מסכת יומא דף נ״ו עמוד ב׳

לכשיבקע נחוש לו כלומר לא חיישינן לשמא יבקע דאפשר דמסר ליה לשומר:

אין אדם מתנה על שני דברים להניח שני עירובין אחד למזרח ואחד למערב שמא אם יבאו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב ולומר לאי זה מהן שארצה אלך למחר לפי שקניית עירוב בין השמשות היא וכשזה בורר למחר אותו שירצה לא סמכינן אברירה לומר הוברר שהעירוב לצד חכם זה קנה שביתה אמש אלא על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא הוא מתנה אם בא למזרח עירובי של מזרח יקנה ואם בא למערב עירובי של מערב יקנה ואילו לכאן ולכאן על שני חכמים למקום שארצה אלך לא דאין ברירה:

והוינן בה דקס"ד בין השמשות עדיין חכם לא בא והוא באלכסון ויוכל לבא משתחשך למזרח ולמערב ובא לו לאחד מהן:

מזרח ומערב נמי כשתלה זה עירובו בדעת החכם לומר יקנה עירוב לרוח שהחכם בא לה אין ברירה שמא בין השמשות היה בדעתו של חכם לרוח שכנגדה:

ואמר רבי יוחנן כשכבר בא חכם בין השמשות דקנה עירוב לאותו הרוח שכך התנה זה מבעוד יום:

והשתא דאמרת טעמא דר' יהודה בקני חובה משום דברירה לית ליה אבל כתיבה אית ליה:

יום הכפורים דקאמר לא היה שם אלא כן אחד ליעביד תרי וכו':

לאו אדעתיה לעיוני בכתיבה:

רבי יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין תימה מנא ליה דטעמייהו משום דאין ברירה הא קתני בהדיא טעמייהו משום בקיעת הנוד וי"ל דלא היה נ"ל שזה יהא עיקר טעם לחוש לבקיעת הנוד ליום אחד ומה שהקשו לו מבקיעת הנוד אע"ג דאינהו גופייהו לית להו האי טעמא י"ל שהיו ברצון מחזירין אותו והיו מקשים לו כל מה שהיו יכולין רק שיחזור בו וכי האי גוונא הויא ההיא דפ' התערובת (זבחים דף עז:) דקאמר רבי אליעזר לרבנן גבי איברי בעל מום שנתערבו באברים תמימים ונתנן למעלה כו' לדידי מדכתב מום בם הוא דלא ירצו הא על ידי תערובת ירצו אלא לדידכו דדרשיתו מום בם לדרשה אחריתי אודו לי מיהת דבשר בעלת מום כעצים דמי אע"ג דאיהו גופיה לא סבירא ליה האי טעמא מדמצריך קרא וכי האי גוונא איכא בספ"ק דגיטין (דף יד.) הולך מנה לפלוני רב אמר חייב באחריותו ואם בא לחזור [. אינו] חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור (אינו) חוזר ומפרש דבהולך כזכי דמי קא מיפלגי דלשמואל הולך [. לאו] כזכי והא דקאמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור (אינו) חוזר לדבריו דרב קאמר אע"ג דאיהו גופיה אי הוה סבירא ליה כרב (דלאו) דכזכי דמי לא הוה אמר (אינו) חוזר מהאי טעמא וכי האי גוונא איכא בפ"ג דשבועות (דף כא:) בפלוגתא דר' שמעון ורבנן בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא וכן בפרק בתרא דמכות (דף יז.) בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן באוכל טבל כל שהוא ומה שמקשינן לרבי יהודה דלית ליה ברירה וסבירא ליה בפ' החובל (ב"ק דף צ.) גבי דין יום או יומים קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך מצא ידיו ורגליו דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכן לרבי יוסי דמספקא ליה התם אי כקנין הגוף דמי ואת"ל לאו כקנין הגוף היאך מצא ידיו ורגליו דכי האי גוונא פריך לרבי יוחנן בס"פ השולח (גיטין דף מח.) מפורש בפרק השולח ואין להאריך כאן בזה:

מאי שנא לכאן ולכאן [דלא] דאין ברירה על כרחך רבי יוחנן לא מפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאי מפליג מאי פריך לימא לכאן ולכאן תולה בדעת עצמו הוא ומזרח ומערב תולה בדעת אחרים הוא אבל רב דקאמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף לו:) ליתא למתניתין דהתם דאית ליה לרבי יהודה ברירה ופריך אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתניתין ומשני ליתא למתניתין מקמי [. ברייתות] דהלוקח ודאיו דסמי חדא מקמי תרתי ומקשים לשם אדרבה ליתא לההיא דהלוקח ודאיו מקמי מתניתין דעירובין ומתני' דגיטין (דף עג.) מה היא באותן הימים וברייתא דמרובה (ב"ק דף סט.) דשחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר דבהנך אית ליה לרבי יהודה ברירה ויש לומר דרב ודאי מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וההיא דגיטין ודמרובה תולה בדעת אחרים היא ואם כן לרבי יוחנן דלא מפליג סבירא ליה ליתא לדאיו ודהלוקח מקמי [הני מתניתות] ואע"ג דבפ' משילין (ביצה דף לז:) פריך אהא דקאמר דלר' יוחנן בדרבנן אית ליה ברירה מדפריש רבי יוחנן מילתיה דאיו אלמא הכי סבירא ליה והדר ביה מכח ההיא קושיא אלמא דלרבי יוחנן איתא לדאיו יש לומר דלאו מכח ההיא קושיא הדר ביה ובלאו הכי ניחא ליה לשנויי לעולם לא תיפוך ותימה אליבא דמאן קמייתי בשמעתא מדאיו אי אליבא דרב מאי מייתי מדאיו דהוי תולה בדעת עצמו לההיא דשופרות דהוי תולה בדעת אחרים דאדרבה בתולה בדעת אחרים אית ליה לרבי יהודה ברירה ואי אליבא דרבי יוחנן קא מייתי הא לדידיה ליתא לדאיו וצ"ל דאליבא דרב קאמר הכא וההיא דשופרות חשוב כתולה בדעת עצמו כיון דאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים אי [נמי] בעשיית כהן תלייה שדעת כהן המקריב חשוב כמו היא עצמה ובהא נמי מיתרצא מאי דק"ל מאי קאמר ליתא למתניתין מקמי דאיו ודהלוקח והא מלתא דר"י אינה משנה בההיא דהלוקח אלא ברייתא היא ואמאי סמינן מתניתין דעירובין מקמי תרי ברייתות רבי לא שנאה רבי חייא מניין לו אדרבה סמי אפילו ברייתות טובא מקמי חדא מתני' והיה נראה לי לתרץ דרב לטעמיה דאמר בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף צו:) בגמ' אומר לו בעבדים הרי שלך לפניך סמי מתני' מקמי תרי ברייתות ולפי מה שפי' דההיא דשופרות חשיב תולה בדעת עצמו ניחא דבלאו הכי איכא למימר ליתא למתני' דעירובין מקמי מתני' דשופרות ודהלוקח ודאיו והא דלא מייתי לה התם משום דאינה פשוטה כל כך שיהא טעמו שלרבי יהודה משום דאין ברירה דהא דייקינן עלה טובא בשמעת' ומהשתא נמי ניחא דלא נצטרך לדחוק ולומר דרבי יוחנן פליג על רב וקסבר ליתא לדאיו כי זהו דוחק ועוד דקשיא מההיא דשילהי ביצה כדפריש' אלא נימא דלרבי יוחנן נמי מדקא מפרש למלתיה דאיו אלמא קסבר כותיה וסבירא ליה דליתא למתני' דעירובין וברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים דשופרות ומקמי ההיא דהלוקח ודאיו וההיא דמה היא באותן הימים סבירא ליה לרבי יוחנן דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דילמא לכי מיית זקוקה ליבם וחולצת ולא מתייבמת וכל זמן שבעלה חי הרי היא כאשת איש לכל דבריה ולפ"ז מייתי שפיר בשמעתא מדאיו בין לרב בין לרבי יוחנן דתרוייהו אית להו שפיר דאיו ורבינו אלחנן תירץ דאליבא דרב קאמר דלא קאמר מידי כגון ההוא דלעיל דרבא ומדמי ברירה דתולה בדעת אחרים להיכא דאמר ומברר דבריו מתחלה כמו ההוא דאיו אף על גב דתולה בדעת עצמו הוי:

ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כאחת אלא אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובי למערב אבל לכאן ולכאן לא.

(ואמר רבי) [והוינן בה] מ"ש דלכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה. ופרקינן ר' יוחנן כבר בא חכם ש"מ דלר' יהודה לית ליה ברירה.

אבל כתיבה אית ליה ולמה אינו עושה ביוה"כ שנים וכותב באחד פר ובשני שעיר משום חולשא דכ"ג דלמא לא דייק ואתי לאחלופי ליה. ההוא שליח צבור דנחת קמיה דרבה דאמר יצא והניח על כן השני שבהיכל משמע כרבנן דאמרו שנים היו.

ונטל דם [הפר] והניח דם השעיר משמע כר' יהודה דאמר שלא היה כן אחד לפיכך הוצרך ליטול קודם דם הפר. ואח"כ נתן במקומו דם שעיר. וא"ל רבה דבריך חציים כרבנן וחציים כר' יהודה אימא יצא והניחו על כן השני שבהיכל.

הניח דם הפר בכן האחד ונטל דם השעיר מן האחר:

ת"ר וכן יעשה לאהל מועד וגו' כשם שמזה לפני ולפנים כך מזה בהיכל דגמר לאהל מועד ממה שנאמר מבית לפרוכת. וכשם שמזה אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר וכן עוד מדם השעיר. כך מזה בהיכל מדם הפר ומדם השעיר אחת למעלה ושבע למטה.

יתבאר בשלישי של עירובין ל"ו ב' שיכול אדם להתנות בעירובו על שני דברים כאחד לברור מהם למחר איזו שירצה ר"ל שיכול לערב בשני צדדין אחד לסוף אלפים אמה שבמזרח ואחד לסוף אלפים אמה שבמערב ואע"פ שאי אפשר לו לזכות אלא לאחד מהם הרי הוא מתנה היום שבאיזו שירצה למחר ילך ונמצא שהוא מתנה ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבצד המזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבמערב עירוב ואם יבואו שנים זה מכאן וזה מכאן לאי זה שארצה אלך ואם לא יבואו לא מכאן ולא מכאן אהא כבני עירי לילך אלפים אמה לכל רוח והכל לפי תנאו ולמחר כשבירר לו רוח שהולך בו הוברר הדבר שבאותו רוח קנה שביתה ולא סוף דבר שכבר בא חכם מבערב ר"ל בין השמשות שהיא השעה שהעירוב ראוי לחול אלא שאינו יודע באיזה צד שאם כן אין כאן צורך ברירה וגלויי מלתא בעלמא הוא אלא אע"פ שלא יבא עד למחר שמ"מ בשעה שיבא הוברר הדבר שבאותו רוח חל העירוב שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה שהרי התרנו אף בשני חכמים שיברור למחר איזה שירצה ור' יהודה חלק בה לומר דוקא בחכם אחד ושכבר בא מבערב שאינו צריך בה לברירה וגלויי מילתא בעלמא היא אלא שמ"מ אין הלכה כדבריו שכך הוברר הדבר בכל התלמוד לשיטתינו כל בדאורייתא אין ברירה כל בדרבנן יש ברירה כמו שביארנו בכמה מקומות ומה שנתגלגל כאן שהשוחט צריך לקבל כל דם הפר כבר ביארנוהו למעלה מ"ח א':

בד"ה ר' יהודה ור"י כו' רב אמר חייב באחריותו ואם בא לחזור חוזר כו' עכ"ל הסוגיא שם הוא בהיפך דלרב אם בא לחזור אינו חוזר דהולך כזכי ולשמואל חוזר דהולך לאו כזכי וכנ"ל להגיה בדברי התוס' דהכא בכל זה להיפך וק"ל:

בד"ה מ"ש לכאן כו' ליתא למתני' מקמי ברייתות דהלוקח ודאיו דסמי כו' ס"ל ליתא לדאיו ודהלוקח מקמי הנהו מתניתות ואע"ג כו' הדר ביה דבלאו הכי ניחא כו' אלא בלקיחת בעלים א"נ בעשיית כהן תלייה (שוב) דעת כהן המקריב כו' דערובין מקמי תרי ברייתות כו' כצ"ל:

בא"ד דאליבא דרב קאמר דלא קאמר מידי כגון ההיא דלעיל דרבא כו' עכ"ל ר"ל דלא קאמר מידי דאינו מברר דבריו בנותן לקינין וכההיא דרבא דלעיל שכתבו ביה דמוקי ר"מ ור"י כרב אסי באחין שחלקו והשתא מדמה ברירה כו' ודו"ק:

גמ' אימא הניח דם השעיר עי' מג"א סימן קמו ס"ק יא: