מסכת גיטין דף כ׳ עמוד ב׳

הא בעינא מכתב פתוחי חותם:

מגואי מכה הרושם באותו צד שהצורה בולטת בו אבל ציץ דוחק מאבראי והיא בולטת מגואי:

הא ליכא שאר לא דמקום גט בעי למיתב לה מתנה גמורה משום גירושין ולא לשם פרעון דכתיב ונתן:

אי אמר לה לכתובתיך:

אוירא גליון:

והנייר כל הנייר אני מעכב לעצמי:

אינה מגורשת דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר:

הרי זו מגורשת ותחזיר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה:

התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתיך מהו אע"ג דכתבו על איסורי הנאה כשר היינו משום דיהיב לה מיהא כל הגט אבל הכא לא יהיב לה אלא בתורת פרעון:

על מנת שתחזירי לי הנייר מגורשת בפרק מי שאחזו (לקמן גיטין דף עה.) קבעי מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומפרש לשון אחד משום דסיפא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד והוי תנאי בטל ומעשה קיים דקסבר ההוא לישנא דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ואין גט יכול לחול עד שתחזירהו ואז א"א להתגרש שאין הגט בידה הילכך אע"פ שלא החזירתו מגורשת ורבא דקאמר בפ"ק דקידושין (דף ו:) הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירו לי החזירו יצא כו' לא סבר כההוא לישנא אלא רבא לטעמיה דמפרש בפ' מי שאחזו משום דהוי מעשה קודם לתנאי ואע"ג דבההיא דאתרוג נמי מעשה קודם לתנאי לא דק רבא במילתיה למינקט התנאי כמו שצריך להתנות ולההוא לישנא דמפרש במי שאחזו (לקמן גיטין עד.) משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לא הוי גט אלא אם כן החזירתו לבסוף שנתקיים התנאי ואז הוי גט משעה שבא לידה:

ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אע"ג דלקמן (גיטין דף כא:) דרשי רבנן ספר לספירת דברים מכל מקום דרשי' נמי הך דרשה דהכא וא"ת היכי מכשירין בפ' בתרא (לקמן גיטין דף פז:) שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני הוה לן למיפסל בשני דפין משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים כדאמרי' בפ"ב דסוטה (דף יח.) כתבה בשני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא כו' ואור"י דשני דפים דסוטה איירי בשתי חתיכות ולקמן איירי בקלף אחד בשני עמודים:

לא צריכא דמעורה מכאן מדקדק ר' יצחק בר מרדכי דאין צריך בגט שתהא כל אות ואות מוקפת גויל מארבע רוחותיה כדאמר הכא דמעורה ור"י אומר דאין מכאן ראיה דהא דקאמר דמעורה היינו רגל ך' של שיטה עליונה בט' של שיטה שתחתיה או ראש ל' בה' או בח' שלמעלה הימנה ומ"מ נראה לר"י דאין צריך ראיה להכשיר דדוקא בס"ת תפילין ומזוזות בעינן שיהו האותיות מוקפות גויל כדאמר בפרק הקומץ (מנחות דף לד.) משום דכתיב בהו וכתבתם כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפידא דאפי' ספר ודיו לא בעינן בגט דספר דכתב בגט לספירת דברים הוא דאתא (לקמן גיטין כא:):

בכתובת קעקע מדאורייתא ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול כדתנן בפ"ג דמכות (דף כא.) ולר' שמעון אינו חייב אפי' כתב וקעקע עד שיכתוב את השם פי' שם דע"ז כדמפרש התם בגמרא ומיהו איסורא דרבנן איכא הכא דאפי' אפר מקלה אסור ליתן על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע ואפי' הויא הכא איסורא דאורייתא מ"מ הוי גט כדאמרי' לעיל כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דאסור לכתוב דהא מיתהני באיסורי הנאה:

ת"ש דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה פי' לאלתר אלא עד ג' שנים יש להם חזקה כדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף לו.) וא"ת מתני' הוה ליה לאתויי דתנן התם (דף כח.) העבדים חזקתן ג' שנים מיום ליום אבל לאלתר לא ועוד מאי קמ"ל ריש לקיש מתני' היא ודוחק לומר כמו שפי' הרב ר' יהודה מקורבי"ל דריש לקיש אתא לאשמועינן אפי' בכה"ג דאיירי הכא שהגט כתוב על ידו או על קרן של פרה דאיכא הוכחה קצת דיהביה לאשה אפ"ה אין לה חזקה ולהכי מייתי מר"ל דא"כ הוה ליה לפרושי בהדיא כיון דלא איצטריך לאשמועינן אלא בכי האי גוונא אלא י"ל דממתני' לא שמעינן גודרות דה"א דוקא עבדים דבני דעת ועיילי מנפשייהו אבל גודרות אין דרכם לילך לבית איש נכרי ולהכי ה"א הכא שהגט כתוב על ידו ומוכח קצת שהוא שלה יש לה חזקה להכי מייתי מגודרות דאין להם חזקה אע"פ שיש הוכחה דלא עיילי מנפשייהו כמו עבדים:

אשה לא ידעה לאקנויי פירוש בדבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומיקניא ליה אלא בתורת שאילה משאילתו לו אע"ג דאמרי' לעיל דדמי כתיבת סופר אקנו ליה רבנן מדידה מ"מ טבלא דידה לא מקנו ליה וא"ת וכי לא ידע מתני' [דכותבת] דפשיט מינה בסמוך דהאשה כותבת את גיטה וי"ל דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל אלא שנותנת שכר הכתיבה ורב אשי דפשיט מינה משמע ליה דאיירי בקלף שלה:

וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים ואם תאמר מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראיה ואפי' במלוה על פה היה גובה ממשעבדי אי לא משום דאין לה קול כדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב מב.) דמאן דיזיף בצנעה יזיף ומכר שיש לו קול אמרינן (שם מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ונראה לפרש דנראה לגמרא דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה ונותנים לו במתנה או מוכרים לו שדות דפעמים שלא היו קנויין לו אלא בשטר כגון שדי נתונה לך או מכורה לך וגם השטרות האלו היה כותב אותם ואחרים חותמים:

כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאילו התם מגואי ומיחרץ חריץ והכא מאבראי והא דאמרינן לעיל כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאלו התם תוכות והכא ירכות מהאי טעמא הוא דהתם מגואי והכא מאבראי, וכן פירש רש"י ורבינו חננאל ז"ל, אלא דלעיל דבעיא למידק מיניה דחק תוכות הוי כתיבה אהדר ליה דהתם חק תוכות והכא חק ירכות אבל הכא דכולהו מודו דחק ירכות בעינן לא הוה מצ לאהדורי בההוא לישנא דרבינא נמי הכין סבירא ליה דחקיקת תוכות לא כתיבה היא אלא דמסבר סבר דרושמא כגופי מיכנף וחק ירכות היא משום הכי איצטריך לפרושי לה בהדיא דהתם מגואי והכא מאבראי.

ירושלמי (הלכה ג') וכתב ולא המטיף רבי יוחנן בר שלום ורבי מתניה חד אמר בשלא ערב את הנקודות וחרנה אמר אפילו ערב את הנקודות וכתב ולא השופך. ואיתא נמי במסכת שבת פרק הבונה ופירשו בירושלמי (הכא ושם ה"ד): השופך אמר רבי חייא בר אבא אילין בני מדינתא ערימין סגיאין כד חד מנהון בעי משלחה מילה כתב במי סטריקין לחבריה והוא כתב ליה במי מילין הוא שפך דיו שאין [פי' עפץ בחלוף א' בע'] והוא קולט מקום הכתב. ותוב גרסינן בירושלמי (הלכה ג): הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם על העור כתבנית כתב פסול. ובתוספתא נאמר דברים בהפך הקורע פסול הרושם כשר, ואיפשר שהוא כטעות ידי סופר אלא שמצאתיה כן בתוספתא שבת פרק הבונה כמו שהיא שנויה כאן. ומן התימה שהרמב"ם ז"ל כתב וערבן שניהם וכתב הקורע על העור וכן הרושם על העור כעין כתב כשר.

אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה תמיהא לי היאך איפשר לומר כן דכיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה הוה ליה פורח באויר וכקושייה דרבא, ונ"ל דכיון דאמר לה הכי והיא קבלתו הוה ליה כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך, וכענין שאמרו בפרק קמא דקידושין (יג, א) כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת וכפי שפירשתי שם דמחלה חובה ואינה חזרה וגובה ממנו.

בעי רב פפא בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה מהו ראיתי מקצת מפרשים דמשום דמשייר לה בגויה קא בעי לה ומשום כרות גיטא. והא דבעי בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה פירש ר"ח ז"ל דאו או קאמר או בין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה, ולדבריו הא דאמר רבא תיפוק ליה דספר אחד קאמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים על דרך פשוט מינה חדא קאמר דפסול דהיינו בין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אכתי ספר אחד הוא ופריק לא צריכה דמערי, אבל מפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא מפרשה ששייר בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה וכי משני לא צריכה דמערי אכולהו קאי ואילו אבין תיבה לתיבה דמערי בגג האותיות. ודקדק מכאן ריב"ם ז"ל דכתב הגט אין צריכה שיהא גויל מקיף את האות, ור"י ז"ל דחה דדילמא לאו מערי שנוגעות זו לזו קאמר אלא כגון שנכנס צואר הלמ"ד בתוך חלל החי"ת שבשטה של מעלה ממנה או רגל הקו"ף בתוך חלל הטי"ת והעי"ן שבשטה שלמטה ממנה קאמר אבל אין נוגעת בחברתה כמלא נימא, וזה על דרך פירושו של ר"ח ז"ל שכתבתי. אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל כדברי ריב"ם ז"ל מכרעא. ומיהו אף ר"י ז"ל מודה בכך לענין דינא דהא דבעינן בספר תורה גויל מקיף היינו משום דכתיב וכתבתם בעינן כתיבה תמה בספר ובדיו (מנחות לד, א) אבל בגט הא תנן (לעיל גיטין יט, א) בכל כותבין בסם ובסיקרא ובכל כותבין ואפילו על עלה של זית הילכך אפילו מערי נמי כשר.

ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא כלומר ואפילו לרבי אלעזר דמכשר בכותב על הדפתרא ועל נייר מחוק (לקמן גיטין כא, ב) הני מילי בדאיכא קמן עדי מסירה אבל כי ליתנהו קמן אין מקיימין אותו מן העדים שבו דלא עדיפי עדי חתימה לרבי אלעזר מרבי מאיר.

הא ד בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתיה ניהליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי. קהו בה רבוותא ז"ל וכי לא ידעה לאקנויי מאי הוי הא אמר רבא לעיל דרבנן אקנו ליה בזוזא דספרא ומשום הפקר בית דין נגעו בה. ותירצו בתוספות דהתם הוא דדמי כתיבת סופר אקנו ליה אבל טבלא דידה לא אקנו ליה. וקשיא לי דאם כן מאי קא מייתי רב אשי ראיה מדתנן (לקמן גיטין כב, ב) האשה כותבת את גיטה דהתם שאני דאקנו ליה רבנן בזוזא דספרא. ומיהו מהא דמייתינן ראיה מזקן אחד שהיה בצד ירושלים לא קשיא לי, דהתם ודאי לאו משום הפקר ואקנויי דבי דינא זוזי דספרא הוא, דבגט הוא דאיכא למימר הכי משום דחשו להם חכמים משום תקנת ממזרין אבל בגיטי ממון אמאי מפקרי להו רבנן לגבי לוקח ומלוה הלוקח יחוש לעצמו, אלא משום אקנייתא דבעלים גופייהו הוא דידעי לאקנויי. ועוד קשיא לי, רבא דמהדר אמתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות (ב"ב קעה, ב) דמיירי בגברא ובשאר שטרות, אמאי לא אייתי מתניתין דאשה כותבת את גיטה דמיירי באשה ובגט. ונ"ל לפרש דרמי בר חמא ודאי הכין משמע ליה דאיכא לאיפלוגי בין פשיטי דספרא לטבלא שלה ואי לא ידעה לאקנויי לא הוי גיטא ואתיא למיפשטה מעובדא דההוא זקן ומדתנא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דרבא נמי סבירא ליה כרמי בר חמא דלא דמי טבלה לשאר גיטין דאקני' לדרבנן פשיטי דספרא ומשום הכי לא דייק לה ממתניתין דהאשה כותבת את גיטה, ומיהו רב אשי אשכח גם פירכא ואמר דלמא גברא שאני דידע לאקנויי ואהדר ליה אעיקרא דדידא כלומר דגט מיהא הוי ולא משום דידעא לאקנויי אלא דרבנן אקני ליה זוזא דספרא דחשו חכמים לתקנתה כדי שלא יעגן אותה אדמי כתיבת הגט, וכיון שכן אף טבלא שלה אקנו ליה ואפקורי אפקריה רבנן לגבי דידיה משום תקנתה דמה לי גיטא דכתיב אניירא מה לי דכתיב אטבלא דידה הא דידה והא דידה וכיון דהאי אפקרוה משום תקנתה הם הכי אפקרוה לטבלא משום תקנתה דהא טבלא הדרא לה. [אכתי לא ניחא לי דמכל מקום (משום) רבא דמדמי אשה לסתם אנשים שאינם זקנים ולומר דאף אשה יודעת להקנות אם כן למה הוצרך לומר למעלה דרבנן אקנו ליה לבעל בזוזי דספרא וי"ל דרבא לטעמיה דרב חסדא קאמר כלומר אם נפשך לומר שהוא צריך לכתבו והכא היא כותבת אותו וסבירא ליה דאשה לא ידעא לאקנויי אפילו הכי אני אומר דרבנן אקנו ליה זוזי דספרא כיון שתקנו שתהיה האשה כותבת את גיטה. כנ"ל]. אלא שרש"י ז"ל פירש כאן האשה כותבת את גיטה ומקנייא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה, ואפשר דרש"י ז"ל לא דק לומר שהטעם משום שהיא מקניא לה לבעל אלא שחכמים תקנוהו, שאף בשובר נמי פירש בלשון ההוא והאיש כותב את שוברו כותב פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת העדים עכ"ל. ואף על פי שאין צורך הקנאה בשובר דהתם לא בעינן ספר מקנה אלא הודאה בלבד. ועוד נ"ל לפרש דרב אשי לית ליה סברא דרבא [ואי נמי רבא גופיה לא סבר לה דהוי משום הפקר בית דין אפילו בכולהו גיטין דעלמא וכדדייקא ליה ממתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות דלא שייך ביה הפקר בית דין וכדכתיבנא אלא דלטעמיה דרב חסדא אמרה וכמו שכתבתי למעלה, והאשה כותבת את גיטה לאו משום דאקנו ליה רבנן זוזא דספרא הוא אלא משום דהאשה עצמה מקנה אותו לבעל אלמא איתתא ידעא לאקנויי, וזה כפירוש רש"י ז"ל שפירש האשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה והני מילי מה שפי' הוא ז"ל בשובר דהאיש מקנהו לאשה לאו דוקא. כנ"ל.

ובא מעשה לפני חכמים והכשירו ואמאי הא בעינן ספרא מקנה וליכא ואם תאמר בשטרי הלואה אמאי בעינן ספר מקנה והלא מכי יהיב זוזי אישתעבד ליה ואפילו לגבות מן המשועבדין אלא משום דלית ליה קלא לא גבי אלא מבני חרי ובמכר נמי מכי יהיב זוזי קנה וגובה ממשעבדי וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מו, ב) המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדין וטעמא דמלוה בעדים לא גביא אמרינן התם (מב, ב) מאן דיזיף בצינעא יזיף הא לאו הכי גביא מן דינא, ולעיל (גיטין י, ב) נמי אמרינן גבי ערכאות בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייתי הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא והתם תנן (קידושין כו, א) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, וי"ל פעמים שמוכרין לו קרקע בפרעון ההלואה ומלוה אינה קונה והיה קונה בשטר ואז בעינן ספר מקנה כיון דליכא זוזי. קשיא לי אשמעתין, אפילו כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לווין לא ידעו כדעת רבא דאמר דלמא זקן שאני, וכיון שכן היאך קונין ואינהו לא ידעי דזקן מקנה להו, ומאי שנא מהא דאמרינן ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות נב, ב) העודר בנכסי הגר ובור דשלו הן לא קנה, וי"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה. ואכתי קשיא לי, ערב מיהא דלמא לא בעינן לקנות כדי שלא ישתעבדו נכסיו, י"ל דהתם נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה ניחא ליה דליקני ולשתעבד, דהא טעמא דכולהו ערבי דמשתעבדי משום האי הנאה הוא דאי לא לא משתעבדי מדינא דאסמכתא היא וכדאיתא בשילהי בבא בתרא (קעו, ב).

מי שכתב גט לאשתו על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך וכתובתיך אע"פ שלא נשאר מן הטס כלום שלא נכתב בו טופס הגט נתקבלה גיטה וכתובתה ואין צריך לומר אם נשאר בטס מקום חלק שלא נכתב ואמר לה התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך שנתקבלה גיטה וכתובתה ומכל מקום אם לא הזכיר לה פירעון כתובה אפי' נשאר מקום חלק בטס לא נתקבלה כתובתה ונמצאת קבלתה לשם גיטה לבד והוא פורע כתובה מצד אחר מפני שהכל בטל אצל מקום כתיבת הגט והרי המקום הנשאר חלק באויר הגט ר"ל גליון:

הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת ואין זה דומה לטס של זהב ולאיסורי הנאה דבהנהו גיטה קאי גבה אבל בזו הרי זקוקה להחזיר את הנייר ואין כאן נתינת גט לידה אותיות פורחות הוא דיהב לה אבל אם אמר על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת ותחזיר שהרי מכל מקום בשעת נתינה שלה הוא והחזרה אינה אלא תנאי אמר לה הרי זה גיטיך ונייר שבין שטה לשטה שלי אם לא היתה מגלת הגט נשארת מחוברת כאחת אחר חזרת נייר שבין השטין אינו כלום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אבל אם היה מחובר באותיות ארוכות כגון ל' ע' וק' הרי זו ספק מגורשת ויש למדין מכאן שהגט שהיו אותיותיו נוגעות זו בזו פסול כספר תורה שאמרו בה מנחות ל"ד א' כל שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה והוא שפירשו מה שאמרו כאן דמערי על הדרך שכתבנו בחבור אותיות ארוכות הנכנסות משטה לשטה ומכל מקום רוב מפרשים נסכמים שאין מצריכין בגט היקף גויל מארבע רוחות אלא כל שיקראנו תינוק לא חכם ולא טפש שמאחר שהקלנו עליו לומר שהיא כשר בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם וכן שהוכשר על כל דבר אפי' על עלה של זית וכן שהוכשר שלא בדיו לא נחמיר עליו להצריכו היקף גויל אלא שראוי להזהר בכך לכתחילה:

ויש שואלין היאך איפשר שנסתפקו במחובר אפי' בחבור אותיות שלא יהא כשר לגמרי והרי הכשרנוהו במשנתנו על עלה של זית ועלה של זית ודאי אינו מכיל כל טופס הגט ועל כל פנים פירושו שני עלים או שלשה והם נקראים אחד על ידי צירוף הבד ומפרשים שחבור הבד חבור גמור הוא הואיל והוא מקום יניקת העלים אבל הקלף או הנייר אע"פ שמעורה במקום אחד או בשנים אין דנין אותו כמעורה בכלו ויש אומרין שעלה של זית לאו דוקא אלא עלה רחב שיהא מכיל טופס הגט ואם הוא של זית שיכילהו בכתיבה דקה אבל שנים או שלשה פסול אלא שתלמוד המערב מוכיח כדכתבנו והוא ששנו שם על עלה של זית ולאו כמקורע הוא א"ר זעירא אפי' כתב אני פלני מגרש את אשתי כשר כלומר והרי איפשר לכתבו בעלה אחד ואתיא כדמר ר' אילא אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ויש מפרשין בלשון זה אם פירש העלים זה מזה פסול מדין שנים ושלשה ספרים לא פירש אלא שהם מחוברים בבד כשר ופירוש הדברים זה שאתה מקשה ולאו כמקורע הוא איפשר לפרשה בעלה אחד ואתיא נמי כדמר ר' אילא כלומר ואתה יכול לתרצה כן שכתבו בשנים ושלשה עלין אלא שהם מחוברים בבד ועוד שנינו שם נתקרע פסול בקרע כשר כשלא בקרע קרע ב"ד ואיזהו קרע ב"ד בין כתב לעדים ומכל מקום שמענו לקצת רבני צרפת שבא לפניהם גט שהיה נקרע מעט במקום השרטוט מצד שהרי משרטטין בחוזק ופסלוהו אע"פ שהיה מעורה בשני קצותיו ושלא היה בין כתב לעדים אלא למעלה הרבה ונראה מדבריהם שכך שהוא נקרע אע"פ שהוא מחובר מאיזה מצדדיו נכלל בספק קושיא זו ומחמירין בה ועוד אמרו בתלמוד המערב וכתב ולא שופך וכתב ולא מטיף ר' יוחנן ור' מתניה חד אמר בשלא עירב את הנקדות וחד אמר אף בעירב את הנקדות ובספר תורה מיהא אף בעירב אינו כתב:

ולענין פסול שני ספרים בגט מיהא אין פיסולן אלא בשני קלפים שהרי אמרו בפרק אחרון ששייר מקצת הגט וכתבו בדף שני כשר ואם כן למה אמרו במגלת סוטה שאם כתבה על שני דפין פסולה ומטעם ספר אחד וכו' מתוך כך פירשו רבים אף בזו שבסוטה בשני קלפים ויש מפרשים שבגט לא הותרו שני דפין אלא שהתורף כלו באחד הא כל שחלק התורף לשני דפין אף בגט פסול:

אשה שיצא עבד מתחת ידה וגיטה כתוב על ידו ועדים חתומים שם ואותו העבד מוחזק שהוא של בעל והאשה טוענת שהבעל הקנתהו לה וכתב לה גיטה בידו והוא אינו מודה בכך אין זה כלום שהגודרות אין להם חזקה ומאחר שלענין דיני ממונות אין יכולה לומר אף לאחר שנתגרשה לקוח הוא בידי אף לענין גט אינו כלום אלא אומרין מנפשיה על הואיל ואין כאן עידי מסירה ואין מאמינין אותה מדין מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני שהרי הגט מסייע לה וכיוצא בזה מעיזה ומעיזה ומכל מקום אם הבעל מודה יראה שמגורשת ואם אין הבעל כאן יראה שהיא ספק מגורשת וכן אם החזיקה בו שלש שנים ועדין הגט בידו שהרי אף לענין דיני ממונות כל אחר שלש שנים יש להם חזקה וכל שאמרו בזו שהיא מגורשת או ספק מגורשת פירושו בכתובת קעקע שאינו כתב העשוי להזדייף ואע"פ שבכתיבת קעקע אסור איפשר שאין אדם מוזהר על עבדו בכך או שקעקע ולא כתב שהרי אינו חייב עד שיקעקע ויכתוב הא לאו הכי כתב היכול להזדייף הוא ואינו כלום אלא אם כן בעידי מסירה ומשנתינו שאמרה בגט הכתוב על היד של עבד שהוא כשר פירושו בעידי מסירה ויש פוסקין בכלן שהיא ספק מגורשת ומכל מקום בכיוצא בה בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט שחרור של עבדו האחר כתוב בידו והוא יוצא מתחת ידי אותו עבד יש אומרים שזהו ספק ממון ויצא לחירות ויש לפקפק בה מצד שמועת הרי זה גיטיך והנייר שלי אלא שאין בה הכרח:

ולפי דרכם למדו משמועה זו גאוני ספרד שכל שמוציאה גט כתוב וחתום מתחת ידה אף כשאין שם עידי מסירה אין הבעל יכול לערער ולומר לא נתתיו לה שהרי לא באו עליה כאן אלא משום דגודרות אין להם חזקה ודברים פשוטים הם ובלבד בשתתקיים חתימת העדים ועוד למדו הימנה מה שפירשו גדולי הפוסקים שזה שאמר ר' אלעזר עידי מסירה כרתי פירושו אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה שאם לא כן נמצאת שאלת רמי בר חמא דלא כהלכתא שהרי כל האמוראים פסקו כר' אלעזר ואף הלשון מוכיח כן בכל מקום שהרי הם אומרים בכך מקום בעידי מסירה ור' אלעזר היא והיאך לא נשמט במקום אחד לומר ר' אלעזר היא ואנא ידענא דבעידי מסירה קאמר הואיל ועידי חתימה לא מהני כלל אלא ודאי סבירא ליה דעידי חתימה נמי מהנו והדברים ברורים:

ולענין מה שהעמדנוה בכתובת קעקע שמא תאמר עלה של זית האמור במשנתינו שכתב הגט כשר בו מאי למימר והרי כתב היכול להזדייף הוא איפשר בעידי מסירה או שמא ברושם בסכין על העלה וכמו שאמרו בתוספתא המקרע כתבנית כתב כשר והרושם על העור כתבנית כתב כשר:

היו מוחזקים בטבלא שהיא שלה וגט כתוב או חקוק עליה והרי היא יוצאה מתחת ידה הרי זו מגורשת ואומרין מן הסתם שהאשה הקנת הטבלא לבעל שהרי אף האשה כותבת גיטה או מכתיבתו ומקנה אותו לבעל והוא מחתימו ונותנו לה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה אלמא שהאשה יודעת היא להקנות במקום הראוי לה ואין אומרין איתתא לא ידעה לאקנויי ובשלה גרשה ולא מהני ואע"ג דמקחה וממכרה קיים התם הוא דפקיעא בהכי אבל הכא לא ידעה דינא דגיטא וסברא דבשאלה סגיא ולא גמרא ומקניא אלא אומרין שיודעת היא להקנות והוא שאמרו האשה כותבת גיטה על הדרך שביארנו וכן האיש כותב שוברו ומקנהו לה והיא מחתימתו ונותנתו לו ושמא תאמר ואף כשתאמר שאין היא יודעת להקנות נאמר אקנויי אקנו לה רבנן וכמו שהתבאר למעלה תדע שלא נאמר כן אלא בפשיטי דספרא ולתקנתא דידה כמו שביארנו באחרון של בתרא אבל בנייר אין בו תקנה אצלה שהרי יכול לכתבו על כל דבר ויש מפרשים שבדברים שאין חוזרין לה כגון פשיטי דספרא יודעת היא שמתנה היא ורבנן אקנו לה ומשום הכי גמרא ומקניא אבל מה שחוזר לה כגון הגט סבורה היא שאינה אלא שאלה והוה אמינא דלא גמרא ומקניא ונמצאת מתגרשת בשלה:

בד"ה על מנת שתחזירי כו' דקסבר ההוא לישנא דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו כו' עכ"ל מפורש בדבריהם שם בפרק מי שאחזו הא דתנאי ומעשה בדבר אחד פי' שהתנאי סותר המעשה דאין הגט חל אלא אחר שנתקיים התנאי ואז אין הגט בידה כו' עכ"ל ואי הוה סבירא ליה על מנת כאומר מעכשיו דמי הגט חל מיד למפרע שאז עדיין הגט בידה אבל רבא דמוקי הך דהכא משום דהוי מעשה קודם לתנאי סבירא ליה נמי דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דאם לא כן בההיא דאתרוג אי נמי דהויא התנאי קודם למעשה אמאי יצא בשקיים התנאי הרי אין האתרוג בידו ומה שיש לדקדק בזה ע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה אשה לא כו' דדמי כתיבת סופר אקנו ליה רבנן מדידה מ"מ טבלא דידה כו' עכ"ל וכן הקלף אם הוא שלה לא אקנו ליה רבנן מדפשיט מהאשה כותבת כו' אטבלא וק"ל:

גמ' בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מאי תיקו ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא וכו' לא צריכא דמעורה. מקשין העולם תינח בין שיטה לשיטה דנוכל לאוקמיה במעורה אבל בין תיבה לתיבה מא"ל ונ"ל דאה"נ דלפי המסקנא לא נשאר בתיקו אלא בעיין דבין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אינו גט משום דספר אחד כו':

שם לרמב"ח נמי לא קשיא בכתובת קעקע השתא דאתי' להכי מתני' לרבא נמי לא תקשה בכתובת קעקע נ"ל הא דקאמר מתני' לרבא נמי לא תקשי ט"ס הוא אלא כך צ"ל השתא דאתית להכי מתני' נמי לא קשיא וכו' ומוכרח הוא דהא על כרחך רבא לא הוי ידע שינויא דכתובת קעקע דאל"כ לא הוי פריך מידי לרמי בר חמא:

תוס' ד"ה על מנת שתחזירי לי הנייר וכו' משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכו'. פי' דהתנאי סותר המעשה כדפירשו התוס' אח"כ דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ואין הגט חל עד שיחזרוהו ואז אין הגט בידו. ורבא דאסר פרק קמא דקדושין וכו' ר"ל ומאחר דאמר החזידו יצא ש"מ דס"ל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולכך ס"ל ג"כ דוקא החזירו יצא דהוי כמו נותנת ע"מ להחזיר לא ס"ל כהאי לישנא אלא מפרש הא דקתני סיפא דהאי ברייתא ע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת משום דהוי מעשה קודם לתנאי וכו' והא דאצטריך רבא לטעמא משום דהוי מעשה קודם לתנאי ולא פירשה כלישנא דאמר התם משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכו' וכר' דס"ל הכי משום דבעי לאוקמא ברייתא זו אפילו כרבנן דר' דס"ל דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ועיין בתוס' לקמן פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) ד"ה אלא אמר רבא ודבור שאחר זה המתחיל ותנאי ומעשה בדבר אחד:

תוספות בד"ה על מנת שתחזירי כו' עיין בכל זה בלשון התוס' לקמן ד' ע"ה ובלשון התוס' פ' יש נוחלין (ב"ב דף קל"ז ע"ב) והרא"ש ז"ל פ' י"נ האריך בזה ע"ש מיהו מה שכתבו התוס' כאן דהא דקאמר רבא הילך אתרוג זה כו' ונקיט מעשה קודם לתנאי לא דק במילתיה נראה דהיינו לשיטתייהו דאף במעכשיו נמי בעינן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבמעכשיו אין צריך לשום דבר מעניני התנאי וכמ"ש הטור והש"ע א"ע סי' ל"ח א"כ מצינן למימר דמימרא דרבא באתרוג היינו למאי דקי"ל כרבי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומש"ה לא בעינן ת"כ ולא תנאי קודם למעשה משא"כ לקמן בברייתא דמי שאחזו בעי רבא לאוקמיה אליבא דכ"ע כמ"ש התוספות שם וא"כ אליבא דרבי מיתוקמא שפיר מטעמא דרב אשי שם ומגורשת דקתני היינו כשהחזירה לו מגורשת למפרע משום דכמעכשיו דמי ולרבנן דסברי ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מיתוקמא אפילו לא החזיר לה משום שאין כאן תנאי כלל דבעינן תנאי קודם למעשה ומדכתבו התוס' דרבא לא דק ע"כ דסברי התוספות דמעכשיו נמי בעינן כל דיני התנאי. אלא דאכתי איכא למידק א"כ הוי להו לפרש דהא דלא נקיט רבא תנאי כפול באתרוג נמי לא דק ואי נחתו התוספות כאן למה שכתבו בפ"ק דקידושין דף ו' דהא דלא נקיט רבא באתרוג תנאי כפול היינו משום דבלא"ה איכא גלוי דעת שנתנו ע"מ שיצא בו חבירו לחוד ויחזירנו מש"ה לא בעינן ת"כ וא"כ הכא נמי לענין מעשה קודם לתנאי הוי להו לפרש כן דבאתרוג לא בעינן משום דאיכא גילוי דעת ובאמת בלא"ה דברי התוס' בפ"ק דקידושין צריכין עיון ודיני התנאי כהררים תלויין בשערה ויש להאריך הרבה רק שאין כאן עיקר מקומו ודעתי לבארן היטב בפרקים הבאים בעזה"י:

גמרא בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בעבד כו' מי אמרינן אקנויי אקני לה כו'. לכאורה נראה לדקדק מזה הלשון שאין האשה זוכה בגוף העבד על ידי מסירת הגט הכתוב עליו אלא צריך הבעל להקנות לה העבד בקנין מיוחד בפירוש והיינו דקאמר אקנויי אקני לה דאלת"ה אלא במסירת העבד לידה בתורת גט ממילא זכתה ג"כ בגוף העבד כמו שזוכה בגוף הגט אפילו בטס של זהב אי לא אמר והשאר לכתובתך א"כ תיקשי אמאי קאמר הכא אקנויי אקני לה כיון דעיקר האיבעיא לענין גט הו"ל למימר מי אמרינן לגירושין יהביה ניהלה או דילמא מנפשיה עייל וממילא ידעינן דאי לגירושין יהביה ממילא קנתה ג"כ גוף העבד אע"כ דלא מיקני העבד ע"י הגט אלא צריך להקנותו בפירוש וכמו שעלה על דעת הרשב"א והר"ן ז"ל. מיהו קשיא לי לפ"ז אמאי צריך הש"ס לדחוק ולאוקמיה איבעיא דרמי בר חמא בכתובת קעקע משום קושיא דיכול להזדייף ותיפוק ליה דשפיר מצינן לאוקמי האיבעיא כגוונא דמתניתין וע"י עידי מסירה שראו שמסר לה העבד בתורת גט אבל שלא הקנה לה גוף העבד והיינו דמיבעיא ליה אי אמרינן אקנויי אקני לה קודם לזה והיא נאמנת בכך כיון שהיא מוחזקת בו או דילמא מנפשיה עייל ואין לומר דבכה"ג ודאי אינה נאמנת כיון שהספק נולד קודם הגירושין פשיטא דלא מהני חזקתה דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה הא ליתא דמ"מ כיון שמוחזקת בו לאחר שמסרו לידה בתורת גט נאמנת לומר שהקנה לה קודם הגט בקנין גמור וקי"ל בעל שנתן לאשתו מתנה קנתה או דילמא מנפשיה עייל ואין לה בו שום חזקה ואינה נאמנת וליכא למימר כיון שמעידין דיהביה לגירושין ואין הגט מועיל אא"כ זיכה לה בפירוש מעיקרא גוף העבד א"כ אמרינן דמסתמא עשה הבעל כדין והקנה לה מעיקרא העבד בקנין מיוחד הא ליתא דא"כ בסמוך בטבלא נמי נימא דמסתמא יודעין הע"מ דאקניתא לבעל דע"כ הטבלא איירי בעידי מסירה דהא כתב שיכול לזייף הוא כמו שאוכיח בסמוך דהו"ל שינוי החוזר לברייתו אע"כ דלאו כ"ע דיני גמירי וה"נ דכוותה ואף שיש לחלק קצת מ"מ המעיין בל' ספר התרומה שהביא הב"י סי' ק"כ משמע דמסתמא לא סמכינן לומר שהקנה כדין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמצינן לאוקמי האיבעיא בכה"ג אפילו בלא כתובת קעקע. מיהו מצינן למימר דא"א לאוקמי האיבעיא בכה"ג דהא לשיטה זו שצריך להקנות העבד בקנין מיוחד קשיא לן דאקני לה אימת דודאי לאחר שמסרו לידה בתורת גט תו לא מהני הקנין דמ"מ המסירה היתה בפסול כיון שגוף העבד הוא שלו ואי אקני לה קודם נתינתו בתורת גט א"כ לא קרינן ביה ונתן דבעינן שיתן לה משלו והאי מדידה קיהיב לה כיון שהעבד הוא שלה והו"ל כטבלא דבסמוך ואי אמרינן שהאשה חזרה והקנתו לו קודם נתינה הדר הו"ל כדמעיקרא וכי יהיב לה בתר הכי איכא למימר ששייר גוף העבד לעצמו ולא מהני הגט ועוד דהא מספקא ליה לרמי ב"ח גופא בסמוך אי איתתא ידעה לאקנויי או לא והיאך פשיטא ליה הכא דאי אמרי' אקנויי אקני לה הגט כשר ותיפוק ליה דאכתי איכא לספוקי אי מהני הגט משום איבעיא דטבלא בסמוך. אע"כ דלשיטה זו שצריך להקנות לה העבד בפירוש היינו בשעת נתינת הגט ממש שאמר לה זכי בעבד והתגרשי בגט זה שעליו וא"כ תו לא מצינן לאוקמי בע"מ דא"כ הרי העדים יודעין אם אמר לה בזה הלשון או לא אע"כ דרמי ב"ח איירי דליכא ע"מ מקשה שפיר ות"ל דיכול להזדייף. אמנם אחר העיון יראה לי דבכה"ג שמקנה לה העבד בשעת מסירת הגט פסול הגט משום דבעינן וכתב ונתן שאין מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה יצא זה שמחוסר הקנאת גוף העבד וכמו שאכתוב בסמוך בשם הר"ן ז"ל. וליכא למימר כיון שנתינת הגט וזכיית העבד באין כאחד לא מיקרי מחוסר מעשה הא ליתא דנתינת הגט וזכיית העבד הם שני הפכים דבגט בעינן שעיקר הנתינה היא מחמתו במסירה גרידא וזכות העבד הוא דוקא על ידי משיכתה. וא"כ לפ"ז ודאי איכא למידק דאין צריך קנין מיוחד דאי תימא צריך קשה דאקני לה אימת וכמו שכתבתי אלא דבזה איכא למימר כיון דלפי האמת מיתוקמא בכתובת קעקע א"כ מצינן למימר דלעולם צריך להקנות בפירוש ודאקני לה קודם הכתיבה וא"כ הוא שלה ואפ"ה לא מיפסל כשכותב על העבד שלה אע"ג דלא אקניתא ליה דהא מ"מ קניא איהו בשינוי ע"י הכתיבה כדאיתא להדיא בטוא"ע וש"ע (סי' ק"כ סע' ס"ב) גזל נייר וכתב עליו הגט כשר ואין זה מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כיון שקונה במעשה הכתיבה ממילא ואח"כ נותן לו העבד סתם ע"י מסירת הגט והיא קונה אותו ממילא במסירה זו כיון דבאמת הוא שלה ונהי דקני בשינוי וא"צ להחזיר לה אלא דמיו מ"מ אם החזיר לה גוף העבד פשיטא דזכתה בו ממילא ע"י מסירתו ובשלמא בטבלא בסמוך בעינן דאקניתא ליה דבלא"ה פסול דלא קני בשינוי כיון דיכול למחוק הכתב והו"ל שינוי החוזר לברייתו דלא קנה משא"כ הכא דאיירי בכתובת קעקע הו"ל שינוי שאינו חוזר וקנה וא"כ משכחת שפיר שהקנה לה העבד קודם הכתיבה ואפ"ה כשר דלא מיקרי גזל מה שכותב עליו דקניא בשינוי. ולפ"ז נתיישב ג"כ לשון התלמוד דקאמר השתא דאתית להכי מתני' לרבא נמי לא קשיא בכתובת קעקע ולכאורה הלשון תמוה דמהיכי תיתי תיקשי מתניתין הא שני לה שפיר בע"מ דכולהו מתניתין מיתוקמא כר"א דע"מ כרתי ועוד הא דקאמר לרבא נמי לא תיקשי רבא מאי בעי הכא. ולמאי דפרישית א"ש דהכי קאמר השתא דאתית להכי א"כ לרבא דמקשה עליה דרמי ב"ח אמאי לא מוקי בע"מ אע"כ דלא מצי לאוקמי בע"מ דא"כ תיקשי דאקני לה אימת וא"כ אגופא דמתניתין נמי תיקשי דאקני לה אימת וע"ז מסיק דמתניתין נמי איירי בכתובת קעקע ואיירי דאקני קודם הכתיבה וכדכתיבנא ודוק היטב. מיהו לפי מאי דמסקינן דאיתתא ידעה לאקנויי תו לא צריך נמי לאוקמא בכתובת קעקע:

הנה יגעתי עד כה להעמיד שיטת הסוברים שצריך להקנות לו העבד בפירוש אבל באמת לא מצאנו מי שסובר כן דהרשב"א ז"ל חשב לפסוק כן והעלה בסוף דבירושלמי משמע בפירוש שזכתה ממילא ע"י הגט. ואני מצאתי עוד מבואר בתוס' וז"ל כתב על יד העבד ונתן לה העבד זכתה אלמא שזוכית ממילא ע"י נתינת הגט אלא שהב"י כתב בשם הר"ן ז"ל בשם הרמ"ה שצריך להקנות בפירוש. ואפשר שהר"ן לטעמיה דמחוסר הקנאה לאו מחוסר מעשה מיקרי בין כתיבה לנתינה וא"כ משכחת שפיר שמקנה בשעת נתינה ממש אבל לפי מה שאפרש בסמוך דהו"ל מחוסר מעשה א"כ ממילא נדחו דברי הר"ן ז"ל ואין לנו אלא כלשון התוספתא והירושלמי שא"צ להקנות לה בפירוש וכן הסכמת הפוסקים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקיט אקנויי אקני ניהלה הו"ל למימר לגירושין יהביה ניהלה. ונראה בזה שכוונת הש"ס בלשון אקנויי אקני ניהלה ללמוד וללמד שאינו צריך למסור לה העבד מיד ליד בתורת גט אלא כיון שהקנה לה העבד באחד מדרכי הקניות ממילא זכתה בו ונתגרשה וכמו שכתב הב"י בסי' קל"ט ובש"ע שם. מיהו נראה דלאו מתורת חצר נתגרשה כמימרא דרבא בסמוך גבי כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו וכמו שעלה על דעת רבינו ירוחם דאיירי נמי בכפות ובישן. ולענ"ד נראה דליתא כמו שכתב הב"י שם ויראה לי דאפי' כפות לא מהני הכא כיון שהגט כתוב וחקוק על בשרו א"כ אפי' בכפות וישן הגט משתמר לדעת העבד ואנן בעינן משתמר לדעת האשה אלא דאפ"ה אתי שפיר דכיון שהיא זוכה בעבד בא' מדרכי הקניות ממילא זכתה בגוף הגט החקוק בו והיינו נתינת הגט כיון שהיא זוכה בגוף הגט בא' מדרכי הקניות דהיינו גוף העבד נמצא דלפ"ז אתי שפיר הא דקאמר אקנויי אקני ניהלה דכיון דאקני לה וזכתה בו בא' מדרכי הקניות ממילא נגמרו הגירושין אע"פ שלא מסרו לידה ממש דונתן דקאמר קרא לאו דוקא נתינה מיד ליד דאטו מי כתיב ונתן בידה אלא כל היכי שמזכה לה בענין המועיל מיקרי נתינה וכמו שאפרש בסמוך ודוק היטב:

כאן נאבד דף א' וחבל על דאבדין ומיגמר בעתיקי קשה מחדתי והעולה על זכרוני רשמתי:

תוספות בד"ה תא שמע דאמר ר"ל הגודרות כו' וא"ת מתניתין הו"ל לאתויי כו' עד סוף הדיבור. והמעיין בצדק ישפוט שתירוצם דחוק מאד ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דממתניתין לא שמעינן מילתא דר"ל ולא מיפשט איבעיא דרמי בר חמא דאיכא למימר הא דעבדים אין להם חזקה היינו מהטעם דמסיק הש"ס ריש פ' חזקת הבתים דטעם חזקת ג' שנים בקרקעות היינו משום דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטרי וא"כ מצי א"ל אחוי שטרך דאע"ג דקרקע נקנה ג"כ בכסף אפ"ה אורחא דמילתא לכתוב שטר עליהם לראיה וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין עבדים שהוקשו לקרקעות וג"כ דרך לכתוב שטר עליהם כדאיתא לקמן במכילתין דף פ"ו דאתקין ר' יהודא בשטר זביני דעבדא כו' וכן איתא בפ' ד' אחין שתקנו זמן בשטר קניית עבד ומסברא נמי יותר צריך שטר ראיה בזביני דעבדי' שלא יפקיע עצמו מיד רבו ויאמר שהוא בן חורין והרבה טעמים נמצא כאילו א"כ סד"א דמש"ה בעינן חזקה ג' שנים משום דמקמי הכי מצי אמר אחוי שטרך וא"כ אין משם ראיה לענין גודרות דאין ניקנין אלא במשיכה ואין דרך לכתוב שטר ראיה עליהם. והא דאיבעיא ליה לרמי ב"ח בעבד גופא היינו דוקא בכה"ג שהאשה אינה זוכה בהעבד מטעם קניית עבד אלא בתורת גט וא"כ אינה צריכה לשטר ראיה דגיטה הוא מתנתה ומש"ה שפיר קמיבעיא ליה ופשיט ליה תלמודא מדר"ל דאמר הגודרות אין להם חזקה וא"כ ע"כ לאו מטעם שטר הוא אלא משום דמנפשיה עייל וא"כ שפיר איפשוט האיבעיא והא דאמר רבא בפ' חזקת קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה היינו למסקנא דהכא דעבדי לאו משום שטר הוא אלא משום דמנפשיה עייל כן נראה לי נכון וברור:

בד"ה וכותב בכתב ידו כו' וא"ת מאי ענין שטר הלואה כו' עד סוף הדיבור. גם בזה תירוצם דחוק מאד ולענ"ד אין צורך בזה דבלא"ה פשיט אביי שפיר דאזיל לטעמיה בפ"ק דמציעא דבכל השטרות יש לחוש שמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי אלא דאית ליה לאביי עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ משעת הלואה נשתעבדו הנכסים אף שעדיין לא לוה וע"כ היינו מטעם חייב אני לך מנה בשטר וא"כ פשיט שפיר מדאמרינן שבא מעשה לפני חכמים והכשירו משמע שיש לו דין שטר גמור ליטרף ממשעבדי מזמן הכתוב בו ולא חייש לשמא כתב ללות כו' וע"כ היינו משום דעדיו בחתומיו זכין לו וא"כ הדר הו"ל שטר מקנה ואפ"ה מהני כתיבת ידו וא"כ ה"ה לגט ורבא נמי שמקשה על דבריו זקן שאני היינו לדבריו דאביי דאית ליה עדיו בחתומיו זכין ועוד שהתוספות פסקו כאביי לענין עדיו בחתומיו זכין וסוברים דרבא לא פליג עליה בהא אלא רבה כדאיתא בטור ח"מ סי ל"ט ע"ש כן נ"ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן וצ"ע. ועוד מצינן למימר דפשיט שפיר משטרי הלואה והיינו מדמהני לענין דאקני שהרי רגילין לכתוב דאקני בכל השטרות וקיימא לן נמי דאקנה טעות סופר הוא וא"כ מסתמא הא דבא מעשה לפני חכמים והכשירוהו היינו נמי לענין דאקני קנה ומכר וזה ודאי לאו מחמת הלואה נשתעבד אלא מצד ששיעבד לו בשטר דקי"ל נהי דאין אדם מקנה דבר שלב"ל אדם משעבד דשלב"ל ובמה נשתעבדו לו אם לא בשטר א"כ הדר הו"ל שטר מקנה ולא שטר ראיה ופשיט שפיר לענין גט וגם זה נכון:

גמ' בין שיטה לשיטה עי' לקמן דף כא ע"ב תוס' ד"ה יצא זה: