בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת גיטין דף מ״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת גיטין דף מ״ד עמוד א׳

    מסכת גיטין דף מ״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־420 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    הכי גרסינן ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו הא דשדה כגון שלוה העובד כוכבים מישראל על מנת שאם לא אפרע לזמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך והא דקתני פטורה מן המעשר כל זמן שלא בא ישראל ומשכנו דאע"ג דמטא זמניה הויא בחזקת העובד כוכבים ואם היה ישראל נוטל חלק בפירות פטורה מן המעשר וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל ואע"פ שלא משכנו העובד כוכבים עדיין בעבד זה קנסוהו הואיל ועבר זמנו ולא פרע:

    גבאו העובד כוכבים לעבד:

    בחובו שהיה לו על ישראל והוא לא מכרו לו ולא לוה עליו:

    סיקריקון בשעה שישראל מופקרין להריגה ואמר לעובד כוכבים שא קרקע זו או עבד זה והניחני:

    לא יצא לחירות דאונס הוא וליכא למקנסיה:

    חייב לעשר עליה דהוי כמוכר:

    באנפרות הפסד:

    דקא משתרשי ליה הרי נהנה מהם שפורע חובו הילכך לענין עישור חייב במעשר ומיהו גבי עבד קנסא משום מכירה היא וזה לא מכר מדעתו אלא שלא לרצונו גבאו ואמאי נקנסיה:

    ועוד 30 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Gittin 44a · Sefaria

    תוספות

    בשלוה על מנת למשכנו כו' פירש בקונטרס שאם לא אפרע עד זמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך וכל זמן שלא בא ישראל ומשכנו הוי בחזקת עובד כוכבים וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל הואיל ועבר הזמן ולא פרע ואע"פ שלא משכנו עדיין וקשה דהוה ליה למימר אידי ואידי דמטא זמניה לכך נראה דאתא לשנויי שנויא קמא הא דמטא זמניה והא דלא מטא זמניה והא דאקשינן גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימד בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו דס"ד כיון דלא משכנו עדיין לא יצא לחירות קא משמע לן דהואיל ובידו למשכנו דיוצא לחירות:

    המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים פי' בקונטרס מציק ושם עלילות ומכרו לו באותן דמים שהעליל וקשה דלא שייך על זה לשון מכירה ולישנא שהיה לו לפייס ולא פייס לא משמע הכי ועוד דמדמי למוכרו לשלשים יום ונראה דהפרהנג נוטל עבדו על כורחו אלא שנותן לו דמים לכך פריך דאמאי יצא לחירות כיון דהוי בעל כורחו כמו גבאו בחובו ומשני דהיה לו לפייס דכיון דנותן דמים ודאי היה מתפייס בדבר מועט ומדמי לו נמי למוכרו לשלשים יום דאחר שגומר מלאכתו דרכו להחזירו לישראל וישראל מחזיר לו הדמים:

    וכותב ומעלה בערכאות שלהם פירש בקונטרס אף על פי דחשיבות הוא להן וקשה דשטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים מכשרינן ולא מפלגינן בין לכתחילה בין לדיעבד ומפרש רבינו תם דאע"ג דנראה כמקיים המקח שרי הכא וההיא דפרק קמא דע"ז (דף יג.) הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחים מהן בהמה ועבדים מפני שהוא כמציל מידם ומעלה בערכאות של עובדי כוכבים התם נמי מקיים המקח ומתפרסם הדבר שמהנה לעבודת כוכבי' ואפי' הכי שרי:

    או לאו דוקא פירש בקונטרס דלא קנסינן ליה כולי האי וגוזמא קאמר וקשה דאם כן איזה שיעור יהיב דאכתי לא ידע ההיא דקונסין אותו עד עשרה דנימא ביה ההוא שיעורא ונראה לפרש או לאו דוקא אלא אפילו ביותר ממאה קנסינן ליה עד דפריק כענין שפי' בקונטרס באיכא דאמרי ומייתי מבהמה דקונסין אותו עד עשרה בדמיה אלמא לאו דוקא דהוא הדין טפי כדקאמר הכא עד מאה גבי עבדים והוא הדין דהכא לאו דוקא:

    התם דאיסורא דאורייתא ובפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לד:) גבי צרם אוזן הבכור קאמר דליכא למיפשט מהכא דשאני עבד דמפקע ליה ממצות אם כן הוה מצי למימר הכא אם תימצי לומר דהתם לא קנסו הכא קנסו משום דמפקע ליה ממצות וכן התם הוה מצי למימר איפכא כי הכא:

    Tosafot on Gittin 44a · Sefaria · CC-BY-NC

    רשב"א

    ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו פירש לעולם בדמטא זמניה ודאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך מטא זמניה צריכא למימר, הכא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. וקא משמע לן שאף על פי שלא משכנו עדיין ואינו מופקע ממצות, מכל מקום כיון דבידו של נכרי למשכנו עכשיו וכשיחפוץ למשכנו ימשכנו ולא חשש זה לפרוע חובו קודם שיגיע זמנו הרי הוא כאילו משכנו והפקיעו ממצות. כך פירשו בתוספות. ועיקר.

    המוכר עבדו להפרהנג נכרי יצא לחירות פירש רש"י ז"ל שלקחו באנפרות שהיה מעליל עליו. ואינו מחוור, דלא אתי ביה שפיר לשון מכירה, ועוד מאי קא מדמה ליה בסמוך למכירת שלשים יום. ולפיכך פירשו בתוספות שהפרהנג נותן לו דמים אלא שלוקחו בדמיו בהכרח ודרכן להשתשמ בהן למלאכתן ולקצת ירחין אחר שמשלימין מלאכתן מחזירין אותו ולוקחין דמיו והילכך דומה לגבאו בחובו ומכירת שלשים, והיינו נמי דקאמר היה לו לפייס דכיון שאינו לוקחו אלא בדמיו מצוי הוא להתפייס בכל שהוא ולוקח לו [בנדפס: ממקום אחר].

    ומעלה בערכאות שלהן פירש רש"י ז"ל אף על פי שנראה כמחשיב תורתם. ואינו נראה, דהא דתנן כל השטרות העולות בערכאות של נכרים כשרין לא שנא לכתחילה ולא שנא דיעבד. ורבינו תם ז"ל פירש אף על פי שנראה כמקיים המקח לרצונו.

    דוקא או לאו דוקא פירש רש"י ז"ל מאה דוקא או דילמא פחות מכאן ומאה גוזמא. ואינו נראה, דאי לאו דוקא אם כן לא ידעינן שיעורא כלל. ועוד דאידך דבסמוך על כרחין לאו בהכי פירושיה אלא אי דוקא עד עשרה ולא יותר או דילמא אפילו יותר, ורש"י ז"ל כן פירש, ולפיכך פירשו בתוספות הא דהכא נמי דכותה כלומר דוקא מאה ולא יותר או דילמא לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה, ואתיא למיפשטה מדרבי שמעון בן לקיש דאמר המוכר בהמה גסה לנכרי קונסין אותו עד עשרה בדמיה, וקסלקא דעתיה דעבד ובהמה חד דינא אית להו ואפילו הכי קתני עד עשרה בדמיה אלמא עשרה לאו דוקא אלא אפילו יותר על עשרה עד מאה כעבד, הילכך מאה נמי דקתני גבי עבד לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה.

    Rashba on Gittin 44a · Sefaria

    מאירי

    היה ישראל זה חייב לגוי וגבה ממנו עבדו בחובו שלא ברצונו או שלקחוהו ממנו סיקריקון והוא זמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה ובאו עליו מהם ופדה עצמו בעבד זה בכל אלו לא יצא לחירות ושמא תאמר בחובו מיהא הרי אמרו במי שאנסו מבית המלך את גרנו שאם באנפרות ר"ל דרך גזל ובלא טענה וזהו לשון אנפרות ר"ל אין פה ראיה אינו חייב לעשר עליהם ממקום אחר והרי הפסידם אבל אם לקחוה בחובו הרי זה כמוכר וחייב לעשר עליהם ממקום אחר לענין מעשר כל שנשתרש לו ונהנה ממנו ודאי חייב במעשר אבל בעבד אין תכלית הענין אלא קנס על שמכרו לגוים וזה לא ברצונו מכר ומ"מ כל שמכרו הוא אפי' לאפרהנג גוי ר"ל עבד המלך וממונה שלו אע"פ שהוא כמוכרח יצא לחירות שמ"מ היה יכול לפייסו ממקום אחר:

    מכרו לגוי לזמן כגון לשלשים יום שנמצא מפקיעו מן המצות אותו זמן או שמכרו חוץ ממלאכתו כלומר שלא ישתעבד בו בחוץ מדעתו שעכשו הפקעת מצות תלויה ברצון העבד או שמכרו חוץ מן המצות כלומר שלא יהא יכול להפקיעו מן המצות או חוץ מן השבתות וימים טובים כדי שלא יזלזל בהם אלא שהפקיעו שאר מצות כל אלו ספק אם יצא לחירות אם לאו ואם תפש העבד לרבו כדי דמיו לפדות עצמו בהם אין מוציאין מידו זה שכתבנו במכר עבדו לגוי לא סוף דבר לגוי אלא אף לגר תושב אבל מכרו לכותי עד שלא נעשו כגוים גמורים או לישראל משמד הרי זה ספק וכותי משנעשו כגוים גמורים אין ספק שדינו כגוי:

    הפיל העבד עצמו לגייסות צריך לו שישתדל להוציאו בכל צד שיוכל ואם אינו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר לו ליטול דמיו ולמכרו לכתחלה הן מזה שהוא תחת ידו הן מאחר וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם וכן בזו שאמרו שהמוכר בית לגוי בארץ ישראל ר"ל לאחד מעובדי האלילים דמיו אסורים מתורת קנס על שנתן לעובדי האלילים חנייה בקרקע מכל מקום אם אנסוהו לו ואין יכול להוציאו בשום צד מוכרו לכתחלה ונוטל דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם:

    כבר ביארנו במוכר עבדו לגוי שקונסין אותו עד עשרה בדמיו מכל מקום במוכר בהמה גסה לגוים שהוא אסור כמו שביארנו במסכת ע"ז קונסין אותו לפדותה הימנו עד מאה בדמיה ר"ל אם לא רצה הגוי לקבל פחות ומשם ואילך אין קונסין אותו ושאלו בסוגיא זו טעם הבדל שביניהם ואמר בתחלה משום דעבדא לא הדר ליה כלומר שהרי יצא לחירות אבל בהמה חוזרת לו וחזר והקשה ואי משום הא דיו שתקנסהו במעט יותר מבעבד ודיו שתקנסהו באחד עשר בדמיה אלא שחזר ופירש דעבד מילתא דלא שכיחא הוא ודיו בעשרה בדמיו ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים שקנסות אלו אין מגבין אותם בחוצה לארץ שאין דנין דיני קנסות בבבל אלא שיש חולקים לומר שמאחר שקנסות אלו מתורת איסור אנו באים עליהם מגבין אותם אף בחוצה לארץ אלא שמ"מ לא כל הרוצה ליטול את השם יטול אלא שיעשה על ידי חכמים ויראי שמים מכיון שביארנו שלא אמרו במוכר עבדו לגוי לפדותו עד עשרה בדמיו אלא מתורת קנס אם מכר עבדו ומת אין קונסין בנו אחריו וכן כהן שצרם אוזן בבכור כדי לעשותו בעל מום שקנסו אותו שלא ישחט עולמית אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן אם כיון מלאכתו במועד שאמרו במקומה לאבדה הימנו אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן מה שאמרו שדה שנתקווצה בשביעית ר"ל שניטלו קוציה תזרע למוצאי שביעית שאין זו עבודה גמורה שיהא ראוי לקנוס עליה אבל ניטייבה ר"ל נזדבלה או נידיירה ר"ל שהעביר עליה דיר של בהמות לזבלה שבאלו קנסוהו שלא תזרע אף למוצאי שביעית אם מת בנו זורעה וכן טימא טהרותיו של חברו שהוא היזק שאינו נכר ולא שמיה היזק אלא שמתורת קנס חייבוהו לשלם אם מת לא קנסו בנו אחריו וכבר ביארנו ענין כלם יותר בשני של מועד קטן ובמסכת יבמות מ"ח ב' אמרו שהלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגל עמו כל שנים עשר חדש וחוזר ומוכרו לגוים:

    כבר ביארנו במשנה שהמוכר את עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני שקנאו לגופו מ"מ יש למדים מסוגיא זו שכל שהוא אומר שטעה וסבור היה על אותו לוקח שבארץ ישראל היה דר אם הדבר מוכיח שכן לא יצא לחירות והוא שאמרו שאם כתב בשטר לפלני אנטוכי אם אין לו בית בארץ ישראל אע"פ שיש לו שם אושפיז קבוע שהוא נכנס ויוצא שם תמיד יצא לחירות הא אם יש לו בית בארץ ישראל לא יצא סבור היה שידור שם ואם כתב לו לפלני שבאנטוכיא אפי' היה לו בית בארץ ישראל יצא שהרי כתב לו שבאנטוכיא שהיא חוצה לארץ כתב לו לאנטוכי השרוי בלוד אפי' לא היה לו בית או אפי' אושפיז קבוע לא יצא לחירות הואיל וכתב לו שהוא שרוי בלוד שהוא מארץ ישראל ומ"מ יראה שדברים אלו כלם לדברי רשב"ג נאמרו ואין הלכה כן והראייה שהרי ביארנו שהלוקח אנו קונסין ומה לנו בכונת המוכר ושמא תאמר וא"כ רשב"ג היאך אמרה שמא הוא חולק לומר שקונסין את המוכר להחזיר דמיו:

    Meiri on Gittin 44a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה או לאו דוקא כו' ומייתי מבהמה כו' אלמא לאו דוקא דה"ה טפי כו' עכ"ל דלפרש"י איכא לפרושי בפשיטות דבשני הלשונות מייתי ליה דמשמע ליה דההוא דר"ל דוקא הוא וא"כ ע"כ הך דריב"ל לאו דוקא אבל לדברי התוס' ליכא לפרושי הכי בלישנא קמייתא דהוא שואל אלאו דוקא ואפילו ביותר ממאה והוא השיב לו דלאו דוקא אלא בפחות ממאה ולכך הוצרכו לפרש בע"א דהשיב לו כיון דע"כ דהך חדא לאו דוקא אידך נמי לאו דוקא וכן יש לפרש באיכא דאמרי לדברי התוס' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Gittin 44a · Sefaria

    מהר"ם

    ע"א גמ' התם הוי ליה לפייס ולא פייס ע"כ צריך לפרש דהתם איירי כגון שיש לו ממון אחר במה לפייס ולא פייס ולכך יצא לחירות ובברייתא דלעיל דקתני גבאו בחובו וכו' לא יצא לחירות איירי שלא היה לו ממון אחר לפייס העובד כוכבים בחובו ולכך לא יצא לחירות כצ"ל לפי' הקונטרס דאל"כ תקשי בברייתא דלעיל נמי נימא דהיה לו לפייס ואפשר שלזה כיונו התוס' במה שכתבו בד"ה המוכר עבדו לפרהנג על פי' רש"י ועוד דלישנא דהיה לו לפייס ולא פייס לא משמע הכי דהלשון משמע דהיה לו לפייס עכ"פ מה שאין כן לפי' רש"י דצריך לפרש דהיה לו ממון אחר לפייס וק"ל:

    רש"י ד"ה ומעלהו כו' אע"פ דחשיבות הוא להם ר"ל והיה לן לאסור משום דמיקר שם עבודת כוכבים כמו בהולך לדון לפני ערכאות של עובדי כוכבים:

    תוס' ד"ה בשלוה על מנת למשכנו וכו' עד לכך נראה וכו' וא"ת היא גופא תקשי למה לא אמר גמרא עוד שנויא אחרינא אידי ואידי דמטא זמניה וכשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו ולכך פטור ממעשר כל זמן שישראל לא בא ומשכנו וגבי עבד קנסוהו רבנן כפרש"י י"ל משום דגמ' ס"ל דבהאי גוונא אפי' גבי שדה חייבת במעשר דכיון דמטא זמניה אם כן הוא של ישראל בהחלט וק"ל:

    ד"ה וכותב ומעלה וכו' עד וקשה דשטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים מכשרינן כצ"ל ולא מפלגינן בין לכתחלה בין לדיעבד וכו'. ר"ל ואי הוי כפירוש רש"י דכשנותנים להם שטר לחתום הוה להם חשיבות היה לן לאסור לכתחלה לכל הפחות משום דמיקר שם עבודת כוכבים:

    ד"ה התם דאיסורא דאורייתא וכו' וכן התם הוי מצי למימר איפכא כי הכא. לאו דוקא כי הכא אלא ר"ל דהוה מצי למימר התם את"ל גבי עבד לא קנסו משום דאיסורא דרבנן הוא אבל גבי כרם הוי איסורא דאורייתא וק"ל:

    Maharam on Gittin 44a · Sefaria

    פני יהושע

    רש"י בד"ה ה"ג ואב"א בשלוה כו' דאע"ג דמטא זימניה הוי בחזקת העכו"ם כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי מחוסר גוביינא שייך בקרקע כיון דמדינא קנויה לישראל כיון דמטא זימנא א"כ הרי היא שלו ואמאי פטור ממעשר ודוחק לאוקמי שגדלו הפירות ברשות העכו"ם דלא מטא זימנא אלא דעכשיו לאחר שגדלו והגיעו לעונת המעשרות ביד עכו"ם מטא זמן הפרעון מש"ה פטור כיון שבשעת חובתה היתה פטורה ומכ"ש דא"ל הכי לפמ"ש התוספות לקמן דף מ"ז בד"ה אמר רבה דבלא"ה איירי ברייתא דהכא פטורה ממעשר בסוריא דוקא ובסוריא אמרינן להדיא במסכת מעשרות דכל שבא לעונת המעשרות ביד עכו"ם פטורה כשלקחה ישראל אח"כ אלא שנראה דוחק לפרש כן שיטת וסתימת לשון רש"י ז"ל ועוד דא"כ מאי איריא לוה אפילו במכירה נמי שייך האי דינא כדפרישית לכך נלע"ד דרש"י ז"ל סובר דלא מהני כלל תנאי דאי לא אפרע לך יהא חלוט לך אלא כשהיא משכונא מוחזקת דאל"כ לא קנה ובהכי הוי א"ש טפי דאף למאי דאוקי בפסחים בפ' כל שעה מתני' דעכו"ם שהלוה בדא"ל מעכשיו אפ"ה מוקי לה נמי בהרהינו אצלו ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם איירי במטא זימנא וכבר כתבתי לעיל בסוגיא דעבד שעשאו אפותיקי דשיטת רש"י ז"ל נוטה לשיטת הרמב"ם ז"ל וכיון שכן הוא במשכון מטלטלים כ"ש במשכונא דקרקעות דשייך יותר דין אסמכתא כמו שכתב הש"ך בח"מ סימן ע"ג באריכות ואף לפמ"ש בסמוך בשם גדולי הפוסקים דאין דין אסמכתא בעכו"ם מישראל וה"ה להיפך נראה דהיינו כשהוא מוחזק דבר זה צריך ביאור גדול כמו שהאריכו ה"ה והכ"מ בפרק י"א מהלכות מכירה ובטוח"מ סימן ר"ז ובש"ך סימן ע"ג וכמו שכתבתי כנ"ל נכון וברור:

    בד"ה חוץ ממלאכתו גופו קנוי לך כו' שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו כו' עכ"ל. וצ"ע דהא פשיטא בכולא תלמודא דעכו"ם לא קנה עבד לגופו ואם כן במאי קנה הוולדות אם לא שנאמר כיון שמסרו לשפחתו ממילא הם נקנין לו אלא שהתוספות כתבו לעיל בשמעתין דמוכר עבדו לעכו"ם לא קניא ליה עכו"ם לוולדות ובאמת צריך לי עיון דמהיכא תיתי יהיו הוולדות לישראל כיון שעכו"ם מוסר לו שפחה שהיא שלו לגמרי ובתר דידה שדינן להו א"כ אין לישראל זכות בוולדות על ידי העבד וצ"ע ויש ליישב:

    Penei Yehoshua on Gittin 44a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' מכר עבדו ומת עיין תבואות שור סימן לט סק"ז:

    Gilyon HaShas on Gittin 44a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף מ״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־420 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 19 מילים

      נפתחת ב״וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּשֶׁלָּוָה עַל מְנָת לְמַשְׁכְּנוֹ,…״

    2. קטע 212 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: גְּבָאוֹ בְּחוֹבוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחוֹ סִיקָרִיקוֹן,…״

    3. קטע 316 מילים

      נפתחת ב״וּרְמִינְהִי: הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גּוֹרְנוֹ, אִם…״

    4. קטע 45 מילים

      נפתחת ב״שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ.…״

    5. קטע 517 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ…״

    6. קטע 620 מילים

      נפתחת ב״גּוּפָא – אָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ…״

    7. קטע 723 מילים

      נפתחת ב״בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מְכָרוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, מַהוּ?…״

    8. קטע 838 מילים

      נפתחת ב״מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ, מַהוּ? חוּץ מִן הַמִּצְוֹת,…״

    9. קטע 924 מילים

      נפתחת ב״בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ…״

    10. קטע 1049 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זְרִיקָא: פּוֹק…״

    11. קטע 1126 מילים

      נפתחת ב״וְדִילְמָא הָנֵי מִילֵּי בַּיִת – דְּכֵיוָן דְּלָא…״

    12. קטע 1242 מילים

      נפתחת ב״שְׁלַח לְהוּ רַבִּי אַמֵּי: ״מִינַּי אַמֵּי בַּר…״

    13. קטע 1314 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ…״

    14. קטע 1419 מילים

      נפתחת ב״דַּוְקָא, אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר…״

    15. קטע 159 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּכֹל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע…״

    16. קטע 1635 מילים

      נפתחת ב״וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:…״

    17. קטע 175 מילים

      נפתחת ב״שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּלָא הָדַר לֵיהּ.…״

    18. קטע 1823 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא בְּהֵמָה טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּהָדְרָא…״

    19. קטע 1934 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַסִּי: מָכַר…״

    לשון המקור

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּשֶׁלָּוָה עַל מְנָת לְמַשְׁכְּנוֹ, וְלֹא מִשְׁכְּנוֹ.

    תָּנוּ רַבָּנַן: גְּבָאוֹ בְּחוֹבוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחוֹ סִיקָרִיקוֹן, לֹא יָצָא לְחֵירוּת. וּבְחוֹבוֹ לֹא?!

    וּרְמִינְהִי: הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גּוֹרְנוֹ, אִם בְּחוֹבוֹ – חַיָּיב לְעַשֵּׂר, אִם בָּאַנְפָּרוֹת – פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר!

    שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ.

    תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת! הָתָם, הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס וְלֹא פִּיֵּיס.

    גּוּפָא – אָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס, וְלֹא פִּיֵּיס.

    בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מְכָרוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת! הָתָם בְּפַרְהַנְגְּ גּוֹי שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת.

    מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ, מַהוּ? חוּץ מִן הַמִּצְוֹת, מַהוּ? חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, מַהוּ? לְגֵר תּוֹשָׁב, לְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, מַהוּ? לְכוּתִי, מַהוּ? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא: גֵּר תּוֹשָׁב הֲרֵי הוּא כְּגוֹי. כּוּתִי וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד – אָמְרִי לַהּ כְּגוֹי, וְאָמְרִי לַהּ כְּיִשְׂרָאֵל.

    בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מַהוּ שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו?

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זְרִיקָא: פּוֹק עַיֵּין בִּמְכִילָתָיךְ. נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר בֵּיתוֹ לְגוֹי – דָּמָיו אֲסוּרִין. וְגוֹי שֶׁאָנַס בֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין בְּעָלָיו יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם.

    וְדִילְמָא הָנֵי מִילֵּי בַּיִת – דְּכֵיוָן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ בְּלֹא בַּיִת, לָא אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ; אֲבָל עַבְדָּא – דְּסַגִּי לֵיהּ בְּלָא עַבְדָּא, אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ – אוֹ לָא.

    שְׁלַח לְהוּ רַבִּי אַמֵּי: ״מִינַּי אַמֵּי בַּר נָתָן, תּוֹרָה יוֹצְאָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל: עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם.

    אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמָיו.

    דַּוְקָא, אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי – קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ!

    וְדִלְמָא שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּכֹל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת.

    וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו. דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמֶיהָ!

    שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּלָא הָדַר לֵיהּ.

    אֶלָּא בְּהֵמָה טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּהָדְרָא לֵיהּ?! לִקְנְסֵיהּ טְפֵי חַד! אֶלָּא עֶבֶד מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא, וּמִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גָּזְרִי בַּהּ רַבָּנַן.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַסִּי: מָכַר עַבְדּוֹ וָמֵת, מַהוּ שֶׁיִּקְנְסוּ אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: ״צָרַם אוֹזֶן בְּכוֹר, וָמֵת – קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו״ – מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, אֲבָל הָכָא אִיסּוּרָא דְרַבָּנַן.