מסכת יומא דף ס״ב עמוד ב׳

גמ' עיכובא מנלן אי משום דכתיבא חוקה הא בין לרבי יהודה בין לר' נחמיה לא כתיבה חוקה אלא על דברים שהן מן העבודה אבל לא על הלקיחה שהיא מתמול שלשום:

סד"א שני שני שני תלתא כתיבי ושנה עליהן הכתוב לעכב:

חד למראה וכו' ולמצוה ולא לעכב:

תהיה כתיב זאת תהיה תורת המצורע דמשמע בהוייתו תהא פרשה זו ככל הכתוב בה:

ולמצוה ה"נ דבעינן שיהו שניהן שוין והלא לא שנינו זאת אצל תמידין:

כנגד היום כנגד זריחת השמש:

או אינו אלא חובת היום ובא ללמד שיהו שנים לכל יום:

על קרן מערבית צפונית של מזבח שהשמש באה מן המזרח לפיכך מושכו השוחט לצד מערב להרחיקו מן כותל המזרח בכל יכולת מפני שהכתלים גבוהים והחמה שחרית בשיפולו של רקיע וצל הכותל עומד כנגדה וצפונית משום דקדשי קדשים שחיטתן על ירך המזבח צפונה ושם היה בית המטבחיים והטבעות קבועות ברצפה לתת ראש הבהמה לתוכן והן עשרים וארבעה כמנין המשמרות ומקומן עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע קבועות בששה סדרים:

חד למראה וחד לקומה וחד לדמים נראה לי דהיינו אליבא דר' יהודה דאי אליבא דר' שמעון הא דריש ליה לדרשה אחריתי בפ"ק דשבועות (דף יג:) ולקח את שני השעירים מקיש שעיר המשתלח לשעיר הפנימי מה שעיר הפנימי אינו מכפר על ישראל בשאר עבירות אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות וקאמר התם ורבי יהודה להכי איתקוש שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים וקשה רבי שמעון מנא ליה דבעינן שיהו שוין וליכא למימר משום דאין היקש למחצה ונקיש להו לכל מילי דא"כ מנא ליה להש"ס דר' יהודה לית ליה היקישא אלא למראה וקומה ודמים נימא דר' יהודה אית ליה היקישא איפכא מקיש פנימי למשלח מה משלח אינו מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו אף פנימי אינו מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו וליכא לשנויי דלהא לא איצטריך קרא דמאשר לעם נפקא התם דמכל מקום היא גופה תיקשי אשר לעם למה לי תיפוק ליה מהיקישא כדפרי' שלא. יתכפרו כהנים בשעיר הפנימי מיהו הא איכא לשנויי דלרבי יהודה לית ליה היקישא כי האי גוונא מה שעיר המשתלח אינו מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו אף שעיר הפנימי אינו מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו כיון דלא מצי למילף דומה לדומה מה משתלח אינו מכפר על ישראל אף פנימי אינו מכפר על ישראל אבל לר"ש דדריש היקישא בכה"ג אע"ג דלא הוה ממש דומה לדומה ואע"ג דהוי מצי למידרש היקישא למילתא אחריתי למראה וקומה ודמים אפי' הכי דריש נמי הא משום דאין היקש למחצה ה"נ נדרוש הא שלא יתכפרו כהנים בשעיר הפנימי בטומאת מקדש וקדשיו מהיקש דשעיר המשתלח דאין היקש למחצה וא"כ אשר לעם לר"ש ל"ל לאפוקי כהנים כדאיתא התם וההיא ברייתא מוקמינן לה התם כרבי שמעון ונראה לי דתלתא קראי דאיתקשו בהו שעיר הפנימי ושעיר המשתלח סבירא ליה לר' שמעון דמחד מינייהו גמרינן מראה וקומה דשקולין הם ודמים מחד קרא נפקא ואייתר ליה חד לענין כפרה למידרש מה שעיר הפנימי אין מכפר על ישראל בשאר עבירות וכו' וכיון דלאו היקש גמור הוא שהרי לא מדמינן להו לגמרי דלא אמרינן מה זה אינו מכפר על ישראל אף זה אינו מכפר על ישראל ולא הוה לן לאקושינהו בכי האי גוונא אלא משום דמייתר לן קרא להכי די לנו אם נקיש אותם בדבר אחד ואם כן אי לא הוה כתיב אשר לעם לא הוה מקשינן פנימי למשתלח ומשתלח לפנימי אלא דוקא פנימי למשתלח אבל משתלח לא הוה מקשינן לפנימי לומר שלא יתכפרו בו כהנים כיון דמשתלח מרובה כפרתו והשתא נמי ניחא מאי דקשיא לן אמאי מייתי התם קרא דולקח את שני השעירים הוה ליה לאתויי מקרא קמא דומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים ולמאי דפרישית ניחא דקרא קמא איצטריך שיהו שוין בדמים כיון דההוא קרא איירי בדמים דגמרינן מיניה דמדעם ליהוי ואי לא הוה כתיב אלא תרי קראי הוה דרשינן חד שיהו שוין בדמים דביה איירי קרא ותנינא לדרשה דהתם מקיש שעיר המשתלח לפנימי אבל לומר שיהו שוין במראה וקומה לא הוה דרשינן כלל כיון דלא אשכחן בשאר זבחים שיהו שוין במראה וקומה אלא מדמייתר לן קרא בתרא דרשינן שוין במראה וקומה:

הא מה אני מקיים שנים ליום כנגד היום תימה לי אכתי שנים ל"ל אפילו אי לא כתיב אלא כבשים בני שנה תמימים ליום עולה תמיד הוה דרשינן כבשים דהיינו שנים ליום כנגד היום וי"ל אי לא כתיב שנים הוה דרשינן ליום אקרא דבתריה ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר כלומר כבש של בקר יש לשחוט כנגד היום ותו לא מדלא כתיב עולות תמידין הוה אמינא רק עולת תמיד אחד ליום כנגד היום להכי איצטריך למיכתב שנים ליום דתרוייהו כנגד היום:

על טבעת שניה נראה לי דמן הדין היה לו לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזירה שמא יטיל גללים:

מוספין ודאי שנים למצוה הכי גרס רש"י אבל בספרים כתיב שנים לעיכובא והקשה רש"י עיכובא מנלן ונראה לי משום דבתר דכתיב וביום השבת שני כבשים כו' כתיב עולת שבת בשבתו דהוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב ואע"ג דדרשינן ליה בס"פ אלו קשרים (שבת דף קיד.) לדרשה אחריתי לימד על חלבי שבת שקרבין ביום טוב או ביום הכפורים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דרשינן ליה נמי לומר שנה עליו הכתוב לעכב דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וליכא למימר דכוליה להא דרשה אתא דאם כן לא הוה למיכתב בהאי לישנא שבת בשבתו אלא הוה מצי לשנות עליו בענין אחר וא"ת והא פריך לעיל אי הכי גבי תמידין נמי פי' ואם איתא הוה ליה למתנייה בשום דוכתא א"כ מוספין נמי אם איתא דבעינן שיהו שוין הוה ליה למיתנייה י"ל דלעיל דוקא פריך שפיר משום דכל סדר התמיד תנן ליה במסכת תמיד (דף כט.) והתם הוה לן למיתנייה אבל כל סדר המוספין לא תנינן ליה בשום דוכתא:

מנ"ל דבעינן שוין דת"ר יקח שני שעירי עזים מיעוט [שעירים] שנים כו' כיון שכתב שעירי ידענו שאינן פחות משנים למה כתיב שני ללמד שיהו שוין ומנלן שאף על פי שאין שוין כשרין הן שנאמר השעיר השעיר כלומר מאחר שכתוב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות היה לו לכתוב והקריב את אשר עלה עליו לה' ועשהו חטאת ואשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי השעיר השעיר שכתוב למה אלא ללמד שאע"פ שאין שוין כשרין ועיכובא מנלן הייתי אומר שאם אין שוין מעכבין שהוצרך הכתוב להכשירה אע"פ שאינן שוין סד"א שני שני [כתיב] את שני השעירי' ועוד כתיב ונתן אהרן על שני השעירים שעירים בלבד היה דיי למה כתב שני שני לעכב. כתיב השעיר השעיר לרבות אע"פ שאין שוין.

ומאחר שאע"פ שאין שוין כשר שני שני למה באו למצוה תניא גבי צפורי מצורע וגבי כבשי מצורע כי האי גוונא. וכולן טעמם שוה ופשוטין הן. אבל התמידין אע"ג שכתוב בהן שנים ליום לא דרשינן בהו כי האי גוונא אלא שנים ליום כנגד היום כנגדו ולא אצלו כלומר של שחר נשחט במערב כנגד המזרח ושל בין הערבים במזרח כנגד המערב כדתנן במס' תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערבים וכו'. אבל המוספין ודאי לא כתב שני כבשים אלא ללמד שהם ב' ולא ד' מדלא כתיב אחד אחד כדרך שכתוב בתמיד:

ת"ר ב' שעירי יוה"כ ששחטן בחוץ אם עד שלא הגריל עליהן שחטן בחוץ חייב כרת על שניהן. שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' ונכרת האיש ההוא ואמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ לעשות אותו לה' קרינא ביה ואע"ג דאינו ראוי אלא לאחר עבודת היום מחוסר זמן שיוכשר אותו היום אינו מחוסר זמן ולמה לא אמר הואיל וראוי לשעיר הנעשה בפנים דמחוסר הגרלה ומחוסר הגרלה מחוסר מעשה הוא. ואם אחרי שהגריל עליהן שחטן בחוץ חייב כרת על של שם מ"ט לעשות אותו לה' קרינן ביה ופטור על שם עזאזל דלא קרינא ביה לעשות אותו לה'. ודייק רבינא מדמחסר הגרלה לרב חסדא כמחוסר מעשה דמי.

גמרא מיעוט שעירי שנים פי׳ וכיון דכן לא היה צריך לומר שנים ומהא שמעינן דכל היכא דאמרינן מיעוט לשון רבים שנים לאו ספיקא הוא כלל אלא כאלו נכתב שנים בפי':

תהיה למה לי לשאר הויות דמצורע הקשה ה״ר אלחנן ז״ל כיון דכתי׳ תהיה לעכב למה הוצרכו בפרק טרף בקילפי למכתב זאת למעט מצורע עשיר שהביא קרבן עני. ותירץ ר״י ז״ל דכיון דכתב רחמנא תורת לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר הוה מרבי׳ נמי לגמרי אפילו עשיר שהביא קרבן עני דלגמרי רבי רחמנא שתהא תורת המצורע שוה לכולם ולהכי איצטריך זאת:

אי הכי גבי תמידין נמי פי׳ בשלמא לדידי הוה ס״ד דהא דכת׳ רחמנ׳ שני אינו אלא למנינא דאע״גב דלא צריך דמיעוט רבים שנים טרח וכתב לה קרא לברר המנין יפה. אלא לדידך דדרשת להו גבי תמידין נמי הוה לן למימר הכי. ואלו אנן לא רבינן להו בשום דוכתא הקשה ה״ר אלחנן ז״ל גבי תמידין היאך אפשר לומר כן דהא בשל שחרית כתי׳ אחד שיהיה המיוחד ומובחר שבלשכת הטלאים וא״כ אין כאן שנים שוין. וי״ל דאפילו הכי אפשר היה ליקח מן העדר שני טלאים המובחרים שבעדר שאפשר למצוא וכי איכא שנים מובחרי׳ כל אחד מהם חשוב מובחר ולא עוד אלא שלוקחים שנים מובחרים שוין ויתנו אחד מהם בלשכת הטלאים לבררו משם לבקר ואחרי כן יתנו השני ליטלו בין הערבים:

ג״ה למצוה הכי נמי דבעי׳ ההוא מיבעי ליה לכדתניא כו׳ והלשון הזה עמוס לפי פשוטו כיון שהודה לדברי המקשה דאין הכי נמי דבעי׳ הכי למצוה כדאמר המקשה מאי הדר למי׳ דמיבעי ליה לדרשא אחריתי ורש״י ז״ל מפרש אותו בתמי׳ והוא הנכון. ויש שגורסין אותו בניחותא ומפרשי למצוה דרבנן הכי נמי דבעי׳ אע״גב דלא תנינן לה בשום דוכתא אבל מדאורייתא מיבעי ליה לדרשא אחריתי והיינו דאמרינן בתר הכי של מוספין ודאי שניהן שוין ואפי׳ מדאורייתא ואינו נכון. אלא ה״פ למצוה הכי נמי דבעי׳ ואפילו מדאורייתא דגמרינן מאידך דלעיל ומשום דגמרינן מהתם לא תנינן לה אלא התם דאלו קרא דהכא מיבעי ליה לכדתניא:

כנגד היום פי׳ כנגד זריחת השמש כדפרש״י ז״ל:

על קרן צפוני לאו דוקא אלא כנגד קרן צפוני לבית המטבחים במקום הטבעות:

מוספין ודאי שוין מדלא כתיב אחד אחד כך הגרסא בכל הספרים ופרשה רש״י ז״ל בשם הראשונים ז״ל גבי מוספי שבת דכתב רחמנא שנים ודאי בעי׳ שניהם שוין ואפילו לעכובא מדלא כתיב בה רבוייא דאחד אחד. ויש גורסין מדלא כתיב כבש כבש והכל אחד. ורש״י ז״ל הקשה דכיון דלא כתיב אלא שנים מהיכא תיתי לן עכובא לכך פי׳ דה״ק דמוספין ודאי שנים דכת׳ ביה רחמנא היינו דבעינן למצוה שיהו שוין ולא גרסינן מדלא כתי׳ אחד אחד ושטפא דתלמידי תרביצ׳ היא ויש לקיים.

ת״ר שני שעירי יום הכפורים שנשחטו בחוץ עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם. פי׳ חייב משום שחוטי חוץ מטעמא דמפרש ואזיל דקרי׳ ביה ראוי לבא אל פתח אהל מועד הואיל וראוי כל אחד מהם לשעיר הנעשה בחוץ. והקשו בתוספות דהא בפ״ב דזבחים תנן פרת חטאת ושעיר המשתלח ששחטן בחוץ פטור לפי שאינן ראויין לבא אל פתח אהל מועד. ורמי׳ עלה בגמרא מהא דתניא לקמן אי קרבן שומע אני כו׳ עד ולא אוציא שעיר המשתלח שראוי לבא אל פתח אהל מועד כו׳ אלמ׳ שעיר המשתלח ראוי לבא אל פתח אהל מועד הוא. ופרקי׳ כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה כלומר קודם הגרלה ראוי לבא דהא צריך להביאו לפני ה׳ להגרלה אבל לאחר הגרלה אינו ראוי לבא. מ״מ שמעינן מהתם דאפילו קודם הגרלה פטור עליו משום שחוטי חוץ. ותירצו בתוספות דאין הכי נמי דלפום ההוא פירוקא תיקשי מתנייתא דהכא וסוגיין דעלה. מיהו הא פרכינן על ההוא פירוקא ואמרינן אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי אלא אמר ר׳ מני לא קשיא כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי כלומ׳ אידי ואידי אחר הגרלה ומתנייתא קודם וידוי ומתניתי׳ לאחר וידוי אבל קודם הגרלה דכולי עלמ׳ חייב כיון דראוי לשעיר הנעשה בחוץ. וסוגיין דהכא אההיא מסקנא סמיך ובדק הוא דהוה לן למפרך התם על פירוקא קמא ממתניתא דהכא אלא דכיון דקשיא דהתם סגיא לן לא חיישינן למפרך מהאי ודכוותה בתלמודא. ואפשר דכי איתמר ההוא פירוקא התם בבי מדרשא לא שמיעא להו מתניתא דהכא:

אף במצורע נאמר ביום טהרתו ולקח למטהר שתי צפרים חיות ובשמיני לטהרתו יקח שני כבשים והיה יכול לומר בשניהם צפרים וכבשים שמיעוט צפרים שנים ומיעוט כבשים שנים ולדקדק בהם שנים ולא יותר אינו צריך שהרי בכבשים כתיב את הכבש אחד וגו' לאשם ובצפרים ושחט את הצפור האחת אלא ללמד שהם צריכים לכתחילה שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים אלא שבדיעבד אין בדבר עכוב שהרי נאמר אח"כ בכבשים ולקח את הכבש האחד והיה יכול לומר ולקח את האחד אלא שבא לרבות בדיעבד שלא עכב וכן בצפרים כתיב ושחט את הצפור האחת והיה יכול לומר ושחט את האחת אלא שבא ללמד שבדיעבד לא עכב אבל שאר דברים הכתובים בו כגון הבאת הקרבנות ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ודאי מעכבין ומ"מ תמידין שבכל יום אע"פ שכתוב בהן כבשים בני שנה שנים ליום והיה מספיק לו שיאמר כבשים בני שנה ליום שהרי מיעוט כבשים שנים ולדקדק בו שנים ולא יותר אינו צריך שהרי נאמר את הכבש אחד תעשה בבקר אין אומרין באלו שבא ללמד להיות מצותם בשוים שלא מצינו בשום מקום שתהא שום מצוה בכך ולא נאמר שנים ליום אלא שתהא שחיטתן כנגד היום ר"ל כנגד השמש שכך אמרו שנים ליום כנגד היום אתה אומר כנגד היום או אינו אלא חובת היום כלומר ללמדנו שהוא צריך שנים בכל יום כשהוא אומר את הכבש אחד וכו' הרי חובת היום אמור הא מה תלמוד לומר שנים ליום כנגד היום הא כיצד תמיד של שחר נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה וביאור הדברים ששחיטתם טעונה צפון וא"כ בין בשל שחר בין בשל הערבים טעונים הם צפון אלא שמתוך ששחיטתם בזמן זריחת השמש ובזמן נטייתו לערוב היתה מצותם לשחטם כנגד השמש לרמוז על השפלת עובדיה וא"כ בשחרית שהחמה יוצאה מן המזרח וזורחת למערב היו מושכין אותה לצד המערב והיו שוחטין אותה בקרן צפונית מערבית אבל בין הערבים שהחמה במערב וזורחת למזרח היו מושכין אותה לצד המזרח והיו שוחטין אותה בקרן צפונית מזרחית וכבר ביארנו שטבעות היו בצפון המזבח שבהם היו מכניסין ראשי הבהמות והיו מהם כ"ד לכ"ד משמרות וכל הקרבנות היו שוחטים אותם כל אחת בשלה חוץ מן התמידין שמתוך שהיה זמן שחיטתם בזמן זריחת השמש ובזמן זריחתו לא היתה טבעת מתחלפת בהם למשמרות אלא היו כלם שוחטין בטבעות שבקרנות אלו ולא בטבעת ראשונה הסמוכה למזבח שגובה כותלי המזבח מעכב את השמש מלזרוח בסמוך להם כל כך אלא בטבעת השניה וי"מ סוגיא זו בדרך אחרת כמו שביארנו בפירושנו אלא שזו עיקר:

ומעתה אף המוספין שנאמר בהן בשל שבת וביום השבת שני כבשים אין אומרין שיבא ללמד להיות מצותם בשוים שהרי אינו מיותר שאע"פ שמיעוט שעירים שנים מ"מ צריך היה לדקדק משם לומר שנים ולא ארבעה שהרי לא נאמר בהם אחד אחד כשעירים וכבשים וצפרים שביארנו אע"פ שכל שאתה תופס מועט תפסת כל כיוצא בזה טרח וכתב זה קרא וגדולי הרבנים סוברים שהמוספים מצוה להיותם שוים ומוחקין בגרסת הספרים כמו שכתבנו בפירושינו ואין דבריהם נראין:

השוחט קדשים או המקריבן חוץ לעזרה במזיד חייב כרת ואם שחט והקריב אם התרוהו למלקות וכמו שידעת בחייבי כריתות שלקו שנפטרו מידי כריתתן חייב שתים ואין חיוב העלאה אלא בדבר הראוי לאישים ולא חיוב שחיטת חוץ אלא בקדשים הראויים ליקרב על המזבח אבל במה שאינו ראוי למזבח כגון בעל מום או שאר איסורי מזבח פטור היה ראוי ליקרב למחר אלא שהיום אינו ראוי ליקרב הן מחמת חסרון זמן שבבעלים כגון נזיר ויולדת שהקריבו בחוץ קודם מלאת וזב וזבה ומצורע בתוך ימי ספירו וכיוצא באלו הואיל ואינן ראויין היום לפנים בשום פנים ושחטן בחוץ פטור היה ראוי היום אלא שבשעה שהוא שוחט אינו ראוי עדיין מפני שהוא מחוסר איזה מעשה אע"פ שאינו מחוסר מעשה בגופו הואיל ומ"מ אותו מעשה צריך מצדו כגון שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל אף זה פטור אבל אם לא היה שם חסרון מעשה אלא חסרון זמן הואיל וזמנו בו ביום או שהוא מחוסר מעשה אלא שאין בו חסרון מעשה הבא מצד עצמו כגון שהיה שאר העבודות צריך להקדימו ועדיין לא נעשו כגון שעיר מוסף של יום הכפורים ששחטו בחוץ קודם עבודת היום חייב והיא שאמרו אין מחוסר זמן לבו ביום:

מעתה שני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהם חייב שהרי משעת לקיחתם הם קדושים אחר שמתרומת הלשכה נקחו והם ראויים לבו ביום בלא חסרון מעשה ולא לפנים שהרי שעיר הנעשה בפנים צריך הוא הגרלה ונמצא מחוסר מעשה הצריך מצד עצמו ואע"פ שאינו מחוסר מעשה שבגופו שהרי העלאת הקלפי עושהו חטאת ואין הנחה מעכבת מ"מ מחוסר מעשה הוא הצריך לו מצד עצמו אלא שכל אחד מהם ראוי היום לשעיר מוסף הנעשה בחוץ בלא חסרון מעשה ואע"פ ששאר עבודות צריכות ליקדם לו אין זה מעשה הצריך מצד עצמו וכן אע"פ שעדיין אינו זמנו הואיל וזמנו בו ביום אין זה חסרון זמן משהגריל עליהם חייב על של שם שהרי ראוי לפנים ופטור על של עזאזל שאינו ראוי למזבח משעלה עליו הגורל לעזאזל אע"פ שלא התודה וגדולי המחברים כתבו בזו וידוי במקום הגרלה ר"ל קודם שהתודה ואחר שהתודה ומכח קצת שמועות שבזבחים ולא יראה כן:

בפרש"י בד"ה השתא דאמר כו' מעשה בגופן הוא דאי לאו כו' כצ"ל:

גמ' מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה עיין תוס' פסחים דף סב ע"א ד"ה כי לית ליה: