מסכת יומא דף נ״ה עמוד ב׳

לית ליה כתיבה אין סומכין על כך דזמנין דלאו אדעתיה לעיוני בכתבא:

משום דמחלפי אי עביד תרי מניח מזרק השעיר על זה ושל פר על זה וכשבא לקחת את דם הפר פעמים שנתחלף לו ונוטל את של שעיר הלכך כי ליכא אלא חד לא מנח האי עד דשקיל האי ונמצאו העבודות כסדרן של שעיר אחר פר בפנים ושל פר אחריה בהיכל ואחר כך של שעיר:

תקלין חדתין על האחד תקלין עתיקין על השני קינין על השלישי גוזלי עולה על הרביעי עצים על החמישי לבונה על הששי זהב לכפורת על השביעי וששה היה כתוב עליהן נדבה:

וששה לנדבה לקיץ המזבח לתת לתוכן מעות שלוקחין מכל הרועות של מותר אשמות וחטאת ששנינו בהן ירעה וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובפרק בתרא דמנחות (דף קז:) ששה שופרות כנגד ששה בתי אבות שבכל משמר ומשמר וכל אחד ואחד מכיר את של יומו ואם היה מזבח בטל ביומו שאין איש מביא קרבנות לוקחין בני בית אב מעות שופר שלהן ולוקחין מהן עולות והוא קיץ המזבח שמע מינה מיהת דר' יהודה אית ליה כתיבה דקתני והיה כתוב עליהן:

תקלין חדתין אלו שקלים של כל שנה ושנה מי שעליו להביא שקלי שנה זו שלא הביאן באדר מביאן כל שעה שירצה ונותנם בשופר של תקלין חדתין והגזברים נותנים אותן בלשכה ותורמין מהם שלש הקופות בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג:

ישקול לשנה הבאה ונותנן לשופר של תקלין עתיקין והגזברין נותנים אותן לשירי לשכה של אשתקד שמהן בונים חומת העיר ומגדלותיה כדתנן בשקלים (פ"ד משנה ב):

קינין הן תורין ממעות שבו אין לוקחין אלא תורין:

כולן עולות ר' יהודה לטעמיה דאמר לא היו שופרות לקיני חובה ועצים ולבונה וזהב לכפורת מפרש במס' שקלים (פ"ו מ"ו) המתנדב עצים נותן מעות לאותו שופר ולא יפחות משני גזירין והמתנדב לבונה מביא מעות ונותן לתוך שופר לבונה ולוקחים מהן לבונה ומקטירין אותן נדבה על המזבח החיצון זהב לכפורת המתנדב זהב נותן מעות לתוך שופר ולוקחין מהן זהב לכלי שרת והן המזרקות הקרויין כפורי זהב בעזרא ודברי הימים (א כח):

קינין הן תורין המתנדב תורין מביא ונותן בשופר שכתוב עליו קינין והמתנדב בני יונה נותן מעות לתוך שופר שכתוב בו גוזלי עולה:

והתנן השולח חטאתו ממדינת היום מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים תימה לי והאמר התם בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) בגמ' לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא ואם כן נימא דמשום דילמא איכא זב וזבה ומצורע ומטמא מקדש ושמיעת קול וביטוי שפתים שהגיעו לגבורות דחיישינן בהו שמא ימות אחד מהם וי"ל דאינו סברא דליחוש כולי האי דלא שכיחא הוא אי נמי יש לומר דהא דקאמר התם אבל הגיע לגבורות לא ה"מ במביא גט משום חומר דאשת איש אבל בשולח חטאתו אין חילוק בין הגיע ללא הגיע ותדע דאמתני' דהמביא גט קאמר לה התם ולא אמתניתין דהשולח חטאתו:

אלא בחטאת שמתו בעליה ודאי תימה מאי טעמא הדר ביה לימא לעולם טעמא דילמא ימות אחד מהן והא דתנן מקריבין אותן בחזקת שהוא קיים הא אמר התם שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן דהא חזינן דחייש רבי יהודה לבקיעת הנוד וי"ל כיון דשמא מת לא חיישינן אם כן נעביד שופרות לקיני חובה וכל שעתא ושעתא לישתרי לאקרובי כיון דשמא מת לא חיישינן ולא דמי לההיא דפרק כל הגט (גם זה שם) דהרי זה גיטך קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד משום שמא ימות דהתם כי אמרינן שמא ימות בזאת השעה אסורה לאכול שהרי אמר שעה אחת קודם למיתתו אבל הכא לא הויא חטאת שמתו בעליה אלא לאחר מיתה מיד ממש ואם כן אפילו כי אמר כל שעתא שמא ימות בזו השעה השתא מיהא לא שכיב ושרי לאקרובי':

ונברור ד' זוזי פירש רש"י משום דאמר פרק קמא דכריתות (דף ח.) ועמדו קינין בו ביום ברבעתים וד' זוזי הם דמי החטאת משמע מתוך פי' דבעי למימר דשני הפרדים עמדו ברובע שלם שזהו דינר צורי שהם ח' זוזי מדינה נמצא החטאת בד' זוזי ובספ"ב דכריתות (דף י:) אינו משמע כן דקאמר מדחס רחמנא עליה בדלות חד משיתסר בעשירות דבעשירות מייתי כשבה או שעירה בסלע ובדלות ברבעתים בדלי דלות נמי מייתי חד מי"ו דדלות אלמא רבעתים רובע דינר קאמר דהיינו חד מי"ו בסלע והא דנקט הכא ד' זוזי לאו דוקא קאמר אלא אורחיה דגמרא הוא למימר הכי וכי האי גוונא איכא בערכין בפרק המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) גבי ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי אחיל עלייהו ושדי בנהרא וכן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מט:) ההוא גברא דאיערב ליה חביתא דחמרא דאיסורא בחמריה אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ד' זוזי ושדי בנהרא:

הלוקח יין מבין הכותיים דתניא גרסינן ולא גרסינן דתנן שאינה משנה בשום מקום ובמסכת דמאי פ"ז (משנה ד) יש משנה אחת שלא נשנו בה אלא דברי רבי מאיר סתמא ואע"ג דרבי מאיר גזר על יינן בפרק קמא דחולין (דף ו.) הכא קודם גזירה איירי ור' יוסי ור' שמעון אף על גב דסבירא להו במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו:) תורמין משל כותים על של נכרים ומשל נכרים על של כותים דכותים גרי אריות הן מכל מקום כיון דפורשין מע"ז יותר מנכרים ומחזיקין בתורה שבכתב גם את אלהיהם אינם עובדים כמו שהיו עושין בבית ראשון משום הכי כשגזרו על סתם יינן של נכרים לא גזרו על של כותיים אף על פי שגזרו על פיתן כמו לר"מ קודם שגזר עליהם שהיה יינן מותר ופיתן אסור אי נמי הכא מיירי במטהר יינו ודוקא נקט מבין הכותים אבל מבין עם הארץ דין אחר יש לו כדקתני במס' דמאי בסיפא דבדמאי לא קתני שני לוגין שאני עתיד להפריש לפי שעמי הארץ לא נחשדו על התרומה כדאיתא בשלהי מסכת סוטה (דף מח.) אף על גב דאמר בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) הני כותאי עשורי מעשרי דבמאי דכתב באורייתא מזהר זהירי הני מילי כשהם בעצמם אוכלין אבל כשמוכרין לאחרים לא חיישי על לפני עור לא תתן מכשול ואף על פי שאינן חשודים על הגזל עמי הארץ נמי לא חשידי על הגזל ואפילו הכי חשידי על המעשרות דלא חשיב להו גזל לפי שהוא ממון שאין לו תובעין ועוד כל כמה דלא הופרש לא חשיב להו גזל ועוד סומכים הכותים אהא דדרשינן פרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פח:) ואכלת ולא מוכר עוד יש חילוק אחר בין דמאי לודאי דבדמאי קתני שאני עתיד להפריש למחר ובודאי לא קתני למחר לפי שבערב שבת איירי כמו שפירש רש"י וכמו שמוכחת הרישא במסכתא דמאי ובשבת לא מצי להפריש ואע"ג דדמאי נמי אין מפרישין אותו בשבת אלא בספק חשיכה כדתנן פרק במה מדליקין (שבת דף לד.) ובמסכת דמאי (פ"א משנה ד) נמי תנן כי האי גוונא ומייתינן לה פרק במה מדליקין (שבת דף כג.) הדמאי מפריש אותו ערום ובין השמשות אבל בשבת לא ה"מ היכא דלא קרא שם מבעוד יום אבל ודאי אפילו קרא לו שם מערב שבת אסור להפרישו בשבת עוד חילוק אחר דגבי דמאי קתני ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו פי' מדה אחת שאני עתיד להפריש יש למחר יהא מעשר ושאר מעשר דהיינו ט' יהא סמוך לו אותה מדה שעשיתי תחילה מעשר יהא תרומת מעשר על הט' ומפריש למחר אותה מדה של תרומת מעשר ושותה הכל ואפילו אותם התשעה שהן מעשר למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים ולרבי מאיר דאמר אסור לזרים אם הוא לוי שותהו אבל בודאי לא יועיל לו שהרי אינו יכול להפריש אותה מדה בשבת ובלא הפרשה אינו יכול לשתות אותם התשעה כדקתני אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע ואם כן אם היה שותה המעשר כל כמה דלא הופרש הוה ליה כבקיעת הנוד אי נמי בודאי טבל הוא זקוק ליתן המעשר ללוי לקיים מצות נתינה עוד יש חילוק דגבי דמאי קתני מעשר שני בצפונו או בדרומו וגבי כותים לא קתני אלא תשעה מעשר שני ואין קובע להם מקום והיינו טעמא דקביעת מקום הוי כמו הפרשה ובבין השמשות איירי כדקתני בתוספתא (דדמאי פ"ח) וקדש עליו היום ובספק חשיכה מעשרין את הדמאי לא את הודאי ומהאי טעמא נמי לא קתני גבי כותים כדקתני התם ומחולל על המעות אלא ומיחל ושותה מיד פי' מתחיל או כמו שפירש הר"ר משולם זצ"ל ומיהל בה"י מזוג מלשון סבאך מהול במים (ישעיהו א׳:כ״ב) אבל לחלל אינו יכול כיון שלא קבע לו מקום כדתניא בתוספתא דמסכת מעשר שני [פ"ג] מע"ש שבחפץ זה יהא מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום ר' שמעון אומר קרא שם וחכ"א עד שיאמר לצפונו או לדרומו ומייתי התם עובדא דרשב"ג ורבי יהודה ורבי יוסי שנכנסו אצל בעל הבית אחד בכזיב והיה מחלל בענין זה ואמרו לו צא ואכול מעותיך השכרת מעות איבדת נפשות ואפילו רבי שמעון דאמר קרא שם י"ל דמיירי כגון שאמר בתוכו דחשיב כקביעות מקום דהוי כעין פלוגתייהו דפליגי במסכת תרומות (פ"ג משנה ה) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) האומר תרומת הכרי זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם ומפרש התם דכי אמר בתוכו כאילו אמר באמצעיתו דקבע מקום ולא כמו שפרש"י ומיחל מחלל דאינו יכול לחלל כדפרישית ועוד אם היה שותהו בחילול בלא הפרשה היה שותה טבלים למפרע כדפרישית לעיל וכן משמע הלשון דקאמר שאני עתיד להפריש אלמא כולהו צריך סופו להפריש וליכא למימר דשאני עתיד להפריש לא קאי אלא אתרומה דאי הוה חיילא בלא הפרשה אם כן היתה מדמעת ואוסרת הכל אם כן מעשר ראשון נמי (דכתיב) ביה תרומת מעשר וליכא למימר דאתרומה ומעשר ראשון קאי ולא אמעשר שני דמאיזה טעם הוה לן למימר הכי הא לא קתני אלא חדא זימנא שאני עתיד להפריש ואי קאי אתרי קאי אכולהו ועוד בתוספתא קתני עשרה הבאים אחריהם תשעה הבאים אחריהם משמע אחריהן מן החבית ומיהו ההיא ראיה דתוספתא ודמסכת תרומה יש לדחות דכיון דמזכיר סכום התרומה והמעשר חשיב קריאת שם טפי ולא בעינן קביעות מקום ואיכא נמי למאן דאמר במסכת תרומות פ' שלישי (מ"ה) [האומר] תרומת הכרי ממנו עליו קרא שם ועוד תנן במסכת מעשר שני פרק רביעי (משנה ז) הפודה מעשר שני ולא קרא שם רבי יוסי אומר דיו ומיהו שאר הקושיות קשו לפרש"י ועוד דהך משנה גופא בעיא קביעות מקום מדקתני סיפא בצפונו או בדרומו:

ואקשינן ונכתוב עלייהו האי דחובה והאי דנדבה ופרקינן לר' יהודה לית ליה כתיבה בכלים שבמקדש ודייקינן ממתני' דקתני לא היה שם אלא כן א' כדי שיהא נוטל אחד ומניח אחד אבל אינו עושה שניהם שמא יתחלפו לו. ואמרינן ויכתוב מזרק באחד פר ובאחד שעיר. אלא ש"מ דלית ליה לר' יהודה כתיבה. איני דלית ליה והתנן בשקלים פ"ו שלש עשרה שופרות. פירוש אלו השופרות תיבות הן שמניחין בהן מעות.

וי"ג היו במקדש והי' כתוב עליהן תקלין חדתין כו' עד דברי ר' יהודה הא אית ליה כתיבה. ופרקינן לאו משום דחייש ר' יהודה לתערובת חובה בנדבה דלא חייש משום תערובת בחטאת [אלא] גזירה שמא מתו בעליה דכתיבה כה"ג לא מהניא ולא מידי ואקשינן ומי גזרינן כה"ג והתנן במס' גיטין פ"ג (כח.) השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים. הנה לא חיישינן. ופרקינן משום תערובת חטאת דודאי מתו בעליה ואקשינן ולישקול ד' זוזי מן השופר וישליכם בנהר ויאמר אלו הן המעות שמתו בעליהן והשאר יקרבו.

ודחינן ר' יהודה לית ליה ברירה כלומר מי יברר לנו שאותן ד' זוזי שלקח והשליכם בנהר שהן עצמם היו לאותו האיש המת. שמא אותן שהשליך מעות של אחרים היו ומעות של מת בשופר נשארו ואמרינן מנ"ל דלית ליה לר"י ברירה אילימא מדתנן הלוקח יין מן הכותים אומר ב' לוגין כו' כבר פירשנוהו בכמה מקומות מיהו דייקינן מדקתני ר' יהודה אוסר לשתות מן הנוד אע"ג דאמר התרומה והמעשר שאני עתיד להפריש הרי הן בנוד. לא אמרינן מתברר שהיין ששותה החולין הן. וכי אינו התרומה ש"מ דלית ליה בריר' אלא מדתני במס' עירובין פ"ג דתני איו.

זהב לכפורת פר״שי ז״ל שהם מזרקים מלשון כפורי זהב כלו׳ שהזהב ההוא הי׳ לכלי שרת ואינו נכון ד״הול למימר לכלי שרת ועוד דבירושלמי דשקלים פי׳ לבית הכפורת שעושין ממנו שם רקועי פחים וכן פי׳ ריב״א ז״ל והר״ם במז״ל.

קנין הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה פי׳ המתנדב שני תורים נותן בשופר של קנין והמתנדב בני יונה נותן בשל גוזלין שכן קראו הכתוב כדכתיב ותור וגוזל. ועוד דגוזל משמע כשהוא קטן כדכתיב על גוזליו ירחף וקיי״ל תורים גדולים ולא קטנים ובנ״י קטנים ולא גדולים ומפני זה היו כותבין גוזלים בשופר של בני יונה כן פירשו בתוס'.

בחטאת שמתו בעלי' פי׳ דאזלא למיתה פרש״י ז״ל דכיון שכן היו המעות שבהן דמי חטאת שמתו בעלי׳ שהן הולכות לים המלח והם מעורבות עם המעות האחרות הכשרות ופוסלות אותן. והיינו מפני התערובות דקתני ופרכינן ונישקול ד׳ זוזי ונשדי במיא ואידך לשתרו פרש״י ז״ל דדוקא נקט ד׳ זוזי וכדאמרינן התם שעמדו קנין ברבעתיים דהיינו רובע סלע צורי שהוא דינר צורי. וארבע זוזי דאמרינן הם ארבע׳ זוזי מדינה מפני פרידה אחת של חטאת. ושתי הפרידות הם שמונה זוזין שהם זוז צורי. והא דקאמרינן ונשדי׳ במיא פי׳ או לים הגדול בלא שחיקה או לשאר נהרות בשחיקה דהכי אסקינן בפ׳ כל שעה ובמס׳ מעילה וה״ה לפודה כרם רבעי בזמן הזה.

והנך לשתרו איכא למידק היאך לשתרו אידך ומ״ש מכל איסורין שבתורה שאם יש איסור בהיתר בפחות מכשיער לבטלו שהכל אסור ואין מתירין אותו בסילוק כדי האיסור. ויש מרבו׳ הצרפתים שתירצו דשאני הכא שתחלת התערובת הי׳ בהיתר. ודמי לשני לוגין שאני עתיד להפריש שאינו מדמע את השאר ולסאה תרומה שנפלה לתוך החולין בפחות ממאה והטעם מפני שהתערובת הי׳ בהיתר. ואין דברים אלו מחוורין דבכל איסורין שבתורה אין הפרש בין שנפל האיסור בהיתר או שהי׳ היתר ונאסר מקצתה אח״כ ואינו ניכר כגון שנטמא א׳ מהם או שנאסר בקונם או מפני חמץ בפסח וכיוצא בו. והא דשני לוגין אינו אלא מטעם בריר׳ דלמאן דאית לי׳ ברירה למפרע אנו רואין כאילו האיסור עומד בפ״ע וההיתר בפ״ע. ותדע דבעלמא קיי״ל קרא לה שם מפיה לא ישתה משולי׳ מפני שמשקה מעורב הוא ואלו הכא הותר מטעם ברירה וכדכתי׳ בכמה דוכתי בס״ד.

והנכון דקושיין הכא מטעם ברירה שהנותנין מעות בשופרות על דעת הכהנים נותנין שיהא מעות אלו מעכשיו כפי מה שירצה הכהן בשעת הקרבה הילכך בידו של כהן לומר שיהי׳ אלו למיתה והשאר יהי׳ חובה לאותם אנשים שהם חיים וכאלו הפרישום בעלי׳ לחובת אנשים דמי ופריך לה תלמודא סתם משום דקים לן דלא אפשר אלא בהכין והיינו דפרקינן בהדיא לר׳ יהודה ל״ל ברירה וזה נראה ברור. עוד הקשו ל״ל למשדינהו במיא דכיון דמעות סתומין הם אע״פ שמתו הבעלי׳ יכול לעשות מהן נדבה וכדאמרי׳ במסכת נזיר גבי הפריש מעותיו לנזירותו. מעות סתומין יפלו לנדבה ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהן ופרקינן הלכה היא בנזיר ומסיק התם דה״ה לכל הסתומין וא״כ יכול הוא לתקן שיקח בהמה מן השוק ויאמר מעות האשה בכל מקום שהם יהי׳ מחוללין על בהמה זו ואח״כ יקדישום לכל מי שחייב חטאת מאותן שנתנו בשופר ויקרסי בהמה זו קרבן נדבה. ותירצו דסתם מעות של שופרות מפורשין הן לענין זה כדאמרי׳ התם אמר רב אשי לא תימא מפורשין שיאמ׳ אלו לחטאתי ואלו לעולתי אלא אפי׳ אמר אלו לחטאתי ולעולתי מפורשין הם ואיכא דאמרי דאפי׳ אמר אלו לחובתי מפורשין הן ואלו הן סתומין כשאמר אלו לנזירותי או ללידתי ולכשתמצא לומר שאמר אלו ללידתי שהי׳ קן סתום אין הכי נמי שיפלו לנדבה אבל לא רצו לתקן שהנותן בשופר יתנם שם סתומין שמא יתנם שם מפורשין.

תיבות שבמקדש שבהם היו נותנים את המעות היו עשויות בצורת שופר ר"ל גדולות ועקומות רחבות מלמטה וקצרות מלמעלה ופרשו הטעם בשקלים כ"א ב' מפני הרמאים כלומר שלא יהא אדם יכול להוציא משם המעות בנקל אלא בקושי גדול ובהפיכתן על פניהם מפני שהיה בהן שהיה אדם יכול ליתן בהם מה שרוצה ועשו תקנה לרמאין שלא יכנסו כרוצה ליתן והוא נוטל והיו מהן במקדש שלש עשרה וכתוב על אחת מהן תקלין חדתין ר"ל שהיו מניחין בתוכה שקלים של שנה זו הנקראים תרומה חדשה וכשבאו שקלים אלו מרוב צבור היו צוברין אותן בלשכה אחרת וממלאין מהן שלש קופות גדולות כל אחת בת תשע סאין כדי לתרום מהן שלש קופות קטנות כל אחת בת שלש סאין שלש פעמים בשנה פסח ועצרת וחג והיא הנקראת תרומת הלשכה ומשם היו לוקחין תמידין ומוספין וכל קרבנות צבור וקצת דברים אחרים התבארו במקומן ושלש קופות קטנות אלו היו כותבין עליהן א' ב' ג' לידע איזו מהן נתרמה ראשונה שמצוה להתחיל בראשון ומה שנשאר בקופות נקרא מותר התרומה ועושין ממנה רקועי זהב לצפוי בית קדשי הקדשים וקצת דברים אחרים התבארו במקומן ומה שנשאר בלשכה נקראת שירי לשכה והיו בונין ממנה חומת העיר ומגדלותי' וקצת דברים אחרים התבארו במקומן:

והשניה כתוב עליה תקלין עתיקין והיא שהיו נותנין בה שקלים של שנה שעברה מאותם שלא הביאום בשנה שעברה ומביאים אותם עכשיו וכבר נתכפרו הם בשקלי חביריהם הואיל ולא נמנעו מהבאתם דרך זדון וכמו שאמרו ב"מ נ"ח א' תורמין על האבוד כלומר אף לכפר על מי שהיה מביאו ואבד הימנו ועל הגבוי שלא הגיע ללשכה עדיין ועל העתיד לגבות ומאחר ששקלים אלו הם תשלומי שנה שעברה אינם בכלל תרומה חדשה להיותם ראויים לקרבנות ומניחין אותם בתיבה זו וכותבים עליה עתיקין והם בכלל שירי לשכה שהזכרנו:

והשלישית כתוב עליה קנין שכל המתנדב תורים מביא המעות או שולחם או נותנם באותו שופר הרביעית כותב עליה גוזלי עולה ר"ל למי שהתנדב בני יונה ונחלקו בשני אלו ר' יהודה ורבנן שלדעת ר' יהודה שתיהן קריבות עולות ומי שהיה עליו חטאת העוף אינו נותן בה כלל שלא היו לדעתו שופרות לקני חובה ר"ל שמי שחייב להביא קנין כגון נדה ויולדת וזב ומצורע שחייבים להביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת לא היו נותנין דמי קיניהן בשופרות אלא נותנין לכהן וכהן לוקח להן מיד ומקריב להן ולא היו שופרות אלא לקני נדבה אחד לתורים ואחד לבני יונה וכלן עולות וכן אם היה רוצה בקני חובה ליתן בשופר אותו של עולה רשאי אבל (שם) [של] חטאת לא שמא יתערב לו בין קני חובה לקני נדבה בהם עולה ומחליף ומקריב חטאת לשם עולה ואע"פ שהיה אפשר לו לכתוב על השופרות איזו של עולה ואיזו של חטאת אינו סומך על הכתיבה בכך או שמא חושש שמא מתו אחד מן הבעלים ונמצא שם תערובת חטאת שמתו בעלים אבל כל שכלן עולות אלא שבאחת תורים ובאחת בני יונה סומכין על הכתיבה שאפי' החליף אין קפידא בכך אחר שכלן עולות ולדעת חכמים האחד לקני חובה ולפיכך קרבין חצים חטאות וחצים עולות ובחברו קני נדבה והיו כלן עולות ולא היה הבדל השופרות בין תורים לבני יונה אלא בין של חובה לשל נדבה והלכה כחכמים ואין חוששין שמא מת אחד מן הנותנים ונמצאת חטאת שמתו בעליה מתערבת בהם ופוסלת את הכל שהרי דמיו הולכים לים המלח שכל חטאת שלא נודעה מיתת בעליו מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ואף כשמת אחד מן הנותנים בודאי קודם (שנתחייב) [שנתקרב] חטאתו מ"מ לוקחין דמי אותו חטאת מאותה תיבה שנודעה מיתת בעליו ומשליכין לים וסומכין בברירה כלומר הוברר הדבר שאותם שהלכו לים הם אותם של אותו שמת שהרי כל תערובות שברוב היתר דברי סופרים הם דמדאורייתא חד בתרי בטיל אף לדעת האומר שקדשים אינן בכלל זה לענין אם נפלו מהם לים הגדול אף בקדשים כן:

והחמישית כתוב עליה עצים והוא שכל המתנדב עצים למערכה נותן פרוטותיו בתוכה ולא יפחות משני גזרי עצים הששית כתוב עליה לבונה שכל המתנדב לבונה נותן פרוטותיו לשם ולא יפחות מכשיעור קומץ השביעית כתוב עליה זהב לכפרת שכל המתנדב זהב לכפרת נותן לשם וגדולי הרבנים פירשו שהוא הדין לשאר כלי שרת שאף המזרקים נקראים כפורי זהב בעזרא ובדברי הימים:

והשש הנשארות היו לנדבה ר"ל מכל אותם חטאות ואשמות שנאמר עליהם ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה לקייץ בהם את המזבח כשעומד בטל והיו עושים מהם שש מפני ששה בתי אבות שהיו בכל משמר וכל אחד מכיר את של יומו וכשהיה המזבח בטל ביומו היו לוקחים משל נדבה המיוחדת ליומו ומקייצין כך פרשוה גדולי הרבנים וכן נראה ממסכת מנחות ק"ז ב' אבל גדולי המחברים פרשו שהראשונה מאלו השש היה כתוב עליה מותר חטאת שכל שהפריש מעות לחטאתו ונשאר מהם מותר נותנו לשם והשניה למותר אשם והשלישית למותר קני זבים וזבות ויולדות והרביעית למותר קרבנות נזיר והחמשית למותר אשם מצורע וכל אלו קרבים עולה שתנאי בית דין הוא על כל המותרות ליקרב עולה והששית לנדבה סתם שכל שמתנדב איזה דבר למזבח נותנו לשם וכן יראה ממסכת שקלים:

ויש שואלין בשמועת השופרות היאך לא תקנו שופרות לכמה דברים אחרים ושאלה זו ודאי אין לה מקום לענין קרבנות חובה לבהמה כגון חטאות ואשמות ועולות ושלמים שאף לדעת חכמים שפרשו בשלישית ורביעית אחת לקני חובה ואחת לקני נדבה מודים הם באלו שלא היו בהם שופרות מפני שהמחויב בהן צריך להיות שם לסמוך עליהם ולהתודות על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון לקט שכחה ופאה והשלמים אף הם טעונין סמיכה ואין סמיכה אלא בבעלים מה שאין כן בכל אלו שבשלשה עשר שופרות שיכול לשלח מעותיו ואין הוא עצמו צריך להביאם שהשקלים רובם על ידי שליח הם באים וקנין הן חובה והן נדבה אין צריכין סמיכה ולא וידוי ואצ"ל בשאר וכן חטאות ואשמות ועולות ושלמים אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל והם עצמם היו צריכים להביאם ואע"פ שהיו שם סוחרי בהמה מ"מ לא היו מספיקים לכך וכן לא תקנו שופר למנחה שהאומר הרי עלי מנחה יהא נותן לתוכה וכמו שאמרו בכריתות י' ב' מכאן לעשירית האיפה בפרוטה ואפשר שהיה שם אדם הממונה על הסלתות והיה מוציא ליקח מהן בכל (שנה) [שעה] ואין השופרות באים אלא לנדבה לדברים שלא היו מצויים ליקח כל כך ואע"פ שהמנוי לא היה אלא במנחת נסכים ומנחה הבאה בפני עצמה לא היתה טעונה יין מ"מ דברים מצויים הם וכן נראה שלסבה זו גם כן לא תקנו שופר לאומר הרי עלי יין הרי עלי שמן:

זה שכתבנו למעלה שהשולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים פירושה בקרבן נשלם שאינו טעון סמיכה או בחטאת העוף שאף הוא אינו טעון סמיכה הא בקרבן אחר צריך סמיכה וכבר אמרו מנחות צ"ג ב' ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו ואע"פ שאין סמיכה מעכבת שהרי ערל וטמא משלחין כמו שיתבאר בפסחים ס"ב א' מ"מ לכתחלה היאך מקריבין אותו בלא סמיכה נמתין לו עד שיבא:

בד"ה ונברור כו' דשני הפרדין עמדו ברובע שלם שזהו דינר כו' עכ"ל כצ"ל נ"ל ור"ל לפי שהיו ב' פרדין כ"א בעד חצי דינר צורי שבין שניהם הוי דינר צורי שלם דהוא רובע סלע ע"כ קרא לשניהם רבעתיים דאילו שני מטבעות שקנו מהם ב' פרדין הוא רובע הסלע ורש"י שפירש הרובע הוא חצי דינר צורי אפשר ג"כ נתכוין לכך לפי שבין שניהן הוי רובע סלע ע"כ קרא רבעתיים וכ"א מהרובע הוי חצי דינר עיין בערוך בערך רובע ובתוס' פרק גט פשוט בזה ודו"ק:

בד"ה הלוקח יין כו' דאמר בפרק שלשה שאכלו כו' כשמוכרין לאחרים לא חיישי על לפני כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אלא בחטאת וכו' וי"ל כיון דשמא מת לא חיישינן עיין קדושין דף מה ע"ב תוס' ד"ה אמר: