מסכת יומא דף נ״ח עמוד א׳

וקבל בו את הדם כל קבלות של כל ימות השנה קמבעיא ליה:

מין במינו מזרק במזרק:

חוצץ ונמצא שאין קבלה זו בכהן שהרי אינו אוחז במזרק שהדם בו:

מאי לאו הושיב מזרק המלא בתוך הריקן שעירה ממנו והא הכא נמי ולקח כתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר והך לקיחה אחיזת המזרק היא:

לא עירה מזרק מלא לאחר שעירה דם הפר לדם השעיר חוזר ומערה מזרק מלא לתוך מזרק ריקן:

עומד על גבי כלים וכו' דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו ובין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה במס' זבחים (דף כד.):

על גבי רגל חבירו אלמא מין במינו חוצץ:

דלא מבטל ליה חבירו את רגלו עד שיגמור עבודתו:

רבי יונתן אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו תימה לי והא רבי יונתן אית ליה דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו והכא משמע דאית ליה דווקא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ונראה לי כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד סתום מן המפורש כי היכי דלפני ולפנים ובהיכל נותן מזה בעצמו ומזה בעצמו ה"נ לקרנות דכתיב מדם הפר ומדם השעיר מסתמא מזה בעצמו ומזה בעצמו ובהא נמי מיתרצא מאי דק"ל דמייתי בסמוך תניא אידך וכו' עד תלמוד לומר אחת וסתמא כרבי יאשיה והיכי אתיא כרבי יאשיה והא לרבי יאשיה בלא אחת נמי סבירא לי' כמאן דכתיב יחדיו דמי בשלמא הא דאמר ליה ר' יאשיה לר' יונתן והלא כבר נאמר אחת איכא למימר לדר' יונתן קאמר ליה אבל לדידיה בלא אחת נמי אלא יש לומר אע"ג דמעיקרא הוה סלקא דעתך דלרבי יאשיה מערבין בלא קרא דאחת בתר דאייתי קרא דאחת הדר ביה וסבירא ליה דאי לאו אחת ה"א אין מערבין דומיא דלפני ולפנים ודהיכל דילמד סתום מן המפורש כדפי' ובהא נמי מיתרצא מאי דק"ל הא דקאמר לעיל תסתיים דרבי יאשיה הוא דאמר מערבין ודחי אפילו תימא רבי יונתן שאני הכא דכתיב אחת והשתא תימה לי מאי קא דחי אפילו תימא לרבי יונתן מערבין אם כן כל שכן לרבי יאשיה מערבין והא ע"כ חד מינייהו אמר אין מערבין דקאמר ר' יונתן ורבי יאשיה חד אמר מערבין וחד אמר אין מערבין אבל למאי דפרישית ניחא דה"ק שאני הכא דכתיב אחת דאי לא כתיב אחת סברא הוא דאפילו לר' יאשיה ה"א אין מערבין דילמד סתום מן המפורש כדפרי' ואם כן מאן האי תנא דאמר מערבין אלא ע"כ מדכתיב אחת ומאן לימא לן דרבי יאשיה דריש אחת להאי דרשא ולא רבי יונתן דילמא רבי יונתן דריש ליה ורבי יאשיה דריש ליה לדרשא אחרת כדדרשי' ליה בפרק קמא דשבועות (דף ח:) כפרה זו לא תהא אלא פעם אחת בשנה אי נמי כפרה אחת הוא מכפר ואינו מכפר שתי כפרות מיהו מה שהקשיתי ממאי דקאמר סתמא כרבי יאשיה בלאו הכי ניחא דהא לא קאמר רבי יאשיה היא אלא כרבי יאשיה פירוש דסבירא ליה כוותיה דמערבין לקרנות ולאו מטעמיה דלדידיה נפקא ליה בלא דרשא דאחת ודילמא רבי יהודה היא דאית ליה מערבין אע"ג דמשמע ליה כל אחת ואחת בפני עצמה כרבי יונתן נפקא ליה מאחת דמערבין כדפר' לעיל והא דקאמר סתמא כרבי יאשיה הכי נמי הוה מצי למימר רבי יהודה היא דשמעינן ליה בהדיא בהקומץ רבה (מנחות כב:) דמערבין אלא מפני שלא הובא בשמעתין נקט רבי יאשיה שהזכירו לעיל במחלוקת עם רבי יונתן וא"ת למ"ד אין מערבין לקרנות מנא ליה דעולין אין מבטלים זה את זה יש לומר נפקא ליה מדם דם בפרק התערובת (זבחים דף פא:) ואין לתמוה מאי שנא דשבע על טיהרו מערבין לכולי עלמא ובקרנות פליגי ויש לומר בלפני ולפנים על כרחך אין מערבין כדמוכח קרא בהדיא דלאחר שנתן מדם הפר שוחט את השעיר ואם כן גם באהל מועד כן כדכתיב וכן יעשה באהל מועד ולקרנות כתיב מדם הפר ומדם השעיר משמע ליה מזה בעצמו ומזה בעצמו דומיא דאינך כיון דהזכיר בהדיא פר ושעיר אבל בשבע על טיהרו כתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים משמע מכל הדם מזה שבע פעמים ותו לא:

מין במינו חוצץ או אינו חוצץ אבל שאינו מינו פשיטא דחוצץ ולא קרי ביה ולקח וכן בפרק שני דזבחים (דף כד.) שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת וכן בפרק מקום שנהגו (פסחים נז:) גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ותימה דבפרק לולב הגזול (סוכה לז.) מסקינן דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ויש לומר דהתם מיירי שכורך סודר סביב הלולב ומאריך בו ועושה מן הסודר כמו בית יד ואוחז בו אבל היכא דכריך ידיה בסודר ותופש הלולב כך לא שמה לקיחה ומזרק בתוך מזרק דהכא דמשמע דפשיטא ליה אי הוה שאינו מינו היה חוצץ לא מיירי שאוחז החיצון בשפתותיו דאז ודאי לא חייץ דהוה ליה כמו בית יד אלא שאוחזו למטה בשוליו וכן צריך לומר מתוך ההיא שמעתא גופא בפרק לולב הגזול כמו שחילקנו דאי לא תימא הכי אלא נימא דבכל ענין לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אם כן תיקשי דרבא אדרבא דאמר בתר הכי מין במינו אינו חוצץ הא שאין מינו חוצץ ולעיל קאמר גבי סודר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ואפילו שאינו מינו וק"ל מאי פריך מאי לאו נתן מזרק המלא לתוך הריקן לימא אין הכי נמי ואין אוחז את החיצון בשוליו אלא בשפתותיו ויש לומר דפשיטא ליה שלא היה יכול לאוחזו כך ביד אחת שתי מזרקות כבידות שיש בהן כל דם הפר והשעיר וריצב"א תירץ דבשמעתא גבי כלי שרת מין בשאינו מינו חוצץ בכל ענין דאפילו אם תמצא לומר דגבי לולב יש חילוק כדפיר' גבי כלי שרת בכל ענין מין בשאינו מינו חוצץ דנהי דכי עביד כעין בית יד מיקרי לקיחה גבי כלי שרת דכתיב ולקח הכהן לא מיקרי לקיחה בעצמו של כהן:

מקצת דמים נתחלפו לו ומקצת לא נתחלפו לו פשיטא כי קא יהיב מודאן יהיב. מיהו הנך ספיקות שירים הוו וליסוד אזלי או דלמא דחויין הוו ולאמה אזלי. ופשיט רב פפא כיון דספקות נינהו ולא מצי לאדויי מינייהו דחויין הוו. וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אדרבה אפילו למ"ד כוס עושה חבירו דחוי כיון שבירר כוס אחד וא' מזה אני זורק נעשה הדם אשר בכוס האחר דחוי. הנ"מ דקא דחייא בידים אבל הכא דלא דחייא הוא לא ליהוי דחוי. דתניא למעלה הוא אומר ואת דמו ישפוך. למטה הוא אומר ואת כל דמה ישפוך. חטאת שקיבל דמה בד' כוסות כו' ופשוטה היא.

עירה דם הפר לתוך דם השעיר נתן את המלא בריקן פי' עוד החזיר הדם מן המזרק המלא במזרק הריקן למה והלא כבר עירה דם הפר בדם השעיר כדי לערבו יפה יפה. ויצא להזות על קרנות מזבח הזהב תנן כמ"ד מערבין לקרנות דאתמר ר' יאשיה ור' יונתן חד אמר מערבין וחד אמר אין מערבין תסתיים דר' יאשיה דאמר מערבין דאע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדו דמי. דתניא אביו ואמו קלל. אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה כו'. פי' כתיב איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו סמך הקללה לאב. עוד כתיב אביו ואמו קלל חזר סמך הקללה לאם. ש"מ כי את זה קלל מהם קלל חייב מפני שסמך הקללה לזו ולזו אבל לא סמך הקללה לשניהם הייתי אומר לעולם אינו חייב עד שיקלל שניהם דאע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדיו דמי. ודחינן לעולם מתני' ר' יונתן היא ואע"ג דבעי יחדו שאני הכא דכיון דכתיב וכפר על קרנותיו אחת בשנה מדם הכפורי' כמאן דכתיב יחדו דמי. ואקשינן ר' יונתן ולא ר' יאשיה והא ר' יאשיה שמעינן ליה בהדיא דאע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדו דמי ומשנינן שאני הכא כיון דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר חלקינהו קרא. תניא דלא כשנוין ולקח מדם הפר ומדם השעיר שיהו מעורבין דברי ר' יאשיה כו'. ופשוטה היא: הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם פשיטא לי דודאי מין במינו אינו חוצץ מיהו דרך שירות בכך אי לא. ופשטנא מהא ואת כל כלי השרת וגו' ב' כלים בשירות אחת אבל להניח סיב שהוא אדליף במזרק וקיבל בו את הדם כיון דמחלחל ויורד בקרקעית הכלי אינו חוצץ.

אחת ולא שתים מדם הפר אחת ולא שתים מדם השעיר הקשו בתוספות הא למה לי קרא פשיטא דמהיכא תיתי שיזה שני פעמים מכל אחד ואחד. ותירצו שלא נצרכה אלא להיכא שנשפך הדם בין ההזיות דסבי׳ ליה כמאן דאמר לקמן כי ממקום שפסק הוא מתחיל דחטוי אחד אמר רחמנא ולא שני חטויין. ור׳ יונתן סבי׳ ליה כמאן דאמר מן התחלה הוא מתחיל דחטאת אחת אמר רחמנא ולא שני חטאות וסתמא כר׳ יאשיה. פי׳ דאע״ג דבעלמא סבירא ליה משמע שניהם כאחד. הכא איצטריך רחמנא למכתב אחת משום דכתיב מדם הפר ומדם השעיר כדכתי׳ לעיל:

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו. מין במינו חוצץ או אינו חוצץ. הקשו בתוספות דמאי חציצה שייכא בלקיחה למאן דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאסיק רבא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ז) והלכתא כותיה. ודוחק הוא לאוקומי סוגיין כולה כרבה דאמר לא שמה לקיחה ודלא כהלכתא מדלא פרישו לה בגמרא. ותירצו שלא אמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד חוץ לדבר ההוא ליטול בו. אבל כשאוחז בגוף הדבר אלא שנותן דבר אחר בין ידו לאותו דבר לא חשיבה לקיחה כל היכא שנתן שם דבר שהוא חוצץ בעלמא. והביאו ראיה לדבריהם מדאמרי׳ התם אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא שיירו בית יד דלא ליהוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ. ואמרי׳ נמי התם אמר רבה לא לידוץ איניש לולבא בהושענא דנתרי טרפי והויא חציצה. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ. והשתא למה ליה לרבא הני טעמי תיפוק לי׳ דסבי׳ ליה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאמרי׳ התם אמר רבא לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעי׳ לקיחה תמה וליכא רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא ודאי ש״מ שלא אמר רבא לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד מן הסודר חוץ ללולב לאחוז בו את הלולב וכההיא דאמר עולא אמר רבא מנא אמי׳ לה דתניא אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש. אבל אם כורך הסודר על הלולב ונוטלו בו לא שמה לקיחה דכיון דמין בשאינו מינו הוא הויא חציצה. הכא נמי בשמעתין כיון שנתן מזרק בתוך מזרק והוא מניח ידו תחת שתיהם אין כאן לקיחה לכשתמצא לומר דאיכא חציצה. ונראין דבריהם לענין זו של שמועתינו דכלי בתוך כלי אחר לא חשי׳ לקיחה על ידי דבר אחר. אבל מההיא דפרק לולב אין כאן ראיה גמורה דדילמא התם לדבריו דרבה קאמר לאשמועי׳ עיקר דינא למילי דעלמא דכל לנאותו או שהוא מין במינו אינו חוצץ:

כדי לערבן יפה יפה פי׳ מפני שהדמים קשים להתערב וכיון דסבי׳ ליה מערבי׳ לקרנות משום דכתיב אחת. סבי׳ ליה שצריך לערבן יפה יפה שלא יהו כשתי חטויין.

מין במינו חוצץ או אינו חוצץ פי׳ קא מיבעיא ליה אם חוצץ לענין קדשים ואפי׳ לרבא דאמר התם דבמצות אינו חוצץ. והיינו דנקטי׳ לה סתמא. ולא מייתי עלה ההיא פלוגתא דרבה ורבא. ולא מייתי׳ עלה הכא אלא מילי דקדשים:

ת״ש היה עומד על גבי בהמה וכו׳ או על גבי רגל חבירו פסל. פי׳ משום דהוי חציצה בינו ובין הרצפה. ותנא דבי ר׳ ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת אין דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף קרקע לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה אלמא רגל לרגל עושה חציצה ואע״ג דמינו הוא. וש״מ דבקדשי׳ מיהת מין במינו חוצץ. ופרקי׳ דשאני רגל דלא מבטל ליה. פי׳ רגל חבירו ולישנא קלילא נקט דאלו רגל גופיה ודאי לא הוי חציצה. והא דלא אמרי׳ עלה דיקא נמי דקת׳ רגל חבירו משום דאיכא למימ׳ דרגל חבירו לאו דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט דהא רגל עצמו שיתן רגלו על רגלו לא מצי קאי שפיר ובעי׳ לעמוד לשרת וליכא. והתם בפ״ב דזבחים עביד תלמודא צריכותא אמאי קתני בהמה וכלים ורגל:

אם תמצא לומר מין במינו אינו חוצץ מין בשאינו מינו חוצץ הקשו בתוס׳ מאי קא מיבעיא ליה דהא פשיטא לן בכוליה תלמודא דמין בשאין מינו חוצץ אפילו במילי דעלמא ובמין במינו הוא דפליגי. וי״ל דהכא מפני שהסיב חלחולי מחלחל ואינה חציצה גמורה משום הכי קא מבעיא ליה וה״ק אפילו אם תמצא לומר דמין במינו אינו חוצץ הא ודאי מין בשאינו מינו חוצץ הוא בעלמא וה״נ מין בשאינו מינו הוא. או דילמא כיון דמחלחל לא חייץ. ול״ג או דילמא לא שנא ומאן דגרי׳ ליה הכי פי׳ או דילמא דאע״ג דטעמא דחלחולי מחלחלא טעמא תריצא הוא. לא משנינן ביניהו שלא לחלוק ולתת דברים לשיעורין:

אמר לו תניתוה זולף והולך עד שמגיע לספוג כתב רש״י ז״ל רישא דמתני׳ הכי המקדש בשוקת והיה ספוג לתוכו מים שבספוג פסולין כיצד עושה זולף והולך עד שמגיע לספוג שוקת הוא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסין דרך חור שבדופניה ומשקין בה בהמות ומקדשין בה אפר חטאת לתוך מים חיים וקתני שהמים שבספוג עצמו פסולין דחיים אל כלי בעינן שיהו נובעין בכלי כיצד הוא עושה כשבא ליטול את המים ליתנם בצלוחית או בשפופרת זולף וגומ׳ את כל המים אשר בשוקת עד שמגיע לספוג. זולף שואב כדאמרי׳ זולף וגומ׳ וגף כדרכו במועד קטן. אלמא ספוג לא חייץ ולא פסיל אלא הנבלעין בתוכו וה״ה לסיב ע״כ לשון רש״י ז״ל:

בקומץ פסול פי׳ בתוס׳ דאצטריך למימר בקומץ פסול מפני שהסלת של מנחות דק מאד ופעמי׳ שיוצא דרך הסיב בין כעין סדקים שבו שאין הסיב נדבק יפה יפה בזה:

קבלת הדם שבכל קרבן צריך שיהא הכהן אוחז את הכלי שהדם מתקבל בתוכו ומקבל ואם הניח בתוך הכלי דבר החוצץ בין הדם ובין הכלי פסל ומ"מ אם היה מין במינו וכן שבטלו לשם עד שעת גמר עבודה כשר מעתה הניח מזרק בתוך מזרק ואחז את החיצון ונתקבל הדם בפנימי כשר שהרי מין במינו הוא וכן שדעתו לבטלו שם עד שעת גמר עבודה ולא סוף דבר בדיעבד אלא אף לכתחילה דרך שירות הוא שכך למדוה מפי השמועה כלי השרת אפי' שני כלים בשירות אחד:

הניח סיב שסביב הדקל או תבן וכיוצא באלו תוך כלי השרת וקיבל את הדם אף זה אע"פ שמין בשאינו מינו הוא אינו חוצץ מפני שהסיב חלול והדם יורד דרך הנקבים לתוך המזרק ואין כאן חציצה ומ"מ כיוצא בו לענין קומץ המנחה אם הניח סיב בכלי שבא ליתן העשרון בתוכו וקמץ מעל הסיב או נתן סיב בכלי שבא ליתן הקומץ בתוכו ונתן הקומץ על הסיב פסל:

כל כהן העוסק בעבודה צריך שיהו רגליו עומדות על הרצפה כך שנינו בזבחים כ"ד א' הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקדשים מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת ר"ל שאם היה דבר חוצץ בין ידיו ובין הכלי שעובד בו פסול אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה מעתה היה עומד על גבי בהמה ועל גבי כלים או על גבי רגל חבירו פסל שמא תאמר והרי רגל חבירו מין במינו הוא מ"מ אין חבירו מבטלו אצלו עד גמר עבודה אלא דעתו לסלקו לשעתו ואף כשתאמר שיבטלהו בהדיא בטלה דעתו ולא בטלה רגלו:

כלי שמלאוהו מים ונתנו אפר בתוכו לקדוש מי חטאת והיה בתוכו בשעת הקדוש כלי מלא ממי המלוא גם כן הרי המים שבאותו הכלי מקדשים עם שאר המים וכשרים להזאה אע"פ שאין האפר נכנס בתוך אותו הכלי ואין צריך לומר שאם נפלו מאותו [הכלי] לכלי החיצון לא נפסלו ואפי' היה פי הכלי צר שאין עירוב למים שבו בין מים שבכלי הגדול בשפופרת הנאד שלא נאמר שיעור זה אלא כשהמים שבכלי הקטן צריכים להשלמת שיעור אבל אם היה שם ספוג אין המים שבספוג כשרים שהספוג אינו כלי ואנו צריכים שתהא חיותן בכלי ומ"מ כל שאין אדם נוגע בספוג אינן פוסלות את האחרות אבל כל שנוגע בספוג הספוג נסחט ויוצאין מן המים שבו לכלי ונפסלו וכן אם יסיר את הספוג משם הרי מים שבתוכו יוצאין לתוך הכלי וא"כ אם בא להזות מזה מן המים עד שמגיע קרוב לספוג ויזהר שלא יגע בספוג וכשיכלו המים עד קרוב לספוג לא יזה שאע"פ שעדיין מים צפין על גביו מ"מ קרוב הוא לנגיעת הספוג ותפסל ההזאה והמים הנשארים וזהו שאמרו זולף והולך עד שמגיע לספוג ר"ל מזה ומשנה זו פירושה אף כשהיה הספוג שם בשעת המילוא ולמדת מ"מ שאין הספוג חוצץ הואיל והוא חלול והמים עוברים דרך בו וגדולי הרבנים פרשו זולף והולך בדרך אחרת ר"ל כיצד יעשה כשיבוא ליטול מן המים ליתנם בצלוחית או בשפופרת זולף ר"ל ממצה המים שבשוקת דרך נקב שיעשה בתחתית הכלי ונותנם בתוך הצלוחית או השפופרת ולא יגע בספוג שהמים שבספוג פסולים הם וכל שנגע בספוג אי אפשר שבנגיעתו לא יצאו מהם לתוך שאר המים וראשון עיקר ובמקומו יתבאר שאם נפל הספוג שם אחר הקדוש נוטלו וסוחטו חוץ לכלי והמים שבכלי כשרים:

תוס' בד"ה ר' יונתן כו' ולאו מטעמיה דלדידיה כו' דמשמע ליה כל אחת ואחת בפני כו' ובקרנות פליגי וי"ל בלפני ולפנים על כו' כצ"ל:

גמ' שאני רגל דלא מצי מבטל עי' זבחים דף ק"י ע"א תוס' ד"ה מין במינו: