מסכת גיטין דף מ״ח עמוד א׳

בזמן שהיובל נוהג כל מכירת קרקע לפירות שהרי חוזר הגוף ביובל:

אדעתא דפירא נחית ולאו אדעתא למקנייה לארעא אפילו שעה אחת:

הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו דקי"ל בבבא בתרא (דף פא.) דלא קנה קרקע הלכך אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי:

הא שלשה דקיימא לן דקנה קרקע תחתיהן וביניהן כמלא אורה וסלו:

מביא וקורא ואע"ג דהדרא ביובל:

מחלוקת דריש לקיש ורבי יוחנן:

ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההיא קאמר ריש לקיש מביא ואינו קורא דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה וזה בטוח שיחזירנה:

[ביובל ראשון] כל הני מתנייתא ביובל ראשון:

לא דכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי דיחויא בעלמא הוא דרבי יהודה אית ליה בהחובל (ב"ק דף צ.) גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי:

אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כו' הקשה רבינו תם ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דקיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן בריש החולץ (יבמות דף לו:) וקיימא לן נמי דבדאורייתא אין ברירה דבסוף מסכת ביצה (דף לח.) פסקינן כרבי אושעיא ורב נחמן דקיימא לן (כתובות יג.) כוותיה בדיני ואמרינן בריש פרק ב' דקדושין (דף מב:) האחים שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח ופסקינן נמי בהמוכר את הבית (ב"ב דף סה.) דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין. רעה מוכר אלמא לקוחות הן והא דפסקינן בפ' בית כור (בבא בתרא דף קז.) כרב דאמר בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דהוו כלקוחות באחריות ויורשין דקאמר רב לאו יורשין ממש אלא כלומר כיורשין וברוב ספרים גרסינן הכי בפרק קמא דבבא קמא (דף ט.) ומיהו רב אסי דאמר יחלוקו ומספקא ליה אי יורשין הוו היינו יורשין ממש כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף מח.) גבי חמש ולא חצי חמש ורבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן לאו היינו רב אסי אי נמי הא דידיה הא דרביה והא דפסקינן בנדרים בפרק השותפין (נדרים דף מו:) כר"א בן יעקב בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמותר ליכנס לחצר לאו מטעמיה דטעמיה משום ברירה כדמוכח בפרק הפרה (ב"ק דף נא:) אלא משום דויתור הוא כרבינא בחזקת הבתים (ב"ב דף נז:) ומותר במודר הנאה וי"ל דדוקא בההיא לחודה בהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה קיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל דהכי מצריך להו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו:) לתרי מילי דריש לקיש דהכא ודהתם אבל בעלמא קיימא לן דכקנין הגוף דמי ואף על גב דקאמר הכא רבא קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש לרבא לא סבירא ליה הכי דאם לא כן לא מצא ידיו ורגליו דרבא סבר לקוחות הן בפרק ב' דקדושין (דף מב:) ובפרק הזהב (ב"מ דף מח.) קאמר רבא נמי גבי משיכה מפורשת מן התורה קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש אף על גב דרבא קאי כר' יוחנן בר מתלת (יבמות דף לו.) ועי"ל דדוקא רבי יוחנן אית ליה דמחזירין זה לזה ביובל אבל שאר אמוראים סברי אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא והשתא אתי שפיר. וא"ת לרבי יוחנן דמחזירין זה לזה ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוו שדה מקנה ולא תתחלק לכהנים וגם יפדוה בשוויה ולא בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וי"ל כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בה שדה מקנה אלא שדה אחוזה:

פרק חמישי הניזקין

וצריכא דאי איתמר בההיא וכו' וקשיא לי דהא איפליגו נמי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומכרן הבן בחיי אביו ומת כדאיתא בבבא בתרא פרק נוחלין [קלו, א] ומאי צריכותא דההיא, ויש לומר דההיא נמי צריכא דאי איתמר בהני, בהני אמר רבי יוחנן משום דכתיב ולביתך לגלי לן רחמנא גבי ביכורים דקנין פירות כקנין הגוף. אבל בההיא מודה ליה לריש לקיש צריכא. ואי איתמר בההיא, בההיא קאמר רבי שמעון בן לקיש אבל בבכורים מודה ליה לרבי יוחנן צריכא. כך נראה לי, אלא שאני תמה למה לא הביאוה [בנדפס: כאן] שהיה להם להביאה ולתרצה.

הקונה שני אילנות בתוך של חברו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא. אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי. ומיהו שנים אינו קורא ואף על פי שיש לו להעמידם שם כל ימי העץ, משום דגרע קונה שני אילנות מקונה שדה לפירות דהתם קונה גוף השדה מיהא לפירות, והכא גוף האילן הוא שקנה וקרקע אינו אלא כשאול לו לימי העץ ואין זה אלא כקונה פירות מן השוק.

אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. ואיכא למידק אנן דקיימא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי כשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן וכדאיתא בריש פרק המוכר את הבית אם כן היאך נמצא ידינו בבית המדרש. תירץ רבינו תם ז"ל דאנן לא קיימא לן כריש לקיש בבכורים משום דגלי בהו קרא דולביתך, ואף על גב דאמר רבא קרא מתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, לאו למימרא דסבירא ליה כותיה אלא דלכאורה מסייעי ליה. ויש לנו כיוצא בה בפרק הזהב בפלוגתא דמשיכה קונה ומעות קונות דאמר רבא התם, קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש ואפילו הכי קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה. ואינו מחוור, דהא בבבא מציעא פרק השואל [צו, א] מביא ראיה מההיא דבכורים לענין שאלה בבעלים ואם איתא מאי ראיה הא טעמא דבכורים משום דגלי בהו קרא ולא ילפינן מינייהו למילי אחריני. ובתוספות תירצו דאנן אף על גב דקיימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן אפילו הכי לא סבירא לן כרבי יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל ואין לך בכל הני דאמרי אין ברירה שסוברין שיחזירו זה לזה ביובל. וטעמא דכתחלתה של ארץ ישראל שחלקו שאין מחזירין זה לזה אף על גב דירושה היא להם מאבותיהם. ועוד דבנות צלפחד יוכיחו שנטלו חלק בכורה בנכסי חפר ואיפילו הכי לא החזירו ביובל והילכך קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקייימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן ומיהו אין מחזירין ביובל, ולפיכך מביאין בכורין וקורין ואינן כלקוחות אלא למה שאמרו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה. והא דאיפליגו רב ושמואל בבבא בתרא בשילהי בית כור [כז, א] בשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקות ושמואל אמר ויתר וקא מפרש טעמא רב אמר בטלה מחלוקות יורשין הוי ושמואל אמר ויתר לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמו, ואפסיקא הלכתא התם בהדיא דבטלה מחלקות כרב, יש לומר דהתם פסקינן כרב דבטלה מחלוקת ולא מטעמיה אלא משום דאומדן דעתא הוא שלא על מנת כן חלקו.

המוכר שדה בזמן שהיובל נוהג שנמצא חוזר ביובל ואין בו ללוקח אלא קנין פירות ביובל ראשון מ"מ מביא וקורא מפני שעדין אין דעתו של מוכר סומכת שתהא הקרקע חוזרת לו והרי הוא כקנין הגוף אבל אם חזרה ומכרה ביובל זה מביא (וקורא) [ואינו קורא] שכבר סמכה דעתו של מוכר בחזרתו ואין כאן אלא קנין פירות ויובל ראשון פירושו ראשון למקחו ושני שני למקחו כגון שחזר ומכרו ביובל שני ויש מפרשין ראשון שמנו ישראל בימי יהושע ואינו נראה דמה לנו בכך מאי דהוה הוה:

כבר ביארנו במקומו שהקונה אילן אחד בקרקעו של חברו בסתם אין לו קרקע אבל שלש אף בסתם יש לו קרקע מעתה קנה אילן אחד בקרקע של חברו מביא ואינו קורא אלא אם כן התנה בקרקע ר"ל שקנה אילן וקרקעו ואם קנה שלש מביא וקורא אפי' בסתם ומכל מקום בקנה שנים יתבאר במקומו שהדבר ספק ומקדיש אותם תחלה לבדק הבית והכהן פודה אותם מיד ההקדש ומפריש מהם תרומה ומעשרות מספק חלין אלא שנותן אף המעשרות לכהנים שמא בכורים הם ואסורים לזרים ואינו מביא אותם בעצמו אלא משלחן ביד שליח שלא תעכב הקריאה מלאכלן שכל שאינו ראוי לקריאה מצד הספק קריאה מעכבת בו וכבר ביארנו דברים אלו בבתרא פרק ספינה בסוגיא המשנה הששית:

כבר ידעת שהמקדיש שדה אחזה פודהו לשיעור בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ושדה שקנה נפדה בשוויו הרי שלקח שדה מאביו והקדישה הרי היא כדין שדה ולא סוף דבר בשמת אביו תחלה ואחר כך הקדישה אלא אפי' הקדישה בחיי אביו ואחר כך מת אביו הרי זו בדין שדה אחזה שהרי מ"מ אף בשעת ההקדש היתה ראויה להיות שדה אחזה וכן שבשעת הפדיון היא שדה אחזה:

האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ופירשו במסכת בכורות נ"ב ב' שלא תבטל החלוקה אלא שחוזרין וחולקין מתורת מצות יובל ומצד שאין ברירה ולמדת שאף ירושת האחים קנין פירות הם ושמא תאמר אחר שכן וכבר פסקת שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך היו מוצאים ידיהם ורגליהם בבית המדרש ר"ל בקריאת פרשת בכורים שהרי לא היו קורין אלא אם כן חד בר חד עד יהושע בן נון וכמו שאמרוה בגמרא לר' יוחנן דאי לאו דסבירא ליה דקנין פירות כקנין הגוף לא משכחת כו' וזה שאמר לא משכחת דמייתי בכורים שיטפת הלשון הוא שהרי מביאים הם אלא שאין קורין וא"כ לדידן דפסקינן כריש לקיש בקנין פירות וכר' יוחנן באחין שחלקו הדרא קושיא ואע"פ שגדולי הרבנים טרחו בה ולא עלתה בידם כהוגן נראה לי דכי קים לן כריש לקיש דוקא בשאר קנינים דעלמא אבל לגבי בכורים כל קנין פירות שאדם מחזיק בו חזקת הגוף כגון יורש בנכסי צאן ברזל מפני שאדם מחזיק בהם בחזקת הגוף וכן שירושת הבעל אינה חוזרת ביובל ואף בנכסי מלוג אתה יכול לפרשה מטעם זה והדבר דומה ליובל ראשון שדעת המוכר אינה סומכת לחזור לו שאף כאן אין דעת אחים לחזור מזה לזה הואיל ואין בתורה להיות ירשת אחים חוזרת וכן שאע"פ שמצינו שהם לקוחות לענין חזרת יובל בכאן ולענין סלמות וחלונות ודרך בבבא בתרא ס"ה א' ולענין אונאה במסכת קדושין כבר מצינו שהם יורשים בענין בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם כמו שכתבנו בבתרא פרק בית כור וא"כ בזו ודאי ראוי לפסוק דלא כריש לקיש להיות לענין זה קנין פירות כקנין הגוף ויש טורחים לישבה בדרך אחרת וזו נראית לי עקר:

תד"ה אי לאו דאמר כו' דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל טעות הוא אלא מוכר בעין יפה מוכר כו' כדאיתא בהדיא בשמעתתא דהתם כו' עכ"ל והאריך ע"ש וכדבריו פירש רשב"ם בהדיא התם דמוכר בעין יפה מוכר דלגבי פנימי שייך למימר עין יפה כו' אבל גבי חיצון לא שייך עין רעה במה שאינו נותן לו הדרך שאינו מוכר בשדה זו החיצון אלא לוקח כו' עכ"ל ע"ש מ"מ אין נראה לשבש כל הספרים שכתבו בהאי לישנא בכמה דוכתין דמוכר בעין רעה מוכר והיא היא לענין דינא דהכא אלא לפי אותה הגירסא יש לפרש בהיפך מפירוש הרשב"ם (ד) דהחיצון קרי מוכר שהוא מוכר שדה הפנימי לאחיו שצריך לדרך זה וכיון שהוא מוכר בעין רעה אינו מוכר לו הדרך אבל בפנימי לא שייך למימר מוכר הדרך דאין החיצון צריך לדרך אלא שהוא מוכר לו כל חלקו בשדה ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"י דמחזירין כו' לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוו שדה מקנה כו' עכ"ל ר"ל לא משכחת אלא בחד בר חד עד יהושע דלענין הבאת בכורים כיון דקנין הגוף הוא שפיר מביא וקורא אבל מ"מ שדה מקנה מקרי כדאמר לקוחות הן ודו"ק:

ע"א גמ' ת"ש הקונה שני אילנות וכו' וא"ת והלא משנה זו קשיא לר' יוחנן דסבר קנין פירות כקנין הגוף ואפילו מוכר שדהו לפירות מביא וקורא והכא קתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא לפי שאין לו קרקע ולא אמרינן קנין פירות כקנין הגוף וי"ל דסבר רבי יוחנן המוכר שדהו לפירות מביא וקורא היינו שמ"מ הקרקע קנוי לו לפירות לכל מה שיצטרך אפילו לאוקמי חזותא ולמשטח בה פירי אבל הקונה ב' אילנות אין לו קרקע כלל ולכך אפילו רבי יוחנן מודה שאינו קורא. כן תירץ רבינו שמשון בפי' המשנה למסכת בכורים ע"ש:

גמרא והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני כו' לא קשיא הא ביובל ראשון הא ביובל שני ופירש"י ז"ל בד"ה ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו כו' ובד"ה כל הני מתניתא ביובל ראשון עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא בסמוך דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן כו' לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וא"כ משמע שלא נראה לו בשום ענין להעמיד המשניות דביכורים בימי יהושע בן נון דהיינו נמי ביובל ראשון ויש ליישב דהכא לא צריך לאוקמי אלא משניות דלוקח ביובל ראשון זה לא נ"ל דוחק אליבא דרב חסדא משא"כ לקמן לענין אחין שחלקו דצריך לאוקמי כל המשניות דמס' ביכורים שמביאין וקורין דוקא בימי יהושע זה לא נ"ל לרב יוסף בשום ענין. מיהו נלע"ד ברור שזה הביאו להרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שמפרש פירוש אחר בהא דרב חסדא דהא דקאמר מחלוקת ביובל שני היינו במוכר שכבר מכר שדה וחזרה לו ביובל ראשון וחזר ומכר ביובל שני דבכה"ג סמכה דעתו של המוכר שתחזור לו שדהו מש"ה מביא הלוקח ואינו קורא משא"כ ביובל ראשון אצל המוכר לא סמכה דעתו והו"ל של הלוקח לגמרי ומביא וקורא ולשיטתו אתי שפיר אלא שלא ידעתי למה תלה הדבר במוכר ולא בלוקח ומיהו דא ודא אחת היא ולא דק. ומילתא דתמיהה מידכר דכירנא שראיתי להרב הגדול מוהרש"ל ז"ל בדיני ברירה שלו ביש"ש ב"ק פרק הפרה שהביא לשון הרמב"ם ז"ל וכתב שמה שחילק הרמב"ם ז"ל בין יובל ראשון לשני היינו מסברא דנפשיה והוכיח מזה שהרמב"ם ז"ל סובר כר' יוחנן במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ע"ש באריכות וכשגגה יצאה מלפני השליט שנעלם ממנו סוגיא דשמעתין שהן דברי הרמב"ם ז"ל לפי פירושו ופסק בה כריש לקיש וזה ברור וכבר השגתי ת"ל על כל דבריו שם וקצתן פירשתי לעיל פרק כל הגט דף כ"ה ע"ש:

תוספות בד"ה לא דכ"ע כו' דיחוייא בעלמא הוא דרבי יהודא אית ליה בהחובל גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון התוספות דבפרק כל הגט דף כ"ה בד"ה רבי יהודא כתבו התוספות עצמן בשם ר"י דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא ע"ש ודבריהם כאן לפי תירוץ השני שכתבו שם ע"ש ועיין מ"ש לעיל בסמוך מההיא דרבי יהודה באריסין וחכירין:

בד"ה אי לאו כו' הקשה ר"ת כו' וקי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה עד סוף הדיבור. עיין בזה בס' ים של שלמה בפרק הפרה וראיתי בס' ברכת הזבח בפ"ז דמסכת ערכין שהקשה על הרמב"ם ז"ל שסובר כר"ל לגמרי אפילו לענין ביכורים במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ופסק ג"כ בהל' שמיטה ויובל פרק י"א דהאחין מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וא"כ היאך מצא הרמב"ם ז"ל ידיו ורגליו וכן במה שכתב הרמב"ם ז"ל חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה סבר הרב בעל ברכת הזבח דהכי קאמר אם חלקו בשנת היובל עצמה לא תבטל חלוקתן ואין מחזירין וגם על זה תמה מהיכן יצא לו כן והאריך וסיים שהדברים שקולין עד יבא מורה צדק ואני תמה מאד על בעל ברכת הזבח שמה שכתב שהרמב"ם ז"ל לא מצא ידיו ורגליו לא דק שפיר לעיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שהבאתי בסמוך שכתב דוקא ביובל שני אצל המוכר ולוקח מביא ואינו קורא דסמכה דעתיה אבל במוכר ולוקח ביובל ראשון שלהם דלא סמכה דעתיה מביא וקורא וזה דלא כפירש"י ז"ל בשמעתין וא"כ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם ז"ל דלענין אחים שחלקו כתב שפיר דמחזירין ביובל ואפ"ה לא תיקשי לא אשכחן דמייתי ביכורים אלא חד בר חד דהא משכחת שפיר דין ביכורים בכל עת ביובל ראשון של כל אדם דמסתמא הכי הוא ברוב הימים מאן דחמא יובל דין לאחר מיתת אביו והגיע לגדלות לא חמא דין והא דקאמר רב יוסף בשמעתין אי לאו דאמר רבי יוחנן לא מצא ידיו ורגליו היינו מקמי דשמיע ליה לרב יוסף הא דקאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני ואין זה דוחק דהא סתמא דתלמודא נמי שקיל וטרי במילי אוחרן עד דמסיק והשתא דאמר רב חסדא אלא בר מן דין נמי אתי שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל לפמ"ש מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכולה חדא מילתא היא דלא כמו שהבין בעל ברכת הזבח שחלקו ביובל היא ענין בפני עצמו וכוונת הרמב"ם ז"ל נ"ל מבואר אליבא דהלכתא דהא דקי"ל מחזירין זה לזה ביובל היינו משום דאין ברירה ובאמת אליבא דהלכתא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה מש"ה אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וזה בבירור דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי בפרק כל הגט ודלא כמהרש"ל ז"ל נמצא כיון דמספקא לן ממילא הא דמחזירין זה לזה ביובל היינו לקיים מצות יובל בלבד שהיא מדאורייתא משא"כ לאחר היובל כל אחד חוזר ונוטל חלקו כדמעיקרא דלענין ממון מספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת מרא קמא קיימא וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא לעיל בפרק כל הגט למאן דמספקא ליה אי יש ברירה וכמו שכתבתי שם בחידושי בעזה"י וזה שכתב הרמב"ם ז"ל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה משא"כ לענין חלק בכורה ומיבם אשת אחיו כתב הרמב"ם ז"ל שמחזירין חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו משום דהתם ודאי מחזירין לגמרי דמתנה קרייה רחמנא וקי"ל דמתנה חוזרת ביובל. נמצא דלפ"ז יפה עולין דברי הרמב"ם ז"ל והם כפתור ופרח ועפ"ז נתיישב לי מאי דמקשו התוספות תימה בס"פ יש בכור בהא דאמרי' ביבמות גבי יבם בכור דקרייה רחמנא למה לי ולא קאמר לענין שמחזיר ביובל ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דליכא ספיקא קמי שמיא א"כ אי קי"ל אין ברירה לגמרי ממילא אין צריך שום לימוד לא בבכור ולא ביבם דהא כל אחין שחלקו נמי מחזירין משום דאין ברירה ודוקא לדידן דבאחים מספקא לן יש לחלק בין בכור לפשוט כדפרישית הרי לפנינו שכל זה דוקא למאן דמספקא ליה אי אין ברירה ואם כן האחין אין מחזירין אלא לקיים מצות יובל אבל לאחר כך חוזרין ושקלי כדמעיקרא נמצא דלפ"ז שפיר דכל המשניות דביכורים דמביא וקורא היינו כפשטא משום דלכולהו תנאי מספקא להו אי יש ברירה כדאיתא בבכורות דלר"מ ור"י ור' יוסי מספקא להו וכמ"ש בפ' כל הגט ליישב כמה סתמי משניות בענין זה וכיון שהדין פשוט בזה דהאחין לאחר היובל חוזרין ונוטלין כדמעיקרא לעולם סמכא דעתייהו אליבא דכל הפירושים ומש"ה מביאין וקורין מה שאין כן בשמעתין אתי שפיר הא דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' לא מצא ידיו ורגליו משום דלרבי יוחנן קאי ולרבי יוחנן פשיטא ליה דאין ברירה לגמרי לא שנא להחמיר ל"ש להקל ל"ש בדאורייתא לא שנא בדרבנן כדקאמר להדיא בפ' משילין וה"נ אמרינן לעיל פ' כל הגט צריכא אי אתמר ביובל משום דלחומרא אבל לקולא לא צריכא אלמא דלקושטא דמילתא לרבי יוחנן אחין שחלקו מחזירין זה לזה לגמרי ונתבטלה החלוקה כמו שכתבתי בחידושי לעיל פרק כל הגט וא"כ שפיר קאמר רב יוסף אי לאו דקאמר ר' יוחנן ק"פ כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו ועל זה הדרך יש ליישב ג"כ קושית התוס' אליבא דרבא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק השולח

הניזקין פרק חמישי

רש"י בד"ה בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם כו' ולא לגבות הרבה מזיבורית עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דבלא"ה איכא יפוי כח טובא שנוטל הניזק ממה שירצה אם ניחא ליה יותר בעידית פורתא יטול ואי ניחא ליה טפי בזיבורית טובא צריך המזיק ליתן לו זיבורית כדמקשה הש"ס בפשיטות בפ"ק דב"ק א"כ הורעת כוחו של נזקין דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מזיבורית נמי לא ומה"ט מסיק דאי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא שומעין לו והנראה בזה דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב שם דדוקא אם המזיק רוצה ליתן לו זיבורית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא כייפינן ליה ליתן הזיבורית כזולא דהשתא אבל אם לא גילה לו בדעתו ליתן לו זיבורית כלל אלא רוצה ליתן לו דוקא עידית כדיני' לא כייפינן ליה ליתן זיבורית ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאכתי איכא יפוי כח בעידית משום שנוח לו בעידית פורתא ולא לגבות הרבה מזיבורית ודלא כשיטת הרמ"ה והטור והש"ע שנחלקו על הרא"ש ז"ל בזה כן נ"ל מלשון רש"י ז"ל וק"ל:

בד"ה אין מוציאין כו' וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי הוא מלוה בשטר עכ"ל. וקשיא לי מי הכריחו לפרש כן דהא קי"ל בפ' חזקת הבתים דף מ"ב כמימרא דרב דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואפי' בלא שטר וכדמסיק שם הטעם דנהי דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי היינו משום דלית ליה קלא דמאן דיזיף בצינעה יזיף אבל במוכר מאן דמזבין בפרהסיא מזבין וא"כ כל לשון רש"י ז"ל כאן הוא אך למותר דמשמע מלשונו דדוקא מוכר בשטר גובה ממשועבדים ולכאורה היה נ"ל ליישב דהא דאמרי' המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדי' היינו לענין אם טרפה ממנו הבע"ח משא"כ במוכר שדה שאינו שלו וטרפה הנגזל תו לא שייך ה"ט דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין שכתב שם הרשב"ם ז"ל שהמוכר ניחא ליה שיהא פרהסיא לדבר דליתי אינשי וליקפצא זבינא ואם כן בנמצא שמכר שדה שאינו שלו אנן סהדי דניחא ליה טפי שלא יתפרסם הדבר שלא יבא הנגזל ויערער. וכזאת עלה בלבי בחידושי פרק איזהו נשך דף ע"ב ליישב הא דמקשה שם הש"ס אהא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר גובה הקרן מנכסים משועבדים ואמאי הא לא ניתן ליכתוב וקשיא לי בגווה מאי קושיא נהי דלא ניתן לכתוב אכתי גובה