מסכת גיטין דף ט׳ עמוד ב׳

העולים בערכאות של עובדי כוכבים שנעשו השטרות ע"י ב"ד של עובדי כוכבים:

שחותמיהן חותמין שבתוכו:

כשרין דדינא דמלכותא דינא ואע"פ שהנותן והמקבל ישראלים הם:

חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינין נצטוו בני נח וכן שיחרורי עבדים דבכל פסולא דאורייתא שוה שחרור לגט אשה דגמרינן לה לה:

רצה הבעל:

לחזור בשניהם קודם שנתנו השליח:

יחזור דקסבר ר' מאיר הפסד וחוב הן לאותן שנשלחו להן ואין חבין לאדם אלא בפניו כלומר אין אדם נעשה שליח לאדם להיות נפסד על ידו אא"כ עשאו הוא שליח דהיינו כבפניו ורבנן פליגי עליה דר"מ במתני' ואמרי דבשחרור אינו יכול לחזור משנמסר ליד זה ואף ע"פ שלא עשאו העבד שליח משום דקסברי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות וזכין לו לאדם שלא בפניו דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו להכי:

מנינא דקתני בשלשה:

אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים כשרים חוץ מגיטי נשים ואור"י דחותמיהן עובדי כוכבים יש לפסול אף ע"פ שכתבו ישראל דלאו בני כריתות נינהו כדאמרינן לקמן ועוד דבעינן לשמה ועובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד כדאמרינן בספ"ב (לקמן גיטין דף כג.) ועוד דלאו בני שליחות נינהו דאין שליחות לעובד כוכבים ומדבעינן שיאמר לסופר לכתוב ולעדים חתומו משמע דבעי שליחות ועוד דפסולין לעדות ואפי' לרבי מאיר דלא הוה בעי למיפסל עבד לעדות משום דכתיב (דברים י״ט:י״ח) שקר ענה באחיו ועבד אחיו הוא במצות אבל עובד כוכבים דלאו אחיו הוא פשיטא דפסול וכיון דלאו בני עדות נינהו היה ראוי אפילו כל שטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים לפסול מן התורה אפי' אותם העומדים לראיה אלא תקנתא דרבנן הוא היכא דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת דלא מרעי נפשייהו ומ"מ שטר מתנה קאמר לקמן (גיטין דף י:) דחספא בעלמא הוא אע"ג דקים לן דקושטא קאמר משום דהרי אין כאן שטר ולמאי דמוקמינן לה בעדי מסירה ורבי אלעזר היכא דכתבו ישראל לא מיפסל אלא מטעם מזוייף מתוכו:

מקרעין להם נייר חלק פי' בקונט' מסרטין אע"ג דחקיקה חשיבה כתיבה כמו כתב ע"ג טבלא ופינקס הכא לא חשיב כתב ע"ג כתב דפסלינן בפ"ב (לקמן גיטין דף יט.) דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמין קצת כדי לחתום עליו עדים ועוד דאפי' דיו על גבי סיקרא חשיבא לקמן בפ"ב (גז"ש) כתב לענין שבת אע"פ שהסיקרא לבדה היא כתב אבל לשון מקרעין לא משמע כפי' הקונט' דהוה ליה למימר מסרטין ור"ח פי' שלוקחין נייר חלק ומקרעין עליו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על קלף שהגט כתוב בו ובאין העדים וממלאים את הקרעים דיו ונכרת הכתיבה ע"ג הגט בירושלמי פריך והלא כתב ראשונה הוא פירוש ואין הגט יכול להתקיים בחותמיו ומשני כשהרחיב להם את הקרעים והעדים אין ממלאין לגמרי כל רחב הקרע:

קורין לפניהם וחותמים ולא הוי עד מפי עד שאין צריכין להעיד על עיקר המעשה אלא שאומר שכך כתוב בשטר ובעי שנים קורין או אפילו יחיד כגון רב נחמן וספרי דדייני דאית להו אימתא כדלקמן בפ"ב (גיטין דף יט:):

לא יתנו לאחר מיתה פי' בקונטרס ואפילו רבנן דאמרי זכות הוא לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה דלא מצי מיהדר ביה מודו רבנן דכל כמה דלא אתא גיטא לידיה לא הוי משוחרר ודבר תימה פירושו כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כיון דאמרי' גבי שחרור תן כזכי כדאמר לקמן ורש"י בעצמו חזר בו שפי' לקמן (גיטין דף יג.) על משנה זו דהאומר תנו גרסינן ול"ג תן גט זה שלא מסר ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר:

מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני וא"ת והא פסולא דערכאות בשטר מתנה כדמפרש לקמן (גיטין דף י:) חוץ מכגיטי נשים וי"ל דהשתא סבר כאידך שינויא דלקמן:

כי קתני פסולא דרבנן אע"ג דאיכא נמי מחובר דרבנן כגון אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף (לקמן גיטין דף כא:) מ"מעיקר מחובר דאורייתא אבל עיקר מוליך ומביא דרבנן אע"פ שלרבה ניתקן משום לשמה דאורייתא:

בעדי מסירה ור"א היא אע"ג דקתני וכדברי ר"מ בארבעה ה"ק למאן דסבר כר"מ בארבעה והא דקאמר הש"ס נמי אלא לר"מ מנינא למעוטי מאי למאן דסבר כר"מ קאמר:

למעוטי הא דתניא עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו. פירש רש"י זצ"ל מסרטין להם נייר חלק שבגט. והקשו עליו [התוס'] מדאסיקנא בפירקין דלקמן (גיטין כ, א) דחקיקה כתיבא היא אם כן כשממלאין אלו הקרעים הוה ליה כתב על גבי כתב ואסיקנא לקמן בפרק שני (גיטין יט, א) דבגט פסול. ור"ח זצ"ל פירש מקרעין בנייר חלק דעלמא כשם העדים, ומשימין על הגט כעין דפוס והן ממלאים את הקרעים. ובירושלמי (פ"ב ה"ג) פרכינן והלא כתב הראשונים כתב הוא ומשני מרחיבין להם את הקרע. וגם לדברי רש"י ז"ל י"ל כן שמרחיבין להם את הסריטה. וראיתי בתוספות (כאן) פירוש הירושלמי שמצריך להרחיב את הקרע כדי שלא יהא כתב הראשונים כתב ויוכל להתקיים בחותמיו, ויפה פירשו. ומיהו מה שהקשו על פירושו של רש"י ז"ל אינו קשה כלל דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (שם) המקרע על העור כעין כתב כשר הרושם על העור כעין כתב פסול, אלמא רשימה אינה כתיבה. וכן פירש הרב בעל העטור רושמין להם נייר חלק.

והא דאמרינן מילתא דאיתיה בשאר שטרות לא קתני. קשיא לי אם כן מאי כרבי מאיר בארבעה דהא חזרה איתא בשאר שטרות דאלו האומר לחברו הולך שטר מתנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו, וכן באומר תן שטר מתנה זה לפלוני שאני נותן לו, וצריך לי עיון.

כי קתני פסולא דאורייתא פסולא דרבנן לא קתני דמוליך ומביא בגיטי נשים ובשחרורי עבדים דכשר באומר בפני נכתב ובפני נחתם, משום דאי לא אמר ליכא אלא פסולה דרבנן דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי כדאמר בריש פירקין. אלא דחשו להם חכמים, ועד כותי נמי ליכא אלא פסולא דרבנן דמדאורייתא כשר אלא דחשו להן חכמים. וקודם גזרה נשנית ברייתא זו אבל לאחר שגזרו עליהם ועשאום נכרים גמורים אפילו לגיטי נשים פסולין, וכדאמרינן בריש חולין (ו, א) דעשאום נכרים גמורין אפילו ליתן רשות ולבטל רשות, אבל מחובר הוי פסולא דאורייתא דכתיב וכתב ונתן (דברים כד, א) מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ואפילו כתבו על המחובר ונתן לה את הקרקע פסול דכתיב ונתן דבר הניתן מיד ליד כדבעינן למיכתב בפירקין דלקמן (גיטין כא, ב) בע"ה.

והא איכא ערכאות דפסולא דאורייתא נינהו דלאו בני כריתה נינהו כדאמרן לקמן (גיטין י, ב) ובאידך פרקין ואפילו הכי קתני לה.

בעדי מסירה ור' אלעזר היא כלומר אף היא דרבנן היא ואתיא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וכשכתבו סופר ישראל דאל"ה לר"א נמי פסולא דאורייתא איכא דהא לדידיה כתיבה לשמה בעינן ואפילו ישראל עומד על גביו פסול דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד וכדאיתא לקמן (גיטין כג, א) וכן פירש רש"י ז"ל (כאן) ואי קשיא לן הא דאמרינן לעיל וכדברי רבי מאיר בארבע, דהא לרבי מאיר ערכאות פסולא דאורייתא הוא וקתני ואי פסולא דאורייתא קא חשיב טובא הוו דהא איכא מחובר. איכא למימר ואנן דס"ל כר"א נמי מסירה כרתי אי ס"ל סבירא ליה כרבי מאיר בחזרה הוו ארבע, וכי קאמר נמי אלא לרבי מאיר מנינא למעוטי מאי למאן דסבירא ליה כרבי מאיר בהא קאמר.

עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק ר"ל רושמין ומסרטין והם ממלאים את הקרעים דיו ואם אינם יודעים לקרות קורין לפניהם וחותמים בד"א בגיטי נשים ומשום עיגונא אבל שחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמים ואם לאו אין חותמין:

אע"פ שביארנו בשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני ומת שנותנין מכל מקום אם אמר כתבו ותנו מנה לפלני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו על פי התקנה שתקנו חכמים בשכיב מרע אלא דוקא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ופרשוה גדולי הרבנים אף כשנכתב השטר בחייו ושמסרה הוא לשליח בחייו להוליכה לו שמא לא גמר להקנותו עד שיגיע השטר לידו כדין מקבל מתנת בריא ובב"ד וכבר ביארנוה במקומה וכתבו ותנו הנזכר כאן פירושו קרקע שוה מנה שאילו מנה ממש הרי אמרו מטלטלי לאו בני שטרא נינהו ואין הקנאתו כלום:

כשם שגיטי נשים צריכים ליכתב לשם האשה כך שחרורי עבדים צריכין ליכתב לשם המשוחרר וכן שניהם אין נכתבין במחובר שדינין אלו יצאו לנו לשחרור ממה שאמרו יליף לה לה מאשה:

בד"ה לא יתנו כו' ולא גרסינן תן גט זה שלא מסר ליד השליח בחייו כו' עכ"ל ויש לדקדק דאכתי לר"מ דגט אשה וגט שחרור חובה הן אמאי לא תני בכה"ג במסר מיד להשליח דבגט ושחרור לא זכו להן מיד דחובה הוא להן ולא יתנו לאחר מיתה ובשאר שטרות זוכה להן מיד ויתנו לאחר מיתה וי"ל דהוה לר"מ בכלל מאי דקתני דרצה לחזור בשניהם יחזור לר' מאיר דהכא נמי מהאי טעמא כיון דחובה להן לא זכה בהן מחיים ולא יתנו לאחר מיתה וק"ל:

בד"ה מלתא דאיתא בשטרות כו' חוץ מבגיטי נשים וי"ל דהשתא סבר כאידך שנויא כו' עכ"ל ר"ל כשנויא קמא דלקמן משום דינא דמלכותא ודקדק לומר דהשתא סבר כו' דלההוא שנויא נמי דחוץ מבגטי נשים ניחא לפי האמת דמסיק דמילתא דאיתא בקידושין לא קתני והך מלתא דשכ"מ דלא יתנו לאחר מיתה לא קתני דאיתא נמי בקידושין אבל מילתא דאיתא בשאר שטרות קתני ולא תיקשי מערכאות אפילו איתא בשטר מתנה כדקתני חוץ מכגטי כו' ודו"ק:

תוספות בד"ה אע"פ שחותמיהן כו' ואפילו לרבי מאיר דלא הוי בעי למיפסל עבד לעדות כו' עכ"ל. לא ידעתי היכן מצינו דאית ליה לרבי מאיר הכי ובפ' החובל מצינו דר' יהודה אומר לא היה לעבדים כנענים בשת ופליגי רבנן עליה משום דאחיו הוא במצות ואפשר דהתוס' סברי דבר פלוגתא דר' יהודא היינו ר"מ אלא דהש"ס מקשה שם אלא מעתה יהא עבד כשר לעדות ומשני דאתיא בק"ו מגזלן ומחד מהנך או מקרא דלא יומתו ע"פ אבות שאין להם חייס בנים וא"כ אמאי כתבו כאן דאיכא מ"ד דעבד כשר לעדות אם לא שנאמר דכיון דלא ילפינן אלא בק"ו מגזלן לא מיפסל אלא לעדות ממון דרשע דחמס הוא משא"כ לעדות גיטין דהו"ל דיני נפשות כשר דאיכא מאן דס"ל הכי בפרק זה בורר אבל רבי מאיר ודאי לית ליה האי סברא דאמר בפרק זה בורר דרשע דחמס פסול לדיני נפשות ע"ש. ואפשר דהתוס' כתבו כאן לרווחא דמילתא דאף לסברת המקשה בפ' החובל דעבד יהא כשר לעדות אפ"ה בגוי לא ס"ד כלל להכשיר וכתבו כן לאפוקי ממה שכתבו בפ' החובל בשם רש"י ז"ל דערכאות דעו"ג כשירי' לעדות ממון מדאורייתא ע"ש בתוספות ועיין מה שאכתוב בסמוך באריכות ודו"ק:

רש"י בד"ה בגיטי נשים משום תקנת עגונות עכ"ל ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל דבעבד נמי שייך תקנות עיגון מ"מ לא דמי דדוקא בשולח גט שיחרור ממדינת הים ודאי הוי מקום עיגון דא"א בענין אחר דאפשר שלא יתקיים לעולם בחותמיו לכן הוצרכו להאמין לשליח משא"כ להכשיר עדים שאין יודעין לחתום לא הוי מקום עיגון כ"כ ולא הקילו אלא באשה דשמא ימות ותפול קמי יבם וק"ל. ולמאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טפי דהתם כיון דמדינא אסור בשפחה מטעמא דנתייאשו בעליו ואסור נמי בבת חורין הוי עיגון גמור משא"כ כאן אי פסלינן העדות שא"י לקרות מותר בשפחה ודו"ק:

תוספות בד"ה לא יתנו פי' בקונטרס כו' ודבר תימה פירושו כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כו' עכ"ל. דע שהרי"ף ז"ל כתב להדיא לקמן בפירקין כשיטת רש"י ז"ל דלא הוי שיחרור עד דמטי לידי' דעבד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים ונראה שטעמם דאע"ג שהשליח זוכה מיד בשביל העבד מ"מ כיון שהרב אומר כן תנו שחרור זה לעבדי הרי גלה בדעתו דלא ליהוי שיחרור עד דמטי לידיה והרי זה כמו שמצינו באשה שעושה שליח לקבלה ואמרה הבא לי גיטי דקי"ל דאף שאין הבעל יכול לחזור משהגיע ליד השליח אפ"ה לא הוי גיטא עד דמטא לידה וא"כ יש לומר דה"נ דכוותיה אלא שרש"י בעצמו חזר בו לפרש כדברי התוספות ולדידהו י"ל דלא דמי דשאני הכא כיון שהעבד לא עשאו שליח א"כ הרב שאמר תן שיחרור זה לעבדי היינו שיזכה בו בשביל עבדו למ"ד תן כזכי ולפ"ז אפשר דמ"ש רש"י ז"ל כאן מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה כו' לאו אעבד קאי אלא אשליח דכל כמה שלא בא הגט לידו דשליח מיד הרב לא הוי משוחרר וכוונתו למ"ש התוס' לקמן דאף שהגט היה מונח ועומד ביד הרב כיון שלא מסרו ליד השליח לא הוי שיחרור כנ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל דלא ניתלי בחזרה ודוק. ובענין אחר נראה לפרש שלא יהיו דברי רש"י ז"ל סותרין זה את זה י"ל דכאן לסברת המקשה ע"כ הוכרח רש"י לפרש כן דאי ס"ד דהמקשה ס"ד דמתניתין לקמן איירי כשלא מסרו ליד השליח בחייו א"כ מאי קשיא ליה ותו ליכא דודאי לא שייך למיתני מילתא דשוה גט נשים לשיחרור אלא היכא דלא מצינו מיהא זה הדין באיזה שטר או בקידושין ואי כשלא מסרו ליד שליח איירי לא שייך למיתני שוין דהא בכל השטרות ובשטר קידושין נמי פשיטא דלא יתנו לאחר מיתה היכא שלא מסרו ליד השליח בחייו דבקידושין לא שייך כלל האי מילתא לאחר מיתה ובשטרות כ"ש דלא מהני מהאי טעמא גופא דכיון שמתפקע ליה רשות' וחייל רשות יורשים תדע דהא אפילו בתנו מנה לפלוני דחיק הש"ס לאוקמי דוקא במעמד שלשתן או בשכיב מרע הוא דאמרינן יתנו לאחר מיתה ולא בענין אחר והיינו כמו שכתבו התוס' לקמן דאף דקי"ל תן כזכי היינו דוקא כשמסרו לידו וא"כ מה ס"ד דמקשה דליתני בהא מילתא שוו גיטי נשים כיון שזה הענין פשוט בכל מקום והתרצן נמי דמשני מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני מאי הוצרך לאתויי מהא דשלח רבין דאיירי בשכ"מ ותיפוק ליה דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דהא מילתא איתא בשטרות כיון דאפילו בממון גמור לא מצינן דיתנו לאחר מיתה היכא שלא מסרו ליד השליח בחייו כמו שכתבתי. לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהמקשה ס"ד דמתניתין דלקמן איירי אף שמסרו ליד השליח בחייו ואפ"ה לא יתנו לאחר מיתה מהטעם שכתב רש"י ז"ל ומה שהכריחו להמקשן לפרש כן היינו משום הא גופא דלישנא דמתניתין קשיתי' אי בשלא נמסרו לידם מאי איריא גיטי נשים ושחרור אפילו שאר שטרות וממון גמור נמי (ועוד האיך פסיק ותני בסיפא בתנו מנה לפלוני יתנו דהא בכה"ג דרישא שלא מסרו לידו התם נמי לא מהני) אע"כ סבר המקשה דאיירי אף כשמסרו ליד השליח בחייו ולפ"ז אתי ליה שפיר לישנא דמתניתין דתני גיטי נשים ושחרורים דלעולם לא יתנו לאחר מיתה אפילו כשמסרו ליד השליח בחייו משא"כ בסיפא בתנו מנה נותנין אלא דלפ"ז תיקשי א"כ אמאי נקט בסיפא תנו מנה אפילו שאר שטרות נמי וליתני שטרות דהוי טפי דומיא דרישא לכך פירש"י ז"ל כאן דתנו מנה מוקי לה בשכ"מ הכוונה כמו שכתבתי דמילתא דפסיקא נקיט בריש' בגיטין כו' לעולם לא יתנו אף כשמסרו לידו ובתנו מנה לא מיבעיא במסרו לידו שנותנין אלא זימנין דאפי' כשלא מסרו ליד השליח בחייו נמי נותנין כגון בשכ"מ משא"כ מילתא דשטרות הוי מילתא דמציעתא במסרו נותנין ובלא מסרו אין נותנין מש"ה לא קתני להו. ועפ"י סברת המקשה נתן רש"י ז"ל טעם לדבר בשחרור דאפי' רבנן נמי מודו ולענין תמיהת התוס' נבאר לקמן. אבל התרצן משני דאף במסרו לידו נמי לא משכחת ליה בשטרות משום דבשטרות לא אמרינן תן כזכי כמ"ש כמה פוסקים הוב' בד"מ ח"מ סי' קכ"ה ע"ש בסמ"ע וש"ך ובהגה"ת המרדכי ס"פ קמא בשם מהר"ם וע"ז הביא שפיר ראיה מהא דשלח רבין דשכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כו' וא"כ נראין הדברים ק"ו דהא בשכ"מ בדברים בעלמא הוי כמסורין ליד המקבל וכ"ש דדבריו ככתובין ומסורין ליד השליח ואפ"ה לא מהני אלמא דשטר מגרע כח השכיב מרע וכל שכן דלא מהני בברי' אפילו במסרו לידו דהא חזינן דלא הוי כזכי נמצא דלפי סברת התרצן דבשטרות אפי' במסרו לידו בחייו נמי לא מהני א"כ יפה כיון רש"י ז"ל שחזר בו לקמן דהא קשיא לן לפום סברא דהשתא אי ס"ד דמתניתין לקמן במסרו לידו איירי א"כ מאי דוחקא דרב לקמן בתנו מנה לאוקמי במעמד שלשתן או בשכ"מ ומוקי רישא בבריא וסיפא בשכ"מ ותיפוק ליה דמיתוקמא שפיר אפילו בבריא דכיון שמסרו לידו מהני משום דתן כזכי והא דלא קתני שטרות משום דבשטרות לא מהני אע"כ דלא מיתוקמא מתניתין לפי המסקנא דמטא לידו דא"כ אפילו בשיחרורי עבדים נמי יתנו לאחר מיתה משום דזכה לאלתר לגמרי וע"כ ממתניתין גופ' מוכח מדלא נקיט בכה"ג אלמא דליתא להאי טעמא לגמרי ורש"י ז"ל גופא לא כתב כאן דאפילו רבנן מודו אף במסרו לידו אלא לפי סברת המקשה דשייכי בשטרות אבל לסברת התרצן ע"כ דליתא להאי דינא מדמוקי רב דוקא האי דתנו מנה בשטר או במעמד ג' אלמא דדוקא כשלא מסרו לידו איירי מתניתין ודוק היטב. ולענין קושי' התוס' שכתבו על דברי רש"י ז"ל שדברי תימה הן כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כבר כתבתי שהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כתבו ג"כ דלא הוי שיחרור עד דמטא לידיה. ולענ"ד שאין כאן מקום תמיה דאדרבה אם נאמר שמשתחרר לאלתר אין כאן זכות אלא חובה כיון שהעבד אינו יודע מהשיחרור והוא נשוי שפחה נמצא שבכל יום עובר בלאו ועוד הרי שהיה רבו כהן הרי העבד אוכל תרומה והוא לא ידע ואשם בדבר שחייב עליה מיתה ולא עדיף מהאי שנתכוין לבשר טלה ועלה בידו בשר חזיר ואין זה זכות אלא חובה אלא ע"כ שהשליח אינו מכוון לזכות לשחרור לאלתר אלא לכשיגיע ליד העבד ולענ"ד דהתוס' גופייהו וכן רש"י ז"ל לאחר שחזר בו נמי מודו דלענין איסורא לא נגמר השיחרור עד דלימטיה לידיה דעבד וא"כ נקטינן מיהא שאין כאן מקום תימה. ועוד דלשיטת התוספות הרי שלא מסר הרב ליד השליח בעידי מסירה לדברי הפוסקים שאין צורך לעידי שליחות נמצא דע"כ לא נשתחרר העבד תיכף למאי דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ אין כאן מקום תימה. וכבר עלה בלבי דהא דפליגי ר"מ וחכמים בתן שיחרור זה לעבדי אי יכול לחזור בו משמע בגמרא שם דחכמים היינו רבי אלעזר שאמר אמרנו לו למאיר וא"כ מצינן למימר דאזדו לטעמייהו ר' מאיר לטעמיה דעדי חתימה כרתי וא"כ אם נאמר אין יכול לחזור ע"כ נשתחרר מהיום תיכף ואם כן אין זה זכות כמו שכתבנו אבל ר"א לטעמיה דעידי מסירה כרתי וא"כ ע"כ אין השיחרור חל עד שיגיע לידו בעידי מסירה וא"כ הרי הוא זכות גמור ואף אם יאמר העבד שהוא חובתו סוף סוף אי בעי זריק גיטא ופסיל ליה מהיום מאי אמרת עריק ואזיל לעלמא השתא נמי ליערוק וליזל כיון דבעינן עידי מסירה כך היה נ"ל בהשקפה ראשונה. אלא שנמנעתי לאומרו דאם כן לא משכחת לה כדברי ר' מאיר בארבעה דהא מסקינן לקמן דההיא דערכאות לא מיתוקמא אלא כר"א דעידי מסירה כרתי דמאן דס"ל דעידי חתימה כרתי הוי מדאורייתא ולמסקנא נמי איתא בקידושין וא"כ לא מצינו לעולם ארבעה דהא מאן דס"ל יכול לחזור בו משום דעידי חתימה כרתי לית ליה האי דערכאות ובלימוד הישיבה הארכתי:

תוספות בד"ה מילתא דאיתא בשטרות וא"ת והא פסולא דערכאות איתא בשטר מתנה כו' עכ"ל. וקשיא לי דילמא מילתא דערכאות איירי עכשיו לענין כתיבה כשנכתב בכתב הערכאות אע"ג שחתמו ישראלים או שלא נחתם כלל ונמסר בעידי מסירה ישראל ולפ"ז אתי שפיר דבשטרות כשר אפי' בשטר מתנה ובגיטין ושחרור פסול מקרא דוכתב ונתן דבעינן בני כריתות דוקא ומיתוקמא כר"א דע"מ כרתי ובכתיבה בעינן בני כריתות ואי משום דהדר הו"ל פסולא דאורייתא לא איכפת לן דאכתי לא נחתינן עכשיו לחלק בין פסולא דאורייתא לדרבנן והא דקתני וכדברי ר"מ בארבעה היינו למאן דסבר כר"מ לענין חזרה לחוד כמ"ש התוספת בסמוך ולא תיקשי לן עכשיו מהא דר' שמעון דאיירי כר"א מכלל דת"ק סבר לא דהא מצינו למימר דהא דקאמר ר' שמעון אף אלו כשירין היינו כשכתבו ישראל ולענין חתימה הוא דפליגי והנלע"ד ליישב דלא מצינן לאוקמא כר"א ולענין כתיבה דהתוס' לשיטתיה שכתבו בד"ה אע"ג שחותמיהם עו"ג דבערכאות נמי פסילי משום שלא לשמה ומכמה טעמי וא"כ תיקשי לרבה דידעינן פסולא דלשמה בין בכתיבה בין בחתימה מההיא דמוליך ומביא כמו שאפרש בסמוך וא"כ ממילא שמעינן ממוליך ומביא דבעינן כתיבה לשמה ומינה ידעינן דפסול בכתיבת ערכאות ואמאי חשבינהו בתרתי. אבל למאי דמוקמינן במסקנא דאיירי בשמות מובהקין ואליבא דת"ק דגזר מובהקין אטו שאינן מובהקין לא שייך להקשות לרבה היינו מוליך ומבי' היינו ערכאות דנראה ברור דבשמות מובהקין דלא סמכינן עלייהו ודאי לא שייך לפסול משום שלא לשמה כמו שכתבתי בחבורי באריכות כיון דחתימת מובהקין לא הוי אלא כטיוטא בעלמא לא שייך למיגזר בהו ע"ש באריכות תדע דהא מכשיר בהו ר"ש ולא פסיל משום שלא לשמה אע"כ כדכתיבנא. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשיתי בסמוך אמאי לא מוקי לברייתא דהכא כר' שמעון גופי' ובשמות שאינן מובהקין דאם כן הדרא קושיא לדוכתא דא"כ פשיטא דפסול משום שלא לשמה ואכתי תיקשי לרבה היינו מוליך ומביא היינו ערכאות אבל בשמות מובהקין אתי שפיר ודוק היטב:

גמרא בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא נראה דאף למסקנא דלעיל דרבה אית ליה דרבא אפ"ה ידעינן שפיר לכולה מילתא דלשמה מהא דשוו למוליך ומביא כיון דאפילו בנתקיים בחותמיו ע"כ שוין למוליך ולמביא אלמא משום דבעינן לשמה בין בכתיבה בין בחתימה:

שם והא ערכאות דפסולא דאורייתא הוא כו' וקשיא לי דהא אפי' אליבא דר"מ משכחינן דערכאות ליכא אלא פסולא דרבנן כגון שגוף הגט נכתב בכתב יד הבעל עצמו וחתמו ערכאות דמדאורייתא מיתכשר הגט בכתב ידו לחוד אפי' לר"מ כדאיתא לקמן גבי שלשה גיטין פסולין וא' מהם כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וקמ"ל הכא דאף דכתב בכתב ידו וחתומים ערכאות אפ"ה פסולין מדרבנן בגיטין ושחרור ולכאורה היה נ"ל דלא מיתוקמא בכה"ג דא"כ אין טעם לפסול בשיחרור לפי מ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"ב דטעמא דכתב ידו ואין עליו עדים היינו משום דחשיב כגט שאין בו זמן וא"כ הכא דעיקר השיחרור נכתב בכתב ידו והערכאות חתומים לענין הזמן יש להועיל לגמרי דנהי דזמן דגיטין משום בת אחותו א"כ בעינן עדות גמור מדין תורה ולא מהני ערכאות מה שא"כ זמן דשיחרור היינו משום פירות שהוא ממון מהני בערכאות דהא לא מרעי נפשייהו ועוד דדינא דמלכותא דינא ואף לפי מ"ש ר"י בעל התוס' גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דף י"ז דטעם דזמן דשיחרור שמא ימכרנו לאחר ואח"כ יתן השיחרור ליד העבד בלא זמן וכיון שהעבד מוחזק בעצמו יאמר שנשתחרר מ"מ נראה דלא שייך להאי חששא כ"א לענין ממון דלענין איסורא לא חיישינן שיקדים הרב הזמן לשחררו שלא כדין וכיון דלענין ממון ושיעבוד העבד לחוד איירי ממילא דיש להכשיר בערכאות כך היה נ"ל לכאורה. אלא דלא שייך לחלק בכך אלא לענין איסורא נמי חיישינן ועוד דמ"מ יש לפסול אף בשיחרור כשחותמים ערכאות אף בכתב בכתב ידו דלא עדיף ממזוייף מתוכו דזימנין דאתי למיסמך אחתימת ידייהו בלא כתב ידו נמצא דלפ"ז לרבי מאיר נמי משכחת פסולא דרבנן בערכאות ובכתב ידו והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב וצ"ע:

גמרא והאיכא לשמה כו' ותו בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר הא דפשיטא לתלמודא דשטר שיחרור בעינן לשמה ופסול במחובר נראה דהיינו משום דילפינן בג"ש דלה לה מאשה אבל הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים משמע מדבריו דפשטא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה יליף לה דבעינן לשמה ופסול במחובר ע"ש וכתב הרב המגיד דהכי הוא בתוספתא ובתוספתא שלפנינו איתא להדיא דיליף להו מג"ש דלה לה מאשה ולשון הרמב"ם ז"ל צ"ע אבל קשיא לי הא דמצינו בכולה תלמודא דילפינן ג"ש דלה לה מאשה לענין דעבד חייב במצות שהאשה חייבת וכן לכמה מילי ומנא לן הא ג"ש דהא בעינן מיהא שיהא הג"ש מופנה מצד אחד והכא לא מופנ' דדילמא אידי ואידי בעינן למילף לה לשמה כפשטא דמילתא דודאי חדא מאידך לא ילפינן כיון דליכא ג"ש דמדינא ודאי לא אתיא כדמצינו בפ' החובל דבעי למילף שיהא עבד פסול לעדות מק"ו דאשה ולא אתיא ליה מדינא משום דאיכא למיפרך בכל צד כדאיתא שם וא"כ ג"ש מנא לן כיון דבעינן לגופא ואי משום דתרי וכתב לה כתיבי באשה הא בעינן נמי למידרש לה ולא לה ולחברתה והנלע"ד דע"כ לגז"ש אתיא דאי לאו גז"ש לא שייך למידרש לה דעבד לענין לשמה כיון דשטר שחרור גופא לא כתיב דפשטא דקרא דחופשה לא ניתן לה לא משמע דאיירי בשטר שיחרור אי לאו מגז"ש דלה לה מאשה כדפרש"י ז"ל בפרק השולח דף מ"א ואף דמלשון התוס' ד' ל"ט גבי איסורא ולא ממונא משמע דפשטא דקרא דחופשה לא ניתן לה איירי בשטר שיחרור מ"מ יש לישב כוונתם דלבתר דילפינן ג"ש הוי פשטא דקרא בהכי ע"ש ועיין מ"ש בזה דף ב' בלשון התוס' בד"ה לפי שאין בקיאין ודו"ק:

שם כי קתני פסולא דרבנן דאורייתא לא קתני לכאורה משמע הא דלא קתני פסולא דאורייתא היינו משום דממילא ידעינן דלכל מילי דאורייתא שוין מג"ש דלה לה מאשה אלא דלפ"ז קשה מאי פריך בסמוך והא חזרה דאורייתא וקתני וכי הוי מדאורייתא מאי הוי כיון דאכתי לא ידעינן הא מילתא מג"ש דלה לה ויש ליישב דמ"מ מקשה שפיר דכ"ש דאין צריך לשנות דבר זה דמסבר' ידעינן דכיון שהוא חוב לעבד לר"מ א"כ אין זה שלוחו ושפיר ילפינן לה לה מאשה שיכול לבטל השליחות ועי"ל דר"מ גופא אגז"ש סמיך דמה מצינו באשה שאין הגט נגמר עד שיגיע לידה או ליד שלוחה שעשאתו שליח בפירוש ה"נ בעבד וכיון דאיכא גז"ש מהדר אטעמא לומר דהוא חוב לו שאוסרו משפחה אבל אי לאו גז"ש לא הוי סמיך אהאי סברא לחוד וק"ל: