מסכת גיטין דף מ״ט עמוד א׳

הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ולרבי ישמעאל נמי אין שמין אכילת ערוגה אלא לפי מה שהיתה אם שמינה שמינה אם כחושה כחושה ולאחר שנישומה בבית דין ואמר אין לי מעות לפורעו יטול קרקע בדמי מעות נזקו ובא להגבותו מזיבורית שלו והיא טובה כעידית של ניזק והלה אומר מעידית שלך הגביני לפי דמי נזקי שכן אמרה תורה מיטב שדהו וגו':

רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ומיטב שאמרה תורה שאם בא להגבותו קרקע גרוע מעידיתו של ניזק ויש לו להגבותו ערוגה במיטב של ניזק על כרחו יגבהו ממיטב אבל טובה מעידיתו של ניזק אין לנו לכוף את המזיק לפרוע ואפילו יש לו:

בדמזיק שיימינן ממיטב שדותיו אמרה תורה שיגבנו:

נאמרה שדה למעלה לענין נזק ובער בשדה אחר:

ונאמרה שדה למטה לענין תשלומין מיטב שדהו וגו':

ורבי עקיבא שדהו ישלם כתיב במשלם הכתוב מדבר דהיינו מזיק והכי קאמר ר"ע לא בא הכתוב להקל על המזיק להפטר בזיבורית שלו אם היא כעידית של ניזק אלא להגבות לניזקין מן העידית של מזיק:

ורבי ישמעאל אמר לך:

אהני גזירה שוה דשדה שדה דבניזק שיימינן:

כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ואיפכא לא מצי למימר דכ"ע מודו דאינו נותן אלא מעידית שיש לו ואינו חייב לקנות כדאמרינן בפ"ק דבבא קמא (דף ז:) אין לו אלא זיבורית כולן גובין מן הזיבורית ומיהו אי בשל עולם הן שמין לר"ע הוה מצי למימר כגון דאית ליה למזיק עידית בינונית וזיבורית וזיבורית דידיה כעידית דעלמא ועידית דידיה כעידית דניזק ואפילו למאן דאמר בשלו הן שמין הוה מצי למימר דאיכא בינייהו כגון דעידית דמזיק כזיבורית דניזק דלמ"ד או כסף או מיטב משלם כסף לר' ישמעאל ולר"ע משלם מיטב שלו:

שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש תימה אמאי לא מוקי לה בשן ורגל שהזיק את ההקדש דהתם לא כתיב רעהו ומקרן ליכא למילף שכן אינה מועדת מתחילתה וגזירה שוה דתחת נתינה ישלם כסף לא נתקבלה אלא לענין מיטב דוקא ולא לענין תשלומין דאי לכל מילי א"כ נפטרו כולהו ברשות הרבים וכלים ושור פסולי המוקדשים וטמון וי"ל כיון דכתיב רעהו תו ליכא למילף מיטב בשן ורגל שהזיק את ההקדש מק"ו דהדיוט דאיכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו לענין קרן וכה"ג פריך בסמוך שכן יפה כחו בניזקין וכי קאמר אלא באומר הרי עלי מנה וכו' לא בעי לאוקמא בשן ורגל משום דמנזקין אנזקין אסיק אדעתיה שפיר דאיכא למיפרך שכן יפה כחו אבל מנזקין אמלוה לא הוה סלקא דעתיה למיפרך דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא לא פרכינן מה להדיוט שכן יפה כחו לענין ריבית ואונאה אנזקין ועוד יש לומר דכולהו נזקין פטורין בהקדש כדמוכח בירושלמי בריש פרקא דאמר במה אנן קיימין אי בהכשר נזקין הא תנינא שור רעהו ולא שור של הקדש ואי בנזקי גופו הא תני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא באומר הרי עלי מנה כו' משמע דלא משכח נזקין להקדש לא בשן ורגל ולא באדם המזיק ובפ"ק דבבא קמא (דף ט:) נמי תנן נכסים שאין בהן מעילה ואכולהו ד' אבות קאי ואפילו אנזקי אדם למ"ד מבעה זה אדם והא דמשמע בפרק השואל (ב"מ דף צט:) דאדם המזיק את ההקדש חייב לשלם קרן היינו מדרבנן וא"ת והא הקדש יליף מתרומה דכתיב בה (ויקרא כב) כי יאכל פרט למזיק והתם בתרומה חייב לשלם קרן דמזיק ממון כהן הוא וי"ל דאע"ג דבתרומה חייב לשלם מ"מ לא מהאי קרא מפיק אלא מקרא אחרינא דהוי כגוזל חבירו ומזיקו והשתא כולהו נזקין דפטירי בו בהקדש ילפינן מאדם דיותר ראוי לחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י כריית בור או שולח בעירו וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא למה לי וי"ל דאי לאו דאשכחן בחד דוכתא דפטר רחמנא להדיוט בהקדש לגמרי לא הוה דרשינן כי יאכל פרט למזיק אלא לפטור מחומש לחודיה:

ורבי עקיבא סבר לה כר"ש בן מנסיא ואם תאמר בפ"ק דבבא קמא (דף ה.) דפרכינן וליתני תרי גווני שור ומשני הא תבריה ר"ע לגזיזיה אכתי תיקשי לו דליתני שור דאזיק הדיוט ושור דאזיק הקדש דדינייהו חלוקין אליביה וי"ל דבהקדש לא קמיירי וא"ת אכתי איכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ובור תאמר בהקדש שהורע כחו באדם המזיק דכי יאכל פרט למזיק ובור דכתיב (שמות כ״א:ל״ד) והמת יהיה לו שהמת שלו וי"ל דאיכא למיעבד ק"ו הכי מה קרן הדיוט דקיל דתם אינו משלם אלא ח"נ גובה במועד מן העידית קרן הקדש דחמיר לא כ"ש:

ועוד מאי ק"ו להקדש פי' בקונטרס הואיל ומן העידית דקאמר ר"ע אניזק קאי ולאקולי אתא דיהיב ליה מזיק מזיבורית אם כן מאי ק"ו להקדש גריעותא הוא וקשה דמ"מ איצטריך ק"ו דמשלם ממיטב דניזק ולא מזיבורית דניזק ונראה דה"פ מאי קל וחומר להקדש דלענין לחיובי מזיק בהקדש לא קאמר דהא מרעהו נפקא כדדריש ר"ש בן מנסיא אלא לענין מיטב קאמר ולא הוה ליה לר"ע לאהדורי לרבי ישמעאל ק"ו כיון שר' ישמעאל עצמו היה מודה בכך אי לאו משום דפטר ליה לגמרי וה"ר שלמה מרודוש תירץ דה"פ מאי ק"ו להקדש דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק מי ידעינן עידית דהקדש שמא יש להקדש עידית בסוף העולם טובה שאין כמוה ועל כרחיך בדמזיק שיימינן דלא שייך כלל למישם בדניזק:

אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש. והוא הדין לנזקי שן ורגל כמו שפירש רש"י ז"ל בבבא קמא. ואי אפשר לפרש דבנזקי שן ורגל הושוו כולן לנזקין, דאם כן לוקמה הכא בנזקי שן ורגל. ועוד מדאמרינן בסמוך מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין ואם הוה ליה לפרש שכן יפה כחו בנזקי קרן ושכן הורע כחו בנזקי קרן, ועוד דכי אמרינן בעלמא מה לנזקי קרן שכן אין בנזקי שן ורגל ומה לנזקי שן ורגל שכן אין בנזקי קרן, לא אמרינן בשום מקום מה לנזקי שן ורגל שכן בהקדש תאמר בקרן שאינו בהקדש ותני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה, אלא ודאי אפילו שן ורגל בהקדש לא משלמי. ואומר בתוספות דפטורא דכולהו נזקין נפקא לן מדכתיב גבי תרומה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ודרשינן פרט למזיק וילפינן קדש קדש מתרומה כדילפינן לה לגבי שאר מילי ואפילו הוא עצמו שהזיק את ההקדש ולא נהנה פטור מהאי טעמא וכדאמרינן במעילה פרק הנהנה [נג, א] אקשה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור ומידי דבר אכילה לאו דוקא וכן פירש רש"י ז"ל שם. ואם תאמר והא בתרומה קרן מיהא משלם ולא פטרה תורה את המזיק אלא חומש אם כן אף בהקדש נאמר כן, יש לומר דגבי תרומה כי משלם קרן היינו משום דהוה לה ממון כהן וחייביה לאו [בנדפס: משום] מכי יאכל קדש נפקא אלא מגוזל דעלמא נפקא אבל הקדש מכי יאכל פרט למזיק גמרינן לפטורא לגמרי. ובתוספות תירצו דכיון דגלי לן רחמנא פטורא לכל מזיק בהקדש מכי יאכל פרט למזיק לגמרי פטרינן ליה כדגלי לן בנזקי קרן דפטר ליה לגמרי ומיהו אדם המזיק את ההקדש משלם את הקרן מדבריהם והיינו דאמרינן במציעא פרק השולא [=צט, ב] גמרא זה אומר שאולה מתה, אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה ומזדבני מהדדי בחמשין נכי חדא וחדא מזדבני בחמשין כי משלם חמשין נכי חדא משלם ולהקדש משלם חמשין וחומשיהון מה שאין כן במזיק דלא משלם חומש דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק [בנדפס: ובפירקא קמא כתבתי יותר מזה בסייעתא דשמיא]. והא דלא מוקי לה הכא במועל בהקדש שמשלם ממיטב כתבו בתוספות משום דההוא נפקא לן בהדיא מקרא ולא ילפינן בקל וחומר דנזק הדיוט דכתיב בתרומה ואשר חטא מן הקדש ישלם ומיתי לה בגזירה שוה דישלם דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, כדחזינן בריש בבא קמא [ה א] אתיא תחת נתינה ישלם כסף וילפינן קדש קדש מתרומה.

לא יהא אלא בעל חוב ותנן בעל חוב בבינונית לרבותא קאמר הכא בבינונית דהא מתניתין לא דאורייתא אי מדאורייתא בזיבורית היא, אלא הכי קאמר ובעל חוב אפילו מדרבנן אינה אלא בבינונית אי נמי כיון דתנן במתניתין מפני תקון העולם שמעינן מינה דמדאורייתא בזיבורית וכאילו אמר הכא ותנן בעל חוב בבינונית מפני תקון העולם ומדאורייתא בזיבורית. כך נראה לי.

ורבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא ואם תאמר אם כן מאי קל וחומר דהא בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא לז, ב) מפרש טעמיה דרבי שמעון בן מנסיא משום דסבירא ליה דהכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב גבי תם רעהו דרעהו הוא דתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם הא דהקדש בין תם בין מועד משלמין נזק שלם וכיון שכן הוה לה במיטב כדין שאר נזיקין. תירצו בתוספות דהיינו טעמא משום דגבי מיטב כתיב ובער בשדה אחר דמשמע בשדה אחר כמוהו מה הוא הדיוט אף אחר הדיוט, וכי האי גונא דריש בפרק קמא דזבחים [ז, ב] גמרא חוץ מן החטאת אמר רבא חטאת שנשחטה על מי שמחויב חטאת פסולה על מי שמחויב עולה כשרה דכתיב וכפר עליו ולא חברו וחברו דומיא דידיה מי שמחויב כפרה כמוהו, וכן נמי בחולין פרק שני [לא, ב] גמרא נפלה סכין מידו שחט פרה ונשחטה בהמה עמה לרבי נתן פרה פסולה וכו' ופריך פשיטא נשחטה בהמה אחרת עמה ורבי נתן איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא ושחט אותה ולא אתה ואת חברתה והיכי דמי כגון ששחט שתי פרות כאחת, אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן. אלמא הוה משמע קצת דחברתה דומיא דידה הכא נמי בשדה אחר הוה משמע קצת מיעוטא אחר דומיא דידיה למעוטי הקדש. לפיכך איצטריך קל וחומר. ומיהו בקל וחומר מרבינן ליה משום דאחר לאו מיעוט גמור הוא אלא קצת הוה ושמע הכי כההיא [בכת"י: בההיא] דפרה דבפרק שני דחולין.

אם כן מאי לא בא הכתוב כלומר דמשמע דרבי ישמעאל ורבי עקיבא במשמעותיה דקרא פליגי ולומר דהאי קרא דממעט מיניה רבי ישמעאל את ההקדש לא בא אלא לגבות לנזקין מן העידית. ואנן הא אמרינן דתרווייהו שוו בשמעתיה דקרא ולתרווייהו ממיטב דניזק קאמר.

ועוד מאי קל וחומר להקדש פירש רש"י ז"ל הואיל ומן העידית דקאמר רבי עקיבא אניזק קאי ולאקולי עליה אתא מאי קל וחומר להקדש. וקשיא לי דילמא קל וחומר שחייב לשלם להקדש אם הזיקו קאמר. ויש מתרצים דלאו קושיא היא דאי רעהו דוקא ולא של הקדש קל וחומר מאי אהני הא פטריה רחמנא ואי לא דריש ליה אלא לומר בין תם ובין מועד משלם נזק שלם כרבי שמעון בן מנסיא קל וחומר מאי עבידתיה נפקא ליה מדנפקא ליה לרבי שמעון בן מנסיא דהכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו לגבי תם כדאיתא בבבא קמא ריש פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא לז, ב). ולאו מילתא היא, דדילמא רבי עקיבא לדבריו דרבי ישמעאל קאמר איך אתה פוטר לגמרי נזקין בשל הקדש ואפילו לכשתמצא לומר רעהו דוקא מקל חומר לחייב כהדיוט דהשתא דהדיוט כי נגח דהדיוט חייב דהדיוט נגח דהקדש לא כל שכן וכדאמרינן התם בריש פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא לז, ב) ורבי שמעון בן מנסיא מאי קסבר אי רעהו דוקא אילו הדיוט נמי אי נגח דהקדש ליפטר ואי רעהו לא דוקא וכו', וכי תימא לאו רעהו דוקא מיהו דהדיוט כי נגד דהקדש היינו טעמא דמיחייב משום דמייתי בקל וחומר דהדיוט כי נגח דהדיוט ליחייב וכו'. ואפשר לפרש ועוד מאי קל וחומר דכיון דרבי ישמעאל לא אמרה בפירוש לא הוה ליה רבי עקיבא למסתם ולאיתויי חיובא דהקדש בהאי לישנא, אלא הוה ליה למימר בפירוש רבי עקיבא אומר אף להקדש משלם מקל וחומר. ובפירושי הרמב"ן נ"ר כתוב דקא סלקא דעתך דבפלוגתא דרבי שמען בן מנסיא ורבנן קא מיפלגי רבי ישמעאל סבר מיטב שדהו של ניזק ובהקדש פטור, ואמר לו רבי עקיבא הקדש בעידית דמזיק משלם ולגבות לנזקין דהקדש מן העידית של מזיק קאמר ולפום הכי אקשינן מאי לא בא הכתוב דמשמע דאקרא דרבי ישמעאל קאי. ועוד מאי קל וחומר להקדש, אינה אלא קולא שאתה מיקל עליו לעשות כשל הדיוט והכתוב מחמיר עליו יותר משל הדיוט כדאמרן, ועוד אי משום קל וחומר שניהן שוין. ועוד דהא אנן בהקדש קיימינן ומאי קל וחומר להקדש. עד כאן.

מי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית ואין לו לפרוע אלא מן הקרקע דינו כבעל חוב ונפרע בבינונית ואין מחזירין אותו לדין תורה אם בעידית אם בזבורית מר כדאית ליה ומר כדאית ליה אלא הרי הוא כשאר בעל חוב ולענין נגיחה שור שלנו שנגח שור של הקדש או שור של הקדש שנגח שור שלנו פטורים לגמרי רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש אבל שור שלנו שאכל ערוגה של הקדש יש אומרין שחייב ויש פוטרין אף בזו וכבר כתבנו ענין זה בראשון של קמא:

תוס' בד"ה כגון שהיתה עידית כו' ואיפכא לא מצי למימר כו' עכ"ל ואפילו לפרש"י דפריך לקמן אי לא הוה ר"ע מחמיר מאי ק"ו להקדש היא גופה קשיא דאי מצי למימר איפכא לא הוה ר"ע מחמיר טפי מר"י ומאי ק"ו להקדש דקאמר והא נמי הוה תקשי (ג) לן דמוקי מתני' דהכא כר"י ומפני תיקון עולם שיימינן בדמזיק הא לא היה חומרא אי הוה מצי למימר איפכא ומאי תיקון עולם הוא ודו"ק:

בד"ה שור רעהו כו' דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא כו' שכך יפה כחו לענין ריבית כו' עכ"ל ראייתם אינה מבוררת לן כפי מה שכתבו התוספות לקמן לר"ש בן מנסיא דאיכא למפרך נמי מנזקין אנזקין דהיינו מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ובור כו' אלא דלר"ש בן מנסיא צ"ל דיליף קרן מקרן כמו שכתבו התוספות לקמן וליכא למיפרך מידי אבל הכא דלא נחית למילף קרן מקרן אימא דמנזקין אמלוה נמי פרכינן ובתוספות דפרק קמא דב"ק דברים אלו ליתנהו ודו"ק:

בא"ד כולהו ניזקין דפטירי בו בהקדש ילפינן מאדם כו' ממזיק ע"י כריית בור או כו' עכ"ל [דבריהם] מגומגמים דמשמע דכריית בור לפטור בהקדש אתיא מאדם וזה אינו דבהדיא דרשינן בבור לפטור בו הקדש מדכתיב והמת יהיה לו (ד) כמ"ש התוס' לקמן ונכונים בזה דברי התוספות דפרק קמא דבבא קמא שלא הזכירו בזה בדבריהם שם כריית בור וז"ל דיותר ראוי לחייב אדם המזיק ממזיק ע"י שילוח בעירו עכ"ל ע"ש ויש ליישב דבריהם דע"כ לפי האמת איצטריך קרא והמת יהיה לו גבי בור ולא אתי ליה הקדש מאדם כדיליף שן ורגל היינו משום פסולי המוקדשין דלא אתי מאדם אלא לפטור הקדש והשתא אי לא הוה אתי בור בהקדש מאדם לא הוה מוקמינן לוהמת יהיה לו לפסולי המוקדשין אלא להקדש גמור אבר השסא דאתי הקדש מאדם לא איצטריך אלא לפסולי מוקדשין וק"ל:

בד"ה ועוד מאי קל וחומר כו' מאי ק"ו להקדש דלענין לחיובי מזיק כו' מרעהו נפקא כו' עכ"ל קצת קשה ומאי קושיא ואימא אי לאו ק"ו הוה דרשינן מרעהו לפטור הקדש כת"ק דר"ש בן מנסיא אבל השתא דאיכא ק"ו להקדש לחיובי אית לן למימר ע"כ דרעהו אתי לחיובי בהקדש נזק שלם אפילו בתם כר"ש בן מנסיא ויש ליישב (ה) ודו"ק:

בא"ד מאי ק"ו להקדש דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק מי ידעינן עידית דהקדש כו' עכ"ל יש לדקדק לכאורה בזה דהא לא מספקא לן למימר דאתי ק"ו למישם בדניזק להחמיר ולא להקל בדמזיק כמ"ש התוס' לעיל דאיפכא לא מצי למימר דכ"ע מודו דאינו נותן לו אלא מעידית שיש לו ואינו חייב לקנות והכי הל"ל מאי ק"ו להקדש דשיימינן בעידית דניזק ולא בזיבורית דניזק מי ידעינן עידית וזיבורית דהקדש כו' ונ"ל הא דקאמר ולא בדמזיק לאו [דוקא] קאמר אלא כיון דר"ע איירי בעידית דניזק ולא בדמזיק וכר"י ואתי ק"ו לאפוקי מזיבורית דניזק מי ידעינן כו' וק"ל:

ד"ה וכתובת אשה וכו' עד משום חינא לישנא בעלמא נקטי התוס' ור"ל כדי שיהיו אנשים נושאים חן בעיני הנשים ע"ד שפרש"י לקמן בדף מ"ט ע"ב אבל התוס' מפרשים לקמן האי חינא דאיתא שם בגמרא איפכא מפרש"י ע"ש:

ד"ה אין נפרעים מנכסים משועבדים וכו' אע"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא וכו' פי' הא דקמ"ל דגם לאחר שמת הלוה נשאר שיעבוד של החוב על נכסי הלוה וגובה המלוה חובו מהיתומים של הלוה שירשו נכסיו זה אינו מן התורה דמן התורה לא גובה כלום מהיתומים:

ד"ה אין נפרעין מנכסי יתומים וכו' עד איכא למימר דסברי שעבודא לאו דאורייתא וכו'. ר"ל והא דנזקין דינן כעידית מן התורה היינו כשבאין לגבות מהמזיק עצמו מחייו אבל לאחר שמת לא גבי מיתמי ולא נשאר השעבוד על נכסיו מן התורה אלא מדרבנן ולכך אין גובין אלא מן הזיבורית אפילו נזקין:

ע"א ד"ה כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ואיפכא לא מצי למימר וכו'. פי' כגון שהיתה עידית דמזיק כזיבורית דניזק דלר"י חייב לקנות קרקעות וליתן לו נכסים שיהיו כעידית דניזק ולרבי עקיבא נותן לו המזיק עידית שלו:

ד"ה שור רעהו אמר רחמנא וכו' עד וגזירה שוה דתחת נתינה ישלם כסף לא נתקבלה אלא לענין וכו'. בב"ק פ"א דף ה' איתא התם דכל הנזקין ילפי מהדדי בג"ש דתחת נתינה וכו' לענין שבכולן חייב המזיק לשלם מעידית שבנכסיו וקאמרי התוס' דדוקא לענין זה נתקבלה ולא לענין שנאמר שכל מה שפטור לשלם בזה יפטור גם בזה וזה ר"ל במה שאמר ולא לענין תשלומין:

בסה"ד וי"ל דאי לאו דאשכחן בחד דוכתא דפטר רחמנא בהקדש וכו' דבור זה כתוב ג"כ בתוס' ב"ק דף ז' ושמעתי בשם תשובת בן לב כי לא ראיתי אותה שהקשה על דברי התוס' דאכתי קשיא רעהו למה לי דאי לגלויי אכי יאכל פרט למזיק שיהא פטור לגמרי הרי כבר כתיב בבור והמת יהיה לו דמיניה ילפינן דפטר ביה שור פסולי המוקדשים בפ' הפרה דף נ"ג וכן בכמה מקומות בב"ק ע"ש וכ"ש הקדש כמו שכתבו התוס' בעצמם שם בפ"ק דף הנזכר וכזה סגי לגלויי דכי יאכל פרט למזיק ר"ל פטור לגמרי אף מקרן ותו לא אצטריך רעהו כל זה תורף הקושיא אבל בעיני אין זה קושיא כלל דאי לא כתב רחמנא רעהו והוה ילפינן כל הנזקין מכי יאכל פרט למזיק ומבור דפטר ביה שור פסולי המוקדשים דגלי אכי יאכל דפטור לגמרי א"כ הוי פטרינן בכל הניזקין אפי' שור פסולי המוקדשים וכ"ש הקדש אבל השתא דכתיב רעהו לגלויי אכי יאכל לא פטרינן בכל שאר הניזקין אלא הקדש אבל שור פסולי המוקדשים חייב בכל הניזקין חוץ מבור דרעהו קרינן ביה כדמשמע בסוגיא דפ"ק דב"ק שם דף הנ"ל ובפרש"י ותוס' שם בהדיא וזה נ"ל ברור ופשוט ובאולי שכוונתי לדעתו. ד"ה ור"ע סבר לה בר"ש בן מנסיא וכו' עד וא"ת ואכתי איכא למפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ובור וכו'. משמע דס"ל לתוס' דאפילו לר"ש כן מנסייא דלא דריש רעהו פרט לשור של הקדש לפטור ואפ"ה דריש כי יאכל פרט לאדם המזיק דפטור לגמרי אפי' מקרן ולעיל כתבו התוס' דאי לא אשכחן בחד דוכתא דפטור וכו' לא הוי דרשינן כי יאכל פרט למזיק אלא לפטור מחומש וצ"ל דר"ש בן מנסיא לא ס"ל סברא זו אלא ס"ל דבלא שום גילוי דרשינן כי יאכל פרט למזיק לפטור לגמרי ומ"ש התוס' לעיל היא סברת רבנן דפליגי עליה:

גמרא שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש הא דלא מוקי לר"ע כרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא וקרינן ביה רעהו ומחייב בניזקין כדאיתא להדיא בפ"ק דב"ק דף י"ב משום דכיון דהתשלומין לבעלים לא שייך ק"ו להקדש ולא שייך ק"ו אלא כשהתשלומין להקדש ושם ביארתי כל הסוגייא ושיטת התוספות ככל הצורך עיין שם והפוכי מטרתא למ"ל וכאן אפרש רק מה שנתחדש לי מהסוגיא שלפנינו:

תוספות בד"ה שור רעהו כו' דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא לא פרכינן שכן יפה כחו לענין ריבית ואונאה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שאין דבריהם מבוררין אצלו דמאי קשיא להו טפי לר"ש בן מנסיא מריבית ואונאה ותיפוק ליה דאיכא למיפרך מה להדיוט שיפה כחו לענין נזקי אדם ובור כדמקשו בדיבור הסמוך אע"כ דסמכו על מה שתירצו שם דקרן מקרן יליף ק"ו ואם כן מה"ט כ"ש דלא שייך למיפרך מריבית ואונאה זהו מה שנ"ל מכוונת מהרש"א ז"ל. אמנם לענ"ד דברי התוספות מבוררים כשמלה לפי שכל דבריהם בדיבור הסמוך היינו דוקא לתירוץ השני שכתבו כאן ועי"ל דכולהו נזקין פטירי בהקדש משא"כ לפי סברתם עכשיו דכולהו נזקין חייבים בהקדש לבר מקרן ואפ"ה משמע ליה להמקשן דאף בשן ורגל דחייב בהקדש לא משלמי ממיטב משום פירכא דהקדש הורע כחו בנזקי קרן וא"כ למסקנא דמוקי לר"ע כר"ש בן מנסיא ממילא דתו לא צריכינן לאוקמי הא דקאמר ר"ע ק"ו להקדש בקרן דוקא דהא ר"ע אקרא דמיטב קאי דאיירי בשן ורגל אלא דבאמת אכולהו קאמר ר"ע דלישלמו ממיטב כיון דלא שייך למיפרך שהורע כחו בנזקי קרן דאדרבה יפה כחו ולפ"ז ודאי אי הוי שייכא קושיית התוספות דבסמוך דאכתי איכא למיפרך שהדיוט יפה כחו באדם ובור לא הוו מצי לשנויי כדבסמוך דקרן מקרן יליף בק"ו כיון דבהדיוט ח"נ ובהקדש נ"ש כל שכן דמשלם ממיטב דאכתי תיקשי תינח קרן שן ורגל מאי ק"ו איכא מאי אמרת דהקדש חמור אדרבא הדיוט חמור שיפה כחן באדם ובור ואי אמרת דבאמת מודה ר"ע בשן ורגל לא שייך לומר ק"ו להקדש דמשמע להדיא דבשן ורגל דחייב בהקדש נמי מחייב ליה במיטב ועוד דאי בשן ורגל לא משלם ממיטב ה"ה לקרן כיון דעיקר מיטב בשן ורגל כתיב אלא דבאמת לפי סברת התוספות עכשיו תו לא שייך קושייתם דבסמוך דמאדם ודאי ליכא למיפרך דעכשיו משמע להו דבאדם נמי חייב בהקדש בקרן וכי יאכל פרט למזיק משמע להו עכשיו דלענין חומש לחודא קאי ומבור לחודא ודאי נמי לא מצי למיפרך שהורע כח ההקדש בבור משו"ה לא לשלמו ממיטב דהא פסולי המוקדשין וכלים נמי פטירי בבור אפילו בהדיוט ואפ"ה משלמי ממיטב בשאר נזקין אליבא דכו"ע ומה שהקשו התוספות בסמוך היינו דוקא לתירוצם השני שכתבו כאן דאפילו באדם פטור בהקדש וה"ה לכולהו נזקין א"כ מקשו שפיר שהורע כח הקדש בנזקי אדם וה"ה לכל הנזקין ולא נקטו אדם ובור אלא משום דלר"ש בן מנסיא דדריש רעהו לחיובא באדם גופא לא ידעינן אי קאי כי יאכל אקרן אלא משום דמצינן פטורא דהקדש מלשלם קרן בבור אבל לתירוצם עכשיו לא קשיא להו אליבא דר"ש בן מנסיא מאדם ובור כדפרישית אלא מריבית ואונאה קשיא להו שפיר כיון דלא שייך לשנויי דקרן מקרן יליף דר"ע אכולהו קאי כדפרישית כנ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב שיטת התוספות כאן ודוק היטב:

בא"ד דיותר ראוי לחייב כו' ממזיק ע"י כריית בור כו' עכ"ל גם בזה כתב מהרש"א ז"ל שדבריהם מגומגמין דהא פטורא דהקדש בבור לאו מאדם ילפינן אלא מוהמת יהיה לו ממעטינן אפילו פסולי המוקדשין כ"ש הקדש גמור ומה שרצה מהרש"א ז"ל לתרץ א"א להעמידו דכיון דדרשינן קרא דוהמת יהיה לו לאפוקי מי שאין המת שלו למעט הקדש ממילא מימעטו פסולי המוקדשין נמי ועוד דהתוס' לא נחתו הכא לענין פסולי המוקדשין לכך נלע"ד דאי לאו דיליף בור מאדם למעט הקדש לא הוי דרשינן כלל והמת יהיה לו דבור למעט מי שאין המת שלו אלא לבעלים מטפלין בנבילה והמת יהיה לו דשור הוי מוקמינן למעט פסולי המוקדשין כדמקשה הש"ס בפרק הפרה דף נ"ד ואיפוך אנא ולא הוי שייך לשנויי כדמשני התם מסתברא דבור לפטורא דפסולי המוקדשין אתא שכן פטר בו את הכלים דאדרבא יותר היה מהראוי לומר מסתברא דבשור שייך לפטור פסולי המוקדשין שכן פטר בו את ההקדש מרעהו משא"כ בבור דהקדש גופא אכתי לא ידעינן הוי מוקמינן והמת יהיה לו לבעלים מטפלין ואין להקשות אי ס"ד דוהמת יהיה לו דשור לפסולי המוקדשין רעהו למה לי דודאי אי לאו רעהו הוי מוקמינן בשור לבעלים מטפלין ודבור לפסולי מוקדשין שכן פטר בו את הכלים אבל מדכתיב רעהו מסתבר למעט נמי פסולי מוקדשין בשור לכך הוצרכו התוספות לפרש דהקדש בבור בלאו הכי ידעינן דפטור דילפינן מאדם וממילא דעל כרחך דוהמת יהיה לו דבור לפסולי המוקדשין אתא שכן פטר בו את הכלים כן נ"ל ודו"ק:

גמרא לא יהא אלא בע"ח וב"ח דינו בבינונית אף ע"ג דהכא מדאורייתא איירי וב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא דהכא לרווחא דמילתא קאמר אפילו לר"ש דדריש לקמן בשמעתין טעמא דקרא ולדידיה משמע דבע"ח מדאוריי' בבינונית כמ"ש לעיל שכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל ושכן מבואר בפרק קמא דבבא קמא דהא דקאמר עולא בעל חוב מדאורייתא בזיבורית תנאי היא וכן מבואר בירושלמי:

שם וכ"ת קסבר ר"ע כל בע"ח בעידית כנזקין בסוגייא דפ"ק דב"ק לא נזכר שם כנזקין ולכן הקשיתי שם לשאול דאכתי מאי קס"ד אליבא דר"ע מנ"ל דבע"ח בעידית כיון דלא כתיב ביה תחת נתינה ישלם כסף ואף את"ל דמשום דרשא יליף ר"ע דכל בע"ח בעידית דאכתי קשה א"כ מאי קאמר ק"ו להקדש לאומר הרי עלי מנה לב"ה ויליף בק"ו מנזקין דהו"ל למילף טפי מק"ו מבע"ח דעלמא דדמי לאומר הרי עלי מנה. ואם נפרש דבע"ח גופא בעידית לא יליף ר"ע אלא בק"ו מנזקין דבע"ח עדיף מנזקין דא"כ אדקאמר וק"ו להקדש מנזקין הו"ל למימר ק"ו לבע"ח אפילו בהדיוט וממילא ידעינן דק"ו להקדש באומר הרי עלי מנה בק"ו מבע"ח דהדיוט. אמנם לפי הסוגיא דכאן נתיישב לי דודאי הכי הוא דבע"ח בעידית לר"ע בק"ו מנזקין יליף לה דודאי בע"ח עדיף מנזיקין מדאשכחן דאפילו למ"ד בנזיקין או כסף או מיטב ואפילו יש לו כסף רשות בידו שלא ליתן לו אלא מקרקעות או סובין למאן דס"ל דלא פליגי ואילו בבע"ח כשיש לו כסף צריך ליתן לו דוקא כסף כמבואר בפוסקים. והא דלא קאמר ר"ע ק"ו לבעל חוב היינו משום דנהי דלר"ע בע"ח מדאורייתא בעידית מ"מ מדרבנן ודאי סובר שדינו בבינונית כדאמר רבי שמעון לקמן שתקנו בבינונית שמא יקפוץ וילוונו ומש"ה לא פסיקא ליה לר"ע לומר ק"ו לבע"ח דסוף סוף מדרבנן מיהא לא שקיל בעידית משא"כ בהקדש באומר הרי עלי מנה פסיקא ליה לומר ק"ו להקדש דמדרבנן נמי שקיל בעידית דבהקדש אוקמוה אדאורייתא דבעידית אפי' בהדיוט בע"ח כ"ש בהקדש וטעמא שמא יקפוץ נמי לא שייך והיינו דקאמר ק"ו להקדש מנזקין משום דעיקר מילתא בבע"ח דמדאורייתא בעידית נמי לא ידעינן אלא בק"ו מנזיקין כנ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"ע ס"ל כו' וא"ת אכתי איכא למיפרך כו' בנזקי אדם ובור וכו' עכ"ל. בפ"ק דב"ק כתבו דלרבי שמעון בן מנסיא באדם נמי חייב בהקדש לשלם הקרן וכי יאכל מוקי ליה לחומש ומקשו שם מבור לחודא והניחו בקושיא אבל כאן משמע להו דלר"ש ב"מ נמי פטור באדם אפי' מתשלומי הקרן מקרא דכי יאכל והיינו מדמצינו פטורא דהקדש בבור וכדבריהם כאן כנ"ל מהסוגיא דפרק שור שנגח דף ל"ח דקאמרינן לר"ש ב"מ דיליף מדלא כתיב רעהו במועד ומאי קושיא דילמא לעולא דרעהו לפטורא אתי בתם ובמועד חייב אלא ע"כ דאי ס"ד דרעהו לפטורא כ"ש במועד דפטור מק"ו דאדם כמו שכתבתי שם אלמא דאדם פטור אלא שהתוספות שם דף ל"ח כתבו בענין אחר והיינו כשיטתם בפ"ק דב"ק ועמ"ש שם בפ"ק דב"ק לקשר קושיית התוספות לדבריהם הקודמים דבהקדש לא מיירי ע"ש:

בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש כו' דלענין לחיובי מזיק בהקדש לא קאמר דהא מרעהו נפקא עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דילמא אי לאו ק"ו הוי דריש רעהו לפטורא כו' ע"ש ומלבד שאין לשון הש"ס סובל כן דבפרק שור שנגח מסקינן להדיא דהא דלא דריש ר"ש ב"מ רעהו לפטורא היינו משום דא"כ לכתביה גבי מועד אלא דזה היה אפשר ליישב עפמ"ש בסמוך אמנם בלא"ה לא קשה מידי לפמ"ש התוספות בסמוך דק"ו זה אית ליה פירכא שכן יפה כח הדיוט באדם ובור ותירצו דקרן מקרן יליף וזה דוקא לענין מיטב לבתר דקים לן דמועד חייב נ"ש אבל בעיקר מילתא לא מצי למילף בק"ו דלעולם רעהו לפטורא ואי משום ק"ו הא אית ליה פירכא וזה ברור ודו"ק:

בא"ד ולא ה"ל לר"ע לאהדורי לר"י ק"ו כיון שר"י עצמו היה מודה כו' עכ"ל. נראה שדבריהם אלו דוקא לתירוצם השני שכתבו לעיל דבכל הניזקין ממעטינן של הקדש אבל לשינוייא קמא שכתבו דר"י גופא נמי לא פטר בשל הקדש אלא קרן לחוד א"כ אינו מספיק זה התירוץ שכתבו כאן דאכתי ה"מ למימר דר"ע פליג אדר"י בשן ורגל דאע"ג דחייב אפילו לר"י אפ"ה לא משלם ממיטב משום האי פירכא דהורע כחן בנזקי קרן אבל לר"ע דס"ל כר"ש בן מנסיא א"כ בשן ורגל נמי משלם ממיטב אע"כ דהכא לתירוץ השני דלעיל קאי ובני המופלא מ' בערוש שי' הקשה דאכתי מצי לאוקמי פלוגתא דר"ע ור"י לענין הרי עלי מנה לב"ה דלר"י לא משלם ממיטב משום האי פירכא דהורע כחן בנזקין ולר"ע משלם ממיטב מק"ו כיון דליכא פירכא מיהו לא קשה מידי דלפמ"ש התוספות בסמוך לר"ע נמי אית ליה פירכא דהורע כח הקדש בנזקי אדם ובור ולא שייך למילף בק"ו אלא קרן מקרן וכיון דיליף קרן מקרן ה"ה לשן ורגל דילפינן מקרן בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף דלענין מיטב נתקבלה הג"ש וא"כ ל"ש הדיוט ל"ש הקדש לבתר דילפינן מק"ו לעיקר התשלומין בהקדש ממילא משלמי ממיטב בג"ש מקרן ולא שייך למימר אדם ובור יוכיח דהתם לא משלמי כלל בהקדש משא"כ לענין הרי עלי מנה לב"ה דלא שייך ג"ש דתחת נתינה א"כ בק"ו נמי לא מצינן למילף דמה להקדש שהורע כחו באדם ובור כן נ"ל נכון. וכל זה לתירוץ השני שכתבו התוס' לעיל אבל לתירוץ הראשון ע"כ צריך לומר כתירוץ הר"ר שלמה מדרוי"ש דסמוך ודו"ק:

גמ' שור רעהו אמר רחמנא ע' תשובת רשד"ם חלק י"ד סימן רמט:

גמרא אהני קרא כו' תמוה לי אמאי ל"א בפשוטו דאהני קרא דאם אין לניזק נכסים כלל דמ"מ צריך לשלם מעידית דבכה"ג בדמזיק שיימי' דבלא קרא מהיכן ידעי' זה דמסברא דאם א"א לשיימי' בדניזק אין כאן דין מיטב כלל. ומה שכ' תוס' ד"ה ועוד מאי ק"ו בשם הר"ר שלמה מרודוש דבהקדש כיון דליכא לשער בדניזק ע"כ בדמזיק שיימי' היינו דעל כרחך ק"ו להקדש היינו לומר בדמזיק שיימי' דהא בדניזק ל"ש בהקדש. ובאמת מוכח דרע"ק סבר בכל פעם בדמזיק שיימי'. או דמוכח דמצינו ג"כ מיטב דהאיך דקא משלם ממילא מסתבר היכא דל"ש בדניזק הדין בדמזיק שיימי' ומה דאמרי' ותו מאי ק"ו להקדש כיון דעכ"פ בהקדש הוי בדמזיק משמעות דדומי' דהכא בהדיוט דלישנא דרע"ק משמע דחד דינא אית ליה. אבל בודאי אי לא מצינו כלל מיטב דמזיק מה"ת לן לומר דהיכא דליכא נכסים לניזק דנשיימי' בעידית דמזיק. וצע"ג:

גמרא מאי ק"ו להקדש ע' ברש"י ותוספות, ובדרך פלפול היה נלענ"ד ע"פ מה דהקשה הרשב"א דלמאי צריך ק"ו בלא"ה נימא דקרא מיירי בסתמא בכל ענין בין בהדיוט בין בהקדש ע"ש. ולענ"ד י"ל דהוי מקום לומר דקרא מיירי רק בהדיוט והיינו דיש ללמוד שדה שדה מגז"ש היינו ובער בשדה אחר מקרא דמיטב שדהו דהיינו בדמזיק לרע"ק דמיירי בודאי בשדה דהדיוט דהא הקדש המזיק פטור מקרא דרעהו ה"נ ובער בשדה אחר מיירי בהדיוט. וכ"ז אם אמרי' בדמזיק שיימי' אבל אם אמרי' בדניזק שיימי' וקרא דמיטב שדהו היינו דניזק ממילא אמרי' סתמא כתיב בין דהדיוט בין דהקדש (דאף דאמרי' נמי דהאיך דקא משלם. מ"מ עיקר מיטב שדהו היינו דניזק) ואם כן י"ל דהכי קאמר ותו מאי ק"ו להקדש דאם איתא דבדניזק שיימי' מה ק"ו להקדש דיקשה כקושי' הרשב"א הנ"ל: