מסכת גיטין דף נ״א עמוד א׳

קצובין ואע"פ שאין כתובין ואית ליה דמלוה על פה שהיא קצובה טרפה ממשעבדי:

ונטלה עישור נכסים שזה משפט הבנות בשעת בגרות או נישואין ליטול עישור נכסים בהכנסת פרנסת נדונייתן לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה:

ולא הספיקה שניה לגבות פרנסתה שלא ניסת:

עד שמת הבן ונפלה כל הירושה לפני שתיהן:

שניה ויתרה איבדה עישור נכסים שלה ולא אמרינן תיגבי עישור נכסים ברישא והשאר יחלקו בשוה דטעמא דתקינו עישור נכסים כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין והא איכא טפי:

ואמר לו ר' חנינא וכי מפני שקדמה זו איבדה זו:

גדולה מזו אמרו שאפילו מכר האח את הנכסים:

מוציאין מיד הלקוחות העישור לפרנסה ואע"פ שאין מוציאין למזונות ממשעבדי:

או דילמא קצובין אע"פ שאין כתובין פי' בקונטרס ואית ליה דמלוה על פה גובה ממשעבדי ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה.) דגובה מנכסים בני חורין ומפרש ר"ת דהכא לא איירי במלוה אלא בשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה חמש שנים דדוקא במלוה על פה לא גבי ממשעבדי משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף אבל שאר מילי הוו כמכר דאמרי' (ב"ב דף מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דמזבן בפרהסיא מזבן:

אמר ר' חנינא גדולה מזו כו' למאי דמסיק בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט.) דרבי יוחנן קיבלה מרבי (חנינא) הוה מצי למיפרך השתא דבעי למידק דקצובין לחודיה מהני ארבי יוחנן דאמר לעיל לפי שאין כתובין ומיהו התם דחויא בעלמא הוא ובמסקנא דהכא ניחא:

בשקנו מידו פי' בקונטרס דהוו ככתובין דסתם קנין לכתיבה עומד וקשה דא"כ אמאי פריך אי הכי בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל לכך נראה דקנין אלים טפי מכתיבה לכך פריך בנות נמי נהי דכתיבה לא מהני קנין ליתהני:

אימר צררי אתפסה דוקא לגבי משועבדים חיישינן אבל גבי בני חרי לא דאמרינן בפרק שני דייני גזירות (כתובות קז:) צררי לקטנה לא מתפיס וצריך עיון דלענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדים ומזונות לא גבי כלל אפילו בשבועה ולענין בני חרי הוי איפכא דלענין מזונות גבי בלא שבועה ולכתובה בעי שבועה כדתנן בפ' שני דייני גזירות (כתובות דף קד:) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה:

אלמא משום דלא קדים הוא פי' בקונטרס ולאו משום דקצובין וכתובין וק' דא"כ כי משני תנאי היא לא הוי רבי נתן לא כמר ולא כמר ונראה דלעולא פריך דוקא ולמפשט נמי דרבי חנינא קצובין אע"פ שאין כתובין דבזמן שקדם שבחו של ראשון היינו קצובין ואין כתובין דכתיבה לא מהניא אע"ג שכבר בא השבח כיון דבשעת הכתיבה אכתי לא הוה:

וכי מה תקון העולם יש בזה והלא אין קצובין פי' בקונטרס ומן הדין בלא תיקון העולם אין לגבות ממשעבדי כיון דאין קצובין וקשה דהא ר' חנינא דאמר לפי שאין קצובין קאי לפרושי מפני תיקון העולם דמתני' לכך נראה דה"פ קא תלית טעמא מפני תיקון העולם בכתיבה מה תיקון העולם יש בזה דאפילו הוו כתובין לא גבי ממשעבדי דאין תיקון העולם תלוי בכתיבה אלא בקציבה:

כיסין לא מינתחי מהדדי ואפילו רבי (מאיר) בפ"ק דביצה (דף י:) דאמר גבי כיסין זימנין דמיתעכל קיטרייהו היינו משום דאיכא הוכחא שהניח מאתים ולא מצא אלא מנה אבל הכא מי יימר דלא מצא אלא אחד:

תניא נמי הכי פי' בקונטרס דל"ג תנ"ה והך סיפא נמי ר' יצחק אמרה וגרס בסיפא דהך שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע וקשה דליהמניה במגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד ועוד לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן אלא הכי גרסינן תניא נמי הכי שני שוורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן הרי זה נשבע וה"ה דאם אמר לא מצאתי אלא אחד דנשבע מדלא מיפטר כי אמר החזרתי לך אחד מהן במיגו והיינו כר' יצחק והא דנקט החזרתי לך אחד מהן בברייתא ולא נקט ולא מצאתי אלא אחד לרבותא נקט דלא מפטר במיגו דאי בעי הוה טעין טענה מעלייתא לא מצאתי אלא אחד קמ"ל דאערומי קא מערים דסבר אי אמינא לא מצאתי אלא אחד בעינן אישתבועי אימא החזרתי ולא בעינא אישתבועי דכי האי גוונא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא (דף ד:) דאע"ג דמסייעא ליה ברייתא פריך ליה ממתני' דהיכי שביק מתני' מקמי ברייתא ומשני הוא דאמר כר"א בן יעקב שהוא קב ונקי ולבסוף דלא קאי יאמר על כרחו אנא דאמרי כברייתא לפיכך לא קאמר תיובתא:

והא פרנסה דמיקץ קיצה מכאן דקדקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהא דאמר שמואל לפרנסה שמין באב לא למעוטי אמרו מעישור נכסי אלא להוסיף כמו שפירש רש"י ז"ל שם דאם כן לא קיצה אלא ודאי להוסיף אמרו במי שדעתו עשירה ולא למעט, ונראה דהוא הדין כדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש דוקא לפחות ולא להוסיף דהא איכא קיצבה עם עישור ולא יותר. אבל לדברי המפרשים שמין באב בין להוסיף בין לגרוע ודאי קשיא להו שמעתין.

והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב ופירש רש"י ז"ל דקשיא לעולא דהכא מיקץ קייצי דחמש שנים קצובין הן ומיכתב לא כתיבא ואפילו הכי גובה מנכסים משועבדין, וכן נמי שמעינן מיניה דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר. ואינו מחוור, דמזון בת אשתו לא קייצא ולא כתיבא קרינן לה דדמי מזונות לא קייצי פעם השער מוקיר ופעם מוזיל, והכי מוכח בהדיא בכתובות פרק אף על פי (כתובות נח, ב) דאמרינן התם רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעא כסף תחת מעשה ידיה וכו' ואמרינן במאי קא מיפלגי מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר מידי דקיץ דהיינו מעשה ידיה ממידי דקיץ דהיינו מעה כסף, אלמא מזונות מידי דלא קיץ נינהו, ולא תימא דהתם במזונות לעולם ומשום דלא קיץ זמנם הוא, דאם כן אף מעשה ידיה דלעולם לא קיצי, אלא ודאי התם אפילו מזונות של שנה או שנתים קרי מידי דלא קיץ. [בנדפס: ועוד קשיא לי דאם איתא הוה להו למימר מותיב רב הונא בר מנוח לעולא לסיועי לרבי חנינא שכן שיטת התלמוד כשמביא ברייתא או משנה להקשות על אחד ולסייע לחברו ודכותא בשמעתא דאומן בבבא בתרא [מב ב] וטובא דכותיה בתלמוד. ואי נמי הוה ליה למימר מותיב רב הונא לעולא]. והא דפרקינן הכא במאי עסקינן בשקנו מידו פירש רש"י ז"ל וסתם קנין לכתיבה הוא עומד. גם זה תימה דאם כן למה ליה למימר בשקנו מידו לימא בכשכתב ליה. ועוד קשיא לי דאם איתא כי תרצי הכא במאי עסקינן כשקנו מידו עולא נמי הוא דתרץ הכי, וכי הדרינן לאקשויי אי הכי בנות נמי לעולא נמי אקשינן ומאי קושיא והא עולא הוא דאמר דכתובין הן אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין אלמא לאו משום דלא כתיבה אלא משום דעיקר תקנתין הכי הות. ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל שפירש כאן דמזון בת אשתו לא כתיבי ולא קייצי ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה ואלים כח הקנין לפי מכתיבה אחריתי וכדאמרינן בבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא מג, א) הכא במאי עסקינן בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו ותהניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר ולא כלום ומשני הכא במאי עסקינן בשקנו מידו כלומר דאלים טפי, ואמרינן במציעא בשטרא אקנייתא דהא שעבד נפשיה. ומשום הכי אקשינן אי הכי בנות נמי דאף על גב דמעיקר תקנתין לא גביא ממשעבדא דאינן כתובין אצל משועבדין מחמת קנין מיהא ליגבו. ומיהו אף רבינו חננאל ז"ל כתב בכתובות בריש פרק הנושא בלשון הזה, ואוקימנא שקנו מידו במזונות בת אשתו וקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, עד כאן. וזה כפירוש רש"י ז"ל. ומה שפירש כאן נראה לי עיקר.

תא שמע אמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו וכו' אלמא משום שקדם פירשו רש"י ורבינו תם [בכת"י: רש"י ורבינו חננאל] ז"ל דלתרויהו קא פריך דמשום דקדם הוא ולאו משום כתובין וקצובין. והקשו בתוספות דאם כן שלש מחלוקת בדבר, ולפום מאי דמשמע תנאי היא אתיא דרבי יוסי כרבי חנינא ודתנא קמא כעולא אבל דרבי נתן לא כמר ולא כמר [בנדפס: ולי נראה שאין זה כלל לדברי רש"י ז"ל דמאי קושיא אי רבי נתן דהוא הוא אי הוה מחלוקת שלישי ולא קאי לא כמר ולא כמר, ומאי דקאמר תנאי הוא לאו למימרא דהא דרבי נתן תנאי הוא אלא כי אקשינן מינייהו לתרווייהו כל חד מינייהו אמר לך מאי דקאמרי תנאי הוא ואנא דאמרי כי האי תנא דלית ליה דרבי נתן אלא או לפי שאין כתובין או לפי שאין קצובין מר כדאית ליה ומר כדאית ליה] ובתוספות פירשו דלעולא קא פריך דאמר משום כתובה דהא דאמרינן הכא שאם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים, אלמא לאו משום כתיבה הוא דאי משום כתיבה אף על פי שקדם שבחו לית ליה למיגבי דהא לא כתיבא דבשעת כתיבה לא היה בכתוב כדאמרינן לעיל, ואף על פי שעתה בא מכל מקום בשעת הכתיבה לא בא ואם כן אותו כתיבה אינה כלום אלא משום קצבה ואף על פי שבשעת המקח לא היה קצוב כיון שעכשיו הוא קצוב קול יוצא עליו שקרקע זה שוה כך וכך והכל יודעין שזה קבל עליו אחריות השבח כענין שאמרו בפרנסת הבת ועכשיו הוכיח דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר, והוכיח גם כן דטעמא דמתניתין דלא כעולא ומשני תנאי היא דתנא קמא כעולא ודרבי יוסי כרבי חנינא ורבי נתן נמי כרבי יוסף, וגם בירושלמי מצאתיה על דברי רבי חנינא. וקיימא לן כעולא דהא רבי יוחנן וריש לקיש הכי סבירא ליה, ועוד דקיימא לן כתנא קמא דרבי יוסי דרבים נינהו, ומזונות הבנות נמי אם לא קנו מידו אינן כתובין דהא לא ידעינן בשעת נשואין אם עתידות לבא אם לאו, ואפילו [בנדפס: גרשה והחזירו] וקנו מידו דאלים כח הקנין [בנדפס: והיו הבנות בשעת הקנין] לא גבו ממשעבדי דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסיה, ואף על גב דגבי בעל חוב דחיישינן לצררי גבי מלקוחות בשבועה, מיהא הכא לענין משעבדי כעין ודאי חשבינן ליה ואפילו בשבועה לא גביא דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה ודעתו קרובה אצל בת אשתו מימר אמרינן ודאי צררי אתפסה. ומיהו לענין בני חרי אפילו שבועה לא צריכא ואפשר דקיל הוא שהקלו במזונות משום כדי חייה אבל מזון האשה אף על גב דאינן כתובין אצל משועבדים אם קנו מידו גובה מנכסים משועבדים דילפינן לה מבת אשתו דאף על גב דלא קיצי ולא כתיבי אי קנו מידו גובה מנכסים משועבדין ואף על גב דאף היא בתנאי בית דין קא אכלה לא חיישינן לצררי דכיון דלא אכלה אלא עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה כאנשי [יהודא] יהודה אי נמי עד שתתבע כתובתה בבית דין כאנשי גליל, ואי נמי דמעשה ידיה ליתומים ושמא ספקה ואין לה עליהם מזונות מה שאין כן בבתו דמעשה ידיה לעצמה אף הוא אינו מתפיסה צררי שאינו ידוע אם תזון אם לאו.

א"ר יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. שמועה זו רבו פירושיה ועיקרן של דברים דהא דר' יצחק בשהלה טוענו ברי דהא במתני' לא פטר ליה אלא מפני תיקון העולם אלמא מדינא חיובי מיחייב לישבע, וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבדתו ונותן סימניה והלה השיבו אני מצאתיה וכיס אחד היה או שור אחד היה כמו שפירשו מקצת המפרשים, שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה ר' יצחק ג"כ מחייבו שבועת מודה מקצת דאדרבה זה פטור לגמרי משום מגו דאי בעי שתיק ומגו דאורייתא הוא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן (כתובות ט"ו ב') מודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, וכל שכן זה שהוא משיב אבדה שהוא אומר שיש בידו אחד מהן. וכן א"א לפרש בשזה טוענו בריא גמור כלומר אני ראיתיך מגביה שתיהן או מושך בשני שוורי דא"כ אפילו בשוורים נמי היה מחייבו ר' יצחק שבועה כבשני כיסין, ועוד דלא הוי אתי לה בטענא דכיסין לא מנתחי ולא הוה נקיט לה נמי בכיסים קשורים אלא אפי' בשאינן קשורין, ועוד דבכי הא לא הוה פטר ליה במתני' מפני תיקון העולם דזו טענת ברי גמורה היא וחייב עליה ולא תקנו בזו, והכי איתא בירושלמי תני יכול אם אמר לו שני שוורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד יכול יהא חייב ת"ל או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש, אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי שני שוורים קשורין משכת לי והוא אומר לא משכתי אלא אחד לא בזה תקנו, ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשים לא בזה תקנו, אלא הכא הכי פירושו כגון שאמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שוורים ושני שוורי קשורים היו כיון שמשכת את האחד חזקה גם את השני משכת, ודכותה גבי כיסין באומר לו ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה, ומשום הכי לגבי כיסין חשבינן ליה כטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהן גם בשני אנו חושבין אותו כברי דחזקה כיסין לא מנתחי אבל שוורין כיון דמנתחי אהדדי אע"פ שראה אותו מושך בשוורים כיון שלא ראה בברור שמשך את שניהם לא חשבינן ליה כברי, הילכך בכיסין היה לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוהו ור' יצחק לית ליה מתני' וחייב בכיסין אבל בשורים פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה כברי.

ה"ג תניא נמי הכי שני שוורים קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן נשבע, וכן נמצאת הגירסא בכל הספרים, וכן נראה בודאי דאי לא גרסינן ליה כמו שכתב רש"י ז"ל, למסקנא דמשמע דראב"י אית ליה משיב אבדה פטור ולא פליג אמתני' דהמוצא מציאה וכ"כ ר"ח ז"ל א"כ תיקשי לן ר' יצחק דאמר כמאן, אלא ודאי משמע דגרסי' לי' והילכך אף כשתמצא לומר דראב"י אית ליה המוצא מציאה לא ישבע כמתני' ר' יצחק דאמר כתנא דברייתא, והא דאקשינן ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ה"פ ור' יצחק שביק מתני' דהמוצא מציאה ועביד כברייתא (נ"א כר' אליעזר), ומשני הוא דאמר כראב"י כלומר דאשכחה דתליא באשלי רברבי ולמסקנא דלא קם ליה ר"א כותיה לא חש לקושיא זו, ומקצת ספרים יש שכתוב בהן בהאי תניא כותיה שני כיסין קשורין מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן ה"ז נשבע, ולפי גירסא זו יש לנו לפרש שלא אמר תוך כדי דבור מצאתי והחזרתי אלא אמר לו מצאתי ואחר זמן תבעו זה על שני כיסיו שאמר לו שמצא והשיב לו שהחזיר לו אחד מהן.

אע"פ שטעם זה שהזכרנו ר"ל לפי שאין כתובים הוא שעולה לנו לענין פסק מ"מ לענין ביאור פי' בה ר' חנינא טעם אחר והוא לפי שאין קצובים ר"ל שהשבח והפירות אין דמיהם קצובים ואין אדם מקבל אחריות על מה שאינו קצוב וכן במזונות האשה והבנות ושאלו לדעתו אי בעי קצובים וכתובים כלומר דקצובים בלא כתובים וכתובים בלא קצובים לא מהני שאף בכתיבה אין אדם משעבד עצמו למה שאינו קצוב וכן אף בדבר הקצוב כל שבעל פה אינו גובה ממשעבדי או דילמא קצובים אע"פ שאין כתובים דאע"ג דשאר מלוה על פה אינו גובה ממשעבדי הני שאני מזון אשה ובנות משום דתנאי בית דין ושבח ופירות משום דהא כתב ליה מיהא אינון ועמליהון אע"פ שלא הזכיר שעבוד הנכסים בפרט לשבח ופירות או ששבח ופירות יש להם קול אגב קרקע ומזונות אגב כתבה וא"כ כל שקצב דמים לשבח ופירות ומזונות יהא טורף כפי מה שקצב אע"ג דלית להו קלא כל האי הואיל ואין כתובים בהדיא ואתא למפשטה ממה שכתבנו בששי של כתבות במי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסי ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן דאמר ר' יוחנן שניה ויתרה וחולקות בשוה ואמר לו ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ר"ל אף מן הלקוחות שמכרה האחים אבל לא למזונות ואת אמרת שניה ויתרה כלומר והלא כל שכן שמוציאה מן היורש ואע"פ שלענין שניה ויתרה אין הלכה כר' חנינא לשיטת גדולי הפוסקים כמו שביארנו במקומו זו של מוציאין לפרנסה מ"מ הלכה היא ואע"ג דלא כתיבא בהדיא הואיל וכעין תנאי בית דין הוא הואיל וקצובה לעשור הנכסים אלמא קצובים בכתיבה פורתא מהני ותירצה דפרנסה קלא אית לה ר"ל קול גמור והוה ליה ככתיבה גמורה שהרי אף המוכר שדהו בעדים הואיל ומכירת גוף הקרקע קלא תקיפא הוא גובה מנכסים משועבדים והדר סליק נפשיה מההיא בעיא ואקשי לטעמא קמא ר"ל לפי שאין כתובים ממה שביארנו בכתובות פרק י"ב בנושא את האשה ופסק עמה על מנת לזון את בתה חמש שנים ומת שבנותיו ניזונות מנכסים בני חורין ובת זו ניזונת ממשועבדים מפני שהיא כבעלת חוב וגדולי הרבנים גורסין בה והא הכא מיקץ קיצי ר"ל חמש שנים ומיכתב לא כתיבא דהא מדברים הנקנין באמירה הם כמו שהתבאר שם ואלמא קצובים אע"פ שאין כתובים ותירצה בקנו מידו דככתיבא דמיא ובנותיו מיהא דוקא מבני חרי שאם לא היו בשעת נשואין בעולם אין קנין מועיל בהם שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואף כשתפרשה בשהיו בעולם כגון שגירשה והחזירה והתנתה עמו שיחייב עצמו במזונות בנותיו בקנין ומ"מ הואיל ובתנאי בית דין נמי אכלן אימר צררי אתפשינהו ואפי' היו קטנות שמא התפיס צרורות ליורשים ומתוך כך אין נזונות אלא מבני חרי וא"כ טעם לפי שאין כתובים לא נאמר אלא על שבח ופירות ומזון האשה שמזון האשה אין לומר בה צררי אתפשה שאין אדם מתפיש צרורות למזונות אשתו שאינו בטוח בה אם תתבע כתבתה אם לאו אבל מזון בנות אין אנו צריכין בה לטעם שאין כתובים דהא משום צררי היא ושמא תאמר ובגדולות מיהא נזקיקם לשבועה ככתבה שהיא תנאי בית דין ואיכא חשש צרורות ובשבועה מיהא מגבינן ממשעבדי מתוך כך מפרשין ודאי צררי אתפשה ואינו כלום שאם כן אף מבני חרי אלא כך פירושו אימר צררי אתפשה ומתוך כך הפקיעו ממנה כח הקנין והרי הוא כאין שם קנין אבל כתבה אף בלא קנין גובה ממשעבדי דמעיקרא כי אתקון הכי אתקון:

ומ"מ לעיקר השמועה יש מפרשים שאף מזונות אינו קרוי דבר קצוב שהרי בפרק אע"פ נ"ט א' אמרו מעה כסף תחת מעשה ידיה מידי דקיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות דלא קיצי ופירושו במזונות שבכל יום ויום שאם מצד הזמן אף מעשה ידיה לא קיצי אלא אף מזונות היום אינן קצובים וכן בדין שהרי השער משתנה ומתוך כך אין גורסין כאן והא הכא דמיקץ קיצא וכו' אלא שדרך פירוש הם מפרשים והא הכא דלא קיצא ולא כתיבא ואפי' הכי מהני ולתרויהו מקשי ואוקמה בשקנו מידו דאי לטעמא קמא הרי קנין ככתיבא ואי לטעמא בתרא כל שבקנין אין צריך לקצובין ומ"מ לענין בני חרי אין צריך קנין:

ולענין פסק כל שהתנה בשעת קדושין לענין בני חרי אף בלא קנין ולענין משעבדי דוקא בקנין או בשטר וכל שלא בשעת קדושין אף לבני חרי דוקא בקנין ונמצא שהקנין מפקיע אין כתובים ואין קצובים וגדולי המחברים מצינו בדבריהם כעין חלוק דעות וכבר רמזנו עליהם בכתבות פרק הנושא:

ונשוב לדברינו והוא שאף זו שהביאו אח"כ אמר ר' נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים יש שפירשוה דלטעמא קמא קא פריך דכיון דקדים קיצי נינהו אע"ג דלא כתיבי ותירץ תנאי היא דחד אמר לפי שאין כתובין וחד אמר לפי שאין קצובין ומחו לה אמוחא לומר שהקיצבא והכתיבה כל דבתר זביני לאו קלא הוא ואי אמרת דקיצבא דבתר זביני קלא אית לה אף בכתיבה בשעה זו שישנו לשבח קלא אית ליה אלא לתרויהו קא פריך דאלמא משום דלא קדים הוה דבקדם מיהא גובה ממשעבדי אע"ג דלא קיצי ולא כתיבי ותירץ תנאי היא כלומר ושלש מחלוקות בדבר ומ"מ נראה לי כפירוש ראשון מפני שבתלמוד המערב לא הביאו אלא טעמו של ר' חנינא ופירשו עליה דוקא בקדם מקחו של שני וכן שלשון תנאי היא לא נאמר בתלמוד אלא כשאחד מהם כאותו שמקשה ואחד מהם כאותו שמקשים לו ולא שיהו מרכיבין עליו דעת שלישי:

וכבר למדת ממה שכתבנו שאע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאו אלא טעמו של עולא ר"ל שאין כתובים יש מקום גם כן לטעמו של ר' חנינא ר"ל שאין קצובים וכבר כתבנו מזה בפרק הנושא אלא שגדולי הפוסקים כתבו כטעם ראשון משום דעולא בשם ריש לקיש ור' אסי בשם ר' יוחנן רבים נינהו והלכה כרבים:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון עולם אמר הר"ם וכן אם אמר בעל האבידה שמה שאבד היה יותר מזה לא ישבעו אשר מצא אותה שהוא לא מצא זולת זה לפי שאם נדין בדין זה הנה למי שימצא מציאה אם שיניחה ולא יקח אותה ולא יתאבר על חברו או שיקח אותה לעצמו:

אמר המאירי משנה זו צריך אתה לפרשה בדרך שהיה בראוי להשביעו אלא שתקון העולם מונעו ואם כן אתה מפרשה בשהמוצא מצא שני כיסין הכריז על האבידה ובא זה ונתן סימן על כל כיס מהם וזה אומר שלא מצא אלא אחת וכבר נמצאו סימניו שבאותו הכיס כתקנן אלא שהוא אומר מאחר שזו מצאת אף חברתה מצאת עמה שקשורות היו וכיסים לא מנתחי אהדדי עד שיתפרקו מתוך נתוחם ואע"פ שבמסכת ביצה אמרו כיסין מיעכלי קיטרייהו אין זה מצוי וכן אע"פ שאיפשר שאחר מצאם והתיר את הקשר ומפלה הימנו אחת אף זה אינו מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע תורת בריא מן הטענה ואם כן הרי זה טוען טענת בריא והלה מודה מקצת וכן אתה צריך לפרשה כשאין שם הילך כגון שאמר אחד מצאתי והוצאתי את דמיו ואשלם לך והיה מן הדין להשביעו אעפ"כ לא ישבע מפני תקון העולם שאם אתה אומר להשביעו אין לך מגביה מציאה לחברו שהרי אומר בעצמו מה לי ולצרה ואף כשאני אומר לבד ראה זה מצאתי אף הוא יטענני בבריא שתים הן ומביאני לבית דין ולמדת שאע"פ שאינו טוען לגמרי בבריא אני ראיתי או ידעתי כל שהידים מוכיחות שהוא כן טענת בריא הוא להשביעו מן הדין אלא שתקון העולם מונענו ומ"מ כל שאמר לו בבריא שראהו מגביה מציאתו ואומר לו ראיתיך מגביה מציאתי ונראית לי אחת מהן מתוך הגבהתך וודאי אף השנית היתה עמה אין בזה תקון העולם ונשבע ויש חולקים בזו אלא שזו עקר:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה א"ר חנינא כו' דר"י קבלה מר"ח ה"מ למיפרך כו' אר"י דאמר כו' עכ"ל וק"ק ומאי קושיא ואימא הא דאמר הכא לפי שאין כתובים היינו קודם שקיבלה מר"ח וי"ל דמשמע משמעתין דמייתי תנאי היא נמי אדר"י ומלתא דר"י לפי שאין כתובין קאי לפי המסקנא וק"ל:

בד"ה תנ"ה פי' בקונטרס כו' וקשה דלהימניה במיגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא א' כו' עכ"ל אבל ברישא דמלתא בשני כיסים קשורין כו' נשבע ולא אמרינן דלהימניה במיגו דאי בעי כופר הכל כדאמר רבה לקמן דלא אמרינן מיגו דכופר הכל משום דאינו מעיז (ב) ומלתא דרבה ודאי דאסיק אדעתיה נמי השתא אלא דלא ידע התלמוד למימר דפליגי רבנן ור' אלעזר אם בבנו מעיז או לא וק"ל:

בא"ד ועוד לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן כו' עכ"ל אע"ג דר"י איירי בתובעו ובשאר טענות ודאי דנשבע במודה מקצת מכל מקום במציאה קתני במתני' דלא ישבע אף במודה מקצת ובתובעו משום תיקון עולם דא"כ ימנע ולא ישיב שום אבידה ור"י פליג ולית ליה במציאה תיקון אלא כשאר טענות הוא מיהו בב' שוורין כיון דמנתחי מהדדי מודה ר"י דלא ישבע כיון דאיכא למתלי שהתובע טועה בו אבל בכיסין אית ליה לר"י דהוה כשאר טענות ופליג אתנא דמתני' דס"ל דפטור במציאה והשתא התלמוד למאי דבעי למימר דפליגי רבנן ור"א בשאר טענות ואינו תובעו איכא לדמויי שפיר למציאה דהוה משיב אבידה ור"י ס"ל כר"א דנשבע אבל במסקנא דמכח קושיא וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור כמו שפירשו התוספות לקמן מוקי פלוגתייהו ע"כ בתובעו בנו גדול ולא הוי משיב אבידה כלל אלא דפליגי באינו מעיז בבנו והוי מלתא דר"י דלא כמאן ואף שרש"י הרגיש קצת בזה דלמסקנא איירי נמי בבנו קטן וטענת עצמו קרי ליה כבר דחו התוספות פירושו לקמן דלא איירי בתובעו קטן ועוד דבתובעו נמי קטן לא פליגי במשיב אבידה אם ישבע אם לאו אלא דפליגי אם מעיז בבנו אם לאו ועיין במהרש"ל ודו"ק:

ע"א ד"ה א"ר חנינא וכו' נ"ל דטעות נפל בספרים וכך צריך להגיה למאי דמסיק בפרק מציאת האשה דרבי יוחנן קבלה מרבי. ר"ל קבל מרבי דאמר מוציאין לפרנסה כדאתמר התם ע"ש וכן בתר הכי נ"ל להגיה כן הוה מצי למפרך השתא בעי למידק וכו' ור"ל מאחר דגם ר"י קבלה מר' וס"ל ג"כ דמוציאין לפרנסה א"כ פשטן זה דבעי למפשט השתא מהא דמוציאין לפרנסה ולמידק מינה דקצובים לחודיה מהני הוה מצי למיפרך ג"כ ארבי יוחנן דקאמר לעיל לפי שאין כתובים ומהא דמוציאין לפרנסה נשמע דקצובין לחוד מהני ור"י קבלה מר' הא דמוציאין לפרנסה:

בא"ד ומיהו התם דיחויא בעלמא ר"ל אע"ג דקאמר התם דלמא לעולם לא שמיע ליה וכי שמיע ליה קבל וכו' כדאיתא התם האי דלמא לאו מסקנא הוא אלא דיחויא ורבי יוחנן לא קבלה ולא ס"ל הא דמוציאין לפרנסה ובמסקנא דהכא ניחא משום דהא מסיק הכא שאני פרנסה דאית לה קלא ונוכל לומר שפיר דקבלה רבי יוחנן מרבי:

תוספות בד"ה או דלמא כו' פי' בקונטרס כו' ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט דגובה מנכסים בני חורין עכ"ל. ואע"ג דר"י ור"ל נמי קאמרי בפרק גט פשוט דמלוה ע"פ גובה בין מיורשים בין מלקוחות אפ"ה פשיטא להו להתוספות דמדין תורה קאמרי דגובין מלקוחות אבל מדרבנן ודאי דמע"פ אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות וכדתנן להדיא בפרק גט פשוט מיהו לשיטת רש"י ז"ל אפשר לומר דלא תיקשי לרבי חנינא ממתניתין דפרק גט פשוט דר"ח סבר דפלוגתא דתנאי היא כדאשכחן דפליגי תנאי בסוף פרק קמא דערכין במלוה ע"פ אי גובה מיורשין וסובר ר"ח דה"ה לענין לקוחות. ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה הש"ס דסוף פרק גט פשוט מברייתא דהחופר בור עליה דרב כיון דפלוגתא דתנאי היא. מיהו אין אנו אחראין לתרץ קושיא זו דהא בהדיא משמע בספ"ק דערכין דההיא דהחופר בור פלוגתא דרבי יהודה וחכמים היא שם ואפילו הכי מקשה שם הש"ס מברייתא דהחופר בור וכבר הרגיש רש"י ז"ל שם בזה וכתב דלא ניחא לאוקמי סתם ברייתא דהחופר בור בפלוגתא דתנאי מ"מ לרבי חנינא ע"כ מוקי כתנאי דלא תיקשי עליה מתני' דפרק גט פשוט אמנם בלא"ה יש מקום אתי ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תיקשי לר"ח מתניתין דגט פשוט דהא דקתני התם מלוה ע"פ גובה מנכסים ב"ח ולא ממשועבדים היינו משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא והא דקסבר רבי חנינא הכא דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים היינו היכא דלא שייך חשש פרעון כיון שהוא תוך זמנו כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד ומפר"ת דהכא לא איירי כו' אבל שאר מילי הוי כמכר דאמרינן המוכר שדהו בעדים כו' עכ"ל. ואע"ג דהא דהמוכר שדהו בעדים הלכה פסוקה היא אפילו לרב דסובר שיעבודא לאו דאורייתא וכ"ש למאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא ואפ"ה מיבעיא ליה אליבא דר"ח היא גופא אי אמרינן דדוקא הלוואה לית ליה קלא משום דבצינעה יזיף אבל שאר מילי הוי כמכר או דלמא דדוקא מכר אית ליה קלא כפי' הרשב"ם ז"ל שם בפרק המוכר את הבית משום דמוכר מפיק קלא כי היכי דליקפצו זביני אבל שאר מילי בעל פה לית ליה קלא ודמיא להלוואה. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה הש"ס מהא דמוציאין לפרנסה ובעי למיפשט דקצובין לחוד מהני ודחי הש"ס שאני פרנסה דאית ליה קלא אע"ג דלפי סברת הפשטן נמי איירי בהנך דקצובין ואית להו קלא מ"מ דחי הש"ס שפיר לעולם דשאר מילי דקצובין לית להו קלא בעל פה ודמיא להלוואה אלא שאני פרנסה דאית ליה קלא טפי כן נ"ל וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ודו"ק:

גמרא והא פרנסה דמיקץ קייצא מיכתב לא כתיבא וקא מוציאה משמע דבעי למפשט דקצובין אע"פ שאין כתובין גובה ממשעבדי וקשיא לי א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דנהי דמזון הבנות לא קייצי כבר כתבו התוס' בפרק הנושא דהיינו לגבי משועבדים שלקחו מאבי הבנות דבשעת נישואין לא קייצי שאין ידוע כמה בנות יהיו לו אבל לרבי חנינא דקאמר אין מוציאין למזונות ע"כ היינו מלקוחות שקנו מהיורשין דומיא דמוציאין לפרנסה דאיירי בע"כ בכה"ג וא"כ לגבי היורשין שכבר מת האב מזון הבנות נמי קייצי שאין היורשין חייבין לזון הבנות אלא עד דתתבגרין או דתלקחן לגוברין קודם הבגר אבל טפי מזמן הבגר ודאי לא. וכ"ש דקשה טפי לשיטת רש"י ז"ל דלמאי דמספקא אי לר"ח קצובין אע"פ שאין כתובין היינו משום דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דהא מיקרי קייצי כדפרישית אם לא שנאמר דרבי חנינא סבר נמי ה"ט דלעיל דמעיקרא הכי אתקין דמזון האשה והבנות לעולם לא ליגבי ממשעבדי אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו לא כתב כן מדלא מיבעי נמי לר"ח אי כתובין אע"פ שאין קצובין אלמא דפשיטא לתלמודא דר"ח לית ליה הא דמעיקרא הכי אתקין ומש"ה הוצרך לטעמא דאינן קצובין וא"כ מוכח דכתובין לחוד לא מהני ע"ש באריכות. מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו דכל מזונות מיקרי אין קצובין אפילו אם הזמן קצוב אפ"ה שמא יתייקרו וכמו שאכתוב בסמוך שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל אבל רש"י ותוספות ודאי סברי דכל שיש זמן קצוב למזונות לא מיקרי אין קצובין וא"כ ע"כ צ"ל דהא דלרבי חנינא אין מוציאין למזונות ממה ששיעבדו היורשין היינו משום דמעיקרא הכי אתקין ולא חיישו לדקדוקו של הרשב"א ז"ל דדייק מדלא מספקא לן לר"ח אי כתובין לחוד מהני משום דפשטא דמילתא דר' חנינא משמע דלא אתא אלא לאפלוגי אדר"י ור"ל דאמרי לפי שאין כתובין משמע אי הוי כתובין מהני ואתא ר"ח לומר דלא מהני לפי שאין כתובין כן נראה לי ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב בדרך אחר דכיון דבשעת החיוב שנתחייב בשעת הנשואין מתנאי ב"ד לא הוו קצובין כמה בנות יהיה לו ודינו שלא יגבה ממשעבדי ממילא דבסוף נמי לא גבי ממשעבדי דיתמי אף ע"ג דבהאי שעתא הוו קצובין אפ"ה בתר מעיקרא אזלינן דמהאי שעתא לית ליה קלא לענין משעבדי אלא דמלשון התוספות בד"ה אלמא משום דקדים לא משמע כן ודו"ק:

שם מתיב רב הונא בר מנוח כו' והיא ניזונית מנכסים משועבדים ופירש"י אלמא כיון דקייצי חמשה שנים אע"ג דלא כתיבי גבי ממשעבדי כר"ח וקשיא לעולא. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי קושיא דלמא בדכתב לה איירי וכ"ש דקשה למאי דמשני הב"ע בשקנו מידו ופירש"י דסתם קנין לכתיבה עומד ואם כן למאי איצטריך לאוקמי בשקנו מידו ולא מוקי לה בדכתב לה ומש"ה מפרש הרשב"א ז"ל כפי שיטתו שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שקצב חמשה שנים אפ"ה כל מזונות אינן קצובין שמא יתייקרו ואם כן הקושיא דרב הונא בר מנוח היא נמי אליבא דר"ח דהא הכא לא כתיבי ולא קייצי ומש"ה משום דרבי חנינא איצטריך לאוקמי בשקנו מידו. ולענ"ד נראה דשיטת רש"י ז"ל נכונין בטעמן לפי שיטתו דאדעולא מקשה וכיון דעולא משמיה דריש לקיש קאמר לה לעיל בשמעתין ממילא דע"כ האי מתני' דמתו בנותיהן ניזונות א"א לאוקמי בדכתב לה דהא רישא דהאי מתניתין דריש פ' הנושא מוקמינן לה התם אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא וכדרב גידל דנקנין באמירה ומסקינן התם אההיא דרב גידל בסוף הסוגיא דרב אשי קאמר דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ופירש"י ז"ל שם דכיון דלא ניתנו ליכתב אפי' אם נכתב מדעת שניהם נמי אין דין שטר עליו ולא גבי ממשעבדי וכ"כ שם הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"כ מקשה הכא שפיר אדעולא משמיה דר"ל ממתניתין דפרק הנושא דאיירי בשטרי פסיקתא אליבא דר"ל דלא ניתנו ליכתב ואפ"ה גבי ממשעבדי אלמא משום דקייצי דהא כתיבה בשטרי פסיקתא לא מהני ומש"ה איצטריך לאוקמי בשקנו מידו דבכה"ג סתם קנין לכתיבה עומד אפילו בשטרי פסיקתא וניתנו ליכתב ומש"ה גבי ממשעבדי וכדמסקינן נמי התם בפרק הנושא אמימרא דרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ומייתי כל השקלא וטריא במתניתין דמייתו הכא ומסיק נמי כמו בשמעתין וזה נ"ל ברור כשמש ועוד נראה לי דנהי דמשמע התם בריש פ' הנושא דדוקא לריש לקיש מוקמינן מתני' בשטרי פסיקתא אבל לר' יוחנן משמע שם דלא איירי בשטרי פסיקתא אלא שחייב עצמו בשטר דמייתי הש"ס סיעתא לרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב מ"מ נראה דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דלא מסיק הש"ס אדעתיה הא דרב גידל בשטרי פסיקתא אבל לבתר דמייתי הש"ס הא דרב גידל ומוקי לה אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא ממילא דלר' יוחנן נמי מיתוקמא מתניתין בשטרי פסיקתא דהכי משמע לישנא דמתניתין דקתני הנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים ולא קתני סתמא המחייב לזון את בת אשתו חמש שנים אלמא דדוקא בנושא את האשה איירי שפסק עמה בשעת קידושין איירי דהיינו שטרי פסיקתא ולאשמעינן דנקנה באמירה ומה שהכריחני לזה היינו מדמקשה הש"ס שם ע"ב בפשיטות אהא דקאמר רב אשי שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ממתניתין דבנותיהן ניזונות מבנ"ח והיא ניזונית ממשועבדים אלמא דניתנו ליכתב ואי ס"ד דההיא לאו בשטרי פסיקתא איירי אין שם מקום לכל השקלא וטריא ודוחק לומר דמקשה מאוקימתא דריש לקיש ארב אשי אע"כ כדפרישית ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו שהבאתי לעיל דכל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל אפילו מבני חורין וסברי נמי דמזונות מיקרי דבר שאינו קצוב אפי' שיש קצבה לזמן וכתב שם הרמב"ם ז"ל להדיא דמה שאמרו חכמים במחייב לזון בת אשתו דחייב היינו דוקא בשטרי פסיקתא ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ אליבא דכ"ע איירי מתניתין דפרק הנושא בשטרי פסיקתא ונתיישבו שפיר סוגיא דהכא ודפרק הנושא לפי מאי דמסקינן שם דשטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומש"ה מוקמינן דוקא בשקנו מידו דאל"כ אפילו אם נכתב אין דין שטר עליו והיינו כשיטת רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' הנושא ובזה סרה ושקטה מעל הרמב"ם ז"ל תלונת והשגת הראב"ד בפי"א מהל' מכירה שכתב הראב"ד ז"ל דבריש פרק הנושא משמע דלר' יוחנן לא איירי מתני' בשטרי פסיקתא ולמאי דפרישית נהי דבתחילת הסוגיא משמע הכי מ"מ בסוף הסוגיא דשקלינן וטרינן אמילתא דרב אשי דאמר שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומייתינן ממתניתין דהנושא אלמא דפשיטא לתלמודא דאליבא דכ"ע איירי מתני' בשטרי פסיקתא ומזה סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל ואף דלמאי דפרישית דבלא"ה לישנא דמתניתין גופא מוכח דאיירי בשטרי פסיקתא וא"כ סייעתא ליכא לשיטת הרמב"ם ז"ל מ"מ תיובתא מיהא ליכא ועוד דנוכל לומר דהמקשה שם בתחלת הסוגיא נמי הוי ידע שפיר דמתניתין איירי בשטרי פסיקתא אלא דלא הוי ידע הא דרב גידל דנקנין באמירה ומש"ה הוי בעי לאתויי ראיה לר"י דחייב אני לך מנה בשטר חייב אבל לבתר דמייתי לדרב גידל כל אנפי שוין דמתניתין אתי לאשמעינן הא דרב גידל וכדפרישית ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק י"ב על ל' הריטב"א ז"ל שכתב במחייב עצמו לזון את חבירו וכתב לו שטר על זה גבי ממשעבדי והקשה עליו הש"ך מסוגיא דשמעתין דמוקמינן דוקא בשקנו מידו משמע בשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דבשמעתין דאיירי משטרי פסיקתא דלא ניתנו ליכתב כמסקנא דפרק הנושא מש"ה לא מהני שטר אבל במחייב לזון את חבירו דניתן ליכתב יפה כתב הריטב"א דמהני שטר ואין צורך לכל מה שהאריך הש"ך שם בשיטת הריטב"א וכן מה שכתב שם הש"ך בלשון הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מה' אישות במחייב לזון את בת אשתו שאם קנו מידו או שכתב עליו שטר גובה ממשעבדי וכתב הש"ך שמ"ש או שכתב שטר עליו הוא טעות סופר כדמוכח מל' הרמב"ם ז"ל בעצמו שם תוך כדי דיבור ואם פסק בשעת הקידושין ולא היה שם קנין אינו גובה אלא מבני חורין משמע דשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דכשפסק בשעת הקידושין היינו דרב גידל ממש דנקנה באמירה ומסקינן בדרב גידל דלא ניתן ליכתב א"כ ודאי לא מהני שטר כמ"ש בשם רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל אבל מה שכתב הרמב"ם ז"ל קודם זה דשטר מהני היינו כשפסק שלא בשעת הקידושין כמו שכתב שם הכסף משנה וא"כ כה"ג ודאי אינו נקנה באמירה וניתן ליכתב ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דמהני שטר כל זה נ"ל ברור ופשוט ודלא כהש"ך והרבה יש להאריך ואין כאן מקומו ודוק היטב:

תוספות בד"ה בשקנו מידו פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ כו' הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל עכ"ל. ולא ידעתי מהיכן הכריחו כן דנהי דאמר לעיל בגמרא דמעיקרא הכי אתקון היינו דנהי דבעלמא כל תנאי ב"ד אע"ג דלא כתיבי כמאן דכתיבי דמי דאית ליה קלא מ"מ הכא מעיקרא דתקנתא הכי אתקון דלא ליהוי כמאן דכתיבי אבל אם כתב שטר מנא לן דלא מהני אלא דלמאי דפרישית בסמוך ודאי קושטא דמילתא דלפירוש רש"י לא מהני שטר כיון דמעיקרא הכי אתקון דלא ליגבי ממשעבדי ממילא לא ניתן ליכתב ומש"ה אפילו אם כתבו אין דין שטר עליו כדאשכחן במסקנא דפר' הנושא בשטרי פסיקתא אלא דאפ"ה משני שפיר דבשקנו מידו ודאי ניתן ליכתב כדמסקינן נמי בשטרי פסיקתא דמהני קנין. מיהו התוספות לשיטתיהו שכתבו בפר' הנושא דהא דאמר רב אשי לא ניתן ליכתב היינו מסתמא אבל כשנכתב מדעת שניהם ודאי מהני וא"כ לפי מאי דמשמע להו דבמזונות בנותיו לא מהני כתיבה לאו משום דלא ניתן ליכתב הוא והא דפשיטא להו דלא מהני כתיבה היינו כיון דמשום תיקון העולם הוא א"כ אם נאמר דמהני כתיבה לא הועילו כלום בתקנתן דכולהו אתו למיכתב אבל בשקנו מידו לא שייך לומר כן דקנין לא שכיח ונ"ל שלזה כוונו במה שכתב דקנין אלים טפי מכתיבה דאל"כ לא ידעתי אמאי אלים טפי קנין מכתיבה דודאי לענין משועבדים טפי אלים שטר מקנין דבשטר משנה מפורשת הוא דגובה ממשועבדים גבי מלוה בסוף פרק גט פשוט ובקנין הוא מחלוקת הפוסקים דלהרמב"ם כל קנין שלא נכתב אינו גובה ממשועבדים. ובזה נתיישב ג"כ לכל הפירושים הא דמקשה הש"ס מיגרע גרע ומאי קושיא ודאי גרע משום תיקון העולם אלא ע"כ דבקנין לא שייך תיקון העולם דלא שכיח ומתוך מה שכתבתי כאן דסוגיא דשמעתין אסוגיא דפרק הנושא סמיך נתיישב לי ג"כ מה שהקשיתי לעיל מאי מקשינן הכא לעולא דילמא איהו נמי אית ליה דקצובין אע"פ שאינן כתובין מהני והיינו לשיטת התוספות לעיל בד"ה או דילמא דמדמי ליה למוכר שדהו בעדים ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דמסקינן התם אדרב גידל דלא ניתן ליכתב בשטרי פסיקתא דהיינו כמה אתה נותן לבנך ומשמע שם דלכל הפירושים כשלא נכתב אינו גובה ממשועבדים אע"ג דקצובין נינהו ואית להו קלא דלא דמי למלוה דבצינעא יזיף אע"כ דאפ"ה לא דמי למוכר שדהו בעדים וכיון דסוגיא דהתם אדרבי יוחנן ור"ל קאי משמע דקצובין ואינן כתובין לא גבי ממשעבדי אלא דעדיין קשה לשיטת הראב"ד ז"ל בפ"ו מהלכות זכייה שכתב דהא דלא ניתן ליכתב היינו שאין צריך כתיבה כיון דנקנין באמירה ולעולא גבי ממשעבדי א"כ מאי מקשה הכא ממתניתין דהנושא אדעולא אליבא דר"ל דהא לדידיה מתני' נמי איירי בשטרי פסיקתא ומשום הכי גבי משעבדי ויש ליישב ואין להאריך:

בד"ה אימור צררי אתפסה כו' וצ"ע דלענין משעבדי חיישינן טפי במזונות לצררי מבכתובה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דבמזונות אשתו נמי חיישינן לצררי וכן משמע מדבריהם לעיל בד"ה כתובין הן שהקשו אמאי לא משני הכא משום צררי אף ע"ג שכתבו בד"ה לפי שאין כתובין דעיקר הקושיא ממזונות אשתו אע"כ דבמזונות אשתו נמי שייך טעמא דצררי אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דבמזונות אשתו לא שייך לומר דאתפסה צררי כיון שאם רצו היורשים לסלק לה כתובתה יפטרו ממזונות. ולפ"ז קשיא לי על מה שכתב רמ"א באה"ע סימן צ"ד דבמזונות אשתו אם קנו מידו גובה ממשעבדי והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל דלא חיישינן לצררי ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית ע"כ התוספות חולקין כיון דלדידהו שייך התפסת צררי נמי במזונות אשתו א"כ אפילו קנו מידו לא מהני כדמשמע בשמעתין וצ"ע:

בד"ה אלמא משום דקדים כו' ונראה דלעולא פריך דוקא כו' עכ"ל ויש לדקדק דאכתי הא דאמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון ואתי לפרש דתיקון העולם איירי בהכי ומאי תיקון העולם דקאמר ותיפוק ליה דהמקח קודם לשבח ויש ליישב דכיון שהקול יוצא בשעת כתיבת השטר א"כ הו"ל ללקוחות ליזהר אף כנגד השבח שיעלה אחד כך דמשעת הכתיבה אישתעבד ניכסי כדאיתא בש"ע ח"מ סי' ס"א סעיף ז' ראובן שכתב שטר באחד בניסן שכל מה שיודה אחר זמן השטר שנתחייב לשמעון עד אלף זהובים ואח"כ הוציא שמעון שטר שזמנו בכ"ז בניסן אפ"ה גובה ממשעבדי מזמן הראשון שהוא א' בניסן שמאז יצא הקול ואם כן ה"ה לענין שבח נמי אף שקדם מקחו של ראשון לשבחו של שני אפ"ה מדינא היה ראוי לגבות השבח מהלוקח אי לאו תיקון העולם כן נ"ל ודו"ק:

גמרא שני שוורין קשורין כו' והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע ופירש"י דהו"ל טענת ברי. ויש לדקדק מאי טענת ברי היא זו דהא קי"ל הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה וא"כ מצי למיטען החזרתי לך שלא מדעתך כגון לגינה וחצר המשתמרת ואפילו את"ל דאיירי שהמוצא טוען שהחזיר לידו ממש אפ"ה להימן במיגו שהחזיר שלא מדעתו ואפשר דלא חשיב מיגו בכה"ג כיון דלא שכיח להחזיר שלא מדעת או דאיירי בענין שאין לבעל אבידה גינה וחצר המשתמרת דבכה"ג צריך להחזיר לידו ממש וכ"כ דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה ונראה שהיא שיטת רש"י ז"ל כמו שאבאר בסמוך:

רש"י ד"ה ונטלה וכו' בשעת בגרות זה צ"ע מאד: