מסכת גיטין דף ט״ו עמוד ב׳

הוא ואחר השליח ואחר מן השוק עמו ואם לא היה מעיד עליה אלא השליח לבדו ואפי' אמר יודע אני היה כשר אבל עכשיו שהיה אחר עמו פסול:

אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כגון שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם ובא זה ואמר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי ונצטרף אחד מן השוק עמו להעיד על כתב יד המת אמרינן בפרק ב' דכתובות (דף כא:) דאינו קיום עד שיהו ב' מן השוק מעידין על חותם המת דא"כ נפיק תלתא ריבעי דממונא אפומא דחד דקי"ל (שם) נאמן אדם לומר זה כתב ידי הרי חצי עדות ואם בא להצטרף להעיד על חותם חבירו עם אחר הרי ג' רביעית העדות על פיו ורחמנא אמר (דברים י״ז:ו׳) על פי שנים דמשמע פלגא אפומא דהאי ופלגא אפומא דהאי וגבי גט נמי אי אמר בפ"נ חציו מהימן כתרי דשליח הוא ובחציו השני הוא מצטרף עם אחר לקיימו בתורת שאר קיומי שטרות והכא גבי גט לא חיישינן לה דהא בלאו אחר הוי מתכשר אפומיה דהימנוה רבנן כתרי אלא משום גזירת שאר שטרות הוא:

נכי ריבעא דממונא כל הממון יוצא על פיו חסר רביע:

אני הוא עד שני היינו קיום הגט כשאר שטרות דאדם מעיד זה כתב ידי:

אלא לאו על כרחיך משנה יתירא דנקט רבותא אתא לאשמעינן מאי דלא אשמעינן באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם והיכי דמי כגון דבחציו השני יש עדות כדרבא או כדרב אשי ולאפוקי מדרב חסדא דכיון דמתני' משום רבותא אתא ולא פירש מאי רבותא אתא לאשמעינן על כרחיך אי אתה רשאי לתפוס המרובה כגון דרב חסדא אלא רבותא זוטרתי כגון דרבא ורב אשי דהא לא שמעת מינה רבותא אלא משום דמשנה יתירא היא וכי משמע לן אפי' רבותא זוטרתי תו לאו משנה יתירא היא ואי הא דרב חסדא הוה משמע לן פרושי קמפרש לה וא"ת לאפוקי נמי מדרבא ולא אשמעינן אלא הא דרב אשי דהיא זוטרא דרבא נמי לא עדיפא מינה דהא בשאר שטרות נמי פסול כי נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד הילכך בגט נמי שייך למפסל משום שאר שטרות דלא ליחליף והא דלא גזרי' בשליח לחודיה כי אמר בפני נכתב ונחתם אהא עביד רבנן היכירא דאצרכוה לאסהודי אכתיבה משום דלא ליתי לאיחלופי וכדאמרינן בפירקא קמא (לעיל גיטין דף ג.):

אמר לך רב חסדא ולטעמיך דבעית למימר דמתני' לאשמעינן רבותא אתא ומדלא פריש דידיה ש"מ לא סבר לה:

בפני נכתב אבל לא בפני נחתם מאי אשמעינן השתא בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו פסול הכא דלא מסהיד כלל מיבעי' אלא על כרחיך תשני דמתני' כל חדא לא אשמעינן אלא היא גופה מאי דתני בה ודקשיא לך ליתני בתרייתא וכ"ש קמייתא לא זו אף זו קתני ואורחא דתנא דנקיט ברישא מילתא דפשיטא והדר מוסיף עלה מילתא דרבותא וקאמר הכי לא זו בלבד דלא אסהיד כלל אלא אף זו בפני נחתם חציו פסול:

ה"נ לדידי לעולם בפני נחתם חציו דמתני' לא איירי לאשמעינן שום רבותא ואי הוה נחית לרבותא הוי תני לה לדידי אלא היא גופה הוא דאשמעינן כדקתני דלא קמסהיד איניש באידך חציו מידי ודקשיא לך אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם מינה שמעינן דכ"ש הא ודאי אי תנייה ברישא תו לא איצטריך למיתני הא אבל השתא דתנא הא ברישא מוסיף ואומר ולא זו בלבד דליכא סהדותא דאידך חציו אלא אף זו דהאי קא מסהיד אכולה כתיבה והאי קמסהיד אכולה חתימה פסול:

מי איכא מידי דאילו מסיק לכוליה דיבורא כשר מה שפי' בקונטרס דלרבא חד כי אמר ידעתי כשר תימה מה עלה על דעתו של רבא לפסול כשמסייעו אחר כיון דלא חייש לאיחלופי כי ליכא אחר בהדיה כשר לפי שמעיד גם על הכתיבה וכ"ש כי איכא אחר בהדיה לכך נראה כדפירשתי לעיל דידעתי בחד לא מהני אע"ג דמעיד על הכתיבה והשתא אתי שפיר דבעי רבא לפסול בהוא ואחר מעידין שמכירין חתימת השני משום איחלופי כמו שפסול כי ליכא חד בהדיה ורב אשי פריך מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דיבורא ואומר גם בפני נחתם כשר וכי איכא אחר בהדיה ומעידין שמכירין החתימה נמי אין לפוסלו דלא גרע אותו עדות משאם היה אומר בעצמו בפני נחתם:

אני הוא עד שני פסול וא"ת ומי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר ומשום דאמר אני הוא עד שני פסול ונראה לר"י כמו שאומר בירושלמי דכי אמר אני הוא עד שני נעשה כנוגע בעדותו דנראה דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שתתקיים עדות חתימתו וא"ת וכיון דטעמא מש"ה הוא למה ליה למימר משום או כולו בקיום הגט כו' וי"ל משום דלאו טעמא גמור הוא זה אי לאו טעמא דאו כולו בקיום הגט דאין זה נוגע בעדות ממש:

גידוד חמשה ומחיצה חמשה כו' פי' בקונטרס אם היה חריץ עמוק חמשה והקיפוהו מחיצה חמשה אין מצטרפין להיות תוכו רשות היחיד וקשה לר"ת דאמר בשבת בפרק הזורק (שבת דף צט.) ובפ' בתרא דעירובין (דף צט:) דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה ואע"פ שזה בגובה וזה בעומק ועוד דאמר פרק כל גגות (עירובין דף צג:) בהדיא גבי שתי חצרות זו למעלה מזו ויש גידוד חמשה ומחיצה חמשה דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה דמערבת שנים ולא אחד וי"ל דלענין ב' חצרות זו למעלה מזו איירי הכא ולגבי עליונה לענין עירוב כדמוכח פ' כל גגות (עירובין צג:) א"נ לענין תל ברה"ר גבוה חמשה והקיף על גביו מחיצה חמשה דלא חשיב רה"י לענין שבת וא"ת ויחשב רה"י מטעם דאי בעי מנח עליה ומשתמש כדאמר בפרק חלון (עירובין עח.) גבי מילאו כולו ביתדות וי"ל דמיירי ברחב הרבה דלא שייך מנח עליה מידי אלא בדבר צר:

הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה כו' פי' בקונט' נטל ידו אחת מן הכלי כתיקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר במ' סאה וא"ת והיכי פשיט מהכא כי משי חדא ידא והדר משי לאידך דלמא הכא מיירי שעשה בבת אחת שטיפה לזו ונטילה לזו וי"ל דקסבר הש"ס דאין חילוק דמסתברא דאי בזו אחר זו לא מהני ה"ה דבבת אחת נמי לא מהני אפילו שתיהן בנטילה יד זו מכלי זה ויד זו מכלי אחר ורבינו תם גרס על פי המשניות נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה וקפשיט מדקתני ידו טהורה ש"מ דחדא חדא מהניא וה"פ משטיפה אחת שצריך לשפוך מן הכלי על ידיו ב' פעמים כדמוכח בכמה דוכתי במסכת ידים דצריך מים ראשונים ושניים ועל זה קאמר ואם נטל ידו אחת משטיפה אחת גדולה שהיא כשתים ידו טהורה כיון שיש בשטיפה זו כשיעור מים ראשונים ושניים וקא מסיים בסיפא שתי ידיו בשטיפה אחת ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית אע"ג דכשנוטל בשתי שטיפות לא בעי רביעית השתא דליכא אלא שטיפה אחת צריך רביעית בשטיפה זו אבל ידו אחת אין צריך רביעית כי אתו משירי טהרה אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים:

אלא אמר רב אשי אפילו אמר אני הוא עד שני פסול וקשיא לן, לרב אשי גופיה איכא למיפרך כפירכיה מי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר ואילו אמר אני הוא עד שני פסול. ותירץ ר"י ז"ל (בתוס' כאן) דקצת נראה כנוגע בעדות דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שיתקיים עדות על חתימתו, ומיהו נוגע ממש אינו והיינו דקא נסיב טעמא בגמרין משום דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים. ואינו מחוור, דמה הוא מפסיד אם לא יתקיים הגט שהוא חתום עליו או מה הנאה יש לו אם יתקיים, ועוד, שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן (כתובות כא, א) דאמר רב יהודא אמר רב צריכין שנים מן השוק להעיד עליו ואסיקנא דאי ליכא אלא חד אמר אביי ליכתוב חתימות ידיה אחספא ושדי בבי דינא ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ולא מחזקינן לה כנוגע בעדותו, אלא אם כן תאמר דהתם שאני דאיכא אחרינא בהדיה וצריך עיון.

אלא דקא משי חדא חדא [ידיה] והתנן הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות. כך היא שנויה בספרים שלנו, ופירש רש"י ז"ל דבעייה כגון דמשא חדא ידיה והדר משי לאידך, ופשיט ליה מדתנן הנוטל ידו אחת מן הכלי בזריקה על ידיו כתקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר בארבעים סאה. וקשה דאם כן היכי פשיט ליה מהדא מתניתין דילמא מתניתין כגון דמשא להו בבת אחת חדא בשטיפה וחדא בנטילה אבל בזו אחר זו לא, ודוחק הוא לומר דכל דלא משי מחד כלי בבת אחת כנוטל בזה אחר זה דמי. ועוד, דאם איתא אידך מתניתין איבעיא ליה לאיתויי דקתני התם במסכת ידים פרק שני (משנה ג') נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה דמשמע שפשפה בחברתה טמאה הא לא שפשפה טהורה. ור"ת ז"ל גריס (מובא בתוס') נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה, וקא פשיט מדקתני ידו טהורה שמע מינה דחדא חדא מהני, וכן מצאתיה במקומה במשניות מדוקדקות הבאות מצרפת כגירסתו של ר"ת ז"ל, והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בחולין (קז, ב) תנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו ובעינן למידק מינה התם דמאכיל צריך נטילת ידים דאלמא אפילו נטילת יד אחת הויא נטילה, ואמרינן נמי ביומא (ל, א) נוטל ידו אחת ונכנס, ומתניתין דמסכת ידים דמייתינן הכא תרתי קא משמע לן חדא דנוטל ידו אחת לבד ידו טהורה, ועוד שאם לא שפך על ידו אלא שטיפה אחת גדולה אף על פי שאין בה באותה שטיפה רביעית ידו טהורה ואין צריך מים שניים דהכי תנינן לה התם (פ"ב, מ"א) נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית, ונפל ככר של תרומה טהור רבי יוסי מטמא, נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור, כלומר הנוטל ידו אחת משטיפה אחת לבד ויש בה כדי שתי שטיפות הרי זו עולה לשתים ואין צריך מים שניים וידו טהורה אבל שתי ידיו משטיפה אחת גדולה ידיו טמאות אלא אם כן יש באותה שטיפה כדי שתי שטיפות דהיינו רביעית לשתי ידיו. וכן דעת רבינו תם ז"ל.

זה שביארנו בגט שאם הוא ואחד מעידים על חתימת ידי שני כשר כך היא שטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומפני שהם פוסקים כרב אשי ומכל מקום מגדולי תלמידיהם חלקו עמהם לפסוק כרב חסדא ואפילו שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול ויש פוסקים כרבא דבשנים כשר אבל אם הוא ואחר מעידים על חתימת ידי שני פסול וכל המחלוקות תלויים בביאור סוגייא זו במה שהקשו לרב חסדא ממשנת בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו ויש גורסין בה לאפוקי מדרב חסדא ויש גורסין בה לאפוקי מדרב אשי ודברים פשוטים הם אע"פ שטרחו הרבה מפרשים ודעת ראשון עקר:

כבר ידעת לענין שבת שכל מחיצה גבוהה עשרה או חריץ עמוק עשרה עושה רשות היחיד היה שם חריץ עמוק חמשה ועשה על צדדיו מחיצות חמשה כדי להשלים גובה החריץ לעשרה הרי אלו מצטרפין ונקראת מחיצה הן ליעשות היא עצמה רשות היחיד בגובה עשרה ורוחב ארבעה הן לעשות לפנים הימנה רשות היחיד עם שאר המחיצות וזהו גידור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין ולשון גידור הוא בענין חריץ ויש גורסין גידוד מלשון גידודין הנזכרים בעירובין וכן הרכסים לבקעה תרגומו גידודא ופירושו גבשושית הנעשית בקרקע מאליה כגובה חמשה והוא השלימה לעשרה מצטרפין ולענין פסק הלכה כן בשניהם וכבר ביארנוה בעירובין פרק גגות:

שיעור נטילת ידים רביעית לוג כמו שהתבאר במסכת נזיר ל"ח א' ובמסכת ידים ומכל מקום כל שיש בכלי רביעית מים נוטלין ממנו אפי' שנים ולא סוף דבר שניהם כאחד אלא אפי' זה אחר זה הואיל ומשירי טהרה הם באים ר"ל שבשעה שהתחיל הראשון ליטול כבר היה שם רביעית ויש מפרשין דוקא בבת אחת וכגון שהקלוח יורד מידיו של ראשון לידיו של שני שהרי יש כאן רביעית ושירי טהרה ויש חולקין אף בזו וכבר הרחבנו בה במה שביארנו בענין נטילת ידים בקונדרס הנקרא בית יד נטל ידו אחת עכשו וידו אחת לאחר זמן ידיו טהורות שהרי אמרו נטל ידו אחת בנטילה ר"ל ממים שבכלי ואחת בשטיפה ופירשוה גדולי הרבנים בנהר ידיו טהורות וזו אין הדבר מצוי להיות כאחד ולענין ביאור מיהא יש אומרים שאע"פ שהלכה כן מכל מקום זו אינה משנה ואף לשון שטיפה אינו נופל בנהר והם גורסין והתניא הנוטל ידיו אחת אחת טהורות והיא בריתא ויש גורסין בהמשנה השנויה במסכת ידים הנוטל ידו משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת ר' מאיר מטמא עד שיטול מרביעית ופירוש הדברים שמי רביעית צריך שיטלם בשני פעמים כמו שהתבאר במסכת סוטה ד' ב' שבנתינה ראשונה עדין ידיו טמאות ומטמאות את המשקין והמשקין חוזרין ומטמאין את הידים ובנתינה שניה טהרו המשקה והיד שהמים השניים מעבירים את הזוהמא ואמר שאם נטל שני השיעורין בבת אחת ר"ל ששפך כל הרביעית שהוא שיעור שני הידים ליד האחת כאחד וזו היא הנקראת שטיפה ר"ל ששופכין כאחת בלא הפסק בנתים היד טהורה הואיל ויש בה מים בכפל השיעור הראוי אבל לשתי ידיו בשטיפה אחת אע"פ שבסירוגין דיו ברביעית בבת אחת מיהא צריך רביעית לכל אחת:

כבר ביארנו במסכת חולין ק"ו א' שנטילת ידים לחולין עד הפרק ואנו מפרשים בה עד סוף פרק שלישי של אצבעות ששם כלה פיצולם ויש מפרשים פרק שמחבר פיסת היד עם הזרוע כמו שביארנו במה שכתבנו בדיני נטילת ידים מכל מקום כל שנטל עד שיעור כגון עד פרק שני לדעת ראשון או עד פרק שלישי לדעת שניה אם נתנגב הראשון קודם שנטל שני אין זה כלום ואפי' היה עדין טופח מעט ומכל מקום אם היה טופח בכדי להטפיח הרי זה חבור וידיו טהורות ואע"פ שנשארה בסוגיא זו בספק הרי מכל מקום ספיקא דרבנן היא ולקולא וכן פסקו גדולי הדורות ומכל מקום הרבה מפרשים פסקו בה לחומרא ולענין מקואות מיהא כל טופח בכדי להטפיח חבור כמו שנבאר:

גמרא השתא אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם כו' חציו מבעיא אלא או כדרבא כו' וקצת קשה דמהאי טעמא נכתב חציו נמי מבעיא וליכא לאוקמא נמי בכה"ג לרבא דהוא ואחר מעידין על חצי כתיבה השנית דא"כ לא הוי פסול דלא שייך ביה אתי לאיחלופי ויש ליישב דאגב דקתני נחתם חציו אי כדרבא אי כדרב אשי קתני נמי נכתב חציו ולא תקשי נמי למאי דקתני נחתם חציו אי כדרבא אי כדרב אשי דאיכא חד דמעיד על כולו פסול מכ"ש בסיפא באחד מעיד רק על החתימה והב' על הכתיבה דפסול די"ל דאי לא הוה קתני הך סיפא ה"א דחציו נחתם ממש הוא ולא הוה שמעינן מיניה כדרבא או כדרב אשי וק"ל:

בפרש"י בד"ה בפני נכתב כו' השתא בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל הכי מהך גופא דקאמר תלמודא השתא אחד אמר בפני נכתב כו' דהאי קמסהיד אכולה כתיבה והאי אכולה חתימה פסול הכא דלא מסהיד כלל אחתימה מבעיא ואפשר דניחא ליה למינקט הכא מבבא דלקמיה מיניה מיהו המ"ל עוד מבבא דלקמיה מיניה טפי השתא בפני נחתם ולא נכתב כלל פסול דלא הוה אלא משום איחלופי בפני נכתב ולא נחתם כלל מבעיא ויש ליישב (א) ודו"ק:

תוס' בד"ה גידוד ה' כו' דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה כו' אי נמי לענין תל ברה"ר כו' דלא חשיב רה"י לענין שבת ואם תאמר ויחשוב רה"י כו' עכ"ל ר"ל דרשות היחיד בעי מחיצות גובה עשרה ולכך בור וחולייתו מצטרפין לעשרה לעשות הבור רשות היחיד אם הוא רחב ד' והזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה"ר לתוכו חייב אע"ג דבמחוץ אינו גבוה עשרה דרה"ר לא בעי מחיצות אבל תל ברה"ר כיון דמבפנים אינו גבוה עשרה אינו נעשה לרשות היחיד כלל מבפנים ואע"ג דמבחוץ גבוה עשרה אינו נעשה רשות היחיד מבפנים והזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה"ר לתוכו פטור והשתא קשיא להו כיון דמיהת מבחוץ גבוה י' אי בעי מנח דף רוחב ארבעה על המחיצות נעשה עליו רה"י כדאמרינן שם גבי מלאו כולו ביתידות מהאי טעמא דאי בעי מנח כו' ותירצו דהתם לא איירי אלא בדבר צר שאינו רחב רק ד' וה"ל כמו עמוד ברה"ר דגבוה י' ורחב ד' דהוי רה"י משא"כ הכא בתל שהמחיצות רחוקות זו מזו ולא שייך ביה מנח עליה מידי וק"ל:

בד"ה הנוטל ידו כו' אע"ג דכשנוטל בשתי שטיפות לא בעי רביעית כו' עכ"ל היינו כי אתו משירי טהרה כמ"ש לבסוף גבי ידו אחת דאיירי כי אתו משירי טהרה וכ"ה בהדיא בתוס' בפרק כל הבשר ע"ש וק"ל:

ע"ב תוס' ד"ה גידוד חמשה וכו' עד מערבת שנים וכו' ר"ל שצריכה לערב בפני עצמה והעליונה איתא התם דאפילו לעצמה אינה מערבת דהתחתונה אוסרת על העליונה כיון דהעליונה אינה רואה פני עשרה:

רש"י בד"ה הוא ואחר כו' ואפילו אמר יודע אני היה כשר כו' עכ"ל. עיין מה שהקשו בתוספות דלפ"ז מה עלה בדעתו של רבא ותו קשיא לי דלפי שיטת רש"י ז"ל דידעתי מהני כמו בפני א"כ כולהו בבי דמתניתין דקתני בפני ה"ה לידעתי וא"כ כשאמר בחציו הראשון ידעתי ועל חציו השני העיד הוא ואחר משמע נמי דפסול וקשה אמאי פסול הא לא שייכא האי חששא דתלת ריבעי דממ"נ למי שרואה דבחצי הראשון מאמינין לו כבי תרי דהיינו תרי ריבעי א"כ בחציו השני נמי נאמן לבדו דמ"ש וא"כ לא הוי תלתא ריבעי. והנראה מזה דודאי האי פסולא דהוא ואחר לא איירי באומר בחציו הראשון ידעתי אלא בפני ומש"ה פסול דאתו למיטעי דמשום שהעיד בפני נאמן כבי תרי והו"ל תרי ריבעי ובחצי האחרון שאומר ידעתי צריך לצרף אחר והו"ל תלתא ריבעי. נמצא דלפ"ז היה באפשר ליישב תמיהת התוספות ולומר דמה שכתב רש"י ז"ל דבאומר ידעתי מהני משום תקנת חכמים היינו דוקא באומר על שני החתומים ידעתי אבל באומר חציו בפני וחציו ידעתי אפשר דלא מהני ביה תקנת חכמים ויש ליתן טעם לדבר דהא עיקר הטעם דמהימן כבי תרי היינו משום דמעיקרא מידק דייק וזה ודאי לא דייק דהיאך איתרמי שחתם הא' בפניו ולא השני הא קי"ל אין העדים חותמין אלא זה בפ"ז וע"כ היינו שהשני צריך לחתום תיכף כשחותם הראשון דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לענין כולכם דאף אם הם מקובצין כשחותם הראשון שמא יתפרדו לאחר חתימת השני ולא יצטרפו עוד אע"כ דצריכין לחתום באותו מעמד וא"כ זה שהעיד על הראשון שהיה בפניו ולא השני ע"כ שיצא השליח בין חתימה לחתימה ופשע ולא דק א"כ יש לחוש דאמר בדדמי דכיון שראה שהיו שניהם מזומנים לחתום אומר ידעתי ומש"ה לא מהני אלא שיש להאמינו כשמעיד הוא ואחר על חתימת השני מצד קיום הגט דבתרי לא צריכין למידק דייק ועוד תרי לא אמרי בדדמי נמצא דבזה שפיר סבר רבא למיפסל משום דאיכא תלתא ריבעי אלא דמלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא דאפי' באומר בפני על חציו הראשון ובחציו השני ידעתי נמי הוי מהימן אי לאו דאיכא אחר עמו ואפשר שיצא לו כן מדאמרי' אתי לאחלופי כו' משמע דבגט גופא לא הוי תלתא ריבעי וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא מיהו אין בזה כ"כ תימה דודאי אי הוי אתי מילתא לקמיה בית דין מומחים ודאי לא היו מצריכין לקבל כלל עדות השני כיון דמתכשר על ידו לבד כשאומר ידעתי אלא דהכא איירי שכבר נעשה המעשה ע"י הדיוטות דקי"ל בפני שנים סגי וא"כ כיון שכבר הצריכוהו לצרף אחד ודאי חיישינן לאחלופי וכה"ג מצינו כמה פעמים בש"ס דחיישינן כה"ג במי שמוסיף על תקנת חכמים ואין להאריך כיון דעיקר פלוגתייהו דרש"י ותוס' תליא בחלופי גרסאות לעיל בפ"ק דף ג' גבי אטו כי אמר ידעתי ע"ש:

תוספות בד"ה אני הוא עד שני כו' נראה לר"י כמו שאומר בירושלמי דנעשה כנוגע בעדותו כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהירושלמי סובר כמ"ד בפ' האיש מקדש דאין שליח נעשה עד ומפרש שם בירושלמי האי טעמא גופא דהו"ל כנוגע בעדות ונהי דלא חששו לזה בגיטין הבאין ע"י שליח ואדרבא האמינוהו כבי תרי היינו משום תקנת עגונות הקילו לענין קיום שטרות שהרי האמינו אף להאשה גופא כשאומרת בפ"נ וכ"ש דלא שייך להחמיר משום נוגע בעדות מה שאין כן כשאומר אני הוא עד שני מיחזי כעדות גמור החמירו בזה ובזה הוי א"ש דטעמא דקאמר הכא או כולו בקיום הגט היינו נמי משום הכי דכיון שאינו אומר בלשון התקנת חכמים פסול אלא דבשמעתין א"א לומר דהא איפסקא הילכתא בפ' האיש מקדש כמ"ד שליח נעשה עד והיינו דמסקו התוס' דלאו טעם גמור הוא ודו"ק. ועיין מ"ש הר"ן ז"ל בזה:

גמרא השתא א' אומר בפ"נ כולו חציו מיבעיא הא דלא קשיא ליה אלא אהאי בבא ולא אכולהו בבי דמתניתין כדאמר בגמרא ולטעמיך נראה משום דודאי הוי ידע שדרך התנא לומר בל' לא זו אף זו בחד בבא משא"כ הכא שהפסיק התנא לומר פסול והדר נקט אידך בבא א' אומר בפ"נ כו' מש"ה קשיא ליה שפיר דלפ"ז כל הנך דנקט בבא דרישא משנה שאינה צריכה היא ובתרי בבי ס"ד דלא שייך לא זו אף זו. אבל אי קשיא הא קשיא דלפי מה שכתבו התוספות לעיל במתניתין דנחתם חציו הוי רבותא טפי דיש סברא לומר דכשר דעדיף טפי מכתב סופר ועד א"כ מאי מקשה הכא השתא א' אומר בפ"נ כו' מה ענין זה לזה דבא' אומר בפ"נ שייך לפסול טפי כיון שזה אינו אומר בפ"נ אתי לאחלופי משא"כ הכא שאומר בפ"נ כולו ובפנ"ח חציו ה"א דכשר דעדיף מכתב סופר ועד ולאחלופי לא שייך כיון שאומר בפ"נ ובשלמא לפמ"ש לעיל דלא דמי כלל לכתב סופר ועד אלא הא דהוי רבותא היינו משום דס"ד דחשיב כמו עד א' בכתב וע"א בע"פ א"כ י"ל שפיר דמבבא דא' אומר בפ"נ נמי שמעינן דאין להכשיר בכך דאלת"ה אמאי פסול שם אפילו כשהגט יוצא מתחת עד הכתיבה ותיפוק ליה דזה שאמר בפנ"ח הו"ל כמו עד א' בכתב כיון שהוא יודע שהגט כשר שנחתם בשני עדים ועד הכתיבה שהוא השליח מעיד על המסירה שמסרו הבעל לידו אם כן אפילו בלא בפ"נ הו"ל לאכשורי דהא מדינא לא בעינן ע"ח כלל וסגי בע"מ אלא שאנו חוששין שהבעל יטעון שהוא מזוייף לגמרי וממילא שלא נמסר לידי השליח וא"כ השליח והעד מצטרפין להכחיש את הבעל שאינו מזוייף אע"כ מוכח מהכא דלא שייך להכשיר גט בע"א בכתב וע"א בע"פ וממילא דכ"ש דפסול בפנ"ח חציו משא"כ לפירוש התוספות דלא נחתו להכי אלא משום כתב סופר ועד הדרא קושיא לדוכתא דהא בבבא דא' אומר לא שייך בכה"ג כיון שאין הגט יוצא מתחת יד שניהם אם כן ממה נפשך לא הוי בכלל כתב סופר ועד דזה שאינו שליח לא הוי אלא כע"א בעלמא דלא מהימן מה שא"כ בפנ"ח חציו השליח אומר על כתיבת הסופר ועד ויש ליישב דמה שכתבו התוספות לעיל דיש סברא לומר דעדיף מכתב סופר ועד לאו שהתנא צריך לאורויי דלא אמרינן להאי סברא דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דלא דמי אפילו לכתב סופר ועד כמו שכתבתי באריכות אלא דעיקר כוונת התוספות למאי דמסקינן לא זו אף זו קתני ולא איכפת לן במשנה שאינה צריכה אלא לענין סדר לשון המשנה בענין דשייך לא זו אף זו כתבו שפיר דבבא דבפנ"ח חציו הוי טפי רבותא קצת מבפ"נ חציו כיון דאיכא שום סברא לומר דעדיף מכתב סופר ועד משא"כ בשמעתין דעיקר הקושיא דמשנה שאינה צריכה היא כולה בבא דרישא מקשה שפיר דאתיא במכ"ש מבבא דסיפא דלא משמע לתלמודא שיטעה שום אדם לומר באמת דעדיף מכתב סופר ועד כן נראה לי ליישב בדוחק ודו"ק:

שם אלא או כדרבא או כדרב אשי פירוש דלמאי דס"ל לרבא שאינו חושש לקושיא דרב אשי א"כ אדרבא מילתא דרבא מסתבר יותר לאיסורא מדרב אשי אבל יש לדקדק דהאיך אפשר לומר דמתניתין היינו כדרבא דהא לשיטת רש"י ז"ל ידעתי מהני כמו בפני וא"כ כיון דקתני בפנ"ח חציו א"א לאוקמי כדרבא דהא מילתא דרבא מיקרי בפנ"ח כולו דהיינו ידעתי אלא דפסול משום שמצטרף עמו עוד אחר ואם כן אין זה בלשון המשנה וכן מצאתי שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בבעל המאור שהביא גירסא אחרת בזה:

שם ה"נ לא זו אף זו קתני עיין בפירש"י ואכתי איכא למידק דהו"ל לתנא דמתניתין למיתני רבותא טפי דאפילו בכה"ג דרב חסדא פסול ויש ליישב דעכשיו סובר הש"ס דאפילו בהא מילתא גופא לא משמע ליה לר"ח דאיכא רבותא בהא ומילתא דפשיטא היא דפסול משום דבעינן כולו בקיום הגט או כולו כו' כמו דפשיטא ליה לתנא כל הנך בבי דרישא ולא איצטריך ליה למיתני אלא דאיכפל ותני כל הני בבי דלא צריכי משום בבא דסיפא לחוד דאחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפנ"ח דבהא איכא רבותא דסד"א דכולה בתקנת חכמים קמ"ל דאפ"ה פסול כן נ"ל:

תוספות בד"ה גידוד חמשה פי' בקונטרס כו' והקיפוהו מחיצה כו' וקשה לר"ת כו' עד סוף הדיבור. נראה שכתבו כן לפי גרסתם בלשון רש"י ז"ל והקיפוהו מחיצה משמע דהקיפו את החריץ ע"י מחיצות מלמעלה לעשות תוך החריץ רשות היחיד מש"ה קשיא להו משא"כ לפי גירסת הספרים שלפנינו מצאתי בכולם שלא כתב רש"י ז"ל והקיפוהו אלא והקיפו א"כ יש לנו לומר דלאו אתוך החריץ קאי שיהא רה"י אלא האי להיות בתוכו דקאמר היינו תוך המקום המוקף מארבע רוחותיו ע"י חריץ מסביב חמשה ועל גביהן מחיצות חמשה מסביב וקאמר ר"ח דהמקום המוקף לא הוי רה"י אבל מתוך החריץ לא איירי שאין החריץ מוקף ותדע דהא בתחלת דבריו כתב לענין שבת דבעינן מחיצה גבוה' עשרה או עמוק עשרה ומדנקט מחיצה גבוה' עשרה דלאו אמקום המחיצה קאי אלא לעשות תוך המחיצות רה"י ה"ה לענין חריץ איירי בהאי גוונא גופא והא דלא נקט למילתא בכה"ג בתל גבוה חמשה ומחיצה חמשה על גביו י"ל דמשמע ליה לרש"י ז"ל דבכה"ג הוי ודאי רה"י מטעם שהקשו התוספות דאי בעי מנח עלה מידי או משום דבכה"ג כיון דבני רה"ר רואין פני עשרה והו"ל לדידהו מחיצה גמורה חשיב שפיר רה"י כמו שנסתפקו התוספות בזה בפ' כל גגות וכמו שאבאר מש"ה הוצרך לפ' דאיירי לענין חריץ המוקף מקום הבקעה או רה"ר מארבע רוחותיו והעמידו מחיצות חמשה על גב החריץ וקאמר רב חסדא דהמקום המוקף לא הוי רה"י ובכה"ג לא שייך לומר דמנח מידי עלה דסוף סוף אין כאן פני עשרה בגובה השטח כן נ"ל לפי הפירוש שכתבתי ע"פ הגירסא שלפנינו. אמנם אף למאי דסברי התוספות בכוונת רש"י ז"ל דאתוך החריץ קאי אפ"ה נלע"ד הקלושה שאין בזה קושיא לשיטת רש"י ז"ל אם נפרש דרב חסדא פליג אהא דא"ר יוחנן בפ' הזורק ובפ"ב דעירובין דבור וחולייתו מצטרפין לי' ורב חסדא ס"ל דאין מצטרפין ואי משום דבפ' הזורק קאמרי' דמתני' דחולית הבור והסלע מסייעא לר' יוחנן הלא כתבו התוס' בעצמם שם דאדרבא פשטא דמתני' משמע לכאורה דבחוליא גופיה בעינן עשרה ומחמת כן כתבו דהיינו לענין מקום החוליא גופא איירי מתני' דודאי בעינן י' ועיקר סייעתא דמתני' אינו אלא דמצטרף לרוחב ארבעה ע"ש בתוספות נמצא דלפ"ז מיהא אדרבא לרב חסדא אתיא מתני' טפי שפיר דהיא גופא קמ"ל דבור וחולייתו אין מצטרפין כפשטא דמתניתין דבחוליא גופא בעינן עשרה ולא משמע ליה לר"ח לפרש דעשרה דנקט מתני' היינו משום החוליא גופא שנשתנה דינה מדין הבור ואיהו לא ס"ל לחלק כמו שאפרש בסמוך. נמצא דלפ"ז לא תיקשי נמי לר"ח מברייתא דמייתי בפ' הזורק לסייע לר' יוחנן דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה דר"ח לא ס"ל כהאי ברייתא כיון דלדידיה פשטא דמתניתין משמע להדיא דבחוליא גופא בעינן עשרה וא"כ ליתא לברייתא מקמי מתניתין או שנאמר דברייתא דחקה ומוקי נפשה דהא דקאמר מצטרפין היינו להחמיר שלא לטלטל מתוך הבור לכרמלית אחר דלהחמיר עשאוהו כרה"י אבל להקל לטלטל לתוך הבור בארבע וכן לחייב חטאת הזורק מרה"ר לתוכה בהא קאמר ר"ח דאין מצטרפין והיינו כדמתניתין. והא דקשיא להו לתוספות מהא דאמרינן בפרק כל גגות מודה ר"ח בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה כו'. לענ"ד דברי התוס' צריכין עיון דבשלמא התם דאיירי בכותל שבין שתי חצרות אתי שפיר דלתחתונה הו"ל מחיצה גמורה ולבני עליונה דיינינן לה כפתח כיון שאין גבוה עשרה וכה"ג מצינו טובא בשני חצירות דלגבי דהאי מחיצה ולגבי דהאי פתחא כגון בחצר קטנה שנפרצה לגדולה וכהנה הרבה משא"כ לענין רה"י ור"ה לא שייך לומר כן הגע בעצמך באותו ענין ממש דשתי חצרות אם אירע הדבר כיוצא בו ברה"ר היינו ממש תל חמשה ומחיצה חמשה והרי כתבו התוספות להדיא בפ' כל גגות שצריך עיון אם ראוי לומר דלבני ר"ה מיקרי רה"י והזורק לתוכו חייב ולבני רה"י ליהוי ככרמלית והזורק מתוכה לרה"ר פטור וא"כ יש לומר דלרש"י פשיטא ליה אליבא דרב חסדא דכה"ג לא מיקרי רה"י כלל דלא מצינו רה"י לחצאין ובהדיא אמרינן בפ"ק דשבת ד' רשויות לשבת רה"ר ורה"י כו' המכניס והמוציא מזו לזו חייב אלמא דלא מצאנו מקום לחייב בו המכניס ולפטור המוציא דהא כולהו חילוק רשויות התם קתני. והנראה בזה דהתוספות לשיטתייהו דסברי דמקום החוליא עצמו לא שייך כלל בתר בור אלא מקום בפני עצמו הוא ונידון לפי גובהו ורוחבו כמו שכתבו להדיא שם דלענין הזורק ע"ג החוליא ממש בעינן י' גובה לבד הבור וא"כ לא שייך הא מילתא הכא כיון שלענין עומק הבור לחוד איירינן הוי שפיר רה"י אף לבני רה"ר דלענין עומק לא שייך רואה פני עשרה אלא מי שעומד על שפת הבור וה"נ כיון שמקום החוליא לא שייך להבור א"כ העומד אצל החוליא רואה פני עשרה והו"ל רה"י גמור אלא דגם בזה צריך לי עיון דהא התם מסקינן לענין כותל המוקף לכרמלית ועשאו רה"י הוי מקום הכותל נמי רה"י מק"ו דאחרים עושה מחיצה לעצמו לכ"ש וא"כ אי ס"ד דמקום החוליא לא מיקרי רה"י אם אינה גבוה' עשרה היאך מצטרפא לעשות הבור רה"י האיכא ק"ו לעצמה אינה עושה מחיצה לאחרים לכ"ש ואע"ג דבעל האיבעיא דכותל המוקף לכרמלית משמע דלא חשיב ליה לעשות הכותל לענין רה"י אלא בגבוה עשרה ואין רחבה ארבעה ומשום דכמאן דמליא דמי מ"מ מאן דפשיט האיבעיא משמע משום דאיכא ק"ו וא"כ ה"ה לענין הגובה י"ל כן. נמצא דלפ"ז נראה דאפשר דמ"ד בור וחולייתו מצטרפין היינו דהבור וגם החוליא נעשין רה"י גמור והזורק ע"ג החוליא מרה"ר אע"פ שאין החוליא גבוה' עשרה אלא בהצטרפות עומק הבור אפ"ה חייב וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א ז"ל הביאו הרב המגיד בהל' שבת והב"י בטוא"ח סי' שע"ד. ונראה דהיינו מה"ט דכתיבנא כיון דלאחרים עושין מחיצה כו' ורב חסדא סובר להיפך כיון דמקום החוליא ודאי לא נעשית רה"י הבור נמי לא מיקרי רה"י ואין מצטרפין כמו בתל חמשה ומחיצה חמשה דמספקא להו לתוס' גופייהו והיינו דקתני במתניתין דפרק הזורק דבחוליא גופא בעינן עשרה ופחות מי' פטור ואי ס"ד דהבור נעשה רה"י א"כ מקום החוליא נמי איכא ק"ו לאחרים עושה מחיצה אע"כ שאין מצטרפין כלל ולרש"י ז"ל אליבא דר"ח מצינן למימר דפשיטא ליה ולא דמי כלל להא דאמרינן בעירובין מודה ר"ח בתחתונה וכדפרישית ויש לדקדק עוד בזה לדינא לענין שבת ואין כאן מקומו להאריך יותר ודוק היטב: