מסכת יומא דף ס״א עמוד ב׳

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו כגון לשם עולה או לשם שלמים ואמר מר (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:

באנו לדבר זה לתוך מחלוקתן של ר"מ ורבי אלעזר יש לנו ללמוד שכשם שחולקין בזה כך חולקין בזה:

לר"מ דאמר עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לשם חובה אף על פי שנתן ממנו לבהונות הרי היא כמי שאינה ויביא אשם אחר:

ולרבי אלעזר ור"ש דאמרי ממקום שפסק משם הוא מתחיל אלמא לא אמר כמאן דליתא דמיא הכא נמי חשיבא היא ואי אפשר לגומרה באחר דהא כתיב (ויקרא י״ד:כ״א) כבש אחד אשם אשם אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות והכא ליכא לדחויי כדאמרינן לעיל חטוי אחד אמרתי לך כו' הלכך אין לו תקנה:

והא אותו כתיב והקריב אותו לאשם אותו שהונף עם הלוג ולא אחר ואפי' לר"מ נמי אין לו תקנה:

תניא כוותיה דרבי יוחנן דאיכא למ"ד יביא אחר:

להכשירו למצורע זה לטהרו לאכול בקדשים:

ותני תנא וכו' בתמיה וכי יש תנאים שונים צריך בדבר שאין לו תקנה:

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו תמה ריב"א מאי קא מדמי דכיון דלא נשחט לשמו ולא עלה לבעלים כלל לשם חובה מאי שייך הכא אשם אחד אמר רחמנא כמו לעיל חטאת אחד אמר רחמנא והא כל מה שנתן ממנו כמאן דליתיה דמי על כן נראה לו כגירסת ר"ח אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות באנו למחלוקת ר"מ ורבי אלעזר ור"ש דהא דמי לפר שנשפך דמו קודם גמר מתנותיו וקמ"ל כי היכי דפליגי במתנות השמן דלא כתיב אותו הכא נמי פליגי במתן דם אשם אע"ג דכתיב אותו דמשמע אחד ותו לא אפילו הכי מביא אחר וטעמא הוי כמו שאפרש בסמוך ופריך והא אותו כתיב ובין לר"מ ובין לרבי אלעזר ור"ש לא הוה ליה לאתויי אחרים והא דמייתי תניא כוותיה לאו מדקתני אשם ששחטו שלא לשמו דבהא כולי עלמא מודו אלא מהאי שלא נתן מדמו על הבהונות צריך אשם אחר להכשירו אלמא אע"ג דכתיב אותו איכא מאן דאמר מביא אשם אחר ותימה והא רבי יוחנן גופיה קאמר לעיל דטעמא דרבי אלעזר ור"ש גבי פר יוה"כ משום דחיטוי אחד אמר רחמנא והכא דלא מצינו למידרש הכי מאי טעמייהו ושמא מהתם גמרי כי היכי דהתם איכא כמה מיני מתנות גלי לן קרא ממקום שפסק מתחיל הכי נמי בין בלוג שמן בין באשם:

נזיר ממורט בש"א צריך העברת תער בפרק שלשה מינין (נזיר דף מ:) גרס איפכא בכל הספרים בש"א אין צריך ובה"א צריך ומהלכות הפוכות הוא כי ההיא דידים שאין מוכיחות דאיפליגו אביי ורבא בפ"ק דנדרים (דף ה:) ובפרק בתרא דנזיר (דף סב.) הפכו דבריהם וכן בפ"ק דבכורות (דף ג.) בפלוגתא דרב הונא ) (ורבה) ורב חסדא בדבר שעושה אותה נבילה וטריפה דפליגי בטריפה חיה ואינה חיה ובפ"ק דתמורה (דף יא:) איפכא וכהנה רבות בהש"ס והם כמו איכא דאמרי:

מה נתינה בעצמו של כהן בריש פרק איזהו מקומן (זבחים דף מז:) פירש רש"י דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה ואין זה אלא כמו ילמד סתום מן המפורש דאי בנין אב הא בעיא היא התם אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש:

אף לקיחה בעצמו של כהן ואע"ג דגבי חטאת נמי כתיב ולקח ונתן ולא דרשינן הכי יש לומר דהתם נמי הוה לן למימר הכי אלא משום דולקח טובא כתיבי בשעיר נשיא וכשבה ושעירה וכיון דלא מצינו למידרש כולהו לא דרשינן להו:

מה חטאת טעונה כלי פירש רש"י דילפא מעולת סיני בגזירה שוה דקיחה קיחה ותימה דבעיא היא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) אי דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש או לא למ"ד בתר מלמד אזלינן ותיפשוט מהכא דחטאת הלמודה בגזירה שוה חוזרת ומלמדת בהיקש על אשם מצורע ואומר ריצב"א כיון דבלאו גזירה שוה הוה נפקא לן חטאת מהיקישא דוזאת התורה כדאיתא בסוף פרק דם חטאת (זבחים דף צז:) מה עולה טעונה כלי מאי היא אילימא מזרק בזבחי שלמי ציבור נמי כתיב וכו' וכיון דמהיקישא יליף אם כן הויא לה גזירה שוה כמאן דכתיב בגופה וילפינן שפיר אשם מחטאת ולמ"ד דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש מ"מ איצטריך היקש לשאר קרבנות ובלאו גזירה שוה לא סגי דא"כ הויא היקש מהיקש ולא הוי מצי למילף אשם מחטאת הקשה ריצב"א לר"ש דסבר זרק בשמאל כשר בפרק ב' דזבחים (דף כד:) דס"ל כהונה בעיא אצבע ואמאי תהוי זריקת אשם מצורע בימין דמן הדין הוה לן למימר דבין קבלה ובין זריקה דאשם מצורע בימין דומיא דמתן שמן אי לאו דאהדריה קרא מדכתיב כחטאת כאשם והתינח קבלה אבל נתינה דבחטאת גופיה בימין נימא דבאשם מצורע נמי תיהוי בימין ותירץ כיון דאהדריה קרא דכתיב כחטאת כאשם הוא ודרשינן כשאר אשמות יהא איכא למימר דאהדריה לגמרי עוד הקשה למאן דאמר דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש ליהוו כל אשמות בימין לרבי שמעון מהיקישא דכחטאת כאשם או מהיקישא דוזאת התורה ונראה לי דע"כ לרבי שמעון זריקת אשמות בשמאל מדכתיב כחטאת כאשם ודרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה.) לר' שמעון גבי מנחה בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם וע"כ היינו זריקה דאי בקבלה אפילו בחטאת נמי הויא בשמאל לרבי שמעון כדאיתא בהדיא פרק שני דזבחים (דף כד:):

א"ר יוחנן אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן דם הבהונות באנו למחלוקת ר"מ דאמר יביא ויתחיל בתחילה בפנים האי נמי מביא [אשם אחד] לר' אלעזר ור' שמעון דאמרו ממקום שפסק משם מתחיל הכא אין לו תקנה. פי' כל אשם שלא נזרק דמו ד' מתנות על ד' קרנות לא הוכשר לאכילה כמו החטאת שנאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן.

ואקשי רב חסדא עליה דר' יוחנן ולר' מאיר מי ניחא והא והקריב אותו לאשם כתיב אותו אחד ולא שנים. קשיא. תניא כר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על בהונות הרי זה עולה על המזבח וטעון נסכים.

וצריך אשם אחר להכשיר את המצורע ואמר אי הכי תיהוי תיובתא דרב חסדא דאמר אחד ולא שנים ומשני מי קתני מביא אשם אחר צריך קתני צריך ואין לו תקנה. ואקשינן ומי קתני תנא כי האי גוונא ואמר אין דתניא נזיר ממורט כלומר כל שאין לו שיער כלל בש"א צריך העברת תער ובה"א אינו צריך וא"ר אבינא אף כשאמר ב"ש צריך ואין לו תקנה. זו דר' אבינא פליגא על ר' פדת דאמר ב"ש כר' אלעזר דכמו דא"ר אלעזר מצורע שאין לו בוהן יד ובוהן רגל ואוזן ימנית יתן על מקומו ויוצא כך ב"ש מצריכין העברת תער. אע"פ שאין שם שיער: ת"ר ולקח הכהן מדם האשם יכול (אף) בכלי כו'.

נמצאת אומר אשם מצורע ב' כהנים מקבלין דמו אחד ביד ובא לו אצל מצורע ואחד בכלי ובא לו אצל המזבח:

ת"ר וכולן מטמאין בגדים וכו' פי' נשחט הפר והזה מדמו וקודם שישלים נשפך הדם מביא אחר ושוחט ומתחיל ומזה וכן אם נשפך עוד מביא אחר ושוחט ומזה אלו כולן נשרפין לדברי ר' אליעזר ור' שמעון שאמרו השני מתחיל ממקום שפסק דמו של ראשון נמצאת בכולן כפרה לפיכך כולן נשרפין אבל לר"מ שאמר כי בדם השני מתחיל בהזאות בפנים כבר בטל הראשון אינו נשרף בבית הדשן אלא אחרון שנגמרה בו הכפרה משא"כ בשעיר המשתלח ואפי' לר' אלעזר ור' שמעון דאמר כולן נשרפין בשעיר המשתלח אם אבד והביא אחר ואח"כ נמצא הראשון אחד משלח לדברי הכל.

גרש״י ז״ל אמר ר׳ יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת רבי מאיר ור׳ אלעזר ברבי שמעון כו'. פי׳ דקיימא לן שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין וחייב להקטיר ולזרוק אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והכא נמי אשם מצו׳ ששחטו שלא לשמו ויש לו לזרוק דמו ככל הלכותיו אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ אלעזר בר׳ שמעון לר׳ מאיר דאמר ביום הכפורים שאם נשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחלה הכא נמי יביא אחר. פרש״י ז״ל דכי היכי דהתם אמר ר׳ מאיר שכל עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לבעלים לשם חובה הרי היא כמי שאינה ויביא אשם אחר לשם חובה. דאע״ג דכתי׳ כבש אחד אשם. הכא נמי חד הוא כיון שאין הראשון עולה לו. אבל לר׳ אלעזר בר׳ שמעון דאמר ממקום שפסק משם הוא מתחיל. אלמא לא אמרי׳ כמאן דליתא דמיא. הכא נמי עבודה ראשונה חשיבא היא אע״פ שלא נגמר בה כפרה ואם מביא אשם אחר הוה ליה שתי אשמות ואשם אחד אמר רחמנא ולא שנים דהכא ליכא דרשא למדרש כדדרשינן ביום הכפורים חטוי אחד אמר רחמנא ולא שנים חטויין הילכך צריך ואין לו תקנה. זו שיטת רש״י ז״ל. ואינה מחוורת כי מה ענין ההיא דיום הכפורים שנעשו ההזאות הראשונות בכשרות גמורה לאלו שנעשות הכפרה הראשונה בפסול ושלא כהלכה. הא ודאי דכולי עלמא כמאן דליתא דמיא ויש לו להביא אשם אחר. וגרס׳ ר״ח ז״ל יותר מחוורת שהוא גורס אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות. כלומר קודם שנגמרו כל מתן הבהונות דלר׳ מאיר יחזור לראש ואשם אחד הוא. ולראב״ש אין לו תקנה דהא מה שהזה קודם שנשפך במקומו עומד ואם מתחיל ממקום שפסק הוו להו שתי אשמות ואין כאן מקום לדרוש כי היכי דדרשי׳ התם חטוי אחד ולא שני חטויין. וכן פי׳ רשב״ם ז״ל:

מתקיף לה רב חסדא והא אותו כתיב פרש״י ז״ל והקריב אותו לאשם אותו שהונף עם הלוג ולא אחר וא״כ אפי׳ לר׳ מאיר אין לו להביא אשם אחר:

תניא כוותיה דר׳ יוחנן פי׳ לפום פשטא דברייתא משמע דאיכא מאן דתני שמביא אשם אחר ולא דרשי׳ אותו ולא אחר. מדקתני צריך דם אחר להכשירו ורב חסדא דחי דהתם צריך ואין לו תקנה קאמר ופרכי׳ ומי קתני תנא הכי פי׳ דליתני סתם צריך ובעי׳ למימר צריך ואין לו תקנה ומהדרי׳ דאין הכי נמי דהא תניא וכו'. ופליגא דר׳ פדת דלר׳ פדת צריך ויש לו תקנה הוא שמעביר תער על הראש הממורט דלא בעינן קרא כדכתיב דאמר ר׳ פדת ב״ש ור׳ אליעזר אמרו דבר אחד כלומר הסכימו לדעת אחת דלא בעי׳ קרא כדכתי׳ אלא עבדי׳ מאי דאיפשר:

ת״ר ולקח וכו׳ יכול בכלי פי׳ גבי דם אשם של מצורע שיצא לידון בדבר חדש יותר משאר אשמות שזה צריך מתן בהונות ואעפ״כ החזירו הכתוב לכללו לתת ממנו מתן דמים על המזבח וכן אמרו בפ״ק דיבמות שזהו דבר שיצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי'.

מה חטאת טעונה מתן כלי פי׳ לקבל דמה בכלי דנפק׳ לן בכל הקרבנות מדכתי׳ זאת התורה לעולה ולחטאת ולמנחה כו'. וכתיב גבי עולה וישם באגנות. וכן פרש״י ז״ל:

ה״ג תנו רבנן אי נמי גרסי׳ תנא וכולן מטמאין וכו' ולא גרסי׳ תנן התם שאינה משנה בשום מקום:

וכולן מטמאין בגדים פי׳ כששופך הדם והוצרך להביא פר אחד או פרים אחרים אם חזר ונשפך. כולן יש להם דין פר יום הכפורים שאמרה תורה שיהא נשרף בבית הדשן ויטמא בגדי השורף אותו. דברי ר׳ אליעזר בר׳ שמעון פי׳ ואזיל לטעמיה דסבי׳ ליה ממקום שפסק הוא מתחיל. ותנן שכן כולם תורת פר עליהם שהרי נעשה מעשה בדמן. וחכמים אומרים אין מטמא ואינו נשרף אלא אחרון הואיל וגמר בו כפרה. ונראה מן הלשון הזה דאפי׳ בשנשפך הדם בהיכל שאינו מחזיר למה שבפנים. אפילו הכי אינו נשרף אלא אחרון שבו נגמרה הכפרה לגמרי. ואתיא אפילו לר׳ אלעזר בר׳ שמעון. אבל יש שפי׳ דרבנן כר״מ סבי׳ להו דממקו׳ שהתחיל חוזר ולא אתיא הא אלא לאותן שנשפך הדם באמצע המתנות שהפר הראשון שלא עלתה הזאתה כלום אינו נשרף. ואין פי׳ זה נכון:

כמה שעירים משלח פי׳ כשנשפך דם השעיר והוצרך להביא שעירים אחרים להגרלה כמה שעירים משלח:

שחט את האשם שלא לשמו כגון ששחטו לשם שלמים או לשם עולה וכבר ידעת שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה מעתה הרי הוא עולה למזבח וטעון נסכים להוציאן מתורת אשם שאינו טעון נסכים שכל שאינו בנדר ונדבה אינו טעון נסכים ומה שכתבו גדולי המחברים טעון נסכים כנסכי אשם איני יודע וצריך המצורע להביא אשם אחר להכשירו ליטהר לאכול בקדשים והוא הדין אם לא נתן מדמו על גבי בהונות ואם נתן שבע המתנות שלא לשמן הוכשר המצורע אלא שלא הוכשר קרבנו ולענין סדר עבודותיו אם הקדים חטאתו לאשמו תעובר צורתו ויצא לבית השריפה הקדים שמן לדם ממלא לוג שמן וחוזר ונותנו אחר הדם הקדים בהונות לפרוכת ממלא הלוג וחוזר ונותן בבהונות אחר מתנות הפרוכת כמו שיתבאר במקומו:

נזיר ממורט ר"ל שאין לו שער ואי אפשר להתקיים בו מצות גלוח כשישלים נזירותו אינו צריך העברת תער אלא שיביא קרבנותיו בלא גלוח הואיל ואי אפשר בגלוח וכבר ביארנוה במקומה במסכת נזיר מ"ו ב':

כבר ידעת שהמצורע צריך שיהו נותנין מדם האשם ומן השמן על התנוכים והבהונות על הסדר הכתוב במקראות לא היה לו אוזן ימנית ולא בהן יד ולא בהן רגל אין לו טהרה עולמית ואין תקנה בנתינה על המקום או בנתינה על השמאלית כלל וזהו שבנזיר ממורט פירשנו שאינו צריך העברת תער שאילו היה צריך לא היה בו תקנה:

אשם מצורע טעון מתן דמים למזבח כשאר אשמות ואע"פ שלא נכתבה בו בהדיא כמו שביארנו בראשון של יבמות ז' א' ונמצא דם זה הזיה על המזבח והזיה על התנוכים והבהונות וזה שבתנוכים ובהונות אינו מקבלו בכלי אלא ביד שנאמר ולקח [הכהן] מדם האשם ונתן על תנוך וכו' וכל לקיחה האמורה בדם תיכף לשחיטה לשון קבלה הוא ומקיש לקיחה זו לנתינה מה נתינה בעצמו של כהן ר"ל בידו אף לקיחה בידו ר"ל שמקבלו בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית ואם שנה פסול אבל הדם הנזרק ממנו למזבח אינו מקבלו אלא בכלי שנאמר כחטאת כאשם מה חטאת טעון כלי שהרי הוקש לשלמים וכדכתיב בפ' צו זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים וכתיב בשלמים וישם באגנות אף אשם טעון כלי למתן דמו של מזבח ואע"פ שבמקרא שהזכרנו כתיב בו אשם גם כן מ"מ הואיל ויצא לידון בדבר חדש ר"ל מתן תנוכים ובהונות הוצרך להחזירו לכללו בהקש של כחטאת כאשם נמצאת אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי זה שבכלי בא לו אצל מזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע:

אחר שהשלים כהן גדול הזאות של פר ושעיר על סדר האמור מתודה על המשתלח ומשלחו לעזאזל ומשלח איברי הפר והשעיר של שם העור ביד מי להוציאן חוץ למחנה ולשרפן שם והשורפן טעון כבוס בגדים וכל שביארנו שצריך להביא פר אחר כגון נשפך דם בין אחר מקצת מתנות פנימיות ולהתחיל בזה כמתחלה בין אחר שגמר מתנות פנים שמתחיל בזה בשל היכל וכן אם הוצרך להביא שלישי כולן אע"פ שמה שנעשה מהם הועיל כגון שנשפך אחר מתנות פנימיות שמתחיל בשל היכל כלן אין מטמאין בגדים ולא נשרפין בבית הדשן אלא אהרון בלבד שבו נגמרה הכפרה וכן בשעיר אם הוצרך להביא כגון נישפך דם השעיר ואפי' במקום שהועיל הראשון כגון שגמר מתנות פנימיות שמתחיל בשל היכל וכן אם הוצרך להביא שלישי למתנות המזבח (וכל) [וכן] באותם של עזאזל ר"ל שכשהוא צריך להביא שעיר אחר לשם הוא צריך לזווג לו שעיר ולהגריל ונמצא שאם יש כאן שנים או שלשה לעזאזל בזה אינו משלח אלא ראשון הואיל ואין ראוי לומר בו גמר כפרה אלא מצד בן זוגו והאחרים ירעו כדרך האמור במת אחד מהם משהגריל שיביא שנים ויגריל עליהם והראוי להקים שם המת עומד במקומו והשני מן השניים ירעה:

ומה שנתגלגל מענין שלש קופות כבר ביארנוהו בפרק זה למעלה נ"ה ב' בענין תקלין חדתין:

בפרש"י בד"ה ולר"א ור"ש דאמרי כו' ואי אפשר לגומרה באחר דהא כתיב כו' ובד"ה צריך העברת כו' עד מלאת אבל ביום מלאת יגלח בתער וזה אין לו שיער כו' ובד"ה מה חטאת כו' בהיקשא דכחטאת האשם כצ"ל:

תוס' בד"ה אשם כו' ה"נ פליגי במתן דם כו' אפ"ה מביא אחר וטעמא כו' עכ"ל נראה דלהך גירסא נמי ל"ג הכא אין לו תקנה אלא לר"א ור"ש נמי יביא אחר ויתחיל במתן דמו ממקום שפסק והוצרכו לטעמא הוי כו' לר"א ולר"ש כמו שהקשו לקמן ודו"ק:

בא"ד למידרש הכי מאי טעמייהו ושמא כו' וגלי קרא ממקום כו' כצ"ל:

בד"ה מה חטאת כו' פרש"י דילפא מעולת סיני כו' עכ"ל כך פרש"י בפרק איזהו מקומן ע"ש: