מסכת גיטין דף ל״ג עמוד א׳

פלוני ופלוני תרי משמע וקרי להו דיינים:

רוכל מוכר צרורות של בשמים:

חותמין למטה גבי פרוזבול תנן לה במסכת שביעית (פ"י מ"ד):

למה לי למיתני דיינים או עדים פשיטא דסגי בהני או בהני וליתני עדים והוא הדין אי חתמי דיינין:

בלשון דיינים כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני כו':

וחתמי עדים בלשון עדות כגון איש פלוני עד:

ול"ש כתוב בלשון עדות כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמי למטה אני פלוני דיין:

ה"ג ל"ש כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ול"ש כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים:

לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתימי עדים כמו שכתוב בפרוזבול בי דינא הוינא אנא פלוני בר פלוני ונזכרין שם הדיינים בתוך התורף ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת וקמשמע לן דחשיב פרוזבול אע"פ שלא חתמו בו הדיינים עצמם לא שנא כתוב בלשון עדים שאין דיינין נזכרים בתוך התורף של פרוזבול דכתיב ביה הכי בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני ופלוני ופלוני עדים וחתומים למטה הדיינים ובקונטרס פי' בענין אחר:

ובי תרי לית להו קלא וא"ת ולתקנו שיבטל בפני ג' וי"ל מפני תקנת עגונות:

ובי תלתא אית להו קלא ואע"ג דמלוה על פה לא גבי ממשעבדי אפילו הלווהו בפני כמה עדים היינו משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף כדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף מב.) ואין רגילות להודות לבני אדם אלא כופר לכל השואלים ממנו והא דאמר הכא דבי תרי לית להו קלא וגבי מוכר שדהו בעדים אמרינן בחזקת הבתים (שם דף מא:) דגובה מנכסים משועבדים הכא בעינן גילוי מילתא טפי:

ושמעה וידעה ולא מינסבא ותקנת עגונות הוא דאיכא אע"ג דבדין לא מינסבא חשיב עגון דהכי נמי אמרינן בפ' כל הגט (לעיל גיטין דף כו:) ובדין הוא אפי' טופס לא לכתוב אלא זימנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח ספרא שביק לה ואזיל ומיעגנה ויתבה:

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ולכך אומר בשעת קידושין כדת משה וישראל:

ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה הקשה ה"ר שמואל אם כן יחפה על בת אחותו וכשיבואו עדים שזינתה ישלח לה גט ויבטל שלא בפני שליח ופקעי קידושין ונמצא שהיא פנויה ואומר ר"י דלא קשה דאין לחוש אלא כשמחפה עליה שלא כדין אבל הכא כדין מחפה ומן התורה פטורה ועוד הקשה רבי' שמואל דהיכי מחייבינן לעולם מיתה אשת איש שזינתה והא התראת ספק היא דשמא ישלח לה גט ויבטלנו ועוד יכולין ממזרים ליטהר ואומר ר"ת דכי האי גוונא לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין ועוד דאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה דאם לא כן נזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים אמאי לוקה דאם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת (נזיר דף מב.) והא התראת ספק היא שמא ישאל על נזירותו ומה שהקשה אם כן יחפה על בת אחותו ויכולין ממזרין ליטהר אי ידעינן שלכך מתכוין לא מפקעינן קדושין מיניה דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה שמתוך כך יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות אבל אם ברור לנו שלא נתכוין לכך לא חיישינן אם יכולים ליטהר:

רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא"ת מנא ליה להש"ס דסבר לא בטלה כולה ויכול לבטל היינו אפי' לכתחילה דלמא סבר בטלה כולה ואפילו הכי יכול לבטל בדיעבד דהא לעיל אית ליה בטלו מבוטל דמלשון יכול לא מצי למידק שיהא מותר לבטל לכתחילה כדמוכח בפרק הזהב (ב"מ דף מט.) דאמר האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ופריך יכול פשיטא אלא אימא מותר לחזור בו וי"ל דמשמע ליה מילתא דרבי דיכול לבטל אפי' בפני אחד אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שלשליח עצמו אומר שהוא מבטלו הוא מבוטל א"נ אפי' לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה ואי בטלה כולה אפילו רבי מודה דאינו מבוטל אפילו בדיעבד כדפרישי' לעיל דדוקא בפני ג' לרב ששת או בפני שנים ביחד לרב נחמן הוא דמבוטל א"נ אע"ג דביטלו בב"ד אומר [רבי] דמבוטל היינו משום דהתם ליכא למיחש כולי האי לממזרות שאם יוודע לשליח קודם הנתינה לא יתננו לה או לאשה קודם שתנשא לא תנשא אבל כאן אפי' כשידעו כולם וגם האשה שביטל הבעל מקצת מן העשרה פעמים יטעו ויהיו סבורים שאחרים לא נתבטלו ותנשא ע"י גיטה ולכך אם היה סובר בטלה כולה היה מודה דאינו מבוטל ולפ"ז אתי שפיר מה שמסתפק הש"ס הי כרבי והי כרשב"ג אפילו למאי דמוקמינן פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה דאפי' קי"ל כרבי בביטלו מבוטל בזה שלא בפני זה מצי שפיר לפסוק כרשב"ג דאינו מבוטל דאפילו רבי אי הוה סבר בטלה כולה הוה מודה באומר לעשרה שאינו מבוטל אבל מתוך פירוש הקונטרס משמע דלרשב"ג דבטלה כולה אף זה מתקנת רבן גמליאל ועל כרחך למ"ד מפני תקנת עגונות לא דמו אהדדי ולפירושו שמשוה אותם מה שמסתפק הש"ס הי כרבי והי כרשב"ג היינו דוקא לפי מה דמוקי פלוגתייהו בצריכי בי עשרה למשלפה אבל למאי דמוקי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה אין להסתפק דאי קי"ל בביטלו מבוטל כרבי תו לא מצי למיפסק באומר לעשרה לגמרי כרבן שמעון בן גמליאל דאפי' קי"ל כוותיה דבטלה כולה במאי דקאמר שאין הביטול מועיל אפי' דיעבד לא קי"ל כוותיה ומיהו אם משמעות דאינו יכול דקאמר רשב"ג לא משמע דיעבד אלא דאתא לאפוקי מדרבי דשרי אפי' לכתחילה אתי שפיר דמסתפק אפי' ללישנא דפליגי בעדות שבטלה מקצתה ומ"מ לרשב"ג אפי' בדיעבד אינו מבוטל כדפירש בקונטרס מכח ההיא דלעיל דקאמר א"כ מה כח ב"ד יפה:

ובתרי לית להו קלא ואף על גב דקיימא לן כרב דאמר בבבא בתרא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא מא, ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. לומר דשנים יש להם קול. התם הוא דלוקח מוציא קול ומפרסמו כדי שיתברר הענין אם יש עליו עסיקין, וכדאמרינן התם מאן דזבין בפרהסיא זבין, אי נמי דהכא בעינן גלויי מילתא טפי משום תקנת ממזרין ובעינן קלא סגי, והא דאמרינן נמי וריש לקיש סבר לה כרב ששת דאמר בפני שלשה ובי תלתא אית להו קלא, הכי קאמר אית להו קלא סגי ומגליא מילתא שיר, וכדאמרינן התם גבי מחאה דמאן דאמר בני שלשה גלויי מילתא בעינן ובאפי תלתא מיפרסמא מילתא שיר, וכדאמרינן כל מילתא דמתאמרה בי תלתא לית בה משום לישנא בישא, ואף על גב דלגבי מלוה על פה אפילו הלוהו באפי עשרה לא גביא ממשעבדי וטעמא משום דלית לה קלא, התם היינו טעמא משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ומכחש בשואלים לאמר שלא לוה כלום, ואף במלוה אינו חושש לפרסם דסבר לא מזבין ואי מזבין איהו טרח ופרע.

והא מידע ידעה ולא מינסבא ותקנת עגונות הוא דאיכא פירש רש"י ז"ל משום הכי אצרכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח משום תקנת עגונות דהוא לא יטרח בכל אלה כדי לעגנה. ואף על פי שהיא אשת איש גמורה ומן הדין אינה יכולה לינשא שייך בה שפיר עגונה, כדאמרינן לעיל בריש פרק כל הגט ובדין הוא דטופס נמי לא לכתוב וזימנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח ספרא ושביק לה ואזיל ומעגן ומותיב לה. ויש עוד לפרש משום תקנת עגונות, דפעמים שניתן הגט לידה והדר מבטל ליה ושמעה איהי ולא ידעה אימת בטליה וסברה דילמא מקמי דלימטי לידה בטליה ויתבא ומיעגנא דלא כדין. ומצאתי בירושלמי מאן דאמר שלא תהא יושבת עגונה סבורה שבטל והוא לא בטל ונמצאת יושבת עגונה. ואי אפשר לפרש סבורה שבטל ולא בטל כלל דהא מאן דאית ליה משום תקנת עגונות אית ליה דרב ששת דאמר בפני שלשה וקלא אית ליה, ועוד דאין סברא לומר כן שאף על פי שלא יצא עליו קול שבטלו שתהא חוששת לשמא בטל, אלא ודאי הכי פירושא כגון שיצא עליו קול שבטלו וסבורה היא שבטלו קודם שהגיע גט לידה ונמצאת יושבת עגונה.

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ולכן אומר בשעת קדושין כדת משה.

ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה והקשה רבינו שמואל אם כן יכול הוא לחפות על בת אחותו דלאחר שתזנה עליו ישלח לה גטו על ידי השליח ויבטלנו שלא בפניו ונמצאו קדושין הראשונים מופקעין וכי זניית פנויה היתה. ותירץ הוא ז"ל דאין הכי נמי שלא הקפידו חכמים בדבר שלא יחפה על בת אחותו, אלא שלא יחפה עליה שלא כדין כההיא דזמן שלא יאמר הוא שכבר נתגרשה והיא לא נתגרשה עד עתה, אבל כאן כיון דמדינא יכול להציל יציל ואין בכך כלום. אלא דאכתי קשיא ליה היאך אשת איש חייבת מיתה לעולם, והלא התראת ספק היא דדילמא ישלח לה גט על ידי שליח ויבטלנו, ועוד אם כן יכולין ממזרין ליטהר בכך, ולפיכך היה מפרש הוא ז"ל אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, כלומר אם היה מבטלו היו חכמים מפקיעין את הקדושין, ומשום כך אנן סהדי דאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות. והקשה עליו רבינו תם תינח נשואה ארוסה מאי איכא למימר, ותירץ הוא ז"ל דבתר השתא אזלינן ואוקמא אחזקתא והשתא מיהא נשואה היא והתראת ודאי היא, ותדע דהא נזיר ששותה יין דאמרינן ליה אל תשתה אל תשתה לוקה על כל אחת ואחת ואמאי והלא אם ירצה ישאל על נזירותו והתראת ספק היא אלא ודאי בתר השתא אזלינן והשתא מיהא נזיר הוא, ולחפות על בת אחותו אינו יכול וכן אינו יכול לטהר הממזרים בכך דלא הפקיעו חכמים קדושין אלא לתקנה ולתועלת או משום תקנת עגונות או משום תקנת ממזרין, אבל להפסד ולקלקול לא הפקיעום והילכך כל שהוא מתכוון לכך לחפות ולטהר לא אפקעינהו מיניה דזו תקלה היא דמתוך כך יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, אבל היכא שאין מתכוין לכך ומתוך איתרמי דנטהרו ממזרין דידה או שזנתה ונצלה בכך אין בכך כלום.

תנו רבנן אמר לעשרה כתבו גט יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי. פירש רש"י ז"ל אפילו לכתחילה דקסבר רבי דלא התקין רבן גמליאל בכגון זאת.

ורבי שמעון בן גמליאל סבר אינו יכול לבטל דאף בזו התקין רבן גמליאל. וכן הכריעו כפירושו רבותינו בעלי התוספות ז"ל, מדמוקמינן טעמיה דרבי משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ואי בדיעבד קאמר אפילו סבר בטלה כולה אם בטלו מבוטל כאידך דרבי. ואכתי קשיא דמנא ליה לתלמודא הא, דילמא בדיעבד וכאידך דרבי ולאשמועינן דאפילו שלא בבית דין אם בטל זה שלא בפני זה מבוטל, ולישנא דיכול לא משמע מיניה שיהא מותר לבטל לכתחילה כדמוכח בבבא מציעא בפרק הזהב (בבא מציעא מט, א) מדאמרינן התם האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ופריך פשיטא ומשני אלא מותר לחזור בו ויש לומר דעל כרחין רבי אית ליה עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דאי בטלה כולה סבירא ליה לא הוה אמר יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו בדיעבד משום דעד כאן לא קאמר רבי בטלו מבוטל אלא במבטל בבית דין או בפני שנים כרב נחמן או בפני שלשה כרב ששת משום דבפני שלשה אי נמי בפני שנים קול יוצא קצת ובכי הא לא חש רבי לתקנת ממזרים ולא לתקנת עגונות אבל בני אחד אפילו בדיעבד אם בטלו אינו מבוטל ולא מתקנת רבן גמליאל אלא אפילו מעיקרא נמיט דבמקום שאין קול יוצא כלל חשו להן חכמים, ובכי האי גונא כח בית דין יפה ואינו מבוטל וכדתנן בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, אלמא אף ראשונה לא היה יכול לבטלו אלא בבית דין ומהאי טעמא דאמרן. ותדע לך דודאי לרב ששת דאמר בפני שלשה, אם עבר ובטלו בפני שנים אינו מבוטל. ולכאורה רב ששת ורב נחמן אליבא דרבי פליגי, ואפילו קיימי אקודם תקנה מכל מקום עיקר פלוגתייהו משום דרבי היא וכדכתבינן לעיל (גיטין לב, ב ד"ה איתמר) ובבטלו בדיעבד, והתם קאמר רב ששת בפני שלשה כלומר בפני שלשה מבוטל הא בפני שנים אינו מבוטל, וכן אתה אומר לרב נחמן דאמר בפני שנים דדוקא בפני שנים מבוטל הא בפני אחד אינו מבוטל, והכי מוכח נמי לקמן (גיטין לד, א) דאמרינן הלכתא כנחמן ופירש"י ז"ל הלכתא כרב נחמן דאמר בפני שנים, ושמע מינה דלרב ששת אפילו בדיעבד בטלו בפני שנים אינו מבוטל, והיינו דנפקא לן מינה כדפסקינן ולומר דאפילו בפני שנים בטלו מבוטל, דאי לא תימא הכי מאי נפקא לן מינה אי לכתחילה אפילו בפני שלשה אינו יכול לבטלו אפילו לרב נחמן משום תקנתו של רבן גמנליאל, ואי בדיעבד אפילו בפני אחד נמי דהא קיימא לן כרבי בשתיהן (לד, א), אלא ודאי שמעינן מינה דלרב ששת אם בטלו בפני שנים אינו מבוטל ומינה נשמע לרב נחמן דאם בטלו בפני אחד אינו מבוטל. ואפילו תמצא לומר דהא דאמרינן בשילהי שמעתין (לג, ב) והלכתא כרב נחמן מההיא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן קאמר כמו שפירש שם רבינו תם ז"ל, מכל מקום נראה שעדיין יש להוכיח כן מדרב ששת ורב נחמן דהא אפילו קודם תקנה קא סבר רב ששת דאינו יכול לבטלו אלא בפני שלשה ולרב נחמן בפני שנים הא בפני אחד לא וכח בית דין יפה משום תקנת ממזרין במקום שאין קול יוצא כלל כגון בפני אחד לרב נחמן או שאין קול מפורסם כגון בפני שנים אליבא דרב ששת, אלמא שמעינן דלעולם לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אם איתא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא היה מועיל ביטולו אפילו בדיעבד, אלא ודאי על כרחין רבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה סבירא ליה, וכיון שכן אף לכתחילה מותר דהא ליכא משום תקנת עגונות ולא משום תקנת ממזרים.

פרוזבל האמור לענין שביעית עיקר ענינו שיהא מסור לבית דין ושיהו בית דין כותבין וחותמין לו ומכל מקום כל שנמסר לדיינים אפי' לא כתבו לו אלא עדים דיו וכשהם כותבין בלשון דיינין הם כותבין אנו בית דין חתומי מטה כך היה שבא לפנינו פלני ואמר לנו רבותי הרי שיש לי חוב כך וכך אצל פלני כו' והריני מוסר לכם כל שטרותי שיש לי עליו שתגבו ותקבלו בשבילי כו' כפי מה שירצה הסופר ליפות בשטרו כו' עד ואנו בית דין ראוני את דבריו ומדמסר לנא פרוזבל כתיבנא וחתימנא בזמן פלני שטר פרוזבל זה דלא לשמט להדין פלני כו' להיות בידו לראיה ולזכות וכשנמסר לבית דין והעדים כותבין וחותמים במצותם כך הם כותבין בפנינו עדים חתומי מטה בא פלני לפני הדיינין פלני ופלני ואמר להם רבותי וכו' וראו בית דין את דבריו ומסר להון פרוזבל וכו' ויפו את כחו דלא תשמט וכו' ומה שהיה בפנינו ומסר פלני את פרוזבלו לדיינין כתבנו וחתמנו וכו' ועל שיטה זו אנו גורסין כך לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתימי דיינין לא שנא כתוב בלשון עדים וחתימי עדים כלומר שיכתבו לו שראו שבא לבית דין ומסר להם שטרותיו על הדרך שביארנו ויש גורסין לא שנא כתוב בלשון דיינין וחתימי עדים לא שנא כתוב בלשון עדים וחתימי דיינין ויש מפרשים בו לא שנא כתוב בלשון דיינין על הדרך שהזכרני וחתימי עדים ר"ל דיינין כעין עדים כגון שלא חתמו אלא שנים ולא שנא כתוב בלשון עדים על הדרך שהזכרנו וחתימי דיינים ר"ל עדים כעין דיינין כגון שחתמו שלשה ואע"פ שלענין פסק כך הוא לדעתינו כמו שנבאר לענין פירוש מיהא אין זה כלום שהרי לדעת רב ששת אמרוה שהרי מה ששאלו למה לי למיתנא לא הוצרך לרב נחמן דלדידיה הא אשמעינן דדיינין כעדים אלא לרב ששת שאלוה והרי רב ששת מצריך בה שלשה דיינים אלא שהם חוזרים ומפרשים לא שנא כתוב בלשון דיינין ר"ל בפנינו בית דין וכו' וחתימי עדים שראו הענין הכתוב למעלה וכתבו וחתמו לא שנא כתוב בלשון עדים שראו שזה בא לבית דין ומסר כו' ושבית דין יפו את כחו וחתמו הדיינים שכך הם הדברים מהני ועיקר הדברים כגירסא ראשונה ולענין פסק מיהא כל שנמסר בתורת דיינין אף בשנים דיו וכמו שאמר מוסרני לכם פלני ופלני הדיינין כו' ואע"פ שאיפשר דלאו פלני ופלני דוקא דלאו כי רוכלא חשיב ואזיל ומתלתא קאמר מכל מקום הלכה כרב נחמן ואף בית דין חצוף אין כאן שאין זה אלא כעין הודעה:

כבר ביארנו שאף לאחר התקנה כל שבטלו בפני שנים הרי הוא מבוטל וכן הדין אם רצה להוסיף על תנאו שהוא רשאי ואין אומרין מה כח בית דין יפה באיסורין ואע"פ שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי היכא דאיתמר איתמר ואע"פ שהזכירוהו לדעת ר"ג וראוי לשאול מפני מה פסקו בה כר' ולא פסקו כרשב"ג ומשום כל דמקדש כו' הואיל ופסקנוה במקומות כמו שהזכרנוה בראש כתבות יראה לי הטעם שבטול הגט דבר מצוי הוא שאדם מתחרט ונח מרתיחתו ורוב פעמים מבטלו בכונה טובה ואין ראוי בכך להפקיע קדושיו והראיה שאף רשב"ג לא היה בא בכאן מטעם עשיית זה שלא כהוגן אלא מטעם כח בית דין יפה ורבנו הקדוש לא חס על כבוד בית אבותיו להיות תקנתם עומדת על כל פנים באיסורין שאין כח בית דין מפקיע את האיסור וכמו שאמרו למטה בסמוך התם ממונא הכא איסורא ומה שפירשו רבים בענין האמור תינח דקדיש בכספא מפני שהכסף קדושי סופרים הם אינו כלום וכבר ביארנוהו בראש כתבות:

כבר ביארנו בפרק שני במי שאמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי שאחד כותב ושנים חותמין ואפי' אחד מן השנים החתומים יכול לכתבו ואם אמר כלכם אחד כותב וכלן חותמין ואף הכותב צריך לחתום לענין בטול כל שאמר לעשרה כתבו גט לאשתי שאחד כותב ושנים חותמין נחלקו בה ר' ורשב"ג שלדעת ר' יכול לבטל זה שלא בפני זה ולומר להם אל תכתובו ולדעת רשב"ג אין יכול לבטלם אלא זה בפני זה ונאמרו במחלוקתם שני לשונות האחד שבעדות שבטלה מקצתה נחלקו אם בטלה כלה אם לאו ואנו קורין בכאן שבטלה מבנין הדגוש כלומר אע"פ שר' סובר בעלמא בעדות שבטלה מקצתה מחמת פסול כגון נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה כלה כל שהוא מכל מקום מבטל מקצתה לא ביטל את כלה אלא רוצה הוא בזה שיעיד ולא בזה והילכך אפי' לכתחלה יכול לבטלן זה שלא בפני זה שאף כשביטל מקצתם לא ביטל הגט עד שיבטל את כלם ואם נתנו האחרים אחר בטול מקצתם הרי זה גט וזהו שאמרו אי אזלי הנך וכתבי ויהבי לית לן בה והילכך אף לכתחלה יכול לבטלן זה שלא בפני זה והוא הדין אם ביטלן בפני אחרים שמבוטלים הם כמו שכתבנו ולרשב"ג ביטלה כלה ונמצא דהנך דלא בטיל להו אזלי וכתבי ואתי למישרא אשת איש והילכך אף בדיעבד אינו כלום לדעתו דהא קסבר ביטלו אינו מבוטל ואף אותם השנים יכולים לכתוב והלכה כר' ושליחות דהאי בטיל שליחות דאידך לא בטיל:

בד"ה ובי תרי כו' וליתקנו שיבטל בפני ג' ויש לומר מפני תקנת עגונות עכ"ל אבל לבי תרי כיון דלית ליה קלא מינסבא וליכא למיחש לעיגון שלה אלא לממזרים כיון דמינסבא ואין להקשות כיון דע"כ לרב נחמן דחייש לתקנת עגונות מנא ליה דחיישינן לתקנת ממזרים בתקנת ר"ג כלל ואימא דבית דין ג' הוא דודאי מקרי בית דין בכל דוכתא ויש לומר דסבירא ליה דאי הוה בית דין ג' קודם תקנת רבן גמליאל משום תקנת עגונות ודאי דלא היה מתקן רבן גמליאל דאין לחוש כ"כ לתקנת עגונות כיון דב"ד של שנים היו מתחלה אבל כיון דבית דין של שנים היו מתחלה וע"כ אתא רבן גמליאל לתקן משום ממזרים טפי תיקן דלא ליבטל כלל אפילו בבית דין של ג' משום דבבית דין של ג' נמי איכא למיחש לעגונות וכן נראה דמשום תקנת ממזרים חשו טפי דהא אפילו לרב ששת קודם תקנת ר"ג חשו לתקנת ממזרים כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

בד"ה ואפקעינהו כו' אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחד ואחד כו' שמא ישאל על נזירותו כו' עכ"ל ה"מ לדקדק כן מא"ל אל תשתה פ"א דחייב אע"ג דהתראת ספק היא אלא שגירת לישנא דמתניתין דפרק שלשה מינין ופרק אלו הן הלוקין נקטו ולכאורה קשה הא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה והיאך מצינו נזיר שילקה ויש ליישב דודאי ביודעין בו שעבר על נזירתו במתכוין החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה אבל התראת ספק מיהת איכא דשמא זה הנזיר יבא לחכם שלא ידע אם עבר על נזירתו וישאל לו וק"ל:

בד"ה רבי סבר כו' אי נמי אע"ג דביטלו בב"ד אומר רבי דמבוטל היינו משום דהתם ליכא למיחש כולי האי לממזרות כו' עכ"ל דבריהם אלו לרב נחמן אבל לרב ששת ודאי בבית דין של ג' ליכא למיחש לממזרות אלא לעיגון ונראה לפרש לרב ששת דלממזרות ודאי חיישינן טפי דאפילו קודם תקנת רבן גמליאל חשו לממזרות כמו שכתבו התוספות לעיל דלכך בשנים אינו מבוטל והשתא ניחא דבטלו בבית דין של ג' אומר רבי דמבוטל דלא חיישינן כל כך בדיעבד לתקנת עגונות אבל כאן בביטול מקצתן פעמים יטעו כו' ותינשא ע"י גיטה ואיכא ממזרות וזה שהקשו לקמן לפ"ה דמפרש דלר"ש בן גמליאל דבטלה כולה אף זה מתקנת ר"ג וע"כ למ"ד מפני תקנת עגונות לא רמו כו' דלפירושם אין זה דרשב"ג מתקנת עגונות דרבן גמליאל אלא מתקנת ממזרות דחשו לה אף קודם תקנת ר"ג ואפילו לרב נחמן בבטלו מקצתן אי הוה סבר דבטלה כולה הוה חיישינן לממזרות אפילו קודם תקנת רבן גמליאל כמו בפני אחד שחשו לממזרות אפילו קודם תקנת רבן גמליאל כמו שכתבו התוספות לעיל אבל לפרש"י דזהו דרשב"ג מתקנת ר"ג הוא ודאי לרב נחמן איכא למימר דכל זה מתקנת ר"ג כמו שחשו לממזרות בבטלו בבית דין ה"נ חשו בתקנת רבן גמליאל לממזרות בבטלו מקצתן דכל שכן הוא אבל לרב ששת לא דמי אהדדי דבב"ד של ג' מתקנת עגונות דר"ג הוא וליכא למיחש לממזרות ובבטלו מקצתן דניחוש שמא תינשא על ידי גיטה תקנת ממזרות איכא ותקנת עגונות ליכא כן נראה לפרש דבריהם ודו"ק:

תוספות בד"ה ובי תרי וא"ת וליתקנו כו' כבר כתבתי בזה בלשון רש"י ז"ל במשנתינו דלשיטתו מיפרשא כולא מילתא משום חשש ממזרות ע"ש:

בד"ה ושמעה וידעה וכו' אע"ג דבדין לא מינסבא חשיב עיגון עכ"ל מיהו בירושלמי משמע דההיא תקנת עגונות היינו עיגון ממש דזימנין דלא ביטל ואיהי סברה דבטל ומעגנא ויתבא ונראה לי דאע"ג דשלש אית להו קלא היינו ברוב הפעמים ומש"ה לא חששו חכמים לתקנת ממזרות בכה"ג דלא חיישינן למיעוטא אבל תקנת עגונות איכא דהאשה דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת בסופה תחוש למיעוט שמא עדיין לא יצא הקול כנ"ל ובחידושי הרשב"א ז"ל מפרש בע"א ע"ש ולענ"ד יש לפרש שיטת גמרתינו ג"כ לפי שיטת הירושלמי והא דקאמר ובי תלתא אית להו קלא לא דקיהיב טעמא דתקנת עגונות בזה אלא ה"ק דהא דלא קאמר ר"ל כר"י משום חשש ממורות היינו משום דג' אית להו קלא ולא חששו חכמים כה"ג משום ממזרות דרוב פעמים שמעה ולא מינסבא אלא תקנת עגונות הוא דאיכא אפילו בכהאי גוונא דאף על גב דלא שמעה לא מינסבא שתחוש לעצמה וכדכתיבנא ודו"ק:

גמרא ומי איכא מידי דמדאורייתא כו' לפי מ"ש התוספות לעיל בד"ה ור"נ שייכא הקושיא נמי אליבא דרבי וקודם התקנה למאי דמודה רבי דלר"נ בפחות משנים ולר"ש בפחות משלשה לא הוי ביטול אף בדיעבד משום חשש ממזרות אע"ג דמדאורייתא הוי גיטא. אלא כיון דלא שמעינן להא מילתא בהדיא אלא מדיוקא ושקלי וטריא משו"ה ניחא ליה לתלמודא להקשות בפשיטות אליבא דרשב"ג ועי"ל דנהי דמודה רבי דבפחות מג' לר"ש ופחות מב' לר"נ לא הוי ביטול אפשר דהיינו דלא הוי ביטול להקל להתירה לכהונה או ליבם אבל להתירה לעלמא אפשר דחיישינן לחומרא דהוי ביטול וכמו שנסתפקו התוספות בזה לעיל בד"ה מהו דתימא ע"ש אבל הכא מקשה שפיר דרשב"ג קאמר אינו יכול לבטל ולא להוסיף על תנאו משמע להדיא דלא חיישינן כלל לדבריו כיון שעבר על התקנה א"כ מקשה שפיר. מיהו כ"ז לסברת התוספות אבל כבר כתבתי שאין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דהא דלא הוי ביטול לר"ש בפחות משלשה לאו משום מה כח ב"ד יפה ומשום חשש ממזרות אלא משום דמדינא לא הוי ביטול דאין דיבור מבטל דיבור אלא כשעושה בפני ב"ד כמבואר בירושלמי ולר"נ נמי הא דבעינן שנים היינו מדינא דאין דבר שבערוה פחות מב' וכן נראה שהוא שיטת הרמב"ם ז"ל וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו והא דקתני במתניתין בפני ב"ד דמשמע דבעינן ב' ביחד לאו לדינא איתמר אלא דבראשונה היה רגיל לעשות כן ואורחא דמילתא נקט ומכל שכן דא"ש לפמ"ש בלשון רש"י במשנתינו דלשון המשנה משמע שהיה רגיל לבטל בפני שלשה ולפי זה קושיית הש"ס כאן עליה דרשב"ג דוקא ולפי מה שאכתוב בסמוך א"ש טפי דאפילו מטעם דבר שבערוה נמי צריכין להיות ביחד וכמ"ש נ"ל שיטת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הר"ן ז"ל דהא דבעינן שנים לר"נ היינו משום דאין דבר שבערוה פחות מב' וע' מה שאכתוב בזה בסמוך ולפמ"ש יתיישב ג"כ דלא תיקשי קושיית התוס' לקמן בד"ה וחזר רבי ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה רבי סבר וכו' וא"ת מנ"ל לתלמודא כו' דלמא סבר בטלה כולה ויכול לבטל היינו בדיעבד עכ"ל. ואין להקשות אם כן איפלוגי בתרתי ל"ל דהא מילתא דרבי ממילא שמעינן לה מההיא דלעיל דבטלו מבוטל אלמא אע"ג דשייך חשש ממזרות אפ"ה לא חייש רבי למה כח ב"ד יפה לענין דיעבד למאי דלא משמע להו עכשיו לחלק בין ההיא דהכא לההיא דלעיל אלא דאיכא למימר דאיצטריך ברייתא דהכא לאשמעינן הא גופא מילתא דרשב"ג דאשמעינן מיניה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וממילא ידעינן דלרבי נמי הכי הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וממילא דלא פליג אלא לענין דיעבד מיהו יש לדקדק דאכתי מאי קשיא להו לתוס' דילמא הא דאוקי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה היינו משום דקים ליה לתלמודא ברייתא דלקמן דפליגי רבי ורשב"ג באמר לשנים תנו גט לאשתי וכיון דללישנא קמא לא ס"ל כלל טעמא דכל מילתא דמיתעבדא בי עשרה כו' א"כ ע"כ מוקי ליה לאידך ברייתא בעידי הולכה כדמסיק הש"ס לקמן וא"כ קשיא לן איפלוגי בתרתי ל"ל מה לי אמר לשנים בעידי הולכה ומ"ל אמר לעשרה לענין כתיבה וחתימה בשלמא ללישנא דצריכי בי עשרה למישלפי איצטריך ברייתא דאמר לשנים לאשמעינן הא מילתא גופא דלא שמעינן לה מההיא דאמר לעשרה דאיכא למיטעי דטעמא משום דבטלה כולה וברייתא דאמר לעשרה איצטריך לאשמעינן דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ושמעינן לה ממילתא דרבי וממילא דה"ה לרשב"ג דאפושי פלוגתא לא מפשינן משא"כ ללישנא קמא הדרא קושיא לדוכתא איפלוגי בתרתי ל"ל אע"כ כמו שכתב הר"ן ז"ל דבעידי הולכה י"ל יותר דבטלה כולה מבעידי כתיבה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל באמת וא"כ שפיר איצטריכו תרוייהו ההיא דאמר לעשרה לאשמעי' כחו דרשב"ג דאפילו בעדי כתיבה אמר בטלה כולה וההיא דאמר לשנים לאשמעי' כחו דרבי אפילו בעידי הולכה אמר דלא בטלה כולה נמצא דלפ"ז ע"כ א"א לומר דרבי נמי סובר בטלה כולה אלא דטעמא דידיה דבדיעבד דוקא בטלו מבוטל מההיא דלעיל א"כ הדרא קושיא לדוכתא ההיא דאמר לשנים ל"ל דאי לאשמעינן דבטלה כולה מההיא דאמר לעשרה אתיא במכ"ש דאפילו בעידי כתיבה בטלה כולה כ"ש בעידי הולכה ומילתא דרבי דבדיעבד מבוטל לא איצטריך כלל דמההיא דלעיל שמעינן ליה אע"כ דלרבי אפילו לכתחלה משום דסבר לא בטלה כולה וצריך עיון ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמשמע ליה כו' אע"ג דאין דבר שבערוה כו' כיון שלשליח עצמו אמר כו' א"נ אפילו לא מהני בלא שנים עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בלשון התוספות בד"ה ור"נ דמשמע דפשיטא להו שם דאפילו במבטל שלא בפני השליח לא שייך טעמא דדבר שבערוה מדאיצטריכו לטעמא דחשש ממזרות בפחות משנים וכאן נראה דאפילו במבטל בפני שליח עצמו מספקא להו אי בעינן שנים משום דדבר שבערוה והנראה דודאי פשיטא להו מסברא דלא שייך טעמא דאין דבר שבערוה אלא היכא דאיתחזק איסורא דוקא כדאיתא להדיא בגמרא בריש מכילתין וכן לענין קידושין קי"ל המקדש בעד אחד אין חוששין אפילו בשניהם מודים והיינו משום דאיתחזק היתרא וכל לאפוקי מחזקה ודאי בעינן ב' דילפינן דבר דבר מממון והתם לענין ממון נמי הא דבעינן שנים היינו להוציא ממון מחזקתו משא"כ לענין ביטול הגט דאדרבא האשה בחזקת איסור קיימא שלא נתגרשה והביטול הוא לקיים החזקה קמייתא מש"ה לא בעינן ב' וחד נמי מהימן וכ"ש במבטל בפני שליח עצמו שא"צ לנאמנות כלל פשיטא דלא בעינן ב' אלא דמ"מ כתבו התוספות לרווחא דמילתא משום שיש מהמפרשים הקדמונים סוברים דבדבר שבערוה אפילו היכא דלא איתחזק בעינן ב' דאי בדאיתחזק אפילו שאר איסורין נמי ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בריש מכילתין שמפרש דהא דקאמרינן שם אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הו"ל דבר שבערוה היינו בחדא מתרי טעמי ע"ש וזה תלוי בסוגית הש"ס ביבמות ריש פרק האשה רבה ולכך הוצרכו לפרש כאן בדרך את"ל דאפילו את"ל דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה אפ"ה בשליח עצמו אין אנו צריכין לנאמנות כיון שהשליח יודע האמת וכתבו עוד אי נמי אפילו את"ל דאפילו היכא דלא שייך נאמנות נמי בעינן שנים בדבר שבערוה והיינו כדמצינו לענין קידזשין דהמקדש בעד אחד אין חוששין אפילו שניהם מודין וה"נ דכוותיה ואפ"ה א"ש וזה נ"ל ברור בכוונתו אלא דלפ"ז קשה לי מ"ש דאפילו את"ל דבעינן ב' אפ"ה לא בעינן שיהיו שנים ביחד וכוונתם דלטעמא דדבר שבערוה מהני נמי אפילו בזה אחר זה והיינו כר"י בן קרחה לקמן דהכי קי"ל אע"כ דטעמא דרבי משום חשש ממזרות ומש"ה בעינן שניהם ביחד דאז אית ליה קלא וזה תימא דכיון דמשמע להו דאפשר דאפילו לשליח עצמו בעינן ב' דבלא"ה אינו בטל כלל והשליח מוסרו ליד האשה אע"פ שיודע האמת שבטלו וע"כ היינו משום דמדינא הביטול אינו כלום מגזירת הכתוב כל שלא נעשה בפני שנים כדמצינו בקידושין וא"כ מה"ט גופא יש לנו לומר דבעינן שנים ביחד אפילו לר"י בן קרחה שהביטול לשליח הראשון מאותן י' לא הוי ביטול כלל כיון שהיה יחידי וא"כ כשמבטל אח"כ לשליח השני מאותן עשרה ג"כ יחידי הביטול ג"כ אינו מועיל כלום ומהיכא תיתי יהא הביטול הראשון חוזר וניעור כיון שאינו כלום ותדע דהא בקידושין נמי אם קדשה בפני עד אחד שחרית ועד אחד ערבית קי"ל דלא הוי כלום כדאיתא בא"ע סי' מ"ב וה"נ דכוותיה כיון דלקידושין מדמית להו ולדעתי דבר זה צ"ע גדול ודוק היטב. אח"ז ראיתי שקצת פוסקים כתבו הטעם בקידושין כיון שאין רואין אלא ע"א לא נתכוונו לקידושין אלא דאף לפ"ז ה"נ כיון דאפילו לשליח עצמו בעינן ב' ע"כ היינו ג"כ דכל שלא נעשה בפני שנים לא נתכוון לביטול גמור אלא לצערה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע:

בא"ד אבל מתוך פי' הקונטרס כו' וע"כ למ"ד מפני תקנת עגונות לא שוו אהדדי כו' עכ"ל. וקשיא לי דלפמ"ש התוס' לעיל דאף למ"ד מפני תקנת ממזרות ע"כ אית ליה נמי טעמא דתקנת עגונות מדלא תקנו לבטל בג' וא"כ אי ס"ד דכאן לא שייך תקנת עגונות תיקשי היאך פסיק רשב"ג ותני דבאמר לעשרה כתבו אין יכול לבטל אלא זה בפני זה דמשמע להדיא דבעינן שיבטל בפני כל העשרה ביחד ולמה לן כולי האי דכיון שביטל בפני ג' מעשרה כשהיו שלשתן ביחד סגי בכך דלא גרע משלשה מן השוק דאית ליה קלא ואף את"ל דאיירי שלא ביטל כל העשרה שלא בפניהם אלא אותן שביטל לפניהם וכמו שאפרש בסמוך מ"מ הא ליכא חשש ממזרות לרשב"ג דהא אית ליה בטלה כולה וכיון דאית ליה קלא תו לא כתבו ויהבו אע"כ מדמצריך שיהו כל עשרה ביחד היינו משום תקנת עגונות דמטרחינן ליה כולי האי כדי שלא יבטל כלל ובשלמא לתירוץ השני של התוספות א"ש שכתבו כאן דהכא אפילו אם יש לו קול שייך נמי חשש ממזרות שמא יסברו דלא בטלה כולה וכתבו ויהבו א"כ א"ש אבל לתירוץ הראשון של התוס' דלא משמע להו לחלק בכך ודאי קשה היאך פשיטא להו דלא שייך כאן תקנת עגונות דא"כ תיקשי לרשב"ג. והנראה בעיני דאע"ג דלקושטא דמילתא ע"כ שייך נמי תקנת עגונות אף בכה"ג כדפרישית אפ"ה כתבו שפיר דלא שוו אהדדי ונראה כוונתם בזה דבשלמא למ"ד מפני תקנת ממזרות א"ש מילתא דרשב"ג שסובר שזה הדין דאומר לעשרה הוא ממילא בכלל תקנת ר"ג דכמו שתיקן שצריך לבטל בפני השליח מפני חשש ממזרות וממילא שאם הם עשרה שלוחים צריך לבטל בפני כולם דשייך לגמרי האי חששא דממזרות בעשרה כמו באחד משא"כ לענין תקנת עגונות נהי דשייכא נמי בעשרה אפ"ה לא שוו אהדדי לומר דממילא הוא בכלל התקנה דמהיכי תיתי דכיון דשליח יחידי לא תיקן ר"ג שלא יבטל כלל משום תקנת עגונות אלא דבמה שתיקן שיבטלו בפני השליח הוי סגי ליה לענין עגונות שהבעל לא יטרח לבטל בפניו וא"כ מזו הסברא אם הם עשרה והוא מבטל בפני א' או ב' מאותן עשרה נמי תו לא שייך תקנת עגונות דשייך בחד דהא קמן דטרח מיהא לבטל בפני א' ואף אם נאמר דלרשב"ג כה"ג נמי תקנו דכל מה דמצינן לאטרוחי טפי עדיף כדי שלא יבטל כלל מ"מ אין זה בכלל תקנה הראשונה וזה שדקדקו בלשונם וכתבו דלא דמו להדדי והיינו כדפרישית כנ"ל נכון ודו"ק:

תוס' ד"ה ואפקעינהו וכו' דאל"כ נזיר ע' שבת ד' ד ע"א תוס' ד"ה קודם ומסכת מכות דף טו ע"ב תוספות ד"ה במאי קמיפלגי:

תד"ה אפקעינהו דאין לחוש אלא כשמחפה עליה שלא כדין. לכאורה עדיין קשה דאמאי תקנו זמן מחשש דשמא יחפה מה"ת ניחוש שיחפה שלא כדין הא יכול לחפות כדין ע"י ביטול הגט. וצ"ל אולי לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות ואף דבארוסה ל"ש כן מ"מ כיון דרב מנגיד מאן דמבטל גיטא ימנע מלעשותו ליבטל (ויחפה) טפי ע"י הגט שא"ב זמן:

בא"ד והא התראת ספק הוא שמא ישאל על נזירתו לכאורה עדיפא הו"ל להקשות אפי' למאן דס"ל שמיה התראה הא גם בשעת העונש דמלקות עדיין בספק שמא ישאל עליו ולא עשה למפרע איסור ולא היה מחייב מלקות. וע' מהרש"א ואין זה מספיק על קושייתינו דשמא באמת מחר ישאל ואגלאי מלתא דלא היה מחוייב מלקות. והנראה די"ל דבאמת אין לוקין עד שכלה ימי נזירתו. דאף דקיי"ל אכלה כולה נשאלין עליו. היינו מטעם דחל התרת חכם על העונש מלקות. ואף דלא אתרו ביה. דלדעת הרא"ש ג"כ נשאל עליו. היינו דמ"מ איסור עונש המלקות עליו. וכמ"ש הרא"ש במכות. אבל אחר שלקה דקיי"ל ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הוי כאחיך ונסתלק מעליו העונש לא חלה התרת חכם כלל. מש"ה שפיר יכולים ללקות ואין מניחין לו לשאל באמצע המלקות. ואח"כ ממילא א"א לשאול עליו. ועיקר קושי' המהרש"א רק איך ימצא מלקות מן התורה הא יצעק מקודם שבאו ללקות:

תד"ה ר' סבר כיון ששליח עצמו אומר כן כו'. נראה דאין כוונתם דאם איתא דבטלה כולה איך מהני הביטול לפני א' מהם הא לגבי האחרים דהביטול שלא בפניהם מקרי אין דבר שבערוה פחות מב'. דז"א דמ"מ כיון דעכ"פ אותו העד שמבטלו בפניו הוא בטל ממילא נתבטלו האחרים מדין עדות שבטלה מקצתה. וא"כ אין זה ע"י ביטולו שמבטל אותם עד דנידון ביה אין דבר שבערוה. אלא דממילא כיון דבטל קצתו בטל כולה. אלא צ"ל דכוונתם כמ"ש בסוף דאם איתא דבטלה כולה יש חשש ממזרת אפי' בדיעבד לא בטל דבביטלו שלא בב"ד גם רבי מודה דלא בטל ומה דסיימו ואם בטלו כולה קאי על כל התירוץ הן אי מיירי בפני ע"א והן אי מיירי בפני ב' זה שלא בפני זה: והנה בעיקר קושי' התוס' נראה דקאי רק לר"נ אבל לר"ש ליכא קושיא דהא א"ל דמיירי בביטל בפני ב"ד דהיינו ג'. דא"כ גם לרשב"ג יהא מהני דהא בפני ג' ליכא חשש ממזרות רק עגונות. והכא ל"ש עגונות לשיטתייהו דס"ל כרש"י דעגונות היינו כדי שיהיה לו טורח ולא יבטל. וא"כ הכא דהיה לו הטורח לרוץ להשליח ולבטלו מה בכך דלא בטלו בפני כולם הא היה לו הטורח כדרך כל מבטלי גיטין וכי בשביל שעשה יו"ד שלוחים יהיה צריך דוקא לטרוח יותר לבטל בפני ג' וכדמוכח לומר בכוונת תוס' במ"ש בזה הדבור וע"כ למ"ד משום תק"ע לא דמי אהדדי אלא דקושייתם דאליבא דר"נ י"ל דמיירי בביטלו בב"ד דהיינו בפני ב' דלר' בטלו מבוטל ולרשב"ג אינו מבוטל משום חשש ממזרת כתקנת ר"ג והוצרכו לשנויי דסתמא קתני אפי' בפני א', או בזה שלא בפני זה:

בא"ד ולפ"ז א"ש מה שמסתפק כו' לכאורה נראה דכוונתם דלפ"ז היינו לפי התירוץ השני. דלפי תי' הא' יקשה אף דנ"מ למפסק לעיל כר' והכא כרשב"ג לענין אם בטלו בפני הא' או זה שלא בפני זה. מ"מ כיון דבאמת מה דאמר רשב"ג א"י לבטל היינו אפילו בפני ב'. דהא באמת ס"ל לרשב"ג בטלו אינו מבוטל. א"כ ל"ש למפסק הלכה כרשב"ג דמשמע בכל גוונא דרשב"ג. וכמו דצ"ל מה דלא ניחא להו בפשיטות דנ"מ למפסק כרשב"ג לענין דלכתחלה א"י לבטל. אע"כ כיון דבאמת רשב"ג דקאמר א"י לבטל היינו דאפילו דיעבד לא בטל משמע דקיי"ל כרשב"ג בכולו דאפילו דיעבד לא בטל עד דלבסוף כתבו דלשיטת רש"י צריכים לדחוק דמשמעות א"י לא היינו דיעבד. והיינו דלרשב"ג הכא מיירי רק מגוף הדין אם רשאי לבטל. אלא דרשב"ג לנפשי' סבר דלקושטא דמלתא דאפילו דיעבד אינו בטל וזהו נכלל במה דס"ל לעיל בטלו אינו מבוטל. אבל הכא בפלוגתא זו לא מיירי רק מן לכתחלה. מש"ה שייך שפיר הלכה כרשב"ג. וא"כ שפיר י"ל כנ"ל דלתירוצם הא' כיון דבאמת מה דקאמר רשב"ג א"י לבטל היינו בפני ב' ל"ש לומר הלכה כרשב"ג. אמנם עדיין י"ל דדלמא מה דמספקי' בהי מינייהו אמר הלכה כרשב"ג היינו דדלמא ס"ל כר"ש בפני ג' ושפיר אמר הלכה כרשב"ג דהא רשב"ג מיירי באמת דוקא בפחות מג'. לתירוצם הא' דהכא ליכא תק"ע וכנ"ל, ובפחות מג' באמת גם לדידן ביטלו אינו מבוטל. ולזה נראה יותר דמה דקאמרי ולפ"ז א"ש היינו דלב' התירוצים אתי שפיר לאפוקי אם נדחוק על קושייתם הא' דיכול לבטל משמע לכתחלה היה קשה דאיך יכול למפסק לעיל כר' והכא כרשב"ג וק"ל:

בא"ד וע"כ למ"ד מפני תק"ע לא דמי אהדדי ביאור דבריהם דהכא ל"ש תק"ע כיון דהיה לו הטורח לבטל בפני א' וכמ"ש לעיל. ואולם אעפ"כ לכאורה תמוה דמה סתרו בזה דברי רש"י הלא כמו דס"ל לתוס' בתירוצם הא' דהכא מיירי בלא ביטל בפני ג' וכנ"ל ה"נ י"ל לרש"י דהכא מיירי שלא ביטל בפני ג'. ואי דא"כ להך מ"ד הוא בכלל תקנה הראשונה. וא"כ לא יהיה דמי אהדדי דלמ"ד בפני ב' יהיה הכא בכלל תקנה השני'. ולמ"ד בפני ג' יהיה הכא בכלל תקנה הראשונה אבל לתירוצם הא' ניחא דמיירי הך בביטלו בפני א' או זה שלא בפני זה דהוי מתקנה הראשונה דמה בזה ענין קושיא וכי צריך להיות דמי להדדי הלא בברייתא לא נזכר כלל מזה אם מתקנה הראשונה או משניי'. ורש"י נקט לה לקושטא דמלתא למה דקיי"ל כר"נ ממילא הוא בכלל תקנה שנייה. ובאמת לר"ש הוא מכלל תקנה הראשונה, והנלענ"ד בכוונתם דבאו לתרץ עצמם לאפוקי דבפשוטו נסתר דבריהם. ויש ראיה לפי' רש"י דקאי אתקנה שנייה והיינו מדקתני הך פלוגתא בתר פלוגתא דביטלו מבוטל דמשמע דמיירי כמו ברייתא דלעיל דמיירי מצד תקנת ר"ג ה"נ מיירי הכא אם עבר בזה תקנת ר"ג או לא. ולזה כ' דאין זה הכרע דהרי למ"ד מפני תק"ע דע"כ מיירי רק מתקנה ראשונה א"כ לא דמו אהדדי היינו דאין ב' ברייתות דומות זו לזו. א"כ י"ל ה"נ למ"ד בפני ב' א"צ להיות דומות להדדי. כנלענ"ד נכון בעזה"י: