מסכת גיטין דף ט״ז עמוד א׳

הנצוק קילוח:

והקטפרס הר משופע שמדרונו מחודד הרבה:

אינו חיבור לטומאה כגון המערה מכלי טהור לכלי טמא ונצוק הקלוח מחבר משקה שני הכלים אינו חיבור לטמא משקין העליונים וכן הקטפרס אם העבירו דרך דף הנתונים במדרון והתחתונים מחוברים לטומאה אין העליונים טמאים וכן אם היתה עריבה ארוכה ובשני ראשיה משקין אחד טמא ואחד טהור ומשקה טופח מחברן אינן חיבור לטמא הטהורים וכן לטהרה לענין מקוואות שני מקוואות שאין באחד מהן ארבעים סאה ונצוק וקטפרס ומשקה טופח מחברן אינו חיבור:

טופח להטפיח שיש משקה הרבה שאם טפח בו יכול להטפיח במקום אחר:

חיבור לטומאה ולטהרה וקס"ד דהוא הדין לנטילה דחשיב כמאן דעביד בהדי הדדי:

דלמא הא דקתני חיבור:

לענין מקוואות קאמר ור' יהודה היא משום גוד אחית (כדתני') כו' ומיהו לענין נטילה מבעיין אי הויא נטילה כתיקונה לחצאין או לא ואין ראיית חיבור מקוואות ראיה לכאן דאנן לאו משום חיבור מבעי לן:

מכוונות לא פחות ולא יותר:

הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה פי' בקונטרס אינו חיבור לטהרה לענין שתי מקוואות שאין באחד מהן מ' סאה ונצוק וקטפרס ומשקה טופח מחברן אינו חיבור וקשה לר"ת דעד כאן לא נחלקו ר' מאיר ורבי יהודה בפרק אין דורשין (חגיגה יט.) גבי ג' גוממיות העליונה עשרים והתחתונה עשרים ובאמצעית ארבעים וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם אלא בטובל בעליונה אי אמרינן גוד אסיק אבל בתחתונה כולהו מודו דעלתה לו טבילה דאמרינן גוד אחית אלמא קטפרס חיבור והכא משמע דאינו חיבור כלל ואומר ר"ת דהכא מיירי דוקא בשתי גוממיות שבזו עשרים ובזו עשרים דליכא מקוה שלם באחד בפני עצמה דלא הוו חיבור ואין מטבילין אפילו בתחתונה אבל התם דאיכא באמצעית מקוה שלם לכ"ע מטבילין בתחתונה ובעליונה פליגי ודוקא נקט אמצעית אבל שתי גוממיות שאין בשום אחת מקוה שלם לכ"ע אין מטבילין אף בתחתונה עוד הקשה דהכא קאמר דקטפרס לא הוי חיבור ובסמוך קאמר רבי יהודה אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור והך דנצוק ר' יהודה היא דהא מסקינן לענין מקוואות ורבי יהודה היא ואומר ר"ת דכיון שהמים שעל הראשון סופן ליפול ולירד למקוה הוי קטפרס חבור ומיהו נצוק גרוע מקטפרס לפי שהקילוח של הנצוק עומד באויר ולא הוי חבור אפי' סופו ליפול כדמשמע בפרק בתרא דע"ז (דף עב:) והא דדייק התם גבי כותי דאנח ידיה אבת גישתא ואסריה רבא לכולי חמרא שמע מינה נצוק חיבור אע"ג דהתם הוי קטפרס דייק שפיר דנצוק הוי חיבור דכיון דמה שנגע בו הכותי דהיינו בקצה העליון דאין סופו ליפול בתוך חבית כיון שראשו אחד מונח על גישתא ולהכי לא עדיף מנצוק עוד הקשה דהכא משמע דטופח להטפיח הוי חיבור ובפ"ו דמקוואות (משנה ז) תנן ומייתי לה בפ"ק דיבמות (טו.) ובפרק שלישי דחגיגה (דף כא:) עירוב מקוואות כשפופרת הנוד בעוביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן ואור"ת דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל מים סגי בטופח להטפיח ואין נראה לר"י דתנן במסכת מקוואות פ"ו (משנה ט) כותל שבין שתי מקוואות שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ר' יהודה אומר חילוף הדברים נפרצו מלמעלה זה לתוך זה על רום כקליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד היינו שתי אצבעות אם כן הא דקאמר עירוב מקוואות כשפופרת הנוד מלא נקב מים בעינן ובצפין מלמעלה אין צריך אלא כקליפת השום ברוחב כשפופרת ואי במים סגי בטופח להטפיח אלא דנקב הוא דבעי' כשפופרת כדפירש ר"ת א"כ אין רוחב המים כשפופרת שתי אצבעות שהנקב עגול והוא צר מלמטה כדאמר בשתי אצבעות חוזרות למקומן ונראה דדוקא לר"י סגי בטופח להטפיח אבל לרבנן צריך כקליפת השום ברוחב שתי אצבעות וכשכותל מפסיק צריך כשפופרת הנוד שיהא הנקב. מלא וההיא דנצוק לפי מאי דמסיק לענין מקוואות ור"י היא מצי אתיא כרבנן דדוקא ההיא דטופח להטפיח חיבור אתיא כר"י אבל ההיא דנצוק וקטפרס דקתני בה דמשקה טופח אינו חיבור היינו אפי' טופח להטפיח ועוד אומר ר"י דאפילו ר' יהודה לית ליה טופח להטפיח חיבור ברגליו נוגעות במים אלא מכח גוד אחית אבל בקרקע שוה דלא שייך גוד אחית בעי קליפת השום ואתיא ההיא דנפרצו זה לתוך זה אפי' כר' יהודה דאיירי התם ברישא ור"י אומר דההיא דהנצוק וקטפרס לא לענין חיבור מקוואות איירי אלא לענין השקה והשתא הוי לטהרה דומיא דלטומאה וכן משמע מדקאמר דלמא לענין מקוואות ור' יהודה היא משמע דעד השתא לא הוה מוקי במקוואות ופשיט דמשקה טופח אינו חיבור לענין השקה ה"ה לענין נטילה וקאמר לא צריכא דאיכא טופח להטפיח ובעי הא דקתני דמשקה טופח אינו חבור לענין השקה אי מיירי בטופח שלא להטפיח או אפי' בטופח להטפיח וקאמר הא נמי תנינא דהוי חיבור ודחי הא דתנינא דטופח להטפיח דלמא לענין מקוואות ור' יהודה היא מטעם גוד אחית אבל לענין השקה אימא דלא הוי חיבור אפי' לר' יהודה כמו במקוה בקרקע שוה דליכא גוד אחית והשתא ההיא דחגיגה לא קשה מידי ומצינו למימר לכ"ע מטבילין בתחתונה אפי' ליכא באמצעית מ' ונקיט באמצעית מ' לאשמועינן דאפ"ה קתני בסיפא בתוספתא וחכמים אומרים אין מטבילין אלא באמצעית ואע"פ שיש מ' באמצעית אפ"ה אין מטבילין בתחתונה וכל שכן בעליונה אי נמי קא משמע לן דלא גזרינן אמצעית אטו אחריני אבל קשה למאי דס"ד דטופח להטפיח הוי חבור לענין השקה אלמא בטופח להטפיח אנו מקילין יותר לענין השקה מלענין מקוואות דבמקוה לא הוי חיבור ונצוק וקטפרס הוי איפכא דבהשקה לא הוי חבור ולענין מקוה הוי חיבור:

הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו כו' הכי גרסינן בפרק קמא דשבת (דף יג:) דעל טבול יום דוקא גזרו בביאה וכל שכן בנפילה אבל טהור דוקא בנפילה וטעמא אר"י דהחמירו בנפילה משום שמעשה כך היה כדאמר התם והיו (מעבירים על גביהן) שלשה לוגין מים שאובין: (ועי' תוס' שבת יג: ד"ה וטהור):

אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם כשר מה שפירש בקונטרס ששניהן אדוקין בו לאו דוקא שאין צריך שיהיו ממש שניהם אדוקים ואוחזים בגט אלא ששניהם אומרים שהבעל עשה שניהן שלוחין על כך ואמר להם שניכם הוליכו גט לאשתי ונתנו האחד במעמד חבירו כדאמרינן בסוף התקבל (לקמן גיטין דף סז:) כולכם הוליכו אחד מוליך במעמד כולם ואם האחד שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליך לאשתו לרבא כשר דמה אם יאמרו בפנינו גירשה אבל לרבה אפי' לאחר שלמדו אין להכשיר כיון שאין שניהם שלוחים דדוקא בשניהן שלוחים אמרינן בפרק קמא (לעיל גיטין דף ה.) דכשר לרבה משום דבי תרי דמייתי גיטא מילתא דלא שכיחא היא אבל כה"ג לא:

הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה לא לטהרה פירש רש"י ז"ל לטהרה לענין מקואות שתי מקואות שאין באחד מהם מ' [סאה] וקטפרס ומשקה טופח מחברן. אבל בע"ז (עב, א) פירש הוא ז"ל כגון גממית שאין בה מ' סאה ומשקה טופח מחבר לגממית זו מקוה שלם אינו חבור והטובל בגממית לא עלתה לו טבילה, משמע דאפילו חבור למקוה שלם לא הוי חבור כלל, ואילו בפרק אין דורשין (חגיגה יט, א) איפליגו רבי מאיר ורבנן בשלש גממיות בנחל בעליונה עשרים ובתחתונה עשרים ובאמצעית ארבעים וחרדלית של גשמים עוברת ביניהן וטבל בתחתונה כולי עלמא לא פליגי דאמרינן גוד אחית ולא פליגי אלא בטובל בעליונה דמר סבר אמרינן גוד אסיק ומר סבר גוד אסיק לא אמרינן אלמא לכולהו קטפרס הוי חבור והכא משמע דלא הוי חבור כלל, אלא מחוורתא דשמעתא דבשתי גממיות שאין באחת מהן קאמר דלא הוי חבור ואין מטבילין אפילו בתחתונה. ותדע, דאי לא תימא הכי למה לי דנקט התם ובאמצעית ארבעים ליפלגו בשתי גממיות לבד בזו עשרים ובזו עשרים ובזו למעלה מזו וטבל בעליונה אי אמרינן גוד אסיק או לא, אלא לכולי עלמא בשתי גממיות אפילו טבל בחתחתונה לא עלתה לו טבילה דלא הוי חיבור כלל.

גמרא אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין גט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם כשר. פירש רש"י ז"ל אין גט יוצא מתחת ידי שניהן שאין שניהם שלוחין בהבאתו דלא היו שנים שהביאו אלא אחד הביאו וצריך המביא לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזה לא אמר, אבל גט יוצא מתחת ידי שניהן בבית דין ששניהן אדוקין בו ושניהן שלוחין כשר, ונראה דלאו דוקא אדוקין בו קאמר אלא ששניהם אומרים שהבעל עשאן שלוחין ונותנו האחד במעמד שניהם וכדאמרינן בשילהי פרק התקבל (גיטין סז, ב) כולכם הוליכו, אחד מוליך במעמד כולן. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו (כאן בד"ה אבל) דאפילו אחד שליח והאחד אומר בפני עשאו שליח של גט זה להוליכו לאשתו, לרבא כשר דאילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני וכדאמר ליה רב הונא לשמואל בריש מכלתין (ה, א) אבל לרבה ודאי פסול אלא אם כן יוצא מתחת ידי שניהן ששניהן שלוחין דוקא, ואפילו לאחר שלמדו דהא איהו גזר שמא יחזור דבר לקלקולו ובשנים דלא גזר משום דתרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא כדאיתא בריש פרק קמא (שם) ובכי הא לאו מלתא דלא שכיח הוא אלא בשנים והן שלוחין הוא דאמרינן דלא שכיחא. ולדבריהם ז"ל הא דנקט הכא אבל גט יוצא מתחת ידי שניהן ולא נקט אבל גט יוצא מתחת יד אחד מהן והשני אומר בפני עשאו שליח משום דניחא טפי לאוקמה למתניתין ככולהו אמוראי, ועוד דלרבא נמי דא ודא אחת היא דגט יוצא מתחת יד שניהם או מתחת יד אחד ואחד אומר בפני עשאו שליח כולה מילתא מחד טעמא מכשרינן ליה דאילו אמרו בפנינו גירשה מהימני, והילכך כיון דקיימא לן כרבא דסוגין כותיה ומימרא דרב חסדא ורב אשי דלעיל (גיטין ו, א) כותיה שייכי כדכתיבנא בפרק קמא (ו, א ד"ה ולענין) שנים שהביאו את הגט אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם ואף על פי שאין גט יוצא מתחת יד שניהן ובלבד שיאמרו שניהם ששניהן נעשו שלוחין בהבאתו, ואפילו אחד שליח ואחד אומר בפני עשאו בעל שליח להביאו לאשתו אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ז מהל' גירושין הל' יד-טו) שנים שהביאו את הגט אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובלבד שיהא הגט יוצא מתחת ידי שניהן וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל. ואפשר שאף הם ז"ל לא נתכונו אלא להוציא שליח שבא אחר בחבורתו דאז צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דאף על פי שיש כאן שנים לא קרי ליה מצוין לקיימו אבל יוצא מתחת יד שניהן ואחד שליח ואחד מעיד שבפניו עשאו הבעל שליח חד דינא וחד טעמא אית להו.

ומכל מקום מה שאמרו מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו וטבלו בו שנים בבת אחת טהורים בזה אחר זה אם אין רגליו של שני נוגעות במים השני טמא שהרי הראשון חיסרו ואם רגליו של שני נוגעות במים אף שני טהור מפני שאומרין על המים שצפו על ראשו גוד אחית הואיל ולא נתנגבו עדין אלא שהם עליו בכדי להטפיח אינה הלכה שאין אומרין במים לא גוד אחית ולא גוד אסיק בענין זה כמו שביארנו בשני של חגיגה ולא כתבנו כן אלא לענין מה שאמרו שהנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה ופירוש הדברים הנצוק הוא קלוח המתערה מכלי לכלי ואם היו בתחתון משקין טמאין אין משקין שבעליון טמאין בטומאתן אע"פ שמתחברים בה בנצוק ואף הקלוח עצמו אם קבלו קודם שיגיעו לכלי תחתון טהור וקטפריס הם מים היורדים בשפוע ההר ויש בתחתית ההר גומא מלאה משקין טמאים ואותו קטפריס יורד לשם ונמצא מחבר מים עליונים לתחתונים שאין העליונים טמאים בחבור הקטפריס וכן משקה טופח כגון עריבה ארוכה שבשני ראשיה משקין ומשקין שבראשה האחד טהורים ושבראשה השני טמאים ומשקה טופח מראשה לראשה שעל ידו מתחברים המשקים הואיל ואינה טופח בכדי להטפיח אין המשקה מחברם עד שיטמא הטהור וכן שלשתן אינן חבור לטהרה אם יש כאן מקוה חסר ונצוק או קטפריס או משקה טופח מחברו למקוה אחר ומשלימו ומכל מקום טופח להטפיח נעשה בו חיבור ואע"פ שאמרו עירוב מקואות כשפופרת הנוד הוא מפני שיש מחיצה ביניהם אבל כל שאין מחיצה בנתים אף טופח בכדי להטפיח מחברו אבל נצוק וקטפריס הואיל ובאים דרך שיפוע אע"פ שהם מרובים מעירוב שפופרת הנוד שאינו אלא נקב של שני אצבעות אינו כלום הואיל ודרך שיפוע בא ואפי' היה מביאה לשם על ידי צנור שלא אמרו עירוב מקואות בשפופרת הנוד אלא כשהצנור מושכב בשוה:

זו היא שיטת חכמי צרפת ומכל מקום אנו מכשירין אף בשיפוע כל שהן באות דרך צנור או דרך נקב ולא נאמר לדעתנו דין קטפריס אלא כשמחברן בלא נקב אלא מדי עברו עליהן וכן כתבנוה בשלישי של חגיגה:

כבר ביארנו בראשון של שבת שהבא ראשו ורבו במים שאובין גזרו עליו טומאה שניה לפסול את התרומה וענין גזרתם מפני שלא היתה להם הכנה לטבול אלא במערות של מים סרוחים ועכורים והיו רוחצים אחר כן במים שאובים זכים עד שפשט המנהג לומר שהשאובים הם המטהרים והיו מזלזלים הרבה בטבילת המקוה ומתוך כך תקנו שהעושה כן יחזור ויטמא ויזקק לטבילה אחרת במקוה ולדעתנו הם גזרו כך אפי' על טהור הגמור שבא ראשו ורבו במים שאובין ומכל מקום קצת חכמי הדורות כתבו שלא גזרו אלא בטמא והוא שלדעתם בטמא גזרו אף ביאת וכל שכן נפילת שלשת לוגין מים שאובין שעיקר גזירה ראשונה לא היתה אלא משום נפילה שהיו שופכים עליהם שלשת לוגין מים שאובין והיו אומרים שהם המטהרים ולפיכך גזרו נפילה בטמא וגזרו אף בביאה משום נפילה וכן גזרו נפילה בטהור משום גזרת טמא אבל ביאה בטהור לא גזרו שהרי ביאה בטמא משום נפילה ונפילה בטהור משום טמא וביאה בטהור מיהא גזרה רחוקה היא וכן שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה שאם כן אין לך אדם שרוחץ באמבטי ומכל מקום אנו פירשנוה אף בטהור בראשון של שבת וכן ביארנו שם שהטהור שנפלו על ראשו ורבו אף במקרה שלשת לוגין מים שאובין ביחד שיהא טמא ומטעם הנזכר בשלפניה ארעהו דבר זה חציו בביאה וחציו בנפילה יראה שהוא טהור שהרי נשארת כאן בספק וספיקא דרבנן לקולא ולענין ביאור לדעתנו השאלה מתבארת אף בטהור ומכל מקום לדעת שכתבנו בשם חכמי הדורות אינה אלא בטמא שהרי הטהור אף כלו בביאה טהור:

בזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה הקלו על בעל קרי חולה לטהרו לעסוק בתורה בנתינת תשעה קבין מים שאובין עליו טיהר חצי גופו בטבילה במקוה וחצי גופו בנתינה יראה שאינו כלום ומכל מקום בזמן הזה כבר בטלו טבילה זו כמו שביארנו במקומו:

בתוספות בד"ה הנצוק כו' והכא משמע דאינו חיבור כלל כו' עכ"ל ממה שפירש רש"י גבי טומאה דאין העליונים טמאים נראה לפרש דומיא דהכי לגבי טהרה דאין העליונים חיבור לטהר אבל התחתונים הוו חיבור דאמרינן גוד אחית והיינו כר"י דסבר הכי בחגיגה אלא דמשמע להו הכי מדקתני סתמא דאינו חיבור היינו אפילו לתחתונים ועוד יש לומר מדפרש"י הכא שאין באחד מהן מ' סאה על כרחך משום תחתונה קאמר הכי דעליונה אפילו באם היה בתחתונה מ' סאה לא אמרינן גוד אסיק לר"י דחגיגה ודו"ק:

בא"ד והך דנצוק ר"י היא דהא מסקינן לענין מקוואות ור"י היא כו' עכ"ל לעיל שהקשו מההיא דחגיגה לא הוצרכו לזה דאי ההיא דנצוק לא אתיא כר"י כל שכן דלא אתיא כר' מאיר דחגיגה דסבירא ליה אפילו גוד אסיק אבל הכא בההיא דאם היו רגליו נוגעות כו' אומר שפיר דרבנן דפליגי עליה וסבירא להו דהשני טמא היינו משום דאין קטפרס חיבור ולכך הוצרכו להוכיח מהא דאמרינן ור"י היא מיהו למאי דאיתא בתוספתא בסיפא דהך דחגיגה וחכמים אומרים אין טובלין אלא באמצעית כמו שכתבו התוספות לקמן א"כ לעיל נמי הוצרכו לזה מדקאמר ור"י היא ע"כ הך דנצוק כר"י אתיא ודו"ק:

בא"ד ואור"ת דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל במים סגי בטופח כו' כשפופרת הנוד מלא נקב מים בעינן ובצפין מלמעלה כו' עכ"ל מדברי התוספות בפרק חומר בקודש ומפירוש הר"ש במסכת טהרות פ"ח נראה לפרש דבריהם דהכא דקשיא להו לפי' ר"ת דבתוך המים כיון דנקב כשפופרת הנוד הרי הנקב מלא מים ואי למעלה מן המקוה קאמר הרי כיון שהנקב שם של שפופרת עגול ובעינן למעלה ברום כקליפת השום ברוחב שפופרת הרי בעינן חצי נקב מלא מים דעד שיתמלא חציו אין ברוחב המים כשפופרת והוי טפי מטופח על מנת להטפיח ואי למעלה סגי בטופח ע"מ להטפיח אלא דנקב הוא דבעינן כשפופרת כדפי' ר"ת א"כ אין רוחב המים למעלה כשיעור ב' אצבעות וע"ש בר"ש באורך ליישב פי' ר"ת ודו"ק:

בא"ד וההיא דנצוק כו' מצי אתיא כרבנן דדוקא ההיא דטופח על מנת להטפיח חיבור אתיא כר"י כו' עכ"ל אין לכל זה מקום כאן אלא שהוא תירוץ לקושיית ר"ת לעיל גבי קטפרס וכ"ה בתוס' בפרק אין דורשין ובפי' הר"ש במס' טהרות ע"ש ואולי גליון הוא זה כאן ונכתב בתוס' שלא במקומו ודו"ק:

בא"ד והשתא ההיא דחגיגה לק"מ ומצינו למימר לכ"ע מטבילין כו' עכ"ל ר"ל דהכא לענין השקה אין קטפרס חיבור אבל למקוה הוה חיבור כההיא דחגיגה ואין אנו צריכין לחלק לר"י כמ"ש ר"ת בין איכא מ' סאה באמצעית ובין ליכא מ' סאה באמצעית אלא דמצינו למימר כו' לאשמועינן כו' וחכמים אומרים אין מטבילין אלא באמצעית כו' ובתוספות דחגיגה וכן בפירוש הר"ש כתבו לתרץ גם בע"א דלרבותא דר"י נקט מ' סאה באמצעית דאפילו הכי אין טובל בעליונה ע"ש וק"ל:

בד"ה אבל גט כו' ואם הא' שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל כו' לרבא כשר דמה כו' עכ"ל ולקמן דקאמר אלמא שנים שהביאו גט ממדה"י אין צריכין כו' מלתא דפסיקא נקט אפילו לרבה כמ"ש התוס' לקמן אבל לרבא בכה"ג שאחד שליח והשני מעיד כו' נמי אין צריכין ודו"ק:

ע"א ד"ה הנצוק והקטפרס וכו' עד וקשה לר"ת דעד כאן לא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה וכו' אבל בתחתונה כולהו מודו דעלתה לו טבילה וכו'. יש לדקדק על קושית התוס' הא כתבו התוס' סוף דבור זה דקתני בתוספתא בסיפא וחכמים אומרים אין מטבילים אלא באמצעית א"כ ש"מ דאית להו לחכמים דקטפרס אינו חבור וצ"ל דקושית התוס' אינו אלא למאי דמוקי בגמרא ההיא מתני' דהנצוק והקטפרס כר"י ולכך הקשו הא משמע בפרק אין דורשין דבין ר"מ ובין ר' יהודה ס"ל דמטבילין בתחתונה א"כ ס"ל לר"י דקטפרס חבור:

בא"ד עוד הקשה ר"ת דהכא קאמר דקטפרס לא הוי חבור ובסמוך קאמר ר"י וכו' והך דנצוק וכו'. פי' הך מתני' דהנצוק והקטפרס וכו' אינו חבור ר"י היא:

בא"ד ואומר ר"ת דכיון דהמים וכו' סופן ליפול וכו' ר"ל דכל המים שעל הראשון סופן ליפול לירד למקוה א"כ אין המקוה חסרה כלום משא"כ בההיא דהניצוק והקטפרס:

בא"ד ומיהו נצוק גרוע וכו' ר"ל ואפילו היכא דכולהו סופו ליפול לא הוי חבור:

בא"ד ואין נראה לר"י וכו' עד א"כ הא דקאמר עירוב מקואות כשפופרת הנאד מלא נקב בעינן וכו' עד ועוד אי במים סגי בטופח להטפיח וכו' כצ"ל:

בא"ד ונראה דדוקא לר"י סגי בטופח להטפיח וכו' עד וההיא דנצוק לפי מאי דמסיק וכו'. כוונת התוס' בזה לתרץ ג"כ קושיא דקאמר לעיל עוד הקשה דהכא קאמר דקטפרס לא הוי חיבור וכו' עד והך דנצוק ר"י היא:

גמרא והתנן הניצוק והקטפרס כו' ופרש"י בד"ה חיבור לטומאה ולטהרה וקס"ד דה"ה דחשיב כמאן דעביד בהדי הדדי עכ"ל. וקשה מה עלה על דעת המקשן לדמות ולומר כיון דהוי חיבור נאמר דהוי כמאן דעביד בהדי הדדי לפשוט לענין נטילת ידים ואם נאמר דדמיון גמור הוא א"כ במאי דחי הש"ס וקאמר ר' יהודא היא דסוף סוף איפשוט האיבעיא דהו"ל פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אע"כ כפירש"י בד"ה לענין מקוואות דלא דמי לנטילת ידים משום דהתם לאו משום חיבור בעינן לה א"כ לפ"ז עיקר התירוץ חסר מן הספר דמעיקרא הו"ל למידחי דלא דמי כלל כיון דמעיקרא נמי הוי ידע דאיירי לענין מקוואות ומשום חיבור והנלע"ד בזה דמעיקרא הוי ס"ד דהאי חיבור איירי לענין עירוב מקוואות לעשות שני מקוואות כא' לצרפן לשיעור מקוה והמקשה פשיטא ליה דלענין עירוב מקוואות בשיעור תליא מילתא כדמצינו עירוב מקוואות כשפופרת הנוד וכקליפת השום וא"כ נהי שיש לחלק בכמה גווני כמו שיבואר מ"מ חזינן מיהא דטופח ע"מ להטפיח הוי שיעור חשוב והיינו משום דחזינן כאילו המים בעין ובשפע וא"כ ממילא דה"ה לענין נטילת ידים חזינן להו כאילו הם בעין ושופכן עכשיו דתו לא מיקרי נטילה לחצאין כיון דטופח להטפיח הוי שיעור חשוב מיקרי תחלת נטילה שבא משירי טהרה. וע"ז דחי הש"ס דלא איירי כלל לענין עירוב מקוואות לעשות שני מקוואות א' אלא לענין להשלים למי מקוה מאותן מים גופייהו שבאו ממי מקוה כגון דומיא דאדם שטבל דחשבינן לאותן המים כאילו הם עדיין מחוברים למי המקוה כמו שהיו מקודם והיינו כיון שהאדם עודנו במים ומחובר למי המקוה ואי משום שאינו בשטח השוה לגבי המים אפ"ה אמרינן גוד אחית והו"ל כאילו כל האדם תוך המים דמודו כ"ע דמצטרפים המים וה"נ דכוותה וכיוצא בזו מצינו לטובל בפרסות רגלי החמור אם מחוברין למי המקוה הו"ל כמקוה סמוך למקוה וא"כ אין זה ענין כלל לנ"י דלאו משום שיעור חשוב אתינן עלה כן נ"ל. ועפ"ז יתיישבו כמה קושיות התוס' עיין עליו בסמוך ועיין במה שאכתוב בסוף דברי התוספות ותמצא נחת:

תוספות בד"ה הנצוק כו' פירש בקונטרס כו' והקשה ר"ת דע"כ לא נחלקו כו' עכ"ל. לכאורה נראה דעכשיו בקושיא זו לא שמיע לר"ת התוספתא דמייתי ראיה בסוף הדיבור דחכמים פליגי וסברי דאפילו בתחתונה אין טובלין וכ"ש בעליונה וא"כ משמע להדיא דרבנן לית להו אפילו גוד אחית ולא מקשה ר"ת מידי וליכא למימר דשמיעא ליה ואפ"ה מקשה משום דמוקמינן מתניתין דניצוק וקטפרס אליבא דר' יהודה הא ליתא דעכשיו עדיין לא נחית לזה אלא בקושיא השניה מקשה ר"ת מכח זו הסברא דהך דניצוק רבי יהודה וכן משמע להדיא ג"כ מלשון הרב רבינו שמשון משנזא בפי' המשניות דטהרות ע"ש אלא דגם זה דוחק לומר דר"ת לא שמיע ליה האי תוספתא ועוד דמ"מ ר"ת גופא דמייתי התוספתא לקמן אמאי לא שני הכי. והנלע"ד בזה דרבנן גופא דסברי אין טובלין אלא באמצעית לאו משום דלא ס"ל גוד אחית בשום דוכתא אלא שאני הכא דחרדלית של גשמים העוברת ביניהם לא חשיבי לצרף ע"י גוד אחית וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ח מהלכות מקוואות אההיא דחרדלית ויהיב טעמא שאין המים הנזחלים מערבין אא"כ עמדו והנה כל מפרשי דבריו נדחקו בזה דמה צורך בזה הטעם דהא בגמרא דחגיגה משמע להדיא דבגוד אחית וגוד אסיק אתינן עלה והרמב"ם ז"ל פסק דלא אמרינן גוד אחית כרבנן דתוספתא וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה בשמעתין בירדו שנים וטבלו. אמנם לענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל מבוארין היטב דנראה ברור דכל היכא דאמרינן גוד אחית או אסיק כגון לענין שבת ולענין טומאה היינו לאלומי מילתא טפי ממאי דאמרי' בשטח שוה כגון לענין שבת וסוכה דאמרינן גוד אסיק מחיצת הבית או העמוד עד לרקיע וכן להיפך לענין חבוט רמי אע"ג דמופלג טובא ובשטח השוה לא מצינן כה"ג אלא בהרחק ג' טפחים אמרינן לבוד ולא יותר ודוקא באמצע ולא מן הצד היכא שהאויר העולם מבטלו כנודע נמצינו למידין דעכ"פ לא גרע בשום דוכתא גוד אחית או אסיק מאילו היה בשטח השוה והיינו דקשיא ליה להרמב"ם ז"ל נהי דלא אמרינן גוד אחית או אסיק אפ"ה אמאי לא מכשרינן בההיא דחרדלית כל המקוואות דאטו מי גרע משטח השוה דאמרינן עירוב מקוואות כשפופרת הנוד וכקליפת השום ומסתמא החרדלית הוי טפי טובא ואפ"ה לא מצטרף וע"ז הוצרך ליתן טעם דודאי גרע הכא כיון שאין המים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו ונראה שיצא לו כן מההיא מתניתין גופא דקתני הניצוק והקטפרס אינן חיבור והאשבורן חיבור לטומאה ולטהרה אף שבפי' המשניות פירש הרמב"ם ז"ל לענין השקה היינו משום דמתניתין דטהרות איירי בהשקה אבל מ"מ פשטא דלישנא משמע דכללא כייל דאין חיבור לטומאה ולטהרה בשום ענין אלא באשבורן זהו הנ"ל ברור בכוונת הרמב"ם ז"ל. וממילא רווחא מילתא דר"ת דלא משמע ליה דפליגי רבנן אר' יהודא בתוספתא אלא בחרדלי' של גשמים דוקא אבל בלא"ה מודו ליה דאמרינן גוד אסיק דאלת"ה אמאי נקט חרדלית ליתני בערוב מקוואות סתמא כשהוא דרך עליה או דרך ירידה דהיינו קטפרס אע"כ דווקא בחרדלית פליגי והיינו דמקשו מדר' יהודא דרך כ"ש דאפילו בחרדלית סובר גוד אסיק וכיון דר"מ ור"י תרווייהו סברי להדיא דאמרינן גוד אחית במקוואות ורבנן נמי לא פליגי אלא בחרדלית א"כ קשיא מתניתין דקטפרס ואף דהתוס' ודאי לא נחתו לזו הסברא שכתבתי בשם הרמב"ם ז"ל דלסברתו נראה דלעולם לא מצינן לומר קטפרס וגוד אחית דכולהו מיקרי דרך זחילתן ואין עירוב מקוואות אלא באשבורן לרבנן דתוספתא וא"כ אכתי מצינן לאוקמי מתני' כרבנן דתוספתא. אלא די"ל דנהי דהתוספות סברי דעירוב מקוואות אפילו שלא באשבורן אפ"ה משמע להו דרבנן לא פליגי אלא בחרדלית והיינו מטעם אחר דכיון שאין החרדלי' ממי המקוה עצמו לא הוי עירוב מקוואות בהכי משא"כ בעירוב גוף המקוואות ע"י גוד אחית אפילו רבנן מודו דאלת"ה אמאי נקיט חרדלית וכמו שכתבתי נ"ל ברור מלשון ר"י בעל התוספות לקמן בסוף הדיבור ואפרשנו במקומו. אח"ז יגעתי ומצאתי דהבית יוסף בהלכות מעין ומקוה הביא לשון המרדכי שכתב בשם תוספות גיטין דהא דתנן הניצוק והקטפרס אינן חיבור פיר"ת דהיינו דוקא מי גשמים דעתידין לפסוק כו' עכ"ל ואף שבלשון התוספות שלפנינו אין רמז בזה זכינו מיהא שיש לחלק ולומר דהיינו טעמא דרבנן דפליגי דוקא בחרדלית אלא דלפי לשון המרדכי קשיא דר"ת דידיה אדידיה דא"כ מאי מקשה הכא אלא דר"ת כתב שם להלכה אבל מ"מ לא ניחא ליה לאוקמי סתמא דמתניתין במי גשמים ועוד דבלא"ה אתי שפיר דשם כתב לפי מסקנתו כאן דהאי דניצוק אתיא כר' יהודה ובזה כתב שפיר דר' יהודה גופא לא קאמר אלא במקוה שלם ולא במקוה חסר כדמסיק ר"ת כאן ועל זה כתב שם דהיינו דווקא במי גשמים אבל במי נהר אפילו במקוה חסר מהני קטפרס כן נראה לי ודו"ק היטב. ואל יבהל אדם להשיבני דבר א"כ איפוא דלפמ"ש דהתוספות בקושיא זו לא נחתו עדיין להקשות מדר' יהודה אדר"י אלא אליבא דכ"ע א"כ למה להו לאתויי הכא מברייתא דסוגיא דחגיגה וטפי הו"ל לאתויי מסתם משנה דמקוואות בפ' ו' משנה ח' דאיתא להדיא מטהרין את המקוואות העליון מן התחתון והתחתון מן העליון כיצד מביא סילון של אבר כו' וא"כ שמעינן להדיא דמיתכשר ע"י קטפרס ואמרינן גוד אחית וגוד אסיק וכן במשנה ב' בפ"ג דמקוואות כיצד הבור שבחצר כו' עד שיעמיד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים אלמא דאפילו גוד אסיק אמרינן וקשיא סתמא אסתמא דניצוק וקטפרס. אלא דלענ"ד לק"מ דהתם לענין פסול שאובין איירי דכיון דפסול שאובין מדרבנן הקילו בו בכמה דוכתי כמו שהקילו ג"כ דבהשקה כחוט השערה סגי ולא בעינן כשפופרת הנוד וכקליפת השום והקילו ג"כ דבמה שהושקו בפעם א' אף כרגע ואח"ז בטלה השקתן אפ"ה טובלין במקוה שהיה שאובין מתחלתן וקולא זו לא מצינו בטהרת המקוה החסר מן השלם והיינו כדאמרינן בכמה דוכתי להדיא שאני שאיבה דרבנן ומש"ה הקילו נמי לענין קטפרס ואמרינן אפילו גוד אסיק משא"כ לענין מקוה חסר אתי שפיר דקתני במתני' דקטפרס אינו חיבור דע"כ לא איירי מפסול שאובין מדקתני משקה טופח אינו חיבור ואילו בשאובין אפי' בחוט השערה סגי שהוא פחות מטופח אע"כ דלא איירי בשאובין משא"כ הנך משניות דמקואות איירי להדיא בשאובין כן נ"ל נכון וברור ואני תמה מאוד על התוספות י"ט בפ"ג מהלכות מקוואות שהקשה סתמא דמשניות אהדדי ולא הרגיש בזה וגם לשון הכסף משנה בזה צ"ע ואין להאריך יותר ודו"ק:

בא"ד והכא משמע דאינו חיבור כלל עכ"ל מה שכתב מהרש"א ז"ל דמפירש"י משמע שכתב גבי טומאה דאין העליונים טמאין משמע דומיא דהכא כו' עכ"ל. ע"ש ודבריו אין מובנין לי דלענין טומאה ודאי א"א לפרש בענין אחר דאי כשהעליונים טמאים פשיטא דנטמאו ג"כ התחתונים כיון שהעליונים הטמאים עצמם זוחלין ומתערבין בתחתונים אבל לענין מקואות מסתמא איירי בכל ענין דאינו חיבור כן נ"ל:

בא"ד עוד הקשה דהכא קאמר דקטפרס כו' ובסמוך קאמר ר' יהודא כו' עכ"ל. לפי מה שכתבתי בלשון הגמרא בפירש"י ז"ל אין מקום לקושיא זו דהא דקאמר ר' יהודה אם היו רגליו של ראשון נוגעים כו' היינו משום שאין אנו צריכין אלא לצרף אותן המים שע"ג האדם למי המקוה ובהא לחודא סובר דהוי חיבור לענין צירוף משא"כ מתניתין דניצוק וקטפרס דאיירי לענין חיבור לערב המקוואות ולעשות שתי מקוואות א' להשלים השיעור בהא מצינן למימר דקטפרס לא הוי חיבור ולכאורה היה נראה לפרש תירוצו של רבינו תם על זו הכוונה דהיינו דקאמר כיון שסופן לירד כו' אלא דאם כן לא מקשה מידי בקושיא השלישי דהכא משמע דטופח להטפיח חיבור ובמקוואות משמע דבעינן כשפופרת הנוד ומאי קושיא דלמא לענין צירוף אותן המים לבדן סגי בטופח להטפיח משא"כ לערב המקוואות ולעשותן א' לגמרי בעינן כשפופרת הנוד אע"כ דהתוס' לא נחתו לזו הסברא ולדעתי צריך עיון גדול הא דלא משמע להו לחלק בכך ויש ליישב בדוחק דלמאי דמשמע להו עכשיו דמתניתין דנצוק ר' יהודה היא וקתני משקה טופח אינו חיבור ומשמע להו דטופח ע"מ להטפיח הוי חיבור וא"כ ע"כ היינו צירוף לחוד ואפ"ה קתני דקטפרס אינו חיבור משמע דלא שני בין צירוף ובין עירוב מקוואות כנ"ל לדעתם ועדיין צריך עיון. תו איכא למידק מאי קשיא להו דר"י אדר"י דהא בחגיגה לחד לישנא אמרינן דלא פליגי ר' יהודא ורבנן אלא במעלות דרבנן אבל מטומאה לטהרה ר"י נמי מודה דשני טמא א"כ בה"ג גופא מצינן למימר דהא דקתני קטפרס אינו חיבור היינו מטומאה לטהרה ובעל האיבעיא דהכא אפשר דסובר כי האי לישנא דהתם ומש"ה לא מצי למיפשט האיבעיא לענין טופח ע"מ להטפיח בנטילת ידים משום דאיכא למידחי דברייתא דטופח ע"מ להטפיח חיבור כר' יהודה אבל לאידך לישנא דקאמר התם מטומאה לטהרה פליגי אפילו בדאורייתא לדידיה ההיא דניצוק וקטפרס לא מוקי לה כר' יהודא אלא לענין נטילת ידים ולפשוט האיבעיא. והנלע"ד בזה דהא דמפלגינן בחגיגה בין מעלות דרבנן ובין מטומאה לטהרה היינו דוקא לענין מים שע"ג האדם לחוד דלא שייך לצרף מסברא במה שרגליו נוגעין במים אלא לענין מעלות דרבנן וכן נראה מלשון רש"י ז"ל בחגיגה ע"ש אבל בשאר דוכתי לא שייך לחלק בין דיני גוד אסיק בין מעלות דרבנן או טומאה דאורייתא דגוד אסיק ואחית הילכתא גמירי להו היכא דשייכי ומוכח כן מסיפא דמתני' גופא דבהא דפליגי ר"י ורבנן לענין רגליו נוגעים במים קתני סיפא הטביל בו את הסיגוס והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור והיינו שמצרפין מים הבלועים בסיגוס למי המקוה וא"כ משמע להדיא דלא פליגי אלא באדם וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה וכן מוכח לדעתי מסוגיא דחגיגה דמקשה שם דר' יודא אדר"י מהא דקאמר עליונה טהורה ומאי קושיא דלמא הא במעלות דרבנן הא בדאורייתא אע"כ דכל הא מילתא לא שייך אלא במים שע"ג האדם ולפ"ז י"ל דהא דקאמר הכא בשמעתין ור' יהודה היא לאו דרבנן לית להו אלא משום דלא מצינן שום תנא דאיירי בטופח ע"מ להטפיח אלא ר' יהודה לחוד כיון דלדידיה מצרפין מים שע"ג האדם ומסתמא לא שייך בהנהו מיא שיעורא דשפופרת הנוד אלא טופח ע"מ להטפיח ורבנן נמי לא פליגי אלא באדם דוקא. ובזה נתיישב שאין אנו צריכין לומר כמו שכתב מהרש"א ז"ל לקמן בדברי התוספות דמה שכתבו והאי דניצוק לפי מאי דמסיק כו' מצי אתיא כרבנן כו' ע"כ הוא מהגליון ואין שם מקומו אלא לתרץ קושית ר"ת דכאן ולמאי דפרישית א"ש טפי דכאן לא שייך לתרץ כן כיון דלא מצינן דפליגי ר' יהודה ורבנן אלא באדם לחוד ואפושי פלוגתא לא מפשינן ומה שכתב ר"ת בלשון קושייתו והך דניצוק רבי יהודה היינו לאלומי הקושיא וא"כ לא שייך לתרץ דמיתוקמא כרבנן אבל לקמן שכתבו התוס' דעיקר פלוגתייהו דר"י ורבנן בשיעור דטופח ע"מ להטפיח כתבו שפיר דלפ"ז מצינן למימר דההיא דניצוק כרבנן כנ"ל נכון ודוק היטב:

בא"ד ואין נראה לר"י כו' א"כ אין רוחב המים כשפופרת כו' עכ"ל והיינו כמ"ש מהרש"א ז"ל בשם הר"ש דעד חצי העיגול לא מצינו רוחב ב' אצבעות ע"ש ואע"ג דמצינן למימר דהא דבעינן רוחב ב' אצבעות היינו כשאינו אלא ברום כקליפת השום אבל הכא איכא טפי ולא בעינן רוחב ב' אצבעות דמ"מ אכתי לא ידעינן שיעורא ולא בא התנא לסתום אלא לפרש כן נ"ל בכוונתו:

בא"ד ונראה דהיינו דוקא לר' יהודה סגי בטופח להטפיח כו' עכ"ל אע"ג דר' יהודה גופא אמר חילוף הדברים י"ל דהיינו לענין דלערב מצטרפין אף בלא שיעור כלל ולשתי אין מצטרף עד שיהא כשיעור מיהו לאו אשעור דידהו קאי אלא אשיעורא דידיה היינו טופח להטפיח כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד ועוד אור"י דאפילו ר' יהודה לית ליה טופח להטפיח כו' אלא מכח גוד אחית כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמשמע לפ"ז דלפירוש ר"י גוד אחית עדיף משטח השוה אליבא דר' יהודה וא"כ אמאי ס"ל לרבנן דתוס' בג' גממיות וחרדלית דאין טובלין לא בעליונה ולא בתחתונה אע"ג דמסתמא איכא בחרדלית יותר מטופח להטפיח ומשפופרת הנוד ואפ"ה לא מצטרפי לעירוב מקוואות אלמא דגוד אחית גריעא משטח השוה לרבנן היאך פליגי בסברות הפוכות לגמרי וכה"ג מדייקו התוספות בכמה דוכתי. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דרבנן לא פליגי בטעם גוד אחית אלא בחרדלית דוקא והיינו בחד מהנך טעמי שכתבתי לגריעותא דחרדלית ע"ש וזה ראיה ברורה לדברי ודו"ק:

בא"ד אי נמי קמ"ל דלא גזרינן אמצעית אטו אחריני עכ"ל ויש לדקדק דודאי מה שכתבו מעיקרא דנקיט באמצעית לרבותא דאפ"ה עליונה ותחתונה אסורין הוא תירוץ מספיק יותר אלא דנראה דלמאי דמשמע להו עכשיו דאין חילוק בין שלם לחסר לענין עירוב מקואות א"כ ע"כ שאין שום סברא לחלק כלל אפילו דרך הוה אמינא ולומר דאיכא רבותא דאל"כ תיקשי היא גופא מנ"ל דלרבותא קתני דלמא דוקא קתני ארבעים אע"כ דדבר פשוט הוא שאין לחלק א"כ ליכא רבותא לכך הוצרכו לפרש תירוץ אחר ודו"ק. ועוד יש לדקדק בסוגיא זו ובלשונות הפוסקים ואין כאן מקומו להאריך יותר אך שאילה אחת קטנה יש לי לשאול וגדולה היא אלי ולולא דמסתפינא מרבוותא רבותינו בעלי התוספות שקטנם עבה ממתני הייתי אומר שבחנם הרעישו העולם בדבריהם בזה הדיבור דהא מצינן למימר דנהי דפשיטא להו דלא שייך למימר טופח להטפיח וכשפופרת ברום כקליפת השום חדא שיעורא הוא ומשום דמשמע דבעינן כשפופרת וכשום מממשות המים צלולין אפילו הכי יש ליישב שפיר ולומר דודאי לכתחלה בעינן עירוב מקוואות כשפופרת ברום קליפת השום מים צלולין אלא כיון שכבר נתערבו אחר כך נתנגבו ועדיין משקה טופח להטפיח עדיין כאילו הן מעורבין כשיעור וטובלין בהם משא"כ אם ליכא טופח להטפיח חזרו לאיסורן ולא תטעה במה שכתב הטור י"ד סי' ר"א דלאחר שנתערבו כרגע לעולם הם בהכשירן ויש בזה מקום לטעות דאמקוה חסר נמי קאי אבל הא ליתא דאמקוה שלם של שאובין לחוד קאי דמהני עירוב מקוואות כרגע שיעמדו בהכשירן לעולם אבל לא בחסר וכ"כ הב"ח בשם מהרש"ל והט"ז והש"ך ע"ש בשם תשובת הרא"ש ודברים ברורים הם. מיהו מצינן למימר דלאחר שנתערבו כשיעור ונשאר טופח להטפיח עדיין בהכשירן אף בחסר ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' ובהכי סלקא שמעתא דידן כהוגן דהמקשה סבר דטופח להטפיח מהני לעירוב המקוואות דחזינן כאילו השיעור שלם כשפופרת וא"כ ה"ה לענין נט"י דטופח להטפיח הבא משיעור נטילה הו"ל כתחלת נטילה ודחי התרצן דהתם נמי לענין עירוב מקוואות לא מהני טופח אלא לצרף אותן המים לחוד וכדכתיבנא בלשון הגמרא כן נלע"ד ברור ותוס' שלא פירשו כן צ"ע היאך מתיישבא סוגית המקשן והתרצן בשמעתין במאי קמפלגי ועיקר התירוץ חסר מן הספר כמו שכתבתי בל' הגמרא ודוק היטב כנ"ל נכון בעזה"י:

רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה חָלַשׁ, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב יְהוּדָה וְרַבָּה לְשִׁיוּלֵי בֵּיהּ, בָּעוּ מִינֵיהּ: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם וְכוּ'. הוצרך לפרש מסדר התלמוד שנכנסו לבקרו ללמדך שבחן אף על פי שנכנסו לבקר החולה לא היו מדברים אלא בדברי תורה, וגם הוא אף על פי שהיה חולה שם לבו להשיב כהלכה. ונראה כי מן השמים נתגלגלה שאלה זו באותה שעה כדי שישיב עליה תשובה מעין קל וחומר דידוע אמירת קל וחומר מסוגל לרפואה וכמו שכתב הרב בני יששכר ז"ל על פסוק אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ (במדבר יב, יג) והשיב לו השם יתברך וְאָבִיהָ וכו' שאמר לו קל וחומר וכיון דאמר נטל שרגא משמע דהאי עובדא היתה בלילה וידוע דאין לבקר חולה בלילה ונראה דהיו מוכרחים לבא בלילה מפני ביטול בית המדרש שביום עסוקים עם התלמידים בבית המדרש.