מסכת יומא דף ס״ו עמוד ב׳

גמ' שיהא מזומן מוכן לכך מאתמול:

עתי אפילו בשבת עתי בעתו ובמועדו ישתלח ולא יעבור ואפי' בשבת ובטומאה ולקמן מפרש מאי איסור שבת וטומאה שייך בשילוחו דאיצטריך לרבויי:

למאי הלכתא מה חלול שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו שגזרו עליהן לאחר מתן תורה:

כמאן איצטריך לרבויי דלא כרבי נתן דאמר חי נושא את עצמו הוא ואין בו אלא משום שבות ופלוגתא במסכת שבת (דף צד.):

חולה שאני דהשתא לא נושא את עצמו והנושא מחלל שבת:

זאת אומרת מדאיצטריך למתני עתי אפילו בשבת איכא למשמע דאין איסור הוצאה ליום הכפורים דאי יום הכפורים כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא ישלחנו. עירוב כדי נסבא אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים עירובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה שגזרו מרשות לרשות גזירה משום הוצאה מרשות היחיד לרה"ר:

למאי הילכתא מה איסור טומאת מקדש או קדשיו יש בשילוחו שהוצרך לומר שידחה את הטומאה:

נכנס טמא לעזרה שהכהן מוסרו לו שם:

אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה כו' אמרינן בפרק אמרו לו (כריתות דף יד.) דרפרם בדותא היא דפריך עליה ודילמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביום הכפורים בכך אלא דרפרם בדותא היא:

פלוני מהו לעולם הבא פר"ח אבשלום שבא על פילגשי אביו מהו לעולם הבא מי סבירא לן הא דאמר רב נשים בכתובה וקידושין פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין הכי אמרינן בסנהדרין פרק כ"ג (דן כא.) או לא וי"מ ששאלוהו על שלמה מי סבירא לן כרבי יונתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר ולא היה לבבו שלם כו' כלבב דוד אביו הוא דלא היה מיחטא נמי לא היה חטא הכי אמר בפרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נו:) ובתוספתא פ"ג דיבמות:

מהו להציל הכבשה מן הארי כלומר בת שבע מיד דוד מי סבירא לן דאמר ר' יונתן במסכת כתובות (דן ט:) כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ואוריה כתב גט לבת שבע מהו להציל הרועה מיד הארי כלומר מהו להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ולא היה מורד במלכות או דילמא אין חולקין ומורד במלכות הוה עכ"ל פירוש משום דקאמר ואדוני יואב דקרי ליה ליואב אדוני בפני המלך ופלוגתא היא בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קיט:) אם חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב או לא:

אמר ליה ר' יוסי תנוח דעתך כו' וא"ת בס"פ שתי הלחם (מנחות דף ק.) גבי חל להיות יום הכפורים ערב שבת שעיר החיצון של יום הכפורים אוכלין אותו כשהוא חי תניא בגמרא איפכא רבי יוסי אומר לא בבליים היו כו' עד אמר לו רבי יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי ויש לומר מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר ר' יהודה קיבל דההיא דהכא לא בבליים הן ור' יוסי קיבל בההוא דהתם:

שאם נטמא נכנס לעזרה ומשלחו עתי ואפי' בשבת שאם חלה השעיר ואינו יכול להלך מרכיבו על כתפו. ואפי' לר' נתן דאמר החי נושא את עצמו. לא מיבעיא לן חולה שני דחולה כמאן דכפות דמי. ואינו נושא את עצמו וכמשוי הוא. וא"ר יוחנן מודה ר' נתן בכפות המוציא אדם כפות כלומר קשור ידיו ורגליו חילל את השבת ודברי ר' נתן בשבת פ' המצניע [שבת ד' צד. ובעירובין פ' המוצא תפילין (עירובין ד' קג)]. אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. זו השמועה בכריתות פרק אמרו לו שנים אכלת חלב. אמרו על שמועה זו דרפרם ממאי דילמא שני שעיר המשתלח דהכשירו דיוה"כ בכך. אלא דרפרם ברייתא היא. פי' אם בא רפרם לדקדק מהא דתנן בכריתות א"ר מאיר אם היתה שבת והוציאו חייב. ואמר מדקאי ביוה"כ וקתני אם היתה שבת ש"מ דשבת הוא דאסירא להוציא מרשות לרשות אלא אם יערב. אבל יוה"כ מותר בלא עירוב. ונדחו דבריו. ואם קנא בכריתות אלא [האי דאמר רפרם בריית' היא] כלו' חיצונה [היא] ולא. נאמרה בביה מ"ד. ולא שנא יוה"כ אין מוציאין ולא יוצאין בתחומין אלא ע"י עירוב כדגרסי' בעירובין [פרק בכל מערבין] ותני' אמרו ב"ה לב"ש אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. להודיעך דכ"ע מודים ומילתא פשוטה היא שמערבין לגדול ביוה"כ וכל מאן דמפרש חילוף זה טעות הן הדברים בידו:

שאלו את ר' אלעזר חלה מהו שירכיבוהו כו' וחכ"א חלה מרכיבו על כתפו חלה השליח משלחו ביד אחר. דחפו ולא מת יורד וממיתו. שאלו את ר' אלעזר אבשלום שבא על פילגשי אביו מהו לעוה"ב. מי סבירא לן הא דאמר רב נשים בקדושין וכתובה. פילגשים בלא כתובה וקדושין. וכן שאלוהו על שלמה מי סבירא לן כר' יונתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה. שנאמר ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דוד אביו. כלבב דוד אביו לא היה מיחטא נמי לא חטא כו'. כדאיתא בפ' במה בהמה יוצאה ותוספתא בפ"ג דיבמות:

מהו להציל כבשה כלומר בת שבע מיד דוד מי סבירא הא דר' יונתן במס' כתובות [ד' ט.] כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות נותן לאשתו. ואוריה נתן גט לבת שבע מהו להציל הרועה מיד הארי כלומר מהו להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. ומפני שאמר ואדוני יואב אינו מורד במלכות וניתן להצילו או אין חולקין כבוד לתלמיד ומורד במלכות הוא. ומסקנא בהו בהני שאילתא.

לא מפני שהפליגו בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמעו מרבו לעולם במעשה העגל רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסייף.

גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן.

וחד אמר מי שהעמידו עליו עדים והתראה בסייף עדים בלא התראה במיתה. לא עדים ולא התראה בהדרוקן. חולי נפוח בני מיעים עד שימות.

שבט לוי לא עבד ע"ז והאי דכתיב לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'.

אביו אבי אמו ישראל וכן אמו מישראל אחיו מאמו בן ישראל. בניו בני בתו מישראל: וכבש עושין לו מפני הבבלים שהיו מתלשין בשערו כו'.

למאי הלכתא כלומר מה חלול שבת יש בזה דהא תחומין דרבנן נינהו:

חלה שאני פי׳ דהוה ליה ככפות דאמרי׳ התם מודה ר׳ נתן בכפות:

אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ולא עירוב והוצאה ליום הכפורים פי׳ מדאיצטריך קרא למישרי הולכתו של שעיר כשחל להיות בשבת. מכלל די״הכ דעלמא ליכא איסור הוצאה דאי לא מה לי יו״הכ דעלמא מה לי יו״הכ שחל להיות בשבת אלא ודאי כדאמרן. וא״ת והא ביום הכפורים כתיב לא תעשה כל מלאכה וי״ל דהוצאה לאו ממלאכה נפקא אפילו בשבת אלא מדכתיב ויכלא העם מהביא או מאל יצא איש אל יוציא וכדפרי׳ בפ״ק דשבת. וא״ת ולגבי שעיר דיום הכפורים מאי מלאכת הוצאה איכא. וי״ל דמעביר ד׳ אמות ברשות הרבים מהוצאה גמיר לה וכדפרי׳ בפרק הזורק. והא דאמרי׳ עירוב והוצאה לאו דוקא אלא איסור הוצאה קאמרי׳ ונקטי׳ לישנא דרבנן דתקון עירובי חצרות: (הגהה לאחד קדוש ז״ל ובודאי דהא מתני׳ פליגא אמתני׳ דפרק מגלה נקראת דאין בין שבת ליום הכפורים וכו׳ וקיימא לן דערוב והוצאה ליום הכפורים כההיא דאמרינן (עירובין דף ל') דמערבין לגדול ביום הכפורים בין לב״ה בין לב״ש. אי נמי דהכא מדאורייתא הוא דאמרינן דאין אסור הוצאה ליום הכפורים אבל מדרבנן אסור והיינו מתני׳ ומתניתא ע״כ):

יכול להרכיב אני ואתם חלה משלחו מהו שישלחנו ביד אחר אמר להם אהא בשלום אני ואתם. פי׳ יכול להרכיב אני ואתם כלומר דבר שאינו שאלתם כי חזק ובריא היה השעיר שיכולין להרכיב עליו לי ולכם וכן בריא היה המזומן לשלחו ומי יתן ואהיה אני ואתם בשלום כמותו אבל רש״י ז״ל פי׳ מה לכם לשאול על זאת לא אני ואתם נזקקין לשלחו ואין פי׳ זה מחוור ועוד כתב ז״ל ולקמן אמרינן שלא היה חפץ להשיב על שאלתם מה שלא שמע מפי רבו ע״כ. ואע״גב דהא לא איתמר אלא אשאלות דלקמן משמע לרבינו ז״ל דאכולהו קאי ומשום הא מייתי להו תלמודא לשאלות דלקמן אגב שאלות אלו משום דכלהו בחדא מחתא מחתינהו:

פלו׳ מה הוא לעולם הבא פרש״י ז״ל יש אומרים כי על אדם אחד שהיה בדרום שאלוהו מה מעשיו בעיניו ויש מפרשי׳ על שלמה בן דוד שאלוהו מי סבירא ליה כמ״ד בפרק במה אשה יוצאה כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה ואמר להם לא שאלתוני אלא על אבשלום וכן פירש רבינו חננאל ז״ל כי על אבשלום שבא על פלגשי אביו שאלוהו. מי סבירא ליה הא דאמר רב פילגשים בלא חופה וקדושין וליכא אלא איסור הבא על מפותת אביו אם היא בקידושין ואיכא משום אשת אב ואשת איש ואמר להם למה לא שאלתוני אלא על שלמה ואמר לו ושלמה מהו לעולם הבא כלומר עוד שאלוהו על שלמה. מי סבירא לן כר׳ נתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה:

מהו להציל הרועה מיד הארי פי׳ להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד דהיינו יואב במקום הרב שהוא דוד ומפני שאמר ואדוני יואב אינו מורד במלכות וניתן להצילו. או דילמא אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומורד במלכות היה וכדין הרגו. אמר להם לא שאלתוני פעם אחרת אלא על הכבשה. אמר לו ואת הכבשה מהו להציל פי מהו להציל לבת שבע מיד דוד מי סבירא לן הא דאמר רבי יוחנן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. וכן הוא בראש תוספתא דיבמות וכן פירש בעל הערוך ז״ל:

המשלח את השעיר לכתחילה מיהא צריך שיזמינוהו לכך מבערב וכשם שביארנו שאינו צריך כהן אלא אף הזר כשר בה כך הטמא וכן לא סוף דבר שהלוכו חוץ לתחום מותר בו אלא אף הוצאה גמורה כלומר אם אין השעיר יכול להלך כגון שחלה שהוא יכול להרכיבו על כתיפו ולהוציאו ואע"פ שלא אמרו החי נושא את עצמו אלא באדם וכן שאף לדעת האומר כן בבהמה בחולה מיהא הרי הוא ככפות בזו מיהא כל שהוא צריך לכך הותר בו חלול הוצאה לגמרי ואפי' חל להיות בשבת שהרי דין עירוב והוצאה אין בה חילוק בין שבת ליום הכפרים וכן אפי' נטמא אותו המזומן לכך והוא צריך ליכנס בעזרה עד מקום השעיר שיהא הכהן מוסרו לו שם נכנס לו בעזרה אפי' בטומאה ואם חלה המשלח משלחו ביד אחר ואם כשנדחה השעיר ראה שלא מת יורד אחריו וממיתו לשם בכל מה שאפשר לו להמיתו:

כל פסידא שבממון אין מחללין עליה את השבת אפי' היתה פסידא ידועה כגון להציל כשבה מפי ארי בהריגת הארי אבל כל שיש בה סכנת נפשות מחללין אפי' בדבר הנראה שלא יהו אחרים צריכים לכך אלא שהמסתכן עצמו יכול להשתדל בהצלתו בלי עזר אחרים וזהו ששאלו לר"א מהו להציל כבשה מפי ארי ר"ל בשבת ובהריגת הארי והשיבם לא שאלתוני אלא על הרועה כלומר שזו ששאלתם אינה כדאי לשאול שהאסור פשוט ומבורר אלא שמא על הרועה שאלתם וכששאלוהו על הרועה אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה כלומר שעל הרועה אינה כדאי לשאול שהיתרה ברור וי"מ אותה בענין אחר כמו שכתבנו בפירושנו אלא שאין צורך בה לענין פסק:

ממזר הרי הוא אצל מורישו כשאר הבנים הכשרים לא נדחה שום בן זרע מירושת מורישו אלא הבא מן השפחה והנכרית וכן לענין יבום וזה ששאלוהו לר' אליעזר ולא השיבם אלא שדחה אותם בדברים שאין בהם טעם מהו לסוד את ביתו מהו לסוד את קברו לא שהפליגם בדברים כמשיא את שואליו לדבר אחר מצד שאינו יודע להשיב אלא מפני שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו וזו היא מדת חכמים שלא יהו נשענים יותר מדאי על בינתם במה שאין הקבלה בידם ומ"מ ראוי לשואל שלא יטריח לשאול בדברים הנעלמים וזהו ששאלו לר' אלעזר פלוני מהו לעוה"ב כלומר מה מעשיו בעיניך והשיבם לא שאלתוני אלא על פלוני כלומר עד שאתם שואלים אותי על פלוני שהוא מוחזק אצלכם ברשע שאלו על פלוני שהוא מוחזק אצלכם בצדיק כלומר ששאלה זו אינה שלנו וברוך היודע:

וכן מדרכי המוסר לתלמיד שלא להטריח את הרב שלא לצורך בדברים שאינם מצויים וזהו ששאלוהו חלה השעיר מהו להרכיבו על כתיפו והשיבם יכול להרכיב אני ואתם כלומר דבר רחוק הוא זה אדרבא השעיר בריא וחזק עד שיכול להרכיב אני ואתם וכן כששאלוהו חלה מהו לשלחו ביד אחר אמר להם אהא בשלום אני ואתם כלומר שלא תחושו על חליו של משלח וכן כששאלוהו דחפוהו ולא מת מהו לירד אחריו ולהמיתו אמר להם כן יאבדו כל אויביך וכו' כלומר שאי אפשר שלא ימות בדחיפתו:

וכן אין להדיוטות ולעמי הארץ להתראות בשאלותיהם לפני הרבנים הגדולים אלא שיהו שואלין לבני אדם אחרים גדולים מהם ודים בכך דרך צחות אמרו על אשה חכמה ששאלה לר' אליעזר מאחר שכולם היו שוים במעשה העגל מפני מה לא היתה מיתתם שוה כלומר שמצינו מהם בסייף כדכתיב הרגו איש את אחיו ומהם במיתה בידי שמים כדכתי' ויגוף ד' את העם ומהם בהדרוקן כדכתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל ודרשו בו ע"ז מ"ד א' ונתכוון לבדקן כסוטות וכעס עליה ואמר אין חכמה של אשה אלא לפלך שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו כלומר ומה לה להטריחינו בשאלות אלו תתעסק בפלכה ובעסתה ודיה ותשובת השאלה מיהא מתבארת בסמוך:

כבר ביארנו בשביעי של סנהדרין בענין ע"ז שהמשתחוה והזובח והמקטר והמנסך נסקל אע"פ שאין עבודתה בכך והם הנקראות עבודות שבפנים והזורק בכלל המנסך וכל שאינה מארבע עבודות אלו וכן שאין עבודתה בכך אלא שהוא ממיני כבוד כגון גיפוף (ונישוף) [ונשוק] עובר בלאו וכל שעבודתה בכך אפי' לא היה מארבע עבודות ולא ממיני כבוד נסקל ודינין אלו ביחידים אבל במרובין כגון עיר הנדחת בסייף כמו שביארנו שם וכן בני נח לא היה להם מיתה אלא בסייף ובמעשה העגל נעשה דין אחר דרך הוראת שעה והוא שאותם שהיו שם עדים והתראה בסייף כדכתי' איש חרבו על ירכו וכו' ויפול מן העם וכו' עדים בלא התראה במיתה כדכתי' ויגוף ד' את העם לא עדים ולא התראה בהדרוקן כדכתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל שנתכוון לבדקם כסוטות ויש אומרים זבח וקטר בסייף כדין בני נח גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן ולפי דרכך למדת ששבט לוי לא עבדו ע"ז א"כ מהו שנאמר האומר לאביו ולאמו כלומר שנעשו אכזרים עליהם לנקום נקמת ד' במעשה העגל אלמא אביו ואמו ואחיו ואחיותיו היו בכלל העובדים לא נאמר אביו אלא על אבי אמו מישראל אחיו על אחים מן האם בניו על בני הבנות הבאים מישראל ובני בנות הרי הם כבני בנים כמו שהתבאר ביבמות ס"ב ב' בענין מצות פריה ורביה:

בד"ה מהו להציל כו' במלכות הוה עכ"ל פי' משום כו' כצ"ל:

גמ' מהו לסוד את ביתו עיין מהרש"א ספ"ג דב"ב בחידושי אגדות:

שם אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע עיין מהרש"א רפ"ד דברכות בח"א:

שם בני בתו מישראל עיין יבמות דף סב ע"ב:

מַהוּ לְהַצִּיל כִּשְׂבָּה מִן הָאֲרִי? אָמַר לָהֶם לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל כִּשְׂבָּה. הנה ה' כִּשְׂבָּה ' היא בת שבע שהנביא קראה במשל בשם כִּשְׂבָּה ו' הָאֲרִי ' הוא דוד המלך ע"ה, ושאלתם היתה אם יש טענה להציל את בת שבע מענין שעשה עמה הָאֲרִי לומר דהיא אנוסה מכח אימת מלכות דחשיב ארי רביע עלה? והשיב ברמז דממקרא אין כאן עון ואמר ' לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הַכִּשְׂבָּה ' היה לכם לשאל על הארי עצמו אם יש בידו עון אשת איש בדבר זה? ואז ממילא הייתם יודעים שאין עון אצל הכשבה! כי באמת דוד המלך ע"ה לא היה בידו חטא אשת איש דמגורשת היתה וראויה אליו והיתה טהורה שטבלה, וגם הבחנה שלשה חדשים הוה ואם כן אין כאן עון כלל! ומה שנחשב לו עון בשביל שאכלה פגה שהביאה בסתר ולא בגלוי דנראה לעיני הרואין כאלו היא אשת איש ולקחה בהסתר והיה בזה חלול השם ועון זה שייך אצלו דוקא אבל לגבי בת שבע עצמה ליתיה כלל. ועוד שָׁאֲלוּ מַהוּ לְהַצִּיל רוֹעֶה מִן הָאֲרִי? פירוש הָרוֹעֶה שהוא אוּרִיָּה שהיה רועה תחילה את הַכִּשְׂבָּה שנהרג בשביל דנחשב לו שמרד במלכות באומרו (שמואל ב' יא, יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת 'וַאדֹנִי יוֹאָב' וְעַבְדֵי אֲדֹנִי וכו׳ מהו שנציל אותו מעון זה שתפס עליו הָאֲרִי שהרגו בעבור זה, והיינו לומר דסבירא ליה חולקין כבוד לעבד במקום הרב ולא חטא באומרו 'וַאדֹנִי יוֹאָב'? והשיב להם לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הָרוֹעֶה הוא אוּרִיָּה, דהיה לכם לשאל מעיקרא על הָאֲרִי עצמו אם חטא בדבר זה שהרג את אוּרִיָּה לחשבו מורד, ואחר שהיה מתברר אצלכם שאין עליו חטא ובדין הרגו אז לא היה נשאר מקום לשאל שאלה שלכם! גם רמז להם יפה כונתם לקראו בשם רוֹעֶה אף על פי שהיה חכם גדול, בהאי מלתא עשה עצמו רוֹעֶה שלא השכיל בדבריו לומר 'אַדֹנִי יוֹאָב' לפני דוד המלך ע"ה. ושוב ראיתי בפתח עינים שפירש בשתי חלוקות אלו קרוב למה שפרשתי בס"ד. ועוד שָׁאֲלוּ מַמְזֵר, מַהוּ לִירַשׁ? והשיב להם ' מַהוּ לְיַבֵּם? ' פירוש היה לכם לשאל אם יוכל ליבם ואם תשמעו שיוכל ליבם תדעו שירש, דהא בהא תליא. ובאמת הוא לא יוכל ליבם וגם חליצה לא יוכל לעשות ד'כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה' ותשאר זקוקה עד שימות ותנשא. ועוד שָׁאֲלוּ מַהוּ לָסוּד אֶת בֵּיתוֹ? אם ימנע מן הסיד בשביל צרת החרבן והשיב היה לכם לשאל ' מַהוּ לָסוּד אֶת קִבְרוֹ? ' כי מדין הקבר תבינו דמותר לסוד את ביתו דהא נותנין סיד על הקבר גם כן, ושמע מינה דאין בסיד שמחה וכן בביתו מותר ורק ציור וכיור יש בו שמחה.

שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְכִי מֵאַחַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל שָׁוִין, מִפְּנֵי מָה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה? אָמַר לָהּ : אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בַּפֶּלֶךְ. יש להקשות למה דחה אותה בדברים אלו ומה שייכות יש לשאלתה בדבר זה של פלך? ונראה לי בס"ד כי אותה אשה אף על פי שהיתה חכמה טעתה בשאלה זו טעות גדולה כי עשתה יסוד בטעות ובנתה עליו שאלתה דהיא הניחה במונח שמעשה העגל שוין ולכך שאלה ' לָמָּה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה?' ובאמת יסוד זה כוזב דאין מעשה העגל שוין שיש בעדים והתראה ויש עדים בלא התראה ויש לא עדים ולא התראה וגם בגוף המעשה יש שינויים אחרים יש זִבֵּחַ וְקִטֵּר ויש גִּפֵּף וְנִשֵּׁק בלבד ויש שמח בלבו בלבד וכדאמר בגמרא. והנה ידוע שהחטא נדמה לחוט כמו שנאמר 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' וכתב הרב חסד לאברהם ז"ל (נהר ל"ח) וז"ל דע כי החטא נמשל לחבל של שני חוטין והעון נמשל לחבל של שמונה חוטין והפשע נמשל לחבל של עשרים חוטין בסוד ראשי תיבות בּ וּשָׁה חֶ רְפָּה כְּ לִמָּה וכו' עיין שם. ועוד מצינו בסוכה (סוכה נב.) דאמרו יצר הרע דומה לחוט של בכיא [כלומר חוט דק] ולבסוף דומה כעבותות העגלה עיין שם. והנה זאת האשה דחשבה כל מעשה העגל שוין נמצא טוותה בדעתה כל החוטין של החוטאין והיצר הרע שלהם ביחד ובאמת אינו כן אלא זה חוטו עב וזה בינוני וזה דק שאי אפשר לטוות אותם ביחד לעשותם שווים דאיך ישוו בטויה ורב המרחק בין זה לזה כדי שתבא לשאל 'לָמָּה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה?' לכן אמר לה אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בַּפֶּלֶךְ שעושין בו חוטי צמר או פשתן שיודעת להשוות שם אבל בחוטין של עונות ופשעים אין לה חכמה שאין יודעת לעשות להם שיעור בדעתה ואינה מבחנת בין גס לדק והואיל וידע שהיא חכמה השיב לה ברמז.

אִיתִיבֵיה בְּנֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא לְרַבִינָא (דברים לג, ט) " הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ : לֹא רְאִיתִיו ". הקשה מהרש"א ז"ל תיקשי להו לדידהו קראי אהדדי דהא כתיב (שמות לב, כו) 'כָּל בְּנֵי לֵוִי'? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דידוע בתיבת 'כָּל' יש פלוגתא חד אמר כל ממש, וחד אמר רוב ככל, ולכן על קראי ליכא קושיא דיש לומר הוא רוצה לומר 'רוֹב' אבל לרבינא דמפרש 'כָּל' ממש קשיא ליה. ועוד הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא הקשה לו מפרשת כי תשא עצמה, דכתיב (שמות לב, כז) 'הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' וכן מפסוק (שמות לב, כט) 'מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַהֳ' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו'? עיין שם. ונראה לי בס"ד ד'הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' יש לומר אתי למשרי קרובים, ואף על פי שלא היו עובדים עבודה זרה בשבט לוי כלל, לימד זה כאן להיות בנין אב לכל העניינים כאלה, דבמקום קדוש השם וקנאתו שרי גם בקרובים! אי נמי יש לומר לאו 'אָחִיו' ממש ואלא רוצה לומר אף על פי שהוא אהוב לו כאח, וכן פסוק 'אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו' גם כן יש לפרש בהכי, אך פסוק 'לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע' ליכא לפרושי בהכי, חדא כי זכר פרטים הרבה שהם אב ואם ואח ובן, ודוחק לפרש דכולהו נקיט על צד הדמיון. ועוד דהאריך לחלקם לכמה בבות לֹא רְאִיתִיו לֹא יָדָע לֹא הִכִּיר ולא כללם יחד בחד בבא, ולכן מוכרח לפרש אב ואם ואח ובן ממש.