינן מוכרחים לחלק בה כה"ג והיו יכולין לומר דעולא שפיר סבר כר"ל דכל חייבי מלקות שוגגין פטורין חוץ מהני תלת דהיינו חובל כו' עכ"ל וע"ש באורך ול"נ שדבריהם אלו הכא ע"פ פירוש הקונטרס ומפירושו נראה בהדיא דלמסקנא נמי דעולא מג"ש דתחת תחת גמר היינו לכל חייבי מלקות שפירש לעיל ור"י מ"ט לא אמר כעולא דגמר ג"ש לעונשו ממון ולא מלקות לכל חייבי ממון ומלקות עכ"ל גם התוספות לא כ"כ בהחלט אלא דמצינן למימר הכי למסקנא גם מ"ש דסברא זו לקוחה מדברי רבי דמחייב ממון בדמי אשה ופוטר מממון אחר מדמי וולדות כו' כן נראה לכאורה אבל ק"ל (א) בעיקר מלתא דאי מתניתין דהכא דמיא לדמי הנהרג ולא לממון אחר מאי קאמר לעיל אר"י דמוקי מתניתין בלא אתרו ביה ור"ל לא מפליג במתניתין בין אתרו ללא אתרו ואזדו לטעמייהו דפליגי בחייבי מלקיות שוגגין וד"א הא לא דמיא כלל דמתניתין איירי בממונא דבההוא מלתא גופיה ופלוגתייהו בחייבי מלקות שוגגין היינו בממון אחר בהדי מלקות אבל פלוגתייהו במתניתין אינה אלא באותו ממון דר"ל דפוטר אפילו בלא התרו לא ס"ל כרבי ור"י דמחייב בלא התרו סבר כרבי ויש ליישב דרבי לא מחייב בדמי הנהרג אלא באינו מתכוין לזה ומתני' דהכא במתכוין לזו איירי ומיהו אותו ממון מקרי וקאמר שפיר ואזדו לטעמייהו לר"ל דכמו דליכא לפלוגי בממון אחר בין התרו ללא התרו ה"נ במתכוין מיהת בממון דבההוא מלתא גופיה לית לן לפלוגי בין התרו ללא התרו ולר"י דבממון אחר מפליג בין התרו ללא התרו בו ה"נ מפליג במתניתין במתכוין באותו ממון בין התרו ללא התרו ומהרש"ל שכתב שסברת התוספות לקוחה מדברי רבי היינו דאיכא לפלוגי בין ממון אחר לאותו ממון באינו מתכוין לרבי ה"נ סבר עולא דאיכא לפלוגי אפילו במתכוין במתניתין בין אותו ממון לממון אחר ולא סבר כר"ל אלא בממון אחר ודו"ק:

גמ' אי כר' יצחק קשיא ממזרת כו' יש לדקדק אי לא אסיק הכא אדעתיה הני ריבויי דהנערה תקשי ליה לרבי יצחק נמי מחייבי כריתות כדפרכינן בר"פ והני בני קנסא נינהו אקרי כאן ולו תהיה לאשה באשה הראויה לקיימה ואי אסיק אדעתיה הכא הני ריבויי דהנערה לר' יצחק מאי קא קשיא ליה ממזרת ואימא דרבינהו קרא לחייבי מלקות דיש להן קנס ויש ליישב כיון דכל חייבי לאוין לרבי יצחק לוקין ואין משלמין ואין חילוק (ב) בין חייבי מלקות לחייבי מיתות ב"ד לענין תשלומין אי מגזירה שוה דרשע רשע אי מגזירה שוה דמכה מכה א"כ אם יש קנס בחייבי מלקות לר' יצחק מריבויא יש קנס נמי בחייבי מיתות בית דין ואמאי קתני דפטור בבתו וכה"ג כתבו התוספות לעיל משום רשב"א דמה"ט קאמר תלמודא לעיל דמפקא מתניתין מדר' נחוניא כפרש"י ומה"ט נראה לומר דפסיקא ליה לתלמודא דלא אתיא מתניתין כרבנן דס"ל בעלמא בכל חייבי לאוין דלוקין ואין משלמין דליכא למימר דרבינהו מיתורא דקראי דהנערה דכיון דאין חילוק בין חייבי מלקות לחייבי מיתות ב"ד לענין תשלומין אי רבי להו קרא לחייבי לאוין לענין קנס רבי נמי לחייבי מיתות בית דין מיהו בהא (ג) י"ל בדרך אחר כיון דלרבנן בעלמא לוקין ואין משלמין אימא חד קרא לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אע"ג דבעלמא לוקה ואין משלם אבל חייבי כריתות לא משום דבעינן שיש בה הויה וכה"ג כתבו התוספות לעיל בשם ר"י בד"ה אלמא קסבר עולא כל היכא כו' ע"ש ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה מאן תנא כו' אלא דקשיא ליה דרבנן לא מצינן כו' אבל לר"י א"ש עכ"ל ור"ל הא דקאמר אי ר' מאיר אי ר' יהודה לאו בדרך תירוצא קא"ל אלא דהיינו דחוקה לר"ל וא"ש לר"י וק"ל:

בד"ה הממאנת כו' דהא איכא למ"ד לקמן דאפילו אם נתארסה ונתגרשה כו' עכ"ל ר"ל ואימא דברייתא אתיא כההוא תנא ולאו מטעם דחזקת בעולה היא כמו בממאנת אלא דמקרא הוא ממעט לה לקמן וק"ל:

בד"ה ולא פיתוי כו' הא כל נערה מפותה אין לה קנס דמחלה כו' עכ"ל היינו כי הכא בממאנת יתומה דקנסה לעצמה ויכולה למחול כשהיא נערה אבל אי תוקמא בקטנה הוה ניחא דאין לה דעת למחול דמתנתה אינה מתנה וק"ל:

ד"ה אלא לאו בחול וכו' ולא אתרו ביה משום אדם פי' והשתא אפי' בחול איכא לאפלוגי ואי לא אתרו ביה משום אדם חייב ואי אתרו ביה משום אדם פטור ואפילו בשבת נמי וכו' פי' מ"ט קאמר בגמרא לא ס"ד דבשבת איירי דהיכי משכחת דמכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה הא איכא לאשכוחי כגון דאתרו ביה משום בהמה ולא אתרו ביה משום שבת ותירצו התוס' וי"ל וכו' ד"ל מ"מ בהכאת בהמה עצמה ליכא לאפלוגי דהחילוק הוא בין היכא דאתרו ביה משום אדם או שבת אבל בהכאת בהמה עצמה ליכא שום חילוק וסוגיא דשמעתין ה"ק לא ס"ד דבשבת איירי ויהיה מזיד על השבת רק שהשוגג והמזיד בהכאת הבהמה אבל אם תרצה לאוקמי' בשבת ולאפלוגי בין היכא דלא אתרו ביה משום שבת יהא כן דבהא לא חיי' דהא מ"מ אפילו תוקמא כך ילפינן שפיר דמה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג בהכאתה וכו':

בגמרא הא לא קשיא דבהדי דמחייה קרע שיראין דיליה משמע דאכתי איירי בהכאה שאין בו ש"פ מדלא קאמר אלא. איברא שראיתי למה שכתב רש"ל שהקשה בסמוך בל' התוס' בד"ה מתני' כמאן דאיכא לאוקמי נמי בהכאה שיש בה ש"פ דלענין ממון אחר לא מהני הא דריבתה תורה חובל לתשלומין דאכתי הו"ל כחייבי מלקות שוגגין דפטור. ולענ"ד אין דבריו מוכרחין דכיון דריבתה התורה חובל לתשלומין כיון שמשלם ניתק ליה הלאו דבל יוסיף ולא מקרי חייבי מלקות כלל ולא דמי לחייבי מלקות שוגגין כנ"ל ועיין עוד בסמוך בל' התוס' בד"ה כמאן:

גמרא אלא פשיטא דאתרו ביה ואי בשבת מכה בהמה ישלמנה בתמיה ויש לי לדקדק לפי שיטת הרמב"ם בפ' ד' מה' חובל דין ח' דבחובל בחבירו בשבת מחייב מיתה אפילו אין צריך לדם לכלבו דאכתי מקרי מתקן דקעביד נחת רוח ליצרו משא"כ בחובל בבהמה הו"ל מקלקל ופטור ממיתה אא"כ צריך לדם לכלבו אם כן אכתי בבהמה גופא איכא לאיפלוגי בשבת דהיכא שצריך לדם חייב מיתה ופטור מתשלומין והא דכתיב מכה בהמה ישלמנה אפי' בשבת ובדאתרו ביה דאכתי פטור ממיתה באין צריך לדם ומש"ה ישלמנה משא"כ באדם דהו"ל מתקן אפילו אין צריך לדם ויש ליישב דאכתי לא הוי בחד עניינא דהתם מקלקל והכא מתקן וכגון שצריך לדם אידי ואידי יומת אלא ע"כ דבחול איירי ודו"ק:

קונטרס אחרון גמרא אלא פשיטא דאתרו ביה ואי בשבת מכה בהמה אמאי ישלמנה. והקשיתי מזה על הרמב"ם שפסק בהל' חובל דחובל באדם בשבת מיקרי מתקן ועביד נחת רוח ליצרו משא"כ בחובל בבהמה וא"כ לא הוי מקשה הכא מידי ומה שתירצתי אינו מספיק ועדיין צריך עיון:

תוספות בד"ה מתני' כמאן מוקי לה תימא תקשי לר"פ גופא וכו' ועוד קשה וכו' דלמא בממון אחר סבר כר"ל אבל בממונא דבההיא מלתא גופא וכו' מג"ש דתחת תחת עכ"ל. וכתב מהרש"ל דההיא סברא לחלק בין ממון אחר לממוניה דבההיא מילתא גופא לקוחה מדרבי ע"ש ונ"ל בכוונתו דסברא בעלמא הוא דיליף כי היכי דאשכחן ההיא חילוקא לר' כיון דגלי קרא דנפש תחת נפש ממון ומחייב בהאי ממון ופטור מדמי ולדות דהו"ל ממון אחר ה"נ אית לן למימר האי סברא הכא דגלי קרא רשע דפטור ממון אחר וגלי קרא דבההיא ממון חייב מג"ש דתחת תחת ולא כמו שהבין מהרש"א בדבריו דלגמרי יליף לה מדרבי דמחלק בכה"ג בחייבי מיתות וה"ה דנחלק בח"ל. דמלבד שאין שום סברא לומר כן דהא בחייבי מיתות לא ילפינן כה"ג אלא דוקא התם גזירת הכתוב הוא בנתכוון להרוג את זה והרג זה דפטור מכל העונשין וליכא עלה אלא חיוב ממון. ולא דמי כלל לשתי רשעיות אלא דבלא"ה א"א לפרש כן בדברי התוס' כפי' מהרש"א דאם כן ל"ל לפרש דסבר כעולא מג"ש דתחת תחת דבפשיטות מצי למימר דרבה ס"ל כר' דחייבי מיתות פטור מממון אחר וחייב באותו ממון וה"ה לחייבי מלקות דילפינן רשע רשע לכולה מילתא ומוקי למתני' כר' אע"כ כדפרישית ודווקא אליבא דרבה כתבו כן התוספות. משא"כ ר"י ור"ל ודאי לית להו האי סברא מדלא מוקי מתני' בכה"ג. ונתיישב' קושיית מהרש"א וגם קושיית מהרש"ל מההיא דקרע שיראין שהבאתי בסמוך ודו"ק. כל זה כתבתי לפי מה שהבינו מהרש"ל ומהרש"א בכוונת התוס'. אבל לולי דבריהם היה נ"ל דהתוס' לא נחתי להאי סברא אלא מ"ש דבממון אחר סבר כר"ל היינו כל חייבי ממון שבעולם מיקרי ממון אחר ומ"ש דבממון דבהאי מילתא גופא סבר כעולא היינו ממון דבהאי מילתא גופא דקיימינן ביה דהיינו קנס דנערה דבההיא יליף תחת תחת וכתבו כן לשיטתם לעיל דעולא גופא לא סבר אלא בהנהו תלת וכקושית מהרש"ל ודו"ק:

בא"ד אבל לאביי פריך שפיר דלית ליה דעולא וכו' עכ"ל ולפ"ז עיקר קושיי' ר"פ לאביי משום דמסתמא איהו ורבה בחדא שיטה קיימו דתלמידיה דרבה הוא ואי ס"ד דרבה דרש תחת תחת איהו נמי הוי דריש לה לג"ש ולא לדרשא אחרינא אלא דקשיא לי דא"כ למסקנא נמי דמסקינן דרבה כר' יוחנן ס"ל וא"כ ע"כ לית ליה ג"ש דרשע רשע ואביי אית ליה האי ג"ש וליכא למימר דאביי דוקא אליבא דר"ל קאמר דטעמא מרשע רשע ואיהו לא ס"ל דא"כ אכתי מאי דוחקיה למידרש האי גזירה שוה דרשע רשע לענין תשלומין במילתא דאיהו ורבה לא ס"ל דהא ס"ל כר"י אע"ג דכ"ע דרשי ג"ש דרשע רשע אפ"ה לא משמע להו לענין תשלומין כמ"ש התוס' לעיל בד"ה רבא אמר כו' והו"ל לאביי למימר בטעמא דר"ל כטעמא דרבא דיליף ממכה מכה דהאי ג"ש פלוגתא דתנאי הוא כמ"ש התוס' בדיבור הנ"ל והשתא א"ש פלוגתא דר"י ור"ל בפלוגתא דתנאי ומנ"ל לאביי דטעמיה דר"ל מג"ש דרשע רשע דלדידיה לא משמע כלל לשום תנא למידרשיה לענין תשלומי ממון וכה"ג מקשו התוס' בדוכתא טובא. ועוד קשה דהשתא נמי לא מקשה מידי דלמא לעולם רבה ואביי כעולא ס"ל דלרבנן בקנס דנערה משלם ואינו לוקה ומג"ש דתחת תחת כדמוכח ממתני' דמוקי לה בהכי אבל אינהו גופייהו רבה ואביי סברי כר"מ דאמר לוקה ומשלם ובקנס אפי' מת ומשלם אית ליה א"כ אייתרו להו האי תחת דלא איצטריך לג"ש ומש"ה דריש לה אביי לדרשא אחרינא. ואפשר דהתוס' בזה לשיטתייהו שכתבו לעיל בדף הקודם דרבה גופא לית ליה חידוש בקנס אלא אליבא דר"מ קאמר אבל קמייתא קשה וצ"ע ודוק היטב. כתבתי כל זה לשיטת התוס' אבל בעיקר שתי קושיות התוספות כבר קדמני מורי זקיני בחדא בספר מגיני שלמה דלר"פ גופא לא קשיא ליה מידי דפשיטא דכר' יוחנן ס"ל דהא הלכתא כר"י לגבי דר"ל אלא דוקא לרבה מקשה ר"פ משום דמשמע ליה דרבה לעיל דאמר חידוש הוא וכו' לשנויי מתני' קאתי במילתא חדתי ולשיטתינו א"ש טפי דאף למאי דמסקינן דרבה כר"י ס"ל הוצרך להאי שינויא דר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה וחידוש הוא שחידשה התורה בקנס דמדר"מ שמעינן לרבנן דלא דרשי כלל רשע רשע לענין תשלומין כמ"ש שם במימרא דרבה עיין עליו ממילא נתיישבה ג"כ קושיא השניה דתוס' דאי ס"ד דרבה כעולא ס"ל לא שייך כלל שינוייא דרבה דלעיל אמתני' כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם בגמרא אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו קשיא לי אכתי לוקמי כר' נחוניא ב"ה ובשוגג לפי שיטת רש"י בפסחים דף ל"א הבאתי לעיל דף ל' דר' נחוניא לא איירי אלא במזיד. ויש ליישב דרש"י ז"ל כתב שם כן למאי דקי"ל כר' יוחנן דמחייב בחייבי מלקות שוגגין וקסבר דכדי רשעתו וג"ש דרשע רשע לא איירי אלא במזיד כדכתיב בהדיא והיה אם בן הכות הרשע וא"כ מה"ט גופא משמע דר' נחוניא לא איירי אלא במזיד דפשטא דקרא דאסון לא איירי אלא במזיד. וכן לרבא דיליף מכרת שלי כמיתה שלכם היינו דוקא במחויב כרת ממש הוא דאיתקש ולא לענין שוגג משא"כ להאי דס"ד עכשיו דרבה כר"ל ס"ל דפוטר אפילו בחייבי מלקות שוגגין וסובר דלגמרי ילפינן רשע רשע דלא שני כלל בין מזידין לשוגגין א"כ בהאי הקישא או ג"ש דחייבי כריתות למיתות ב"ד לר' נחוניא נמי לא שני לן בין שוגג למזיד כנ"ל נכון ובחידושי הרא"ה האריך בענין זה והנלע"ד כתבתי וק"ל:

שם אי כרבי יצחק קשיא ממזרת מסוגיא זו הקשו הקדמונים על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ט"ו מה' איסורי ביאה דלאו דממזר לא שייך אלא ע"י קדושין אבל בעל ולא קידש אינו לוקה וא"כ קשיא ליה מסוגיא דהכא. ואני בעניי לא ידעתי למה הרעישו על הרמב"ם בזה שהרי הרמב"ם הוציא דין זה מפלוגתא דאביי ורבא בפרק עשרה יוחסין ופסק כרבא וא"כ שפיר מקשה הכא ר"פ לאביי דלדידיה קשיא ממזרת ומסתמא אביי כרבה ס"ל דתלמידו הוא כמ"ש התוס' כאן האי סברא גופא בד"ה מתני' כמאן. ועוד עלה בלבי דרכים אחרים אבל מה אעשה שהרמב"ם גופא תירץ לחכמי לוניל בענין אחר כמבואר שם אלא שלשונו מגומגם מאד וצריך תיקון גדול לכך לא ראיתי להאריך:

קונטרס אחרון ואי ר' יצחק קשיא ממזרת כתבתי ישוב מספיק על מה שהקשו הקדמונים על שיטת הרמב"ם ז"ל דאין חייב במלקות ממזרת אלא בבעל לשם קידושין ע"ש אלא שהרמב"ם ז"ל גופא תירץ בענין אחר ועכ"ז הנלע"ד כתבתי:

תד"ה מתני' ונראה דר"פ אפילו ס"ל כר"ל מצי לאוקמי כעולא וי"ל עוד דר"פ לעצמו מצי סבר כעולא וכר"ל וליכא קושיא דכיון דתחת תחת אתיא דהכא ממונא משלם גם בבא על בתו לחייב כקושית מהרש"א דלעיל, די"ל דס"ל דטעמא דר"ל כרבא דאתיא מכה מכה דלא ילפינן כלל ממיתה וכמ"ש לתמוה על המהרש"א בזה, לזה פריך לאביי לשיטתו דס"ל דאתיא רשע רשע מש"ה ליכא לשנויא כדעולא דא"כ גם בא על בתו חייב כקושי' מהרש"א:

גמרא ת"ר עריות ושניות כו' הממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי שאינה בחזקת בתולה הואיל ונשאת וכמ"ש רש"י ומאי דלא נקט אשה שנשאת ונתגרשה י"ל דכמו דאמרינן בנערה מפותה דמחלה ה"נ בקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות דכמו דמתנתן מתנה ה"נ יכולות למחול (כמ"ש בתוס' לקמן דף פו ע"א ד"ה תיזל) והנה בגיטין (דף סה ע"א) אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזרקו כו' וכנגדן בקטנה מתקדשת במיאון הפעוטות מקחן מקח כו' וכנגדן הקטנה מתגרשת בקידושי אביה, וא"כ מש"ה לא מצי למתני נשאת ונתגרשה כיון דלאחר שנשאת א"י אבים לקבל גיטה אף בקטנותה כמ"ש רש"י קידושין (דף מג ע"ב) וע"כ דהיא עצמה קבלה גיטה דהגיעה לעונת הפעוטות ולא הוי מצי למתני ולא פיתוי דהא פשיטא דהא מחלה מש"ה נקט ממאנת דמשכחת דהגיעה לצרור וזרקו ועדיין לא הגיעה לעונת הפעוטות דלא מהני מחילתה, ואין צורך למ"ש התוס' דס"ל דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס. וא"ת הא למסקנא מיירי בממאנת נערה וע"כ דאין לה פיתוי לאו דוקא וכמ"ש בתוס' וא"כ יקשה דליתני נשאת ונתגרשה, ויש לומר דלמסקנא ליכא קושיא דליתני נשאת ונתגרשה די"ל דנקט ממאנת לדייק ולהורות דנערה יכולה למאן. ובהכי מיושב קושית התוס' על רש"י דמנ"ל לדייק הא קטנה דעלמא יש לה קנס דלמא מיירי במיאנה בקטנותה ואחר שגדלה בא עליה זה, והיינו די"ל דהכי דייקינן דאם איתא דבא עליה אחר שגדלה ומה דנקט ואין לה פיתוי הוא לאו דוקא יקשה דאמאי לא נקיט נשאת ונתגרשה אע"כ דלא פיתוי הוא בדוקא דבא עליה בקטנותה קודם שהגיעה לעונת הפעוטות דל"ש כן בנשאת ונתגרשה וכנ"ל ושפיר מוכח דקטנה דעלמא יש לה קנס, ולזה משני דמיירי בנערה ממאנת ושפיר י"ל דלא פיתוי לאו בדוקא ומה דלא נקט נשאת ונתגרשה היינו דבעי לאורויי הך דינא דיש מיאון בנערה: אבל באמת לא ניחא לי בכך דהא מגוף דין דממאנת עדיין אינו מוכח דנערה ממאנת דהא משכחת בבא עליה אחר שגדלה, גם לעשות הוכחה מדלא נקט נשאת ונתגרשה יקשה דלמא באמת דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס ומכ"ש נשאת ונתגרשה, ( אאב"ה רצונו דבתירוץ זה נרויח דאצ"ל דסבר כן אבל מ"מ אפשרות הוא ואיך יוכיח). וי"ל בדרך אחר דהא דמיירי דבא עליה אחר היינו שבא עליה קודם המיאון דלפי שעה אין לה קנס דהא מדרבנן אינו רשאי לקיימה (וכמ"ש הכ"מ בהל' נערה בתולה) דכל שאסורה מדרבנן מקרי א"ר לקיימה (וכ' המ"ל דלפ"ז הא דפרכי' על שניות הא מדאורייתא מחזי חזי היינו כיון דנקט עריות דמשמע דבחייבי לאוין יש קנס והיינו כשמעון התימני דולו תהיה היינו אשה שיש בה הוי' ובזה בודאי באיסור דרבנן מקרי יש בה הוי' דהא הקידושין תופסים בה עיי"ש) וא"כ כשבא עליה קודם מיאון לא היה חייב קנס אלא דלאחר מיאון דיעקרו הקידושין למפרע אגלאי מלתא דראוי' לקיימה אלא דאין לה קנס דבחזקת בעולה וא"כ שפיר נקט אין לה פיתוי דמדין מחילה ליכא דהא בעידן ביאה לא היה חיוב קנס כלל והוי כההיא דירושלמי שהביאו תוס' בלא עמדה בדין עד שמת אב דאפילו מפותה יש לה קנס דלא הוי מחילה כיון דבעידן ביאה לא היה הקנס שלה, ולאוקימתא קמייתא דהברייתא כר"ש התימני דבעי' יש בה הויה י"ל באמת דקאי לפי שינויא דרפרם דממאנת היינו הראויה למאן: ומעתה מיושב היטב קושית תוס' דשפיר דייק הא קטנה דעלמא יש לה קנס דע"כ מיירי דבא עליה קודם המיאון דליכא לאוקמי בבא עליה אחר המיאון כשגדלה דיקשה איך קתני ולא פיתוי הא מחלה, ולזה משני דבאמת ס"ל דנערה ממאנת ובא עליה כשגדלה קודם המיאון ולא הוי מחילה כיון דבעידן ביאה ליכא חיוב קנס דא"ר לקיימה. וממילא מיושב דלא מצי למיתני נשאת ונתגרשה דאם בא עליה קודם הגירושין בלא"ה פטור דקלב"מ ובבא עליה אחר הגירושין לא הו"מ למנקט אין לה פיתוי דהא מחלה:

תד"ה מתניתין כמאן כו' נלע"ד ביאור דברי תוס' דאזלי לתירוצם א' לעיל ד"ה ומי איכא כו' דר' מחלק בין אותו ממון לממון אחר, ומ"מ לא הו"מ להו לתוס' להקשות בפשיטות דדלמא רבה סבר כר'. דא"כ גם בבא על בתו יהי' חייב כיון דהוי לאותו דבר, והא דר"ל מוקי מתני' כר"מ אף דאיהו סבר ג"כ כר' דלאותו ממון חייב כמש"ל היינו ג"כ מהאי טעמא דא"כ בבתו אמאי פטור, וע"כ או דמתני' דבתו באתרו בי', או כתנא דחזקי', מש"ה הוצרך לאוקמי כר"מ. ולזה הקשו תוס' הכא דדלמא רבה מוקי' למתני' כתנא דחזקי' ומש"ה פטור דאף אותו ממון פטור (באותו ממון), ומ"מ לענין מלקות ס"ל לר"ל לחלק בין אותו ממון דחייב משום תחת תחת, ובין ממון אחר הגז"ש דרשע רשע כנלענ"ד נכון ואין מהצורך להדחוקים:

בא"ד ונראה דר"פ אפי' סבר כר"ל כו' והיה נלענ"ד לתרץ ג"כ קושיית' כעין זה, והיינו למ"ש תוס' לעיל דעולא סבר רק בתלת מילי דממונא משלם. וע' מהרש"א שם שהקשה דכמו דמרבי' ח"ל נרבי ג"כ חייבי מיתות כיון דלר"ל מלקות ומית' משפט א' להם ע"ש. ובאמת סברתו ניחא לאביי דסבר בטעמא דר"ל משום גז"ש דרשע רשע וילפי' חייבי מלקות ממיתה. אם כן לגבי קנס נערה נלמוד ג"כ מיתה ממלקות. וכמו כן לרבא למ"ש תוס' דהכא' הכאה הוי גז"ש, ויש ללמוד ג"כ הכא' אדם דכי יתן מום בעמיתו ממכה אדם יומת, אבל לגירסת תוס' וסמוך לי' דמהיקשא ילפי' הכאת אדם מהכאת בהמה ולא מצינו כלל דמלקות שוה למיתה, לית' לקושי' מהרש"א הנ"ל, וא"כ י"ל דר"פ לנפשי' לא קשי' די"ל דס' כעולא ובקנס גזה"כ הוא מגז"ש דתחת תחת, ומ"מ בתו פטור דס"ל מהיקישא דהכאה הכאה, ואמרינן דוקא גבי מלקות גלי רחמנא ולא במיתה, אבל לאביי לשוטתי' דיליף רשע רשע, א"כ י"ל דילפי' תחת תחת דתקשי בתו נמי וכקושי' מהרש"א הנ"ל: אמנם אחר העיון הדק היטב, הדרנא בי, דהרי לרבה ולר"פ בלא"ה ע"כ לית להו גז"ש דרשע רשע דהא לר"מ דסבר גם בממון לוקה ומשלם אף דממש"ר ליכא למילף רק קנס. ע"כ היינו כמ"ש תוס' לעיל כיון דכדי רשעתו אתי' למית' ומלקות, ממילא ליכא לימוד למפטרי' מממון, וא"כ אם אית' להגז"ש דרשע רשע תקשי לר"מ דנילף בממון מלקי לקי ממונא לא משלם מגז"ש דרשע רשע ממיתה, וכמ"ש תוס' ד"ה רבא אמר וכו' דהא ע"כ לר"מ ס"ל גז"ש דרשע רשע, דגם לר"מ אין העדי' חייבי' מלקות עד שיגמור הדין, אע"כ דר"פ ואביי ס"ל כרבא דרשע רשע לא אסו' רק בגוף דין מלקות אבל לא לענין פטור ממון, ולאביי באמת ע"כ ס"ל הא דר"מ ס"ל אף בממון לוקה ומשלם משום דגמר ממש"ר דמסברא לא מחלקי' בין קנס לממון, וא"כ לית' לדברינו. ודוק:

תד"ה הממאנת, הו"ל למנקט כל אשה שנשאת ונתגרשה וכו' לכאורה י"ל דבאמת כמו דאמרי' דנערה מפותה מחלה, ה"נ קטנה כל שהגיע להפעוטות דמתנתן מתנה, ה"נ יכולה למחול, וכמ"ש תוס' לקמן (דף פו ע"א) ד"ה תיזיל דפעוטות יכולי' למחול, והנה בגיטין (דף סד ע"א) אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזרקו וכו' וכנגדן מתקדשת במיאון הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי' וכנגדן הקטנה מתגרשת בקדושי אבי' כו' וא"כ מש"ה לא מצי למתני נשאת ונתגרשה דהא אבי' א"י לקבל הגט כיון דנשאת כמ"ש רש"י קידושין (דף מג ע"ב) וע"כ דהיא בעצמה קבלה הגט והיינו דהגיעה לעונת הפעוטות וממילא לא הו"מ למתני ולא פיתוי דהא פשיטא דכבר מחלה משום הכי נקט ממאנת דמשכחת דהגיעה לצרור וזרקו ועדיין לא הגיעה לפעוטות דלא מהני מחילתה: אמנם זה אינו מספיק דהא למסקנא מיירי בממאנת בנערה וע"כ אין לה פיתוי לאו דוקא, ואם כן תקשי דלתני נשאת ונתגרשה, ולזה יש לומר דלמסקנא בלא"ה לק"מ דנקט הממאנת כדי לדייק ולהורות דנערה יכולה למאן, ובזה היה נראה דמיושב קושיית' הראשונה דהש"ס הוכיח שפיר הא קטנה דעלמא אית לה קנס, דל"ל דמיירי בבא עלי' כשהיא נערה, א"כ ע"כ לאו דוקא נקט ולא פיתוי ותקשי לנקוט נשאת ונתגרשה, אע"כ דלא פיתוי דוקא ומיירי בקטנה שלא הגיע' לפעוטות ולא מצי למנקט נשאת וכנ"ל, ולזה משני הגמרא דמיירי בנערה ממאנת. ובאמת ולא פתוי לאו דוקא והא דנקט ממאנת היינו לאורויי דנערה יכולה למאן. אמנם עדיין יש לפקפק דאי הבריית' נקט ממאנת לאורויי דגדולה יכולה למאן. איך נשמע זה, דהא אפשר שזה בא עלי' כשהיא גדולה. ואיך נשמע זה מענין ממאנת: ואמרתי בדרך אחר, והיינו למה דהקשה הגאון בספר כתובה על קושיית תוס' ד"ה ולא פיתוי, שהקשו דתיפוק לי' דמחלה. הא לשיטת תוס' דמיירי דהבעל בא עלי' וקודם מיאון בודאי לא הי' שייך קנס ול"ש מחילה והוי כמו לא עמד בדין עד שמת האב. ואף דבידה למאן מ"מ מקרי דשלב"ל כיון דבעי' ב"ד למיאון, ומי יימר דמזדקקי תלתא כמו דאמרי' לענין גירות פ"ג דקידושין, ע"ש. והנה לענ"ד גם לשיטת רש"י נוכל לתרץ כן, והיינו למ"ש הכ"מ בהל' נערה בתולה, דאסורי דרבנן מקרי אינו ראויה לקיימה וכ' המ"ל דלפ"ז הא דפריך הש"ס אשניות הא מדאוריית' מחזו חזי היינו כיון דנקט עדות ע"כ דס"ל דבח"ל חייב קנס, וע"כ דס"ל כשמעון התימני דיש בו הוי', ובזה בודאי בדרבנן מקרי יש בה הוי' דהא קידושין תופסי' בה ע"ש, וא"כ י"ל דלרש"י מיירי דאחר בא עלי' קודם מיאון ובאותו פעם בודאי לא היה שייך קנס לשמעון התימני דהא אינה ראויי' לקיימ' כיון דמקודשת לזה מדרבנן, אלא דלאחר מיאון דנעקרו הקידושין למפרע ואגלאי מלת' דראויה לקיימ' ואינה אסורה עליו דגם להבעל מותרת כדאית' בב"ש (סי' קעח סק"ג) ומ"ע מותרת להבועל הי' מהראוי לחייב קנס אי לא דמחזקי' לה לבעולה. וא"כ מש"ה נקט ולא פיתוי דלא הוי מחילה כיון דבאותו פעם לא הי' מגיע קנס, ולאוקימת' קמיית' הברייתא כשמעון התימני י"ל באמת דקאי באוקימת' דרפרם הראויי' למאן ומיירי בקטנה ונקט שפיר ולא פיתוי, ומעתה מיושב שפיר קושי' תוס' דשפיר דייק הש"ס הא קטנה דעלמא יש לה קנס דהא ע"כ מיירי בבא עלי' אחר קודם מיאון, דאי לאחר מיאון וכשהיא נערה תקשי למ"ל דנקט ולא פיתוי הא מחלה לה, ולזה משני באמת דמיירי בנערה ובא עלי' קודם מיאון דנערה יכולה למאן ולא הוי מחילה כנ"ל, וממילא מיושב קושיית' ב' דלא הו"מ למנקט בנשאת ונתגרשה דאם בא עלי' אחר קודם גירושי' בלא"ה פטור דקלב"מ ובבא עלי' אחר גירושין לא הו"מ למנקט ואין לה פיתוי, דכבר מחלה וכנ"ל, וק"ל:

תד"ה ארוסה כו' האי דשינה וכ' אורסה למדרש הגזה"כ ולכאורה קשה דמ"מ אף אם היה כתיב אשר לא אורסה דמופנה לגז"ש מדכ' בשניהם באונס ומפתה אשר לא אורסה משום להורות דבקנס מת ומשלם נוכל ללמוד חד מחבריה אף בלא גז"ש דהוי גילוי מלתא בעלמא כדמוכח מפרכת הש"ס ולרבה דאמר וכו' דלמא רבה לא אמר רק לענין טביחה אבל באונס ומפתה מודה מכח גזה"כ, וע"כ דאם גלי רחמנא דגם בקנס אין מת ומשלם ילפי' מיניה בכל דוכתי', וא"כ אף אם היה כתיב בשניהם אשר לא אורסה ידעי' הגז"ש דחד קרא אייתר לגז"ש ובהכרח צ"ל דרע"ק סבר כהך תנא דמופנה מצד א' למידין ומשיבין. וא"כ ה"נ אפשר דאיכא שום פירכא ובעי מופנה מב' צדדים. ובהיות כן שפיר נוכל לומר דרע"ק דברייתא דריש ג"כ דנערה ובתולה לרבויי נשים פסולות, ומה שהוכחנו לעיל דא"כ תקשי הא בלא"ה מוכח מדאצטריך קרא למעט ארוסה אף דאין בה הויה. ז"א די"ל דמ"מ אם היה כתיב בשניהם אשר לא אורסה לא היה מופנה לגז"ש דהא מ"מ במפתה דלא כתיב ולו תהיה לאשה. ואצטריך קרא למעט ארוסה. ואף דבאונס לא אצטריך. מ"מ הוי רק מופנה מצד א' דאין למידין. עוד יש לי לומר דאפשר דארוסה א"א למעט מקרא דולו תהי' לאשה דמ"מ יש בה שייכות אם בעלה רוצה לגרשה. ואף דתוס' לעיל ד"ה הכ"מ הבא על הנדה כו' נקטו בפשיטות דיבמה. לשוק מקרי לית בה הויה אף דאפשר לחלוץ. י"ל דהיינו למ"ד א"א מקנה דשלב"ל. אבל לרע"ק לשיטתי' דס"ל יבמות (דף צג) אדם מקנה דשלב"ל א"כ אם מקדשה עכשיו לאחר שיגרשנה בעלך מהני. א"כ י"ל דמקרי בכלל הויה אף דעיקר תפיסת קדושין לא חל עד אחר הגרושין. מ"מ כיון דענין קדושין של עכשיו מהני לאותו זמן י"ל דמקרי יש בה הוי'. ונכון:

תד"ה יש בגר בקבר כו' הא א"א מוריש קנס לכאורה י"ל בפשוטו דאיבעי' קאי לר"ש ומיירי בעמד בדין קודם שמתה דמ"מ כשבגרה היא לעצמה לר"ש. ולזה מיבעי' אם יש בגר בקבר ודידה הוי והיא יכולה להוריש. דבשאר קנסות ר"ש מודה דיכול להוריש ולגבי דידה מקרי שאר קנסות כדאיתא להדיא לקמן רפ"ד: