מסכת גיטין דף נ״ה עמוד ב׳

ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת דקתני מתניתין שלא נודעה מכפרת הא נודעה אינה מכפרת כלומר אינה קריבה:

היינו דקתני חטאת דאיכא אכילת כהנים:

דכליל היא ואמרי מזבח אוכל גזילות:

איפכא מיבעי ליה ועל חטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת מפני תקנת המזבח:

משלם תשלומי כפל דכשגנבה חולין הואי:

ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דכי טבח ומכר הקדש הואי ואין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה נוהגין בהקדש כדילפינן בהזהב (ב"מ דף נז:):

בחוץ אי שחט בחוץ ענוש כרת:

כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דאיכא למימר דכי אמר יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש קאמר אלא כרת אי מדאורייתא לא חזיא להקרבה הא קיימא לן (זבחים דף קיב.) הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא:

שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה דמן התורה אין צריך להביא קרבן אחר וי"ל דדווקא נודעה קודם זריקה אינה מכפרת אבל לאחר זריקה שכבר נתכפר לא הצריכוהו להביא אחרת:

כי היכי דליחייב עלה פירש בקונטרס דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותיה שלא יהו כהנים עצבים וממילא מחייב השוחט בחוץ:

לגיזותיה וולדותיה וא"ת אפי' קודם הקדש הן שלו דהא תנן (ב"ק דף צג:) גזל פרה מעוברת וילדה ורחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ואם נתעברה אצלו משלם כשעת הגזלה וי"ל דנפקא מינה לר"מ דאמר התם בגמרא משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה משום דקנסו גזלן ואע"ג דשינוי קונה הכא מ"מ בשעת הקדש אוקמוה ברשותיה ולא קנסו ולרבי יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה לרב זביד דאמר אליביה שבח שעל גבי הגזילה דנגזל הוי הכא דאוקמוה ברשותיה דגזלן הוי אבל לרב פפא דאמר אליביה דהוי דגזלן לא נפקא מינה מידי ולרבי שמעון דאמר התם למחצה ולשליש ולרביע הכא הוי הכל שלו אבל לרב זביד דאמר דלר"ש כוליה דגזלן לא נפקא מינה מידי הכא במאי דאוקמוה ברשותיה:

ביהודה בהרוגי המלחמה בירושלמי בראשונה גזרו גזרה על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב (בראשית מט) ידך בעורף אויביך ותניא נמי בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג את עשו ובסוף פ"ק דסוטה (דף יג.) דאמר חושים בן דן שקל קולפא ומחייה ארישיה דעשו ונתרו עיניה ונפלו אכרעיה דיעקב שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו:

אשרי אדם מפחד תמיד בפ' הרואה (ברכות ס.) אמרינן חזייה לההוא גברא דהוה מפחד א"ל חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים ופריך מקרא דהכא ומוקי לה בדברי תורה שדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד והכא נמי מייתי ליה אהני עובדי שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות ולא דמי לאדם המתפחד בחנם:

אלא לרב יהודה מאי שנא חטאת אפילו עולה הא לישנא לאו דוקא, דכל שכן עולה הוה ליה למימר, אלא מדקאמר בדעולא חטאת דוקא ולא עולה אמר לרב יהודה אפילו עולה.

[בנדפס הא דקאמר ליה [בגמרא: לא] מיבעיא קאמר. קשיא לי מאי שנא גזל מרובה ומאי שנא גזל מועט. ונראה לי דהוה אמינא דמשום חלב ודם בלחוד לא מיחזי כאוכל גזלות דדם לא חשיב לבעלים דנשפך הוא כמים וחלב נמי לא חשיב להו דכיון דלא מתאכיל להו קא משמע לן].

ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה כלומר שהרי אינו ראוי לפתח אהל מועד, ואיכא למידק דמגופא דמתניתין הוה ליה לאקשויי דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי יאוש כדי לא קני הקדש לא הוי וחולין גמורי נינהו וחייבים בתשלומי ארבעה וחמש, ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו יאוש כדי לא קני אלא לענין קרבן ומשום מצוה הבאה בעבירה והקדש מזבח אינו חל עליו אבל לשאר מילי קני והוה מוקמינן הקדש דמתניתין בבעלי מומין ושהקדיש לבדק הבית דהוה ליה כהדיוט. אבל מדקתני עלה בברייתא השוחט בחוץ חייב כרת על כרחין בקדשי מזבח עסקינן ולעולא לא קני לה כלל וכן כתב נמי רש"י ז"ל וזה לשונו, כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין ארבעה וחמשה לא קשיא לן דכי אמרינן יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש, אבל לענין שחוטי חוץ קיימא לן הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא. עד כאן. והשתא לפי דבריהם לא תיקשי לן דעולא אדעולא דאף על גב דאמר הכא יאוש כדי לא קני וכן נמי בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא סז א) דאמרינן התם אמר עולא מנין ליאוש דלא קני שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת העולה מה פסח דלית להו תקנה אף גזול לית ליה תקנה, ואילו בבבא קמא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיד, א) גמרא המציל מן הגייס אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו איפליגו בה ביאוש אי קני או לא ואמר עולא מחלוקת בסתם כלומר דרבי שמעון ורבנן בעורות של גנב ושל גזלן אי מחשבה מטמאתםן אבל בידוע דברי הכל קני יאוש, ולפי מה שכתבנו איתא להא ואיתא להא דכי קאמר הכא ובפרק מרובה יאוש לא קני לענין הקרבה וכדדייק לה מדכתיב והבאתם גזול את הפסח ומשום מצוה הבאה בעבירה וכדדריש לה נמי רבי יוחנן בסוכה ריש פרק לולב הגזול (סוכה לא) כותיה דעולא ומשום מצוה הבאה בעבירה, וכן כתב רבינו חננאל ז"ל בפרק מרובה דלא אמר עולא אלא בקרבן הגזול ובלולב הגזול וכיוצא בהן דהיא מצוה הבאה מעבירה אבל בכולי עלמא כגון אבדה וכיוצא בהן יאוש מדעת כגון דשמעינן דנתיאש המחזיק אחר יאוש קנה, ולא כן דעת הראב"ד ז"ל דקשיא ליה מדאמרינן הכא אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ופשיט לה דמשעת הקדישה אלמא אף להדיוט [בנדפס: לא] קני יאוש דהא גיזותיה וולדותיה להדיוט נינהו, ואיכא מאן דמתרץ דרבא קודם יאוש קא מיבעיא ליה דלענין קרבן אחר יאוש וקודם יאוש חד דינא אית להו דבין הכא ובין הכא מדינא לא קני הקדש אלא משום דאוקמוה רבנן ברשותיה, והיינו דקאמר כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה וקא מיבעיא ליה כיון דאוקמוה רבנן ברשותיה לבסוף וקנה לגבוה אף לעצמו קנה משעת גניבה מדבריהם או דילמא לא העמידוה ברשותו אלא משעת הקדש והילכך גיזותיה וולדותיה דקודם יאוש בדינייהו קיימי ולא קנה ופשיט ליה דלא קנה. אלא דקשיא לי קצת דאם כן אמאי קא יהיב טעמא משום כדי שלא יהא חוטא נשכר הא מדינא לא קנה. [בנדפס: וימיה אינו קשה כל כך דאי לאו שלא יהא חוטא נשכר היה מן הדין לומר שלא יעמידוה ברשותיה לחצאין, ואחרים תירצו דרבא אליבא דנפשיה קאמר דאית ליה בפרק מרובה ובפרק הגוזל בתרא דיאוש לא קני ואפילו שמעיניה דמיאש כדאיתא בפרק הגוזל ואפילו להדיוט דלית ליה לרבא משום מצוה הבאה בעבירה, ומשום הכי קא מיבעיא ליה מהאי שעתא אוקמוה ברשותיה, ואלא מיהו אכתי מחו לה אמוחא להדין סברא דרש"י ז"ל ורבינו תם ז"ל ממתניתין גופא דקתני גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואי סלקא דעתך יאוש כדי להדיוט קני מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש אינו משלם ארבעה וחמשה דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ולפיכך יש מפרשים דלעולם יאוש כדי לעולא לא קני ואפילו להדיוט והיינו דכי לא הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא דהגוזל בתרא הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין, ואף על גב דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, מכל מקום כיון דבתחלת הקדשו אינו קנוי לו עדיין פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה [בנדפס: שהרי לא נגמרה קנייתו אלא על ידי הקדש מזבח] אבל לשאר הקדשות לא פסלינן וקדוש משום דאיכא יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וכדאמרינן במרובה בגנב וגזלן דתרומתן תרומה והקדישן הקדש משום שנוי השם ואפילו רבי יוחנן דאמר התם יאוש כדי לא קני, אי נמי יש לומר דאפילו הקדישו למזבח הקדשו הקדש דהא קני ליה הקדש ביאוש ושינוי השם ואי נמי ביאוש ושינוי רשות, דעד כאן לא קאמרי התם בפרק הגוזל המקדיש אינו כמוכר אלא שאינו כמוכר להתחייב על הקדשו תשלומי ארבעה וחמשה דומכרו לגמרי משמע וכדאמרינן במרובה דמכרו לשלשים יום אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכי הקדישו אינו כמוכרו משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן, אבל מכל מקום לענין קנין מיקנא קני ליה הקדש אלא דלגבי מזבח פסליה רחמנא משום והבאתם גזול אי נמי מקרבנו ולא הגזול, וההיא דהגנב והגזלן שתרמו אפילו בקדשי מזבח היא מתניתא והשתא ניחא הא דאקשי לעולא מדתני עלה שחטו בחוץ חייב כרת ולא אקשי ליה מגופא דמתניתין דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דלעולא נמי קני ליה הקדש אלא שאינו ראוי למזבח לפי שלא קנאו גזלן לגמרי קודם שהקדישו, ואי קשיא לך אי יאוש כדי לא קני היכי מצי מקדיש ליה, יש לומר כיון דשנוי השם אי נמי שנוי רשות קני הקדשו וקנייתו באין כאחד, ועולא הכי מפרש לה למתניתין דהכא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת משום דקודם הקדש לא קני ליה דיאוש כדי לא קני ואימת קני ליה משעת הקדש משום שנוי השם ההיא שעתא הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ולכולי עלמא לאו מצוה היא, ואף על גב דלעולם לא מדכר כלל טעמא דמצוה הבאה בעבירה היינו טעמא משום דעיקר טעמא דהוי מצוה הבאה בעבירה היינו משום דיאוש כדי לא קני והלכך לא מדכר אלא עיקר טעמא דפלוגתא, ורב יהודה אמר יאוש כדי קני וכיון שקנה עד שלא הקדישה מכפרת ולא הויא מצוה הבאה בעבירה שהרי בשעת הקדישה קני לה [בנדפס: גופה] גופא ודמים הוא דחייב להחזיר, והכי מוכח בסוף פרק לולב הגזול (סוכה לא) דכל שקנה בין ביאוש ושינוי רשות בין בשינוי השם בין ביאוש כדי למאן דאית ליה יאוש כדי קני לא קרינא ביה מצוה הבאה בעבירה והיינו טעמא דסוכה גזולה כשרה, ולא תיקשי לך דעולא אדעולא כדאקשינן לעיל דאיכא למימר דהא דקאמר בפרק הגוזל מחלוקת בסתם אבל במפרש לא התם להנהו תנאי קאמר וליה לא סבירא ליה וזו דעת הראב"ד ז"ל בפרק מרובה, ולא מיחוור, דאם כן מאי דוחקיה למימר הכי לוקי פלוגתייהו סוף במפרש ודאוקי לה רבא התם, ויש לומר דמתניתין קשיתיה מדקתני לפי שלא נתיאשו הבעלים טעמא דלא נתיאשו קני וכדאמר ליה ההוא סבא לרבא לא תיפלוג עליה דעולא דתנן מתניתין כותיה לפי שלא נתיאשו הבעלים, וזה נראה לי נכון. ויש מפרשין דלאו יאוש כדי איתמר התם בפרק הגוזל אלא יאוש קונה כלומר דהוי יאוש וקונה בשינוי רשות. ואינו מחוור בעיני, דאם כן אפילו לרבא קני דהא אמר להו רבא להנהו אונכרי ליגזזו אינהו וליתבו לכו כי היכי דליהוי יאוש בידייהו דידהו ושינוי רשות בידייכו דידכו, ועוד דפלוגתא דרבי שמעון ורבנן דעורות של גנב ושל גזלן לכאורה ודאי משמע דבעודן ביד הגנב והגזלן היא פלוגתא, דאף על גב דמותבינן עלה ממתניתין דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר דמשמע דדכותא היא ומתניתין הא איכא יאוש ושנוי רשות לא היא דמתניתין לאו שינוי רשות היא דלא חשיב שינוי רשות אלא כשנתנו לו על דעת חליפי שלו, אבל כאן שטעו ונתנו לו בטעות כסבורים שהיא שלו ואינו שלו אין זה שינוי רשות לפי שאין שינוי רשות אלא דמשנין מדעת אבל מי שנטל מרשות של גזלן אין זה שינוי רשות וכדמפרש התם בפרק מרובה, ואם תאמר ולרב יהודה דאמר יאוש כדי קני מאי שנא כי אקדיש דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אפילו כי לא אקדיש נמי דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ויש לומר דרב יהודה מוקי לה בשהקדישו בעלים בבית גנב כדמוקי לה ריש לקיש בפרק מרובה וסבירא ליה כצנועים דאמרו כל המתלקט יהא מחולל על מעות הללו לומר דאף על פי שאינו ברשותו יכול הוא להקדישה, והא דלא מוקמינן לה נמי בהכי אליבא דעולא משום דעולא כרבי יוחנן סבירא ליה דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש והילכך מוקי לה בשהקדישה גנב ולאחר יאוש, ואי נמי איכא למימר דהוה מצי למימר ולטעמך לרב יהודה נמי מי ניחא ולתרוצי לתרוייהו בשהקדישה בעלים בבית גנב אלא דבעא לתרוצי לעולא אפילו בשהקדישה גנב אלא לרב יהודה ודאי מיתרצא כריש לקיש [בנדפס: כנ"ל] והרבה יש כיוצא בו בתלמוד דאפשר לומר ולטעמיך ולא אמר.

מתני' לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה. ופירש רש"י לה בגמרא לא היה דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרו ומקני אבל מהרוגי המלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון דלא גמרי ומקנו ומימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא, כיצד לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, ואף על גב דקיימא לן כרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין, אבל הכא דבלא כסף דסיקריקון לא דמי הוא דשקיל לא גמר ומקני דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה, ומיהו בהרוגי המלחמה אף על גב דלא יהיב דמי אין בו דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקנו הואיל והפקירה אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשׁוב לנחלתם עוד, ודוקא ביהודה [בנדפס: אין בה משום סיקריקון אבל בגליל אפילו בשעת מלחמה יש בה משום סיקריקון], וכדתניא בתוספתא ארץ יהודה אין בה סיקריקון משום יישוב המדינה במה דברים אמורים בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה וכו' גליל לעולם יש בה סיקריקון ואריסין, והחכירות והמטלטלין אין בהם משום סיקריקון, וטעמא כדגרסינן בירושלמי בראשונה גזרו גזירת שמד ביהודה שכן מסורת בידן מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשתעבדין בהן ונוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והארץ היתה חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, וגליל לעולם יש בו משום סיקריקון, המטלטלין אין בהם משום סיקריקון. ומסתברא דמשנה ראשונה דהיינו תרי בבי דרישא, לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה ומהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון, דינא קתני דבהרוגי המלחמה אין בה דין סיקריקון מדינא משום דגמרי ומקנו כדאיתא בגמרא, אבל משנה אחרונה תנא תקנתא דאילו מדינא יש בה סיקריקון דלא גמרי ומקנו כדאיתא בגמרא דמימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא והילכך מדינא הדרא לבעלים בלא כלום אלא דהתקינו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון דאף על גב דאכריזו כל דקטיל ליקטלוה אכתי מסתפו משום דחזו קמאי דאיקטול ולא הוו אזלי למיקבל ואחרים נמי לא הוו זבני משום דאתו בעלים ומפקי לה מינייהו ובין כך ובין כך היתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון, ולפיכך התקינו שהלוה מסיקריקון אפילו מהרוגי המלחמה ואילך לא תחזור לבעלים בלא כלום אלא שהלוקח נותן לבעלים רביע ורבי הושיב בית דין והוסיף על התקנה והכל כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון, וכדתניא בתוספתא אין בה סיקריקון משום ישוב המדינה, וכדגרסינן נמי בירושלמי נוטלין שדותיהן מלפניהן ומוכרין אותן לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, ואף על פי שנראה מן התוספתא ומן הירושלמי שאמרו שהתקנה היתה במשנה ראשונה שאמרו שלא יהא סיקריקון ביהודה, אפילו כן נראה לי שזה שלא כדרך מה שאמרו בגמרא, דהא מדקאמרינן בגמרא קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקנו משמע דמדינא קני ולית בה דין סיקריקון, ואנו אין לנו אלא כגמרתינו, ואי משום דקיימא לן דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה הוא [בנדפס: הכא] שהפקירה אותם המלכות שאני דגמרי ומקנו וכמו שכתבנו למעלה. כן נראה לי. ומשום דמדינא מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון וחוזרים לבעלים בלא כלום, והתקינו שלא יהא בה סיקריקון כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון שנאוה בפרק זה דבתקנות קא מיירי. ואגב דתנא הכא דין סיקריקון דהוה טעמא משום דאמר ליה בעל הבית נחת רוח עשיתי לסיקריקון, סמך לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.

והא דקתני לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שייחד לה משלו [בנדפס: שהכניסה לו שום משלה], ואסיקנא בבבא בתרא בפרק חזקת (בבא בתרא נא) דלא אתיא למעוטי שאר נכסים דכל שכן דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, אלא למעוטי [בנדפס: שאר] נכסי מלוג דבנכסי מלוג דדידה הוי לא הויא לה איבה והילכך מקחו קיים, וכתב רבינו שמואל ז"ל בפרק חזקת דלא אמרו מקחו בטל אלא מצד האשה דכשתבוא לגבות כתובתה טורפת אינה נמנעת מצד מכירתה אבל כל זמן שלא תבא לגבות אינה יכולה לבטל המקח ואפילו לא לקח אלא מן האיש לבדו. ותדע לך שהרי משנה זו כוללת בין אותן שלש שדות ובין שאר נכסים דידיה ואכולהו קתני בטל ושאר נכסים דידיה ודאי מוכר הוא וקיים עד זמן גביית כתובתה כדאמרינן בכתובות פרק האשה, דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן וכו' אשתו איבעיא לה לזבוני מי לא מצי מזבין. ורש"י ז"ל פירש בכתובות דבאותן שלש שדות מקחו בטל לאלתר, והא דאמרינן התם בבבא בתרא [נא] אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה, לאו למימרא דהוו שאר נכסים בכלל מקחו בטל, דמקחו בטל לאלתר משמע, אלא לענין דין טענת נחת רוח קאמרינן משום דכל שכן דהויא לה איבה. ותדע לך שהרי רבה בר רב הונא לא איצטריך למעוטי שאר נכסים לענין ביטול מקח דהא ודאי פשיטא דשאר נכסים יכול הבעל למכרם ולכשיגיע זמנה לטרוף טורפת, אלא ודאי רבה בר רב הונא לא בא אלא למעט לענין דין איבה ובכלל דין זה איתנהו לכולהו לבר מנכסי מלוג. ויש מי שפירש דדוקא בנכסי צאן ברזל מקחו בטל לאלתר ומשום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול אבל בשאר נכסים מקחו קיים עד זמן גוביינא, וכבר כתבתי למעלה בפרק השולח גבי העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה הכרעת רבינו בזה דאפילו באפותיקי מקחו בטל לאלתר שלא עלתה על דעת שתהא האשה מחזרת על בתי דינין, ואותן שלש שדות בכולהו איכא משום שבח בית אביה ובטל לאלתר ויש להן ראיה מן הירושלמי כמו שכתבתי [בנדפס: שם] בסייעתא דשמיא.

אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם. וגרסינן בירושלמי: הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידם ליקח אמר רבי יוסה לעולם השדה בחזקת בעליה שהמוציא מחברו עליו הראיה.

מי שגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל אבל לא תשלומי ארבעה וחמשה שהרי כשטבח של הקדש טבח וענינה שנתיאשו הבעלים בשעה שהקדיש שנמצא שם הקדש חל עליה ומאחר שחל עליה שם הקדש אם שחטו בחוץ חייב כרת ומ"מ מה שהקשו ממנה בסוגיא זו למאן דאמר יאוש כדי לא קני לא דייקא שהרי בזו יאוש ושנוי רשות הוא שההקדש במקום שנוי רשות והראיה שהרי בפרק מרובה ס"ח ב' הקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי קני דקאמר גנב והקדיש ואחר כך טבח וכו' אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' ומ"מ למה שהיה סובר כאן שאין הקדש משנה עד שהקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי לא קני דאי לא קני כרת מאי עבידתיה כלומר דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דדילמא האי דאמר לא קני דוקא לענין קרבן והשתא מיהא אף לענין קרבן היכי אמר דלא קני ותירצוה דמדאוקמוה ברשותיה לענין ארבעה וחמשה אוקמוה ברשותיה לענין קרבן והפקר בית דין הפקר ומ"מ יש מפרשים בדבריו של עולא דהכי קאמר יאוש כדי לא קני וא"כ בשעה שהקדיש לא קנאה עדין ונמצא ההקדש בא בעבירה ומצוה הבאה בעבירה לא כלום הוא ואח"כ שאלו מהיכא אוקמוה ברשותיה אם משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה שמשעת גזילה לגזלן או משעת הקדשא להיותם לנגזל ופשטה דמשעת הקדשא:

ולענין פסק מיהא צריך בה עיון שאם גזלה טעונה וגזזה או מעברת וילדה אף בלא אוקמוה ברשותיה פשיטא דגזלן הוי אלא שמשלם דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז ואם נטענה אצל גזלן וגזזה או נתעברה אצלו וילדה פשיטא דגיזא וולד לגזלן ורבים מפרשים בה שגזלה טעונה ולא גזזה והקדישה דבעלמא דנגזל הוי הואיל ואף מה שגזל בעין הוא ולא אמרו שבח שעל גבי גזילה דגזלן אלא כשבא השבח ברשותו וקא מיבעיא ליה השתא דאקדשה ואוקומה ברשותיה אי אוקמוה משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה של גזלן או משעת הקדש ושיהו לנגזל ופשטה דמשעת הקדש ואין הדברים כלום שהרי זו אינה צריכה לפנים ולא עוד אלא שהכל מוקדש אלא ודאי כשנטענה אצלו ולא גזזה נתעברה אצלו ולא ילדה והקדישה והרי הכל מוקדש ושלא יהא חוטא נשכר דקאמר לתשלומין קאמר דאי משעת גניבה אין לו לשלם ואי משעת הקדש משלם ומ"מ אף בזו יש לתמוה שהרי אמרו על זו שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי ואפי' קודם יאוש מפני תקנת השבים ואף רבא אמרה כן בהגוזל קמא וא"כ קשיא דרבא אדרבא ומתוך כך נראה שלא נשאלה כאן אלא לעולא אבל לענין פסק דגזלן הוי כמו שהתבאר במקומו:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר ולא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה מהרוגי המלחמה ואילך יש בו סיקריקון כיצד לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה הראשונה ובית דין שאחריהן אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם ר' הושיב בית דין ונמנו שאם שהת לפני סיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם ולוקח נותן לבעלים רביע אמר הר"ם פי' סיקריקון הוא אלם יקח הקרקעות מיד בעליהם בלא כסף כדי שלא יהרוג אותה והתחדש זה החדוש אצלם מעת הרוגי המלחמה והיה זה זמן ידוע אצלם בזה העת ובעל הבית הוא בעל הקרקע אשר גזל אותו ממנו הגוי הסקריקון וכבר ביארנו בסוף העשירי מכתובות שהודאת האשה למכור בעלה בלתי מועיל ולפי שהיא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ולזה שתוציא מיד הלוקח כאשר תגבה הכתובה ואמר נותן לבעלים רביע כמו שאם יקח מן הסקריקון בשלשים דינרין הנה יתן לבעל הקרקע עשרה דינרין שאנחנו נאמר דמי זה הקרקע ארבעים דינרין ויותר וממה שמוזיל הסקריקון להיות אצלו בכל כסף והוא בזה השיעור והוא ענין אמרם רביע בקרקע שהוא שליש במעות ואין ספק זה הדין היה בעת שהיה שם סקריקון:

אמר המאירי סיקריקון הוא שם מונח אצלם על אנס גוי שאונס הקרקעות לישראל בדרך זה שמיראו ומבהלו להרגו והוא בזמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה והלה נותן לו שדהו כדי שלא יהרגהו והיה אותו אנס נקרא אצלם סיקריקון וזה שאמר לא היה סיקריקון ביהודה פירשו בגמרא דין סיקריקון כלומר לא היה ביהודה דין סיקריקון שהלוקח ממנו יהא נדון כדין הנזכר במשנה זו בלוקח מסיקריקון בהרוגי המלחמה ר"ל עד זמן הרוגי המלחמה והוא מלחמת טיטוס מפני שהיתה הגזירה קשה עד שהיו אומרים כל דלא קטיל ליקטלוה ואף לכשנחו מעט מרתיחתם עדין הסכימו ביניהם דכל דקטיל ליתבי ליה ארבעה זוזי ובזמנים אלו מתוך שהיו מתיראים על נפשם גמרו ומקנו וכל שלוקח ממנו כלוקח מן הבעלים אבל מהרוגי המלחמה ואילך שנחה רתיחתם לגמרי עד שהסכימו שלא להרוג אלא שהיו אונסים אותם וגוזלים שדותיהם ומכריעין אותם ליתן להם הואיל ולא מיסתפי אנפשיהו לא גמרי ומקנו אלא שהיו אומרין לישקול השתא ולמחר תבענא ליה לדינא ומעתה כל הלוקח אותו קרקע מן הסיקריקון מגלגלין עליו הדין הנזכר במשנה זו ואע"ג דבתלוה וזבין אמרו זביני זביני דמשמע דאע"ג דלא מסתפי אנפשיה גמר ומקנה התם מ"מ זוזי קא מקבל ואע"ג דאנסי להו גמר ומקנה ואע"ג דאמרי' עלה בין ארצי זוזי בין לא ארצי ופירשו בו רבים מנין מעות מ"מ פירושו דלא ארצי באותה שעה אלא שדעת זה ליתן ודעת זה ליטול אבל הכא דליכא זוזי כלל לא וזה שביהודה לא היה דין סיקריקון תחלה שיש במשמע שבשאר ארצות היה דין סיקריקון וכן שבתוספתא פירשו בהדיא שהגליל לעולם היה בו דין סיקריקון פירשו הטעם בתלמוד המערב שבראשונה גזרו שמד על יהודה מפני שמסורת היה בידם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו דכתוב ידך בעורף אויביך והיו משתעבדין בהם ונוטלין שדותיהם מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים עד שנמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא דין סיקריקון ביהודה גליל לעולם יש בו סיקריקון המטלטלין אין בהם דין סיקריקון כלומר שמטלטלין אדם גומר ומקנה באונס פורתא:

ועכשו הוא מזכיר דין סיקריקון היאך הוא ואמר שאם לקח מסיקריקון תחלה ואח"כ לקחה מבעל הבית מקחו בטל ורשאי בעל הבית להעמידו בדין וליטלה מיד בלא שום דמים כאלו לא חזר ולקחה ממנו שזה שחזר ולקחה ממנו אינו מועיל כלל ופירשו בגמ' לדעת שמואל שהלכה כמותו אפי' עשה לו שטר אלא א"כ קבל עליו אחריות ואין אומרין בה אחריות טעות סופר שכל שמוכר מאונס אין אומרין כן אבל כשכתבו בפירוש אין דרך אנס להזקיק את האנוס בכך אבל אם לקח מבעל הבית תחלה ואחר כך לקחה מן הסיקריקון מקחו קיים ושוב אין בעל הבית יכול לערער ונתגלגל מזו למה שביארנו בפרק מי שהיה נשאוי שאם נתנה האשה רשות לבעל למכור בנכסי צאן ברזל אפי' הודת בשטר אינו כלום שיכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואמר בדין זה שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפי' בשטר מיוחד מקחו בטל אבל אם לקח מן האשה תחלה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים ופירשוה בשטר מיוחד אבל היו שניהם בשטר אחד אין בו דין קדימה אלא אם כן נתפרש בהדיא וכן היא רמוזה בתלמוד המערב:

וראשונן של גאונים כתב שמאחר שנסמכה זו של אשה לזו של סיקריקון כשם שבסיקריקון מקחו בטל מיד כך האשה מבטלת המקח מיד ואין אומרין שיהא קיים עד שתבא לגבות כתבתה והלוקח יאכל בנתים אלא מיד היא מבטלת המקח ואם הדבר כן אתה צריך לפרשה באחד משלש שדות והם אחד שכתב לה לכתבתה ואחד שייחד לה לכתובתה ואחד שהכניסה לו שום משלה וגדולי המחברים גורסין שהכניס לה שום משלו ואף הוא מביא ראייה ממה שאמרו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ה א' היה נשאוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח ולא קתני ומת ובכלה מתניתין קתני ומת אלמא שבשלש שדות אף מחיים שניה מוציאה מיד הלוקח הא שאר נכסים ששעבוד כתבתה עליהם אינה יכולה לבטל עד שתבא לגבות ומ"מ מגדולי הרבנים כתבו בבבא בתרא שאף באותם שלש שדות מקחו קיים עד שתבא לגבות והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק חזקת הבתים למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה ויכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל אלמא שאותם שלש שדות דינם כשאר נכסים דידיה ומקחו בטל לכשתבא לגבות אבל בעודה עמו לא ומ"מ באלמנה שביבמות ס"ו ב' אמרו המכנסת שום לבעלה כו' מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רבן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות דמשמע מיד אלא שזו פירשוה חכמי הדורות שהכניסתו בשום וקבל הוא אחריות עליהן ולקח מן האיש תחלה והדברים מעורבבים ואין לאחד מן הדעות ראיה של כלום והדבר חוזר לשקול הדעת ונראין הדברים להיות מקחו קיים עד שתבא לזמן הגבוי וכבר כתבנו מדינין אלו למעלה ובשלישי של בתרא וכן ביארנו דין נחת רוח בבתרא פרק חזקת הבתים ובקמא פרק כונס:

ונשוב לדברינו שבענין הסיקריקון והוא שביאר זו משנה ראשונה כלומר זו שאמרו שלקח מסיקריקון ואחר כך לקח מבעל הבית מקחו בטל אבל בית דין של אחריהם תקנו שיהא הלוקח מסיקריקון נותן רביע לבעלים ופירשו בגמרא רביע קרקע שהוא שליש מעות ר"ל שאם לקחו בשלש מאות יהא נותן מאה דינרין לזה שכך שיערו חכמים בו שהסיקריקון הזילו רביע אחר שבא לידן בלא דמים ויהא נותן תשלום ערכו לבעליו ויהא שלו אלא שזה בורר ברביע שלו רצה נוטלו בקרקע רצה נוטלו במעות וזהו שאמרו רביע קרקע שהוא שליש מעות ודבר זה יש מפרשים בו אף בלא חזר ולקח ממנו כלומר שהוא כופהו בכך מתקנת בית דין ויש מפרשים דוקא בשלקחו מבעל הבית אחר כן וראשון נראה עיקר ממה שאמרו אחר כן שלא אמרוה אלא בזמן שאין בידו ליקח אבל אם לקחו זה מסיקריקון ורוצה ליתן לזה רביע לזכות שלו והוא אומר הריני מחזיר מעותיך רשאי ועל זה הושיב ר' בית דין ונמנו שלא ידונו כך אלא תוך שנים עשר חדש שאיפשר שהבעלים טורחים במעות אבל כל ששהה ביד הסיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם יקח ונותן לבעלים רביע וכופין אותו להסתלק ממנו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד גוים ומתוך כך כתבו קצת גאונים שלא נמנו בענין זה אלא בארץ אבל בחוצה לארץ הרי הוא כדין משנה ראשונה:

זהו ביאור המשנה ומה שנראה לנו בפסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה לגיזותיה וולדותיה ואם תאמר אפילו קודם הקדש הן שלו כו' משלם כשעת הגזילה כו' עכ"ל ר"ל כיון דמדינא הן שלו לא שייך למימר ביה דאוקמא ברשותיה ושלא יהא חוטא נשכר בזה וכן הקשו לעיל לפירוש רבינו תם דיאוש כדי קני הוי מדינא משעת יאוש ברשותיה קודם ההקדש אבל לפי דרכם דלעיל דיאוש לא קני אלא על ידי שינוי השם לא הוה מדינא ברשותיה אלא מהקדש ואילך שפיר קמבעיא ליה כיון דלענין כרת אוקמא ברשותיה לרבנן מקודם הקדש דאל"כ לא חזי לפתח אהל מועד אימא דלענין גיזות וולדות נמי אוקמא ברשותיה אף מקודם הקדש ומסיק דאם כן חוטא נשכר ומסתברא מהאי טעמא אע"ג דלענין כרת אוקמא ברשותיה מקודם הקדש לענין גיזות וולדות לא אוקמא ברשותיה אלא משעת הקדש דקני ליה מדינא ביאוש ושינוי השם וק"ל:

בד"ה ביהודה בהרוגי מלחמה בירושלמי בראשונה גזרו גזירה על יהודה כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל ולאפוקי בגליל לא היה בו דין סיקריקון וכ"כ בחידושי רשב"א ע"ש וק"ל:

משנה לא היו סיקריקון ביהודה כו' נקיט לה הכא בפירקין משום סיפא דב"ד של אחריהם שאמרו דנותן לבעלים רביע והיינו משום תיקון העולם שלא תוחלט הקרקע ביד הסיקריקין כדאיתא בירושלמי ועיין בחידושי הרשב"א באריכות:

שם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ופירש רש"י קרקע המיוחד לכתובתה כו' וכ"ש בשאר נכסים כו' והכי מוקי לה בבבא בתרא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה שפירושו כאן סותר לפירושו בפרק האשה שנפלו דף פ"א גבי שומרת יבם שאין לו למכור בנכסים כלום כיצד יעשה יעשה סעודה ויפייסנה ואם אשת ישראל הוא יגרשנה ויחזור וישאנה ומפרש רש"י שם דאע"ג דאפ"ה מכרו בטל כדתנינן הכא הא מוקי לה באותן שלש שדות והקשו התוספות שם דהא מסקינן בבבא בתרא דכ"ש בשאר נכסים ומתרצין שם לפי שיטת רש"י ז"ל דבהנך ג' שדות מכרן בטל לאלתר משא"כ בשאר נכסים המקח קיים עד שעת גוביינא דידה וא"כ היאך מפרש רש"י כאן אלשון מכרה בטל גופא דאיירי אף בשאר נכסים ויש ליישב דנהי שכתבו התוספות דלענין הדין יש חילוק ביניהם אפ"ה שייך בהו שפיר נמי לשון מקחו בטל דהיינו מה שחזר ולקח מן האשה בטל לגמרי דנהי שאוכל הפירות אין זה תלוי במה שחזר ולקח מן האשה דה"ה אם לא חזר ולקח מן האשה נמי היה אוכל הפירות וכן אם מתה בחיי הבעל המקח קיים דאחריות דנפשיה קיבל עליה כן נ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל ולכאורה דלפי זה ה"ה הא דקתני רישא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבע"ה המקח בטל היינו דמה שלקח מבע"ה בטל משא"כ המקח מסיקריקון קיים לענין שאוכל הפירות עד שיחזיר לו הבע"ה דמיו כדין מבריח ארי ואף למאי דמשמע מלשון הפוסקים והמפרשים דלמשנה ראשונה צריך להחזיר לו בחנם אפ"ה נראה דאין צריך לשלם דמי פירות שאכל דלא דמי ללוקח מגזלן גמור כמו שאבאר לקמן כן נראה לי ועדיין צריך עיון:

גמ' אקמצא ובר קמצא אסמכיה אקרא דמשלי ענין מעשה שהיה אח"כ וכן סנהדרין דף צד ע"ב מארת ה' בבית רשע זה פקח בן רמליהו וכו' ועיין לקמן דף סח ע"א וע"ש בתוס' ד"ה וכתיב:

אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם (משלי כח, יד) הקשה הרב עיון יעקב ז"ל קמצא לא עביד מידי והוה ליה למימר 'אַבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם'? עיין שם. ונראה לי דכל מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא הדבר על שמו והכא קים ליה לתלמודא בעת שבא בר קמצא היה קמצא אהובו של בעל הבית יושב והיה בידו למנעו מן הדבר הזה שלא יוציאנו לבר קמצא מביתו וכיון דלא מנעו גם הוא נעשה שותף בנזק אשר נסתבב מחמת דבר זה. ולפי דברי מהרש"א ז"ל שהיו אב ובנו אם כן קמצא ודאי היה יודע שיש שנאה ומריבה בין בעל הבית ובין בנו בר קמצא והיה חייב לעשות שלום ביניהם מעיקרא וכיון דלא עשה שלום ביניהם נסתבב דבר זה ולכן נקרא על שמו גם כן. והנה בודאי הא דלא פירש רש"י ז"ל כפירוש מהרש"א שהיו אב ובנו היינו משום דאי הוה הכי הוה ליה למימר 'אקמצא ובריה חרוב ירושלים'. ועוד נראה לי בס"ד כונת הש"ס במה שאמרו אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא היינו רוצה לומר בשביל שלא דקדק השומע להבין ולשים לבו בשינוי שיש בין תיבת קַמְצָא ובין תיבת בַּר קַמְצָא נסתבב חרבן ירושלים וכונת בעל המאמר בזה ללמדינו שצריך האדם לדקדק בלשונו היטב כמו שאמרו חכמים (משנה אבות א, יא) הזהרו בדבריכם וכן השומע גם כן צריך לתת לב על הדברים שישמע כי לפעמים בשביל תיבה קטנה שלא שם לבו עליה יצא מזה חרבן דתא חזי בשביל הפרש קטן שיש בין מאמר קמצא לבין מאמר בר קמצא שלא דקדק השומע היטב חרבה ירושלים.