שפיר ממשועבדים מההוא דמוכר שדהו בעדים אע"כ כדפרישית דלענין שדה גזולה לא שייך לומר כן אלא שלא ראיתי לשום אחד מן המחברים שכתבו כן ואדרבא הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' מלוה כתב להדיא המוכר שדהו בעדים ויצאה מתחת יד הלוקח גובה ממשועבדים משמע דבכל ענין שיצאה מת"י הלוקח אפי' דרך גזילה גובה ממשועבדים אפילו בלא שטר וכן נראה יותר מלשון הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מה' מכירה ובטח"מ סי' קט"ו וסי' רכ"ה ובש"ע שם ובסמ"ע ובש"ך סי' קט"ו לכך לא מלאני לבי לפרש כן וסוגיא דאיזהו נשך יישבתי שם על נכון ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן לדקדק לשון רש"י ז"ל יראה לי שדבר זה צריך עיון גדול דלכאורה נראה כפשטא דלשון רש"י ז"ל כאן דלענין שדה גזולה א"א לטרוף ממשועבדים כ"א בשטר ולאו מטעם הנ"ל אלא כשאין לו ללוקח שטר כיצד יגבה ממשועבדים דניחוש שמא כבר פרע לו המוכר והחזיר לו דמי המכירה דאפשר שתיכף אחר המכירה נתוודע לו ללוקח שהשדה גזולה וחזר על המוכר ופרע לו ואפילו בשטר מדקדק הש"ס פרק איזהו נשך דכל שלא ניתן לכתוב משום שהיא גזולה יש לחוש לפרעון וכמ"ש שם התוס' אלא דמסיק הש"ס דשפיר ניתן לכתוב אף בשדה גזולה דאפשר דמפייס ליה מוכר לנגזל להעמידה ביד הלוקח נמצא דלפ"ז דבלא שטר ודאי יש לחוש לפרעון ואני כתבתי שם דבשדה גזולה לא חיישינן לפרעון משום שהב"ד כותבין לו טירפא ולא שמתי אל לבי דאכתי יש לחוש שמא תיכף לאחר מכירה נודע לו שהיא גזולה והחזיר לו המוכר הדמים וכיון שכן מבואר לכאורה מלשון רש"י ז"ל כאן א"כ י"ל דהכי קושטא דמילתא ומה שכתבו הפוסקים דאפילו בשדה גזולה נמי אמרינן דמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים ע"כ נאמר דאיירי בענין דאיכא סהדי שלא זזה ידם מיד המוכר משעת המכירה עד שעת הטירפא ועכ"פ נתיישב לשון רש"י ז"ל כאן והנלע"ד כתבתי ולדינא צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה וכתובת אשה בזיבורית כו' וקשה דלמ"ד בפ"ק דכתובות דכתובה דאוריתא ויליף לה מכמוהר הבתולות כו' עכ"ל. עיקר קושייתם בזה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ובריש ב"ק אמרי' דכל היכא דכתיב חד מד' לשונות תחת נתינה ישלם כסף דינו בעידית אבל בבע"ח אע"ג דכתיב אם כסף תלוה אפ"ה אפילו למאן דלית ליה הא דקאמר עולא לקמן דבר תורה ב"ח דינו בזיבורית כמו שאפרש אפ"ה הוי דינו בבינונית והיינו משום דלא כתיב כסף דידיה במקום תשלומין משא"כ בכתובה למ"ד דאורייתא כתיב כסף במקום תשלומין: