מסכת יומא דף ו׳ עמוד ב׳

שמטמא משכב ומושב אפילו עשר מצעות זו על גב זו וטמא מת אינו מטמא אלא מגעו:

לטמא אוכלין ומשקין ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה משכב ומושב כגון זב וזבה ונדה ומצורע שטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים אבל בועל נדה כתיב ביה (ויקרא טו) כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה דמשכב נדה עצמה שמטמא אדם כדכתיב (שם) וכל אשר יגע במשכבה וגו' והביאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין דאי לטומאה חמורה לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמשכבה טמא כמשכב נדה דהא כתיב ותהי נדתה עליו (שם):

ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו הפרישו מטומאת מת ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו:

הותרה היא בציבור כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין וביום הכפורים כוליה קרבן ציבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו:

דחויה היא בציבור אף על פי שהקרבן ציבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה:

בההוא בית אב שעובד באותו יום דכולי עלמא טהורין עבדי תמידים דההוא יומא אע"פ שקרבן ציבור הן:

סיפא איצטריך ליה אלא שחמור ממנו כו' בפרק אלו דברים בפסחים (דף סח.) פריך מהכא אילימא לטומאתם האי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא לאו למחנותם ומדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא וגמגמו שם התוס' אמאי משני בדוחק ומוקי רישא וסיפא בתרי טעמי לישני כי הכא לעולם לטומאתן וסיפא איצטריך ליה ונראה לי לתרץ דההיא שינויא דהתם ניחא ליה לתרץ טפי דהיא גופא איצטריך מלומר דסיפא איצטריך ליה ותנא רישא משנה שאינה צריכה משום סיפא והכא לא מצי לשנויי כי התם דמסיפא גופה פריך ואיצטריך לשנויי שינויא דחיקא אי נמי נ"ל דהתם נמי לא מצי לשנויי כי הכא דהא מסקינן הכא דבועל נדה כטמא מת לטבילתו וטובל ביום ורב שימי מנהרדעא סבירא ליה דבועל נדה כנדה לטבול בלילה ומעיקרא פריך ליה מברייתא בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתו לא לטומאתו וסיפא איצטריך ליה והדר איתותב מברייתא דתניא בהדיא בועל נדה וטמא מת טבילתם ביום ולהכי לא הוה מצי לשנויי התם לטומאתו דהא על כרחך בועל נדה כטמא מת נמי לטבילתו כדמסקינן הכא והשתא מאי טעמא הוי כטמא מת לטבילתו אלא ש"מ דכנדה הוי לכל מאי דכתיב בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמותו לטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו וא"כ ה"ה למחנותם ואע"ג דמעיקרא כי אמר למאי אי לטומאה לא הוה קשה ליה אלא האי טומאת ז' כתיב ביה כו' י"ל דקושיא הפשוטה נקט ומ"מ אי הוה משני ליה לטומאתו וסיפא איצטריך ליה אכתי הוה פריך ליה והא על כרחך בועל נדה כטמא מת לטבילתו כדמסקינן הכא וכיון דדמי לטבילה דמי נמי למחנותם כדפי':

אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' תימה לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה כיוצא בו כדתנן בריש מסכת אהלות ג' טמאין במת כלים במת ואדם בכלים טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה:

שמטמא משכב ומושב בטומאה קלה כאן חזר בו רש"י ממה שפירש בפרק אלו דברים בפסחים (דף סז:) אהא דקאמר התם אדרבה זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב וכו' משמע דמצורע אינו עושה משכב ומושב והקשה מדאמר בתורת כהנים וגילח את כל שערו פרט לבית הסתרים ודין הוא נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים ומקשה אם הקל בימי ספרו שאין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה נקל בימי גמרו שמטמא משכב ומושב כו' ותירץ רש"י וגם ר"ת דההיא דאלו דברים דמשמע דזב עושה משכב ומושב ולא מצורע היינו לטמא אדם ובגדים וההיא דת"כ מיירי לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין דאתי בק"ו כדאיתא בריש פרק דם הנדה (נדה דף נד:) ומה זב שאין מטמא בביאה עושה משכב ומושב אבן המנוגעת ומצורע שמטמאים בביאה אינו דין שיעשו משכב ומושב וממיעוטא דהזב ולא אבן המנוגעת ממעט התם מטומאה חמורה והכי נמי נמעט מצורע גופיה מההוא קרא מטומאה חמורה וכאן פרש"י שעושה משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין ולא כשאר משכב ומושב שעושה לטמא אדם וכלים כגון הזב והמצורע וכו' וה"ר משה מפונטייז"א פי' כמו שפרש"י בכאן וההיא דאלו דברים מוקי לה במצורע בימי ספרו וכדמשמע בת"כ שאין עושה משכב ומושב ועוד האריכו בו התוס' באלו דברים (דף סז:) וכאן לא שייך ולי הוקשה על מה שפי' התוס' דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו מזב לטומאה קלה והיכי אתו האיכא למיפרך מה לזב שעושה משכב ומושב לטומאה חמורה תאמר בהני ומיהו הא לא קשה דאיכא למימר בועל נדה יוכיח מיהו אכתי איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמטמא כלי חרס בהיסט דאף בועל נדה מטמא כלי חרס בהיסט כמו שהוכיח שם ר"י מדאמר פרק בנות כותים (נדה דף לג.) מה היא מטמאה כלי חרס אף הוא מטמא כלי חרס ומדנקט כלי חרס שאין מטמא מגבו ש"מ בהיסט קאמר אלא נ"ל דטומאה חמורה נמעטיה מהזב וטומאה קלה מטמא בהיקשא דוהזב את זובו לזכר ולנקבה ודרשינן בפרק בנות כותים (נדה דף לד:) לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וכו' ואיתקש מצורע לזב גמור ומן הדין הוה לן למימר דאיתקש לזב אפילו לטומאה חמורה אלא דאתא מיעוטא דוהזב ומעטיה ונוקי מיעוטא לטומאה חמורה והיקשא לטומאה קלה:

אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור תימה דבזבחים ר"פ כל הפסולים (זבחים דף לג.) קאמר מכלל דתרוייהו סבירא להו פי' אביי ורבא טומאה דחויה היא בציבור ותירץ ר"י דהא דקאמר רבא הכא טומאה היתר היא זאת אומרת וליה לא ס"ל דס"ל (כרב) דאמר בסמוך טומאה דחויה היא ול"נ דאין אנו צריכין לומר דלא ס"ל כסתם מתניתין אלא ההיא דהתם לענין פסח איירי דקאי אמאי דקאמר עולא ביאה במקצת שמה ביאה ופריך ליה ממצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא א"ל מטונך הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אמר רב יוסף ש"מ דקסבר עולא רובן זבין ונעשו טמאי מתים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן א"ל אביי מי דמי טומאה אישתראי זיבה לא אישתראי וכו' דילמא הכי קאמר מר רובן טמאי מתים וכו' ואכתי לא דמי מצורע היתירא הוא טומאה דחויה היא להא אידחאי להא לא אידחאי א"ל רבא אדרבה איפכא מסתברא וכו' וכיון דהתם לענין פסח איירי איכא למימר נהי דפסח כיון דאתי בכינופיא חשיב כקרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין אפילו למ"ד טומאה היתר היא בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות וכן משמע לקמן בסמוך (יומא דף ז.) דאילו של אהרן אע"ג דזימנא קביעא ליה ודחי את השבת ואת הטומאה כקרבן ציבור מכל מקום כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורין לכולי עלמא וכ"ש דניחא טפי הא דאצטריך למידק התם מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה דמאי נפקא מינה בההוא דיוקא אלא משום דרבא סבירא ליה הכא טומאה היתר היא איצטריך למידק התם דאפילו הכי מודה הוא בפסח וש"מ דשינויא דשנינן הכא ביומא בסמוך אילים באילו של אהרן דאפילו למ"ד היתר הוא בקרבן יחיד כמו אילו של אהרן ופסח אע"ג דזימנא קביע להו ודחו שבת וטומאה מודה הוא דמהדרינן אטהרה:

זאת אומרת טומאה הותרה בצבור פרש״י ז״ל וביום הכפורים כוליה קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו וקשה דהא לקמן אמרי׳ דאילו של אהרן אע״גב דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרי׳ לעשותו בטהרה. ויש לומר דהתם הוא שלא לעשותו בטומאה ממש ואומר להביא אחרת תחתיה אבל לענין דלא נטרח למעבד הפרשה דין קרבן צבור יש לו ובתו׳ פרשו דאע״ג דאילו קרבן יחיד משום אילו בלבד לא רצו להפרישו דהא פר וקרבן צבור הוא חשוב כי רוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של ציבור תלוי בו:

טומאת ביתו שכיחא לאו דוקא אלא לגבי טומאת המת שימות עליו אחד פתאום דלא שכיח טומאת ביתו כמאן דשכיחא דמיא:

דטהורין עבדי וטמאין לא עבדי פי׳ ומבטלין הפייס מן הטמאין ואפילו הם חכמים וחשובין יותר מן הטהורים:

בגמרא שאלו עד שאתה מפרישו מביתו ר"ל וכל בני אדם נכנסי' עמו תפרישהו מטומאת מת כלומר ולא יהא כל אדם נכנס עמו שמא ימות מת עליו פתאום וכן לא יהו אחיו הכהנים נוגעים בו שמא טמאי מתים הם וכמו שאמרו למטה ח' ב' בכהן השורף את הפרה שאין אחיו הכהנים נוגעים בו משום טומאת מתים או שתהא אותה לשכה חלולה מתחתיה טפח מפני קבר התהום ותירץ בה מפני שטומאת מת (דחוי') [הותרה] היא בצבור על הצדדין שיתבארו בסמוך ואפי' היה הוא עצמו טמא מת כל לעניין קרבן צבור כטהור הוא ואע"פ שיש ביוה"כ קרבן שלו הואיל וכל קרבנות היום תלויים בו קרבן צבור הוא קרוי ואף לדעת האומר דחויה אלא שהציץ מרצה ומ"מ צריכה היא לריצוי של ציץ טומאת מת לא שכיחא ואין לחוש בה:

קרבן הצבור שקבוע לו זמן כגון פסח ושל מועדות טומאת מת דחויה בהם ר"ל שכל זמן שרוב הצבור טמאים במת או שהיו הכהנים טמאים במת או שהיו כלי שרת טמאין במת יעשה בטומאה במקום שאי אפשר לעשות בטהרה ומ"מ מחזרין על הטהרה כמה שאפשר אם היו מקצת בית אב של יום טמאים ומקצתם טהורים נעשה בטהורים היו כל בני בית אב של אותו היום טמאים מחזרים על שאר בתי אבות שבאותו משמרה היו כל בני משמרה טמאים מחזרין אחר בני משמרה של שבוע הבאה וכן בכולם ולא סוף דבר בקרבנות ששיריהם בא באכילה שאלו בא בטומאה אף השיריים אין נאכלין אלא נשרפין כמו שיתבאר בסמוך אלא אף אותם שכולם כליל כל שאפשר בטהרה אינו נעשה בטומאה ואם לא נמצאו בכל משמרות שבירושלים כהנים טהורים נעשה בטמאים אלא שמ"מ צריך שיהא הציץ מרצה עליה שהרי לא הותרה לגמרי ליעשות בטומאה במקום שאפשר בטהרה אלא שהיא דחויה במקום שאין יכול ליעשות בטהרה שאין הלכה כדברי האומר היתר היא בצבור אלא כדברי האומר דחויה היא בצבור היה הצבור או כלי שרת או הכהנים טמאים בטומאה אחרת שבגוף כגון זיבה ונדות או בשרץ ונבלה וכיוצא באלו אין מקריבין כלל ואם עשו חללו היה קרבן זה מאותן שאין זמנם קבוע כגון פר העלם דבר של צבור אינו דוחה את הטומאה שאם לא יקרב היום יקרב למחר הא כל שזמנו קבוע טומאה דחויה בו ולא סוף דבר בקרבן צבור אלא אף קרבן יחיד שקבוע לו זמן טומאת מת דחויה בו כמו שיתבאר:

אחר שטומאת מת אינה דחויה אף בקרבנות צבור במקום שאפשר בטהרה בראוי היה להזהר בפרישות כ"ג ביוה"כ שלא יהיו אחיו הכהנים נוגעין בו שמא טמאי מת הם ושלא יהיו בני אדם נכנסין אצלו שמא ימות א' מהם עליו פתאום על הדרך שביארנו למעלה אלא מתוך שטומאת מת לכהן אינה מצויה לא חששו בזה אע"פ שפר ואיל שלו מיהא קרבנות יחיד הם והיה לנו להחמיר בהם יותר מ"מ הואיל וקרבנות היום תלויים בה דינם כקרבנות היום לענין זה כמו שהתבאר ואע"פ שמזין עליו מחשש טומאת מת הזאה אין בה שום טורח:

כל קרבן הקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו הראוי להקטרה והשאר שהי' ראוי לאכילה נשרף כקדשים שנטמאו חוץ מקרבן הפסח שבא בטומאה ונאכל בטומאה הואיל ועיקר הבאתו לאכילה:

בד"ה סיפא כו' והכי לא מצי לשנויי כי התם דמסיפא גופה כו' עכ"ל ר"ל דלא המ"ל הכא הא כדאיתא והא כדאיתא כדקאמר התם דמ"מ כיון דסיפא איירי לטבילתן תקשי ליה למ"ד דבועל נדה טבילתו בלילה מיהו ה"מ לשנויי הכא דאיירי למחנותם ולא תקשי ליה אלא דלא נחית הכא לאוקמא בהכי אלא אי לטבילתן ואי לטומאתן וה"נ התם ה"מ לשנויי דאיירי לטבילתן אלא דלא נחית התם לאוקמא בהכי אלא אי למחנותם ואי לטומאתם וק"ל:

בד"ה אלא שחמור כו' טמאין במת כלים במת ואדם בכלים כו' כצ"ל וכ"ה בסדר המשנה ע"ש:

בא"ד ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי כו' עכ"ל לכאורה נעלם מהם דמתני' היא בסוף מסכת זבין הא דתני אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' ולא תני התם בסיפא חומרא דטמא מת מבועל נדה ויש ליישב דר"ל דאע"ג דבמתני' במסכת זבין תני אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' ולא חשיב חומרי דטמא מת מבועל נדה דלא חש להאריך אבל שמא בסיפא דברייתא מוסיף בה למתני נמי חומרי דטמא מת מבועל נדה דדרך הברייתא לפרש המתני' וק"ל:

בד"ה שמטמא משכב כו' הא לא קשה דאיכא למימר בועל נדה יוכיח כו' עכ"ל ק"ק במה שפירשו התוס' דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו מזב כו' ואם תפרוך מה לזב שעושה משכב כו' אצטריך לומר בועל נדה יוכיח דהשתא אתי חדא מתרתי ה"ל לפרושי בפשיטות טפי חדא מחדא דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו מבועל נדה לחוד וי"ל ודו"ק:

בא"ד איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמטמא כלי חרס בהיסט כו' עכ"ל ויש לדקדק דתקשי להו הך פרכא אהא דר"פ דם הנדה דבעי למילף מק"ו ומה זב שאין מטמא בביאה כו' אבן המנוגעת כו' אינו דין שיעשה משכב ומושב הא איכא למפרך מה לזב שמטמא כלי חרס בהיסט וי"ל דלפי אותה סברא דיליף אבן המנוגעת ומצורע לטמא טומאה חמורה בק"ו מזב אית לן למילף נמי דאבן המנוגעת ומצורע מטמא בהיסט בק"ו מזב אלא דלמאי דמסיק התם למעט טומאה חמורה באבן המנוגעת ומצורע מדכתיב הזב אימעיטו נמי אבן המנוגעת ומצורע מטומאת היסט וק"ל:

בד"ה אמר רב תחליפא כו' מי דמי טומאה אישתראי כו' ואכתי לא דמי מצורע כו' כצ"ל:

עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו נפרישהו מטומאת מת א"ר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה היא בצבור והקשו בתוספות תימא דבזבחים משמע להדיא דרבא גופיה אית ליה דטומאה דחויה היא בצבור ותירץ ר"י דרבא דשמעתין נמי זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל אלא כרבי לקמן דדחויה היא וע"ז כתבו התוס' דהוא דוחק גדול לומר דרבא לא ס"ל כסתם מתני' דמכילתין ולענ"ד צדקו דברי הר"י ואין כאן דוחק כלל והיינו לפי שיטת התוס'' ישנים שהביאו ג"כ משום ר"י הזקן דעיקר השקלא וטריא במאי דקאמר מביתו למה פירש היינו עפ"י הירושלמי דבמלואים גופא נמי אהרן לא היה פורש מאשתו בלילה דיומם ולילה ל"ד ומש"ה קאמר ריב"ב דטעמא דיה"כ היינו משום חשש ספק נדה וע"ז מקשה שפיר עד שמפרישו מטומאת ביתו נפרישהו מטומאת המת ואהא משני רבא זאת אומרת טומאת מת הותרה וכו' היינו אליבא דריב"ב ומכ"ש אליבא דר"ל דלא יליף לה פרישה דיה"כ ממלואים אלא מסיני וא"כ קשה הא בסיני ששה היו ואנן ז' תנן אע"כ היינו כריב"ב דחייש לטומאת ביתו וא"כ לר"ש ע"כ תנא דמתני' סבר דטומאה הותרה בצבור משא"כ לדידן אליבא דהלכתא דקי"ל כר"י לגבי דר"ל דעיקר פרישת יה"כ ילפינן ממלואים ממש והיינו משום דקושטא דמלתא דבמלואים היה פרישה ממש דיומם ולילה דוקא כדפרישית לעיל וכמו שאבאר עוד לקמן דף י' גבי מזוזה ואהרן וכו' ואהרן היה פורש מאשתו וה"ה יה"כ וא"כ לפ"ז תנא דידן לא חייש כלל לטומאת ביתו ולא לטומאת המת ושפיר קאמר רבא בזבחים דטומאה הותרה בצבור כנ"ל בעזה"י. ובענין זה יש לפרש ג"כ אף לפמ"ש בסמוך מסברא דנפשאי דהא דאמר מביתו למה פירש היינו ליחודי בעלמא היינו נמי דוקא למ"ד דאהרן גופא לא היה פורש כלל מאשתו בלילה מכש"כ שהיה מתיחד עמה משא"כ לקושטא דמלתא דבמלואים הוי פרישה גמורה דיומם ולילה דוקא ומכש"כ דהתם עיקר פרישה היתה לשמירת המשכן. וא"כ פשיטא דלא היו מתיחדים כלל עם נשותיהם בפתח אהל מועד וממילא דה"ה ביה"כ דצריך פרישה גמורה משא"כ רבי ישמעאל גופא שפיר מצי סבר כר"י ב"ב לקמן דלא בעינן דומיא דמילואים ממש כדאשכחן במלואים דלא הוי יום ולילה ממש וע"כ היינו דהקישא דמלואים אינו אלא לעיקר מלתא דפרישה כנ"ל נכון לענ"ד. ובזה נתיישב מה שהקשו תוס' לעיל דף ג' ע"ב בד"ה דרביה בהא דקאמר ר' יוחנן לעשות לכפר תרוייהו איה"כ קאי ולא אפרה והאיך פליג על ר' ישמעאל רביה והוא תנא ולמאי דפרישית לק"מ דודאי לר"י גופא פשיטא ליה טובא מסתמא דמתני' דהכא ודפרה דפרישת פרה אינו אלא מעלה בעלמא. דאי ס"ד דהוי דאורייתא כמו ביה"כ ותרוייהו מכאשר עשה דכתיב במילואים הא ודאי ליתא דא"כ היה צריך שיהא פרישת שניהם במקום קדוש ממש דומיא דמילואים שהיה בפתח אהל מועד אלא ע"כ דפרישת פרה לא הוי אלא מעלה בעלמא וכמ"ש התוס' בהדיא לעיל בריש מכילתין בד"ה ומ"ש צפונה מזרחה. דלשכת בית האבן דפרה לא היה בה קדושה כמו לשכת פרהדרין וכן כתבו תוספות לקמן דף י' בד"ה חוץ מלשכת פרהדרין וליכא למימר דלא בעינן דומיא דמילואים ממש דהקישא לא אתי אלא לעיקר פרישה בלבד הא ודאי ליתא דאם כן ביה"כ גופא מביתו למה פירש תבא אשתו עמו במקום שמותר בתשמיש כמו שפירש ר"י הזקן ולא ניחא ליה לרבי יוחנן טעמא דחשש ספק נדה דא"כ יפרישוהו מטומאת מת דהא קיימא לן כמ"ד טומאה דחויה היא בצבור משא"כ לר' ישמעאל גופא שפיר מצי סבר דפרישת פרה נמי דאורייתא ולא איכפת ליה בשינוי מקום דלשכה משום דהיקישא דמילואים לא אתי אלא לעיקר פרישה והא דמפרישין אותו מביתו היינו משום חשש ספק נדה והא דלא מפרישין אותו מטומאת מת משום דס"ל הותרה היא בציבור כן נראה לי נכון ודו"ק:

תוס' ד"ה שמטמא וכו' והר"ר משה מפונטייזא פי' עיין בר"ש פ"א מ"ג דכלים:

תד"ה אמר ר' תחליפא משמיה דרבא כו' נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא הוי כקרבן צבור, מ"מ כיון דלאו כולם בשותפות מייתי מהדרינן אטהורים [והיינו רק דחויה דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן אטהורים]. תימא לי, דאכתי מה הועילו [ליישב הסתירה דהכא אית ליה לרבא טומאה הותרה, ובזבחים לגבי פסח אית ליה טומאה דחויה] הא מ"מ ע"כ גם בפסח דחויה רק מדרבנן, דהא קרבן יחיד ממש נמי דחויה רק מדרבנן, וכמו שהעלו בתוס' לקמן בסמוך [ד"ה כיון דכולהו מקראי נפקי, ואי אפשר לומר מדאורייתא במקצתן הותרה ובמקצתן דחויה] וא"כ איך אמר רבא בזבחים (דף לב ע"ב) אדרבה איפכא מסתברא [מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל לא נימא כיון דהותר לצרעתו הותר לקריו להכניס בהונות, כיון דמצורע התיר' הוא להאי אשתרי ולהאי לא אשתרי אבל טמאי מתים ונעשו זבים טומאה דחויה היא, נימא הואיל והותר לטומאה הותר לזיבה, דמה לי חד דחייה מה לי שתי דחיות] הא אם נתפוס דהיכא דהותרה לא אמרינן הואיל והותרו ממילא בטמאי מתים שנעשו זבים אא"ל דיאכלו בפסח מכח כיון דאדחו אדחו, הא מדאורייתא הותרה ואסורים לאכול מדאורייתא מחמת זבים, ואיך שייך לומר כיון דמדרבנן דחויה נתיר אותו לאכול בפסח:

תד"ה א"ר תחליפא משמיה דרבא ע' בדבריהם. נראה בעליל דס"ל להחלט דפסח עם אילו של אהרן דלא מקרי כ"כ קרבן ציבור. וכן משמע בסנהדרין (דף יב) דדומה ממש להדדי מדפריך הש"ס שם דר"י אדר"י, ועיין בחידושי תבנית אות יוסף בסנהדרין (דף יב) [לפ"ז לכאורה הדרא קושייתם לדוכתי' דרבא סבר בפסח דחויי'. והכא קאמר מ"מ הותרה טומאה הותרה אף דאיכא פרו ואילו. ע' ברש"י] והיה נ"ל דתוס' לא מפרשי כרש"י. והיינו דיש לפרש ע"פ דבריהם ריש מסכתא ד"ה וחכ"א וכו' אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה וכו'. וא"כ י"ל דלא חשו רק שכפרת ישראל היינו פר העם לא יהיה למצוה מן המובחר. אבל לפרו אין החשש כ"כ אף דכפרת ישראל תלויי' בו היינו דבעי' שמכופר מ"מ הרי כיפר אף שהיה בטומאה ועיקר החשש שאותו קרבן שיהיה לכל ישראל יהיה על צד היותר טוב. וע"ז שפיר קאמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה. וק"ל: