דף ביאור

מסכת גיטין דף ס״ח עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת גיטין דף ס״ח עמוד א׳

מסכת גיטין דף ס״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־396 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

איגניב לן כסא דכספא שהיו רואים אותו כרך בסודריה ורוצין לבדוק מהו:

אמרי ליה לריש גלותא:

דחיורא בשר בעלת שחין:

מיכל אכלי וטעמי טעמתי:

חיורא לא עביד לן האידנא לא שחטנו היום בהמה בעלת שחין:

בדוכתא בעור היו בודקין במקום ריסתנא זו בכף הירך ותמצאנו בעור שהוא לבן:

דאמר רב חסדא חיורא באוכמתא לקותא היא טלאי לבן בעור שחור לקותא היה שם בבשר ונהפך העור ללבן:

כרו ליה בירא חפרו גומץ שיפול בו:

ועוד 42 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Gittin 68a · Sefaria

תוספות

דאמר רב חסדא אוכמא בחיורא וחיורא באוכמא לקותא היא פירוש טלאי שחור בעור לבן או טלאי לבן בעור שחור אין זה אלא מחמת נגע שהיה שם הקשה רבינו תם דבנזיר בריש פרק בית שמאי (נזיר דף לא:) משמע דלא מיירי רב חסדא אלא בשור שחור בין שוורים לבנים שהשחור מגרע כולם ומתקלקל מקחם על ידו ופריך התם ממתני' דהתם דמשמע שהלבן גרוע ומסיק דרב חסדא איירי בתורא דקרמנאי דהתם שחור גרוע טפי ואור"ת דתרי מילי נינהו ומילתיה דהכא איירי בטלאי שחור בעור לבן ולבן בעור שחור והתם מיירי בשור שחור בין שוורים לבנים ותדע דבכל הספרים ישנים לא גרסינן התם במילתיה דרב חסדא אלא אוכמא בחיורא לקותא ותו לא וכן נראה דאי גרסינן תרווייהו כמו הכא ונפרש חד לטלאי וחד לשור בין השוורים אם כן מאי פריך התם דמנא ליה דאוכמא בחיורא קאי אשור בין השוורים נימא איפכא ולא יקשה כלום. רבינו תם:

איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד הכא משמע דלאבני אפוד בעי שמיר ובפ"ק דקידושין (דף לא.) גבי עובדא דדמא בן נתינה בקשו ממנו אבנים לאפוד וזה היה בבית שני מדקאמר לשנה נולדה לו פרה אדומה כו' דבבית ראשון לא עשו פרה כדאמר שניה עשה עזרא ואם כן היה שמיר בבית שני ואין להקשות דבפרק בתרא דסוטה (דף מח.) תנן משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים ומשחרב בית המקדש בטל שמיר דהיינו בית המקדש שני מדנקט בית המקדש סתם והתם בגמרא נקט בית המקדש ראשון על מילי אחריני ועוד מדלא ערבינהו בהדי אורים ותומים והוי ליה למיתני משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים והשמיר דמשמתו נביאים הראשונים היינו משחרב בית המקדש ראשון בטלו אורים ותומים וצריך לומר ששמרוהו מימי שלמה עד חורבן בית שני הקשה ה"ר אלחנן במסכת ע"ז בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ולינסרינהו ע"י שמיר ואומר ר"י דע"י שמיר אין נעשין חלקות דחגירת צפורן פוסלת במזבח והך סוגיא אתיא כמ"ד בסוטה (דף מח:) דאיצטריך שמיר לאבני בית המקדש והא דכתיב מגוררות במגירה מוקי לה באבני ביתו:

זיל אייתי שידה כו' כי לא רצו לשאול באורים ותומים כשיכולין לשאול על ידי דבר אחר:

וכתיב זנות ויין ותירוש אף על פי שזה הפסוק לא נכתב עדיין היו יודעין כמו ארור עושה מלאכת ה' רמיה בפ' לא יחפור (ב"ב דף כא:) גבי יואב:

Tosafot on Gittin 68a · Sefaria

גליון הש"ס

תוס' ד"ה וכתיב וכו' גבי יואב ע' לעיל דף נה ע"ב ובמ"ש שם על הגליון:

Gilyon HaShas on Gittin 68a · Sefaria

בן יהוידע

וְאַמְרֵי לֵיהּ לֵיתִי מַר לִינַח. קשא וכי הוא היה בא מן הדרך ויגיע כדי שיאמרו לו לנוח? והלא הוא היה יושב במסיבה לפנים אצל ריש גלותא והיה נח במנוחה! ונראה לי בס"ד כי היה להם מקום מושב שלהם בבית החיצון של ריש גלותא ואמר לו לרב ששת 'לִינַח מַר גַּבָּן' שרוצים לשאל ממך איזה הלכות ודינים והדרך אם יאמר לאדם גדול שישב יאמר לִינַח, ונעתר להם להכנס למקום מושבם והם אמר לו כן כשיצא מחצר הפנימי והוא הולך בחצר החיצון והם כבר הזמינו גומא סמוך למקום מושב בחצר ההוא ופרסו עליה מחצלת ועשו זה על אם הדרך אשר בו יבא להכנס למקום מושבם ורב חסדא היה מהלך אחריו רחוק ממנו וכשראה רב חסדא מחצלת פרוסה חשש פן פחים טמנו לו בזה ולכך 'נָחַר לֵיהּ' כי לא היה סמוך אצלו כדי לדבר עמו אך נחר ליה כדי שימתין ולא ילך עוד עד שיגיע הוא אצלו ויאמר לו בפיו על דבר המחצלת שיזהר ממנה. אמנם רב ששת כששמע נחירה של רב חסדא הבין שראה איזה שינוי והיה הולך עם רב ששת תינוק אחד ואמר לו פְּסוֹק פְּסוּקִיךְ! ומן הפסוק הבין שיש איזה דבר רע לפניו ואז תכף שאל לשמעיה מה אתה רואה שינוי? ואמר לו רואה מחצלת פרוסה, אז הבין שתחת המחצלת טמון פח אליו ואמר לו 'הָדַר מִינָהּ'! ולבתר דנפק שאלו רב חסדא מְנָא יָדַע מַר שיש מחצלת ואמר לו משום דְּנָחַר לִי מַר ידעתי שיש איזה פח טמון לפני מהלכי ועוד דהתינוק אמר פסוק המורה שיש פח לפני וצריך אני להטות דרך הלוכי ועוד אפילו אם לא היה התנוק אומר פסוק זה הייתי צריך לחוש להטות משום דַּחֲשִׁידִי עַבְדֵי.

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִינֵי שֵׁדִים הָיוּ בְּשִׁיחִין (קהלת ב, ח) ראיתי לרבינו ז"ל בעץ חיים שער קיצור אבי"ע [אצילות בריאה יצירה עשייה] פרק ח' שיש שדים שגופם היא משתי יסודות אש ואויר ושוכנים ביסוד הרוח כי יש להם נפש חי ויש שדים שנפשם נפש דומם ושוכנים בארץ במחילות עפר ויש מהם גם בנפש הצומחת ושוכנים בימים ובנהרות ובבורות ואלו השניים הם נקראים תתאין והם רעים מאד והראשונים בינונים ויש בהם מין שלישי שיש בהם גם נפש המדברת ושוכנים ביסוד אש ואלו עליונים מכולם, עד כאן יעוין שם. ועוד כתב רבינו ז"ל בעץ חיים שיש שדים יהודאין ויש שדים נוכראין וכתב עוד שם דאשמדאי הוא שם יהודי עיין שם. ונראה לי דכל מלך שיעמוד על השדים נקרא בשם אשמדאי כמו שאמרו רז"ל על שם פרעה מלך מצרים ונראה דאשמדאי הוא ביסוד האש ולכן נקרא אַשְׁמְדַאי אותיות 'אש אדמי' ותואר אדמי הוא כמו תואר אדם שהוא תואר חשוב ומפני שהוא יאודי נקרא כן.

אִיתֵיהּ בְּטוּרָא פְּלָן נראה לי בס"ד דאותו ההר היה מכוון כנגד קליפת נגה דחציה טוב וחציה רע והוא היה עולה לרקיע לקליפת נוגה בחצי הרע שבה ואין לו יכולת לעלות יותר דאין לו מגע בחצי הטוב שבה ועל זה החצי אמר סָלִיק לִרְקִיעָא והיה שומע משם דברים נסתרים ועל זה אמרו גמר מתיבתא דרקיעא וכשהיה יורד לעולם הזה התחתון היה יורד דרך אותו ההר. ומה שהוצרך להכין לו שם מים כי מצד טבעו ומזגו שהיה מיסוד האש כאשר כתבתי לעיל על פי דברי רבינו האר"י ז"ל היה מרגיש בצמאון בעת שנעתק מן אויר הרקיע ויורד לאויר עולם הזה ולכך היה מכין לו שם מים לשתות.

שַׁדְּרֵיהּ לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, יָהִיב לֵיהּ שׁוֹשִׁילְתָּא דְּחָקִיק עֲלָהּ שֵׁם, וְעִיזְקְתָא דְּחָקִיק עֲלָהּ שֵׁם. נראה דהשולשליתא היתה כדי לסגור את אשמדאי שלא יברח אך העזקתא לא הוצרכה בעבור שמירת בניהו בלבד אלא עוד הוצרכה לכמה דברים האחד שעל ידה עשה קפיצת הדרך שהגיע לההוא טורא ברגע והשניה על ידה חפר השני בורות כי הר קשה שהוא סלע קשה איך יכול לבדו לחפור בו שני בורות בשעה קלה אך על ידי העזקתא שבידו נעשה מעשה נס שעקר אבנים מן ההר בידו כאלו עוקר חולייא של חול ועפר רך ובשעה קלה עשה ב' גומות אחת למעלה ואחת למטה קודם שירד אשמדאי.

אָמַר כְּתִיב: "לֵץ, הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר, וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" (משלי כ, א). פסוק זה אמרו שלמה המלך ע"ה קודם מעשה זו ואז נאמר למעלה ברקיעא גם כן ולמדו אשמדאי מיהו בקרא אחרינא דהושע צריך לומר כמו שכתבו התוספות ז"ל. והא דהביא גם פסוק דזנות ויין נראה נפל בפיו פסוק על ענין מה שאירע לו סוף זו המעשה שאחר שהטריד את שלמה המלך ע"ה הוה בא לזנות עם נשיו ואז נתקיים בו 'זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב' (הושע ד, יא). והא דְּצָחִי וְלָא סַגְיָא לֵיהּ וְאִישְׁתִּי הנה זה היה בהשגחה מן השמים כדי שיעשה בו בניהו מה שעשה ויבא דבר המבוקש לידי גמר טוב אך מצד טבעו אינו צריך לשתות מן היין אחר שידע חסרונו ונזקו כי השד קופץ כל העולם כרגע ילך למקום מוצא המים מן ההרים וישתה שם.

כִּי נָקִיט לֵיהּ וְאָתָא נראה בעת שהניח בו השלשלת היה שוכב בגוף בדמות אדם ממש וכיון שנתן בו השלשלת בטל כח השידים ממנו שלא היה יכול להפוך גופו לדמות אחר ונשאר בדמות אדם ובודאי ראש השני של השלשלת נשאר ביד בניהו והעולם היו רואין את בניהו תופס אדם הקשור בשלשלת ולא היו יודעין שהוא אשמדאי אלא חושבין אדם ממש וכאשר הפיל הדקל והחריב הבית היה נשאר בו כח מעט להזיק בו ואם היה רוצה בניהו גוער בו שלא יזיקו אך הניחו לעשות מה שירצה כדי לידע סיבות העניינים מה הם אחר שישאלו אותו עליהם.

Ben Yehoyada on Gittin 68a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

אִיגְּנִיב לַן כָּסָא דְכַסְפָּא! בַּהֲדֵי דְּקָא מְעַיְּינִי וְאָתוּ, אַשְׁכְּחוּהָ דִּכְרִוכָה בְּסוּדָרֵיהּ.

קטע 2

אָמְרִי לֵיהּ: חֲזִי מָר, דְּלָא מֵיכַל קָא בָּעֵי – אֶלָּא לְצַעוֹרַן! אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מֵיכָל אֲכַלִי, וּטְעַמִי בֵּיהּ טַעְמָא דְחִיוָּרָא. אָמְרִי לֵיהּ: חִיוָּרָא לָא עֲבִיד לַן הָאִידָּנָא. אֲמַר לְהוּ: בְּדַקוּ בְּדוּכְתֵּיהּ; דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא, וְחִיוָּרָא בְּאוּכַּמְתָּא – לָקוּתָא הִיא. בְּדוּק אַשְׁכְּחוּהּ.

קטע 3

כִּי קָא נָפֵיק, כְּרוֹ לֵיהּ בֵּירָא וּשְׁדוֹ לֵיהּ צִיפְּתָא עִילָּוֵיהּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: לֵיתֵי מָר לֵינַח. נְחַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא מֵאֲחוֹרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיךְ, אֲמַר לֵיהּ: ״נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ״. אֲמַר לֵיה לְשַׁמָּעֵיהּ: מַאי קָא חָזֵית? אֲמַר לֵיהּ: צִיפְּיתָא דְּשַׁדְיָא. אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר מִינַּהּ.

קטע 4

לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מְנָא הֲוָה יָדַע מָר? אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא – דִּנְחַר לִי מָר. וְעוֹד – דִּפְסַק לִי יָנוֹקָא פְּסוּקָא. וְעוֹד – דַּחֲשִׁידִי עַבְדֵי דְּלָא מְעַלּוּ.

קטע 5

״עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת״; ״שָׁרִים וְשָׁרוֹת״ – אֵלּוּ מִינֵי זֶמֶר, ״וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם״ – אֵלּוּ בְּרֵיכוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת, ״שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת״ – הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: שִׁידְּתָא.

קטע 6

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִינֵי שֵׁדִים הָיוּ בְּשִׁיחִין, וְשֵׁידָה עַצְמָהּ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא.

קטע 7

אָמַר מָר, הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֵׁידָא וְשֵׁידְתִין. שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין – לְמַאי אִיבְּעִי לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וְגוֹ׳״ – אָמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: הֵיכִי אֶעֱבֵיד? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִיכָּא שָׁמִירָא דְּאַיְיתִי מֹשֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד.

קטע 8

אֲמַר לְהוּ: הֵיכָא אִישְׁתְּכַח? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי, אֶפְשָׁר דְּיָדְעִי וּמְגַלּוּ לָךְ. אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי, אָמְרִי: אֲנַן לָא יָדְעִינַן, דִּילְמָא אַשְׁמְדַאי – מַלְכָּא דְשֵׁידֵי, יָדַע.

קטע 9

אֲמַר לְהוּ: הֵיכָא אִיתֵיהּ? אָמְרִי לֵיהּ: אִיתֵיהּ בְּטוּרָא פְּלָן. כַּרְיָא לֵיהּ בֵּירָא, וּמַלְיָא לֵיהּ מַיָּא, וּמִיכַּסְּיָא בְּטִינָּרָא, וַחֲתִימָה בְּגוּשְׁפַּנְקֵיהּ; וְכֹל יוֹמָא סָלֵיק לִרְקִיעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא, וְנָחֵית לְאַרְעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דְאַרְעָא; וְאָתֵי סָיֵיר לֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקֵיהּ וּמְגַלֵּי לֵיהּ וְשָׁתֵי, וּמְכַסֵּי לֵיהּ וְחָתֵים לֵיהּ וְאָזֵיל.

קטע 10

שַׁדְּרֵיהּ לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, יְהַב לֵיהּ שׁוּשִׁילְתָּא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם, וְעִזְקְתָא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם, וּגְבָבֵי דְעַמְרָא, וְזִיקֵי דְחַמְרָא. אֲזַל, כְּרָא בֵּירָא מִתַּתַּאי, וּשְׁפִינְהוּ לְמַיָּא, וְסַתְמִינְהוּ בִּגְבָבֵי דְעַמְרָא; וּכְרָא בֵּירָא מֵעִילַּאי, (וְשַׁפְכִינְהוּ) [וְשַׁפְכֵיהּ] לְחַמְרָא; וְטַמִּינְהוּ. סְלֵיק יְתֵיב בְּאִילָנָא

קטע 11

כִּי אֲתָא סַיְירֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקָא, גַּלְּיֵיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ חַמְרָא. אֲמַר: כְּתִיב: ״לֵץ הַיַּיִן הוֹמֶה שֵׁכָר, וְכׇל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם״, וּכְתִיב: ״זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב״. לָא אִישְׁתִּי. כִּי צָחֵי, לָא סַגִּיא לֵיהּ; אִישְׁתִּי, רְוָא וּגְנָא.

קטע 12

נְחֵית, אֲתָא, שְׁדָא בֵּיהּ שׁוּשִׁילְתָּא, סְתָמֵיהּ. כִּי אִתְּעַר, הֲוָה קָא מִיפַּרְזַל; אֲמַר לֵיהּ: שְׁמָא דְמָרָךְ עֲלָךְ! שְׁמָא דְּמָרָךְ עֲלָךְ!

קטע 13

כִּי נָקֵיט לֵיהּ וְאָתֵי, מְטָא דִּיקְלָא – חַף בֵּיהּ, שַׁדְיֵיהּ; מְטָא לְבֵיתָא – שַׁדְיֵיהּ; מְטָא גַּבֵּי כּוּבָּא דְּהָהִיא אַרְמַלְתָּא, נְפַקָא

מסכת גיטין דף ס״ח עמוד א׳

מסכת גיטין דף ס״ח עמוד א׳

רש"י

תוספות

גליון הש"ס

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

לשון המקור