דף ביאור

מסכת יומא דף מ״ט עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יומא דף מ״ט עמוד ב׳

מסכת יומא דף מ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 9 קטעים ממוספרים, כ־211 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

כיצד הוא עושה חפינה שניה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים:

נימנין על הפסח מי שרוצה לימנות ומושך ידיו ממנו מי שרוצה לימשך עד שישחט:

ואם איתא דלאחר שחיטה נמי קרינן ביה על השה עד שיזרק מיבעיא ליה:

ואם ימעט הבית אם בעו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם:

מהיות משה בעוד שהווייתו קיימת יתמעטו ולא משישחט:

אין פודין פטר חמור:

לא בעגל ולא בחיה דשה כתיב:

ולא בשה שחוטה:

ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Yoma 49b · Sefaria

תוספות

והאיכא קמיצה ומה שמקשה ר"י דבפ' קמא דמנחות (דף יא.) אמרינן גבי מנחת מאפה ומחבת ומרחשת זו היא עבודה קשה שבמקדש ובפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד.) אמרינן אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא נראה לי דהנך ג' דקא חשיב הכא עבודות קשות הם לכהן לעשות שיש בהן צער מליקה למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת וכן קמיצה דמנחת מאפה שיש לו צער לכהן למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ולהשוות דבר קשה וכן בחפינה כדמפרש שנוטל הבזך בשיניו ועוד מפרש לקמן שהיה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים אבל גבי מנחת חוטא לא קאמר אין לך עבודה קשה יותר ממנחת חוטא אלא קשה לקמיצה קאמר לפי שאין מגובלת אין יכול להשוות בשעת קמיצה אבל צער אין לו:

שאני התם דיליף שה שה מפסח מכאן יש לדקדק דהא דקאמר רבא במרובה (ב"ק דף עז:) זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים היינו שה [דפסח] כדאמרינן הכא דילפינן מיניה שה דפטר חמור ובמרובה מסקינן דבנין אב דרבא לפטר חמור איצטריך וכדתנן אין פודין לא בעגל וכו' ולא כמו שפירש"י בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עח:) דבנין אב דרבא משה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו ואמו שניהם כשבים או שניהם עזים ועוד קשה לפירושו מההיא דמרובה גופה דפריך התם ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה בנין אב דרבא למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא שמע מינה דבנין אב דרבא לא הוי משה כשבים ושה עזים על כן נראה כמו שפירשתי דמשה דפסח נפקא אבל תימה דרבא קרי ליה בנין אב ובן בג בג פ"ק דבכורות (דף יב.) קרי ליה גזירה שוה דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו וכו' ועוד מאי שנא דנקט רבא להוציא כלאים טפי מטריפה ושחוטה ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב ביה שה למעט טריפה כמו שהיינו ממעטי' כלאים אי לאו דכתיב או שה לרבות הכלאים כדאיתא בפ' אותו ואת בנו ובמרובה אלמה תנן אותו ואת בנו נוהג בטריפה ואפילו ר"ש לא פטר בטריפה אלא משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל ממשמעות שה לא פטר לא באותו ואת בנו ולא בתשלומי ד' וה' וכן רבי יוחנן אמאי מחייב בד' וה' מוכר את הטריפה ועוד רבי אלעזר דמתיר בכלאים לפדות ומוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור מנא ליה דאין פודין בשחוטה וטריפה ועוד כי פריך במרובה לרבי אלעזר בנין אב דרבא ל"ל לימא דאיצטריך למעוטי שחוטה וטריפה וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקא ממשמעותא דשה דהני לאו שה נינהו דהאמר בשמעתא דפר שחוט נמי מיקרי פר וי"ל דבנין אב דרבא וגזירה שוה לאו חדא מלתא היא אלא דתרוייהו נפקי מפסח דכתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והשתא בנין אב דרבא נפיק מיתורא דמן הכבשים ומן העזים דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דמגזירה שוה לא הוה מסתבר למעוטי כלאים דהוה שרינן לה כרבי אלעזר אי לאו משום בנין אב מפני שהוא שה והוה מרבינן ליה מתפדה תפדה ריבה ואע"ג דטריפה ושחוטה מיקרו שה ולא מרבינן להו כלאים מסתבר להו לרבויי אבל מבנין אבל דמן הכבשים ממעיט שפיר דלגופיה דפסח לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן בהו כלאים משור או כשב או עז ואע"ג דהאי קרא דמן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים מ"מ בתר דנכתבו קדשים לא איצטריך למיכתב להאי קרא אלא זה בנה אב שכתב שה וכתב אצלו מן הכבשים כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים ואם תאמר תמים דכתיב בהאי קרא למה לי תיתי משאר קדשים נראה לי דאיצטריך לכדדרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה:) הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין דכתיב זכר תמים בן שנה יהיה לכם שיהו כל הוייותיו תם ובן שנה ואף על גב דפריך עלה מכל הזבחים שנשתייר בהם כזית חלב זורק הדם אלמא לא בעינן שלם בשעת זריקה ומשני תרגמא אבן שנה נהי דכל הויותיו לא בעינן שיהא תם קבלה מיהו גמר מיניה דילמד סתום מן המפורש כיון דגלי לן בפר דבעינן שיהא תם בשעת קבלה והשתא ניחא לרבי אלעזר אע"ג דשרי בכלאים ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר באחריני מגזירה שוה והא דקאמר התם נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו לאו דווקא דכלאים לא מגזירה שוה נפקא אלא מבנין אב אלא ניחא ליה לכלול כולם יחד דהא עגל וחיה נמי לא נפקי מגזירה שוה אלא ממשמעות דשה וניחא נמי הא דאותו ואת בנו נוהג בטריפה וכן תשלומי ד' וה' דבנין אב לא הוי אלא מכלאים וא"ת מכל מקום ליתי בגזירה שוה דשה שה כדילפינן פדיון פטר חמור יש לומר דשה דידהו לא מופנה לגזירה שוה ותימה דקא דייק במרובה בנין אב דרבא למה לי אי לקדשים בהדיא כתב בהו ומשמע דאי לא הוה כתב בהו בהדיא אלא ילפינן בנין אב דרבא הוה ניחא ליה ואמאי הא אי לא כתב בקדשים אז לא היה מיותר מן הכבשים ומן העזים דהוה צריך למעוטי כלאים בגופיה ואומר ר' יצחק דדרך הגמרא להקשות כן לפי מה שלא פירש רבא בבנין אב שלו וה"ק אי לקדשים ותימה דמן הכבשים ומן העזים מיותר בלא מילף מקדשים אלא מקרא אחריני אפילו אי אמרינן הכי לא ניחא דהא בהדיא כתב בהו וכי האי גוונא איכא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מו:) ובריש מסכת קידושין (דף ג:) גבי כסף קידושיה מנלן דאבוה הוה אי מבושת ופגם ואף על גב דבושת ופגם גופייהו לא קי"ל בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות דף מ: ושם) דאבוה הוו אלא מקדושין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא לרווחא קאמר גמרא אפילו את"ל דבושת ופגם מקרא אחרינא נפקא לא מצי למילף כסף קידושיה מהתם דמה להנך שכן אבוה שייך בגווייהו מיהו יש פירושים הרבה לשם ואין להאריך כאן בזה ולא ידענא מאי קשה מההיא דמרובה דאפילו אי לא מייתר מן הכבשים אלא משום דגמרינן מקדשים ניחא הא דקאמר אי לקדשים אי לא הוה כתב בהדיא בהו הוה אמרינן נהי דאיצטריך מן הכבשים לגופיה קדשים גמרינן שפיר מהכא דקדשים מקדשים גמרינן בהיקשא דוזאת התורה לעולה וגו' וא"ת מאי קמיבעיא ליה בפ"ק דבכורות (דף יב.) לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגזירה שוה אלא מבנין אב ואם כן נדמה מהיכא תיתי וי"ל כיון דכלאים הוה מיסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי מהשתא נמעט נמי נדמה מגזירה שוה ונימא דג"ש דווקא ולא נרבייה מתפדה תפדה:

Tosafot on Yoma 49b · Sefaria

רבנו חננאל

ת"ש כיצד הוא עושה אוחז הכף בראשי אצבעותיו וי"א בשניו ומערה בגודלין עד שמעלה לבין אצילי ידיו. וחוזר ומרכינהו ומערה לחפניו וצוברה על גחלי המחתה כדי שתהא מעובה על הגחלים שיהא עשנה שוהה לעלות וי"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא וזו היא מעבודות הקשות שבמקדש ואסיקנא ש"מ חופן בחוץ וחוזר וחופן בפנים ש"מ.

שחט ומת מהו שיכנס אחר בדם זה הפר פליגי בה ר' חנינא ור"ל ור' אמי ור' יצחק נפחא ומותבינן למ"ד בפר ואפילו בדמו של פר הא דתנן בפסח נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט. ואם דדמו כמותו עד שיזרק הדם היה לומר.

ודחינן שאני התם משה דדרשינן ביה מחיותיה דשה תוב מותבינן הא דתנן אין פודין פטר חמור לא בעגל כו' ופשוטה היא.

Rabbeinu Chananel on Yoma 49b · Sefaria

ריטב"א

כיצד הוא עושה פי׳ אחר שנכנס לפני לפנים ובא לחפן כדי להקטיר הקטורת אוחז את הבזך והוא הכף בראשי אצבעותיו ויש או׳ בשיניו פרש״י ז״ל אחר שהניח את המחתה בארץ אוחז בידו של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בין שני גודליו עד שמגעת לבין אצילי ידיו פי׳ הנקראין קוב״דוש. לעכבו ולתפשו בין שניהם וקשה למה צריך לשיניו וראשי גודליו יעלהו בידו הימנית כיון שכבר הניח המחתה שבימינו בארץ והוי ימינו ריקנית וי״ל שהרי אינו יכול לחפון אלא בשתהא שפת הכף האחרונה בראש פס ידו כדי שיריק אותה לתוך חופניו ולא תוכל הכף לעמוד שם אלא בשיעלה אותה בשיניו או בראשי אצבעותיו מעט מעט עד שתהא שפתיה סמוך לפס ידו ויחזירה על חופניו:

נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט פי׳ אלמא לא קרי׳ ביה תכסו על השה אלא בעודו חי הכא נמי בפר ולא בדמו של פר משמע ופרקי׳ שאני התם דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה כלומר מהוויתה דשה דהיינו כשהוא חי ואיכא דגרסי הכי בהדיא מהוייתא דשה והכל ענין אחד:

שאני התם דיליף שה שה מפסח כבר פרשנוה בפרק מרובה בס״ד:

א״כ שה שה מאי מהני ליה פי׳ אלא על כרחין אהני ריבויא לרבות דלא בעי׳ זכר תמים ובן שנה כיון דסוף סוף שה הוא ואהני מיעוטא דשה שה למעוטי דבר שאינו שה גמור כגון כלאים ושחוטה וחביריו וליכא למי׳ איפכא מטעמ׳ דכתיבנא:

Ritva on Yoma 49b · Sefaria

מאירי

קרבן הפסח מתוך שלא היה בא אלא מן הכבש והעז וזכר ובן שנה ותמים ושהיו הכל אנשים ונשים חייבין בו לא היו מוצאין שה לכל בית ובית והיו צריכים להתאסף ולימנות הרבה על פסח אחד ורשאין היו לימנות עד שיגיע כזית לכל אחד ואין שוחטין אותו אלא לשם המנויים לו היו קצת המנויים רוצים ליפקע ממנין זה ולימנות בחבורה אחרת כל שלא נשחט השה רשאי אבל משנשחט אע"פ שלא נזרק דמו אינו יכול למשוך ידיו הימנו שהרי לשמו נשחט וכן אין אחר מתמנה עוד עליו שאין נמנין עליו אלא כשהוא חי:

פטר חמור נאמר בתורה שיפדה בשה או יערפנו ואותו שה ניתן לכהן ואין פודין אותו בעגל או שאר בהמה ואצ"ל בחיה אלא בשה ואף כשפודין אותו בשה אין פודין אותו בשה שחוטה או אפי' חי אם הוא טריפה או כלאים כגון תיש הבא על הרחל אף על פי שמצד שניהם הוא קרוי שה לענין פסח ולא בכוי ופי' בה בגמ' גדולי הרבנים הבא מן התיש ומן הצביה אף על פי שהוא שה מצד אחד אלא בשה חי שאינו לא טריפה ולא כלאים ומ"מ אין מדקדקים להיות זכר תמים ובן שנה כלל כמו שיתבאר במקומו:

Meiri on Yoma 49b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה שאני התם כו' היינו שה דפסח כדאמרינן הכא כו' דאי ר' יהושע משה כשבים כו' ועוד דבאותו ואת בנו כו' כדאיתא בפרק אותו ואת בנו ובמרובה אלמא כו' עכ"ל כצ"ל דהכי איתא בפרק אותו ואת בנו או לרבות כלאים לענין איסורא דאותו ואת בנו ואיתא נמי במרובה או לרבות כלאים לענין ד' וה' ובתרוייהו קשיא להו דמשה נמעט בהו טרפה וק"ק ומאי קושיא כיון דלא ידעינן שום סברא למעט טרפה טפי מכלאים אימא דכמו דמרבה מאו כלאים מרבה נמי טרפה וק"ל:

בא"ד וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקי כו' ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר כו' דאפי' אי לא מייתר מן הכבשים כו' קדשים גמרי כו' בהיקשא דוזאת התורה וגו' כו' עכ"ל כצ"ל וי"ל דמ"מ מאי קאמר אי האי בנין אב אתא לקדשים דהא אי לאו דכתיב קדשים ליכא בנין אב שה דפסח אלא מהיקשא אתי ודו"ק:

Chidushei Halachot on Yoma 49b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אוֹחֵז אֶת הַבָּזֵךְ בְּרֹאשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו, וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּשִׁינָּיו, וּמַעֲלֶה בְּגוּדָלוֹ עַד שֶׁמַּגַּעַת לְבֵין אַצִּילֵי יָדָיו, וְחוֹזֵר וּמַחְזִירָהּ לְתוֹךְ חׇפְנָיו, וְצוֹבְרָהּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עֲשָׁנָהּ שׁוֹהֶה לָבוֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מְפַזְּרָהּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עֲשָׁנָהּ מְמַהֶרֶת לָבוֹא.

קטע 2

וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. זוֹ הִיא וְתוּ לָא? וְהָא אִיכָּא מְלִיקָה! וְהָא אִיכָּא קְמִיצָה! אֶלָּא: זוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ: חוֹפֵן וְחוֹזֵר וְחוֹפֵן. שְׁמַע מִינַּהּ.

קטע 3

אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׁחַט וָמֵת, מַה הוּא שֶׁיִּכָּנֵס אַחֵר בְּדָמוֹ? מִי אָמְרִינַן: ״בְּפַר״ — וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, אוֹ דִילְמָא: ״בְּפַר״ — וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר.

קטע 4

רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: ״בְּפַר״ — וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״בְּפַר״ — וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: ״בְּפַר״ — וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, רַבִּי יִצְחָק אָמַר: ״בְּפַר״ — וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר.

קטע 5

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַמֵּי לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט, וְאִם אִיתָא — ״עַד שֶׁיִּזְרוֹק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

קטע 6

שָׁנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״מִהְיוֹת מִשֶּׂה״ — מֵחַיּוּתֵהּ דְּשֶׂה.

קטע 7

מֵתִיב מָר זוּטְרָא: וְאֵין פּוֹדִין — לֹא בָּעֵגֶל וְלֹא בְּחַיָּה וְלֹא בִּשְׁחוּטָה וְלֹא בִּטְרֵיפָה וְלֹא בְּכִלְאַיִם וְלֹא בְּכוֹי, אֶלָּא בְּשֶׂה. שָׁאנֵי הָתָם, דְּיָלֵיף ״שֶׂה״ ״שֶׂה״ מִפֶּסַח.

קטע 8

אִי מָה לְהַלָּן זָכָר תָּם וּבֶן שָׁנָה, אַף כָּאן זָכָר תָּם וּבֶן שָׁנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה.

קטע 9

אִי ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי! אִם כֵּן, ״שֶׂה״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ?

מסכת יומא דף מ״ט עמוד ב׳

מסכת יומא דף מ״ט עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

לשון המקור