מסכת יומא דף מ״ז עמוד ב׳

ובמחבת ובמרחשת שהוא מיני טיגון שהן אפויות תחילה וחוזר ופותתן וקשה קמיצתן מלהיות מבורצת יותר מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלין מאליהן צריך להיות מוחק בגודלו בירוצין של מעלה ובאצבעו קטנה בירוצין של מטה:

והאיכא מליקה דתניא בה נמי וזו היא עבודה קשה (בהכל שוחטין):

והא איכא חפינה שבפנים דתניא בה נמי לקמן בפירקין (יומא דף מט:) וזו היא עבודה קשה:

הכי גרסינן אימא זו היא עבודה מעבודות קשה שבמקדש:

בין הבינים הנכנס בין האצבעות מהו קומץ הן או שיריים הן:

דאמר מר במנחות בפ"ק (דף ט.):

שחסרו שנתפזרו מהן:

אין מקטירין כו' דתניא (מנחות דף ט.) מן המנחה פרט לשחסרה היא או שחסר קומצה:

וזו היא עבודה קשה שבמקדש סבירא ליה כמאן דאמר בפרק אלו מנחות (מנחות דף עה:) שהיה קופל אחד לשנים ושנים לארבעה אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר פותחן עד שמחזירן לסולתן אינה עבודה קשה יותר משאר מנחות:

הדר פשטה בין הביניים ספק לא ידענא מאי קאמר הדר פשטה הא מעיקרא נמי כי הוה מיבעי ליה ספק הוא ושמא יש לומר דמעיקרא מספקא והוה סלקא דעתך למיפשט האי בכלל קומץ הוא או בכלל שיריים והדר פשטה דספק הוא ואינו בא לחזור ולפשוט הבעיא אי ודאי קומץ אי ודאי שיריים אלא בודאי ספק הוא ואין אדם יכול לעולם לעמוד עליו אי נמי נראה לי דמעיקרא מיבעיא ליה אי טיבלא הוי כדמעיקרא אי ספק הוי ספק קומץ ספק שיריים אי טיבלא הוי כמו מרבה במעשרות דאמר (קדושין דף נא.) פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלות דכל מאי דשקיל טפי מדיניה ואינו נראה בחוץ בדעתיה דכהן תליא מילתא ואין דעתו שיהא קומץ אלא דגואי ומה שנשאר בכלי ומאי דבראי להוו שיריים אבל דביני ביני טיבלא הוי כדמעיקרא קודם קמיצה או דילמא פשיטא דטיבלא לא הוי אלא ספק או קומץ או שיריים הדר פשטה דספק הוא ונפקא מינה אי טיבלא הוי אם נתערב בחולין שבעזרה הנאכל עם המנחה כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא:) יאכלו שיאכלו עמה חולין כדי שתהא נאכלת על השובע לא בטיל וטבל במשהו ואי ספיקא הוי בטיל:

ואמר מר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהן את הקומץ ואפי' רבי יוחנן דאמר פ"ק דמנחות (דף ט.) מקטיר קומץ עליהן מודה הוא דאותם שיריים אסורים באכילה כדיליף התם מקרא והכי קאמר אין מקטירין עליהן כלומר אין מקטירין בשבילן את הקומץ כדי להתירן באכילה ולהכי שני בלישניה דהתם קאמר אין מקטירין קומץ עליהן דסמיך לשון הקטרה אצל הקומץ דעיקר הקטרה דהתם בשביל קומץ היא והכא יש ברוב ספרים אין מקטירין עליהן כו' ולהכי קאמר דלא לקטיר בין הבינים ברישא דא"כ מפסיד להו לשיריים מאכילה:

אלא רב פפא הכי קא מבעיא ליה מלא חפניו אמר רחמנא פי' את"ל דגבי קומץ פסול משום דכתיב וקמץ הכהן ולא בין הבינים דלאו כהן קומץ אלא ממילא עייל להתם אבל בחפינה לא כתיב ולקח מלא חפניו אלא מלא חפניו דמשמע אפי' בא ממילא לתוך חפניו דקרא ולקח גבי גחלים כתיב ולא אקטרת או דילמא ולקח והביא כלומר ולקח דרישיה דקרא קאי נמי אקטרת כמו אגחלים:

קמץ בראשי אצבעותיו מהו לאו היינו כמו ההוא דלעיל יכול אפי' בראשי אצבעותיו דההוא דלעיל היינו שאין לו סלת אלא בראשי אצבעותיו והכא בעי למימר שהתחיל לקמוץ בראשי אצבעותיו ונוטל סלת כל כך עד שחופה אצבעותיו על פס ידו:

מלמטה למעלה מהו פרש"י שהכניס ראשי אצבעותיו בסלת וגב ידו כנגד הקמח וקמץ ואין זה בראשי אצבעותיו דקא מיבעיא ליה מעיקרא דההוא הוי פירוש שקמץ בראשי אצבעותיו ופס ידו כנגד הקמח:

חפן בראשי אצבעותיו מהו אין להקשות כיון דכבר איבעיא לן גבי קמיצה מאי הדר תו מבעיא ליה בחפינה היינו הך כדפריך לעיל וי"ל דפשיטא גוף החפינה והקמיצה אינם שוו להדדי דהאי כדקמצי אינשי והאי כדחפני אינשי ולהכי הדר תו מיבעיא ליה אפי' את"ל דרך קמיצה בכך או אין דרך קמיצה בכך דרך חפינה בכך או לא:

הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פיסת ידו וקומץ במנחת מחבת ומרחשת שהן קשין כדתניא מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים ומחבת צפה ומעשיה קשים מוחק בגודלו מלמעלה וחותך היוצא למעלה מאצבעותיו ובאצבעו הקטנה חותך היורד היוצא חוץ מן הקמיצה.

וזו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש פי' מבורץ. שהוא הנמשך ושופע יוצא ויורד אחרי אצבעותיו וכמו שפירשנו הוא מפורש במנחות פרק שתי מדות של יבש [דף צ] (כלומר הלכתא) מדות הלח בירוציהן קודש מדות היבש בירוציהן חול כו'. עד ר' יוסי לא מן השם הוא זה אלא שהלח נעקר אחרי שנכנס בכלי ונקדש נעקר ונשתת לאחוריו לפיכך הוא קדש שכבר קדש. והיבש אינו נעקר. וכיון שנתברר כי אינו קדוש בירוץ הקומץ מיבעיא לן המתקבץ מן המנחה בין האצבעות ביני [סדק] הנראה כמו נקב מפולש מהו מן הקומץ חשוב או לא ופשטנא לכתחלה לא קמצי אלא כהנים בעלי בשר שמנים שאצבעותם עבות מלמטה וכשסותם אצבעותיו וקומץ ואין שם סדק כלל ואם קמצו כחושים לר' אליעזר ההוא דביני ביני מעלה לשום עצים ומקטיר הקומץ ואוכל המנחה אבל לרבנן ספק הוא יש לומר שיריים הוא וכל שממנו לאשים השירין שלו אסורין להקטיר מהן כי קומץ אמרה תורה הקטר ולא שיריים ויש לומר קומץ הוא ואין המנחה ניתרת אלא אחרי הקטרת הקומץ לפיכך אין לה תקנה היכי דמי כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקריבו כגון חטאת ואשם שיש אימורין לגבוה שהוא לאשים אם אמר אעלה את כולה עובר בבל תקטירו אבל עולה שכתב בה והקטיר הכהן את הכל המזבחה וכן כל המנחות כולן מקטירין מהן קומץ אם חזר והקטירן עובר בבל תקטירו. אבל חביתי כ"ג שכתוב בהן כליל תקטר. וכן קומץ לבונה כדאמרי' בהוציאו לו ואיבעיא לן ביני וביני של מלא חפניו מהו ועלתה בתיקו. ועוד בעי מי שקמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין של אצבעותיו מהו וכן מי שחפן בראשי אצבעותיו או מקצת אצבעותיו עד שמעלה לתוך חפניו. או חפן בידו אחת ובידו אחת וקירבן זו אצל זו מהו ועלו כולן בתיקו דבקיה לקומץ בדפניה דמנא או בארעיתו מהו ועלו בתיקו.

ובמחבת ומרחשת מוחק בגודלו כו׳ פי׳ דאלו בקומץ של סולת הבירוצון נופלין מאיליהן אבל במנחת מחבת ומרחשת שהם מיני טיגון והן אפויות תחלה וחוזר וכותתן מצויין בהן בירוצין שאינם נופלין מאיליהם ולפיכך צריך למחוק הבירוצין בגודלו מכאן ובאצבעו קטנה מכאן וכדפרש״י ז״ל:

בין הבינים של מלא קומצו פי׳ מה שנכנס בין האצבעות קומץ הוא דבעי הקטרה או שירים הוא ונאכל:

דגואי לא תיבעי לך פירו׳ מה שנראה בפנים לא תיבעי לך דקומץ הוא ודבראי דהיינו מה שנראה בחוץ לא תיבעי לך דודאי שירים הוא. כי תיבעי לך דביני ביני כלומר מה שבין האצבעות ממש שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים מאי:

אמר רבי יוחנן הדר פשיט יהושע עזאה בין הבינים ספק ואיכא למידק דכיון דספק קאמר דהוי מאי פשיטותא הכא לבעיין. ואפשר דה״ק בין הבינים ספק לפי שהוא נדון כפנים וכבחוץ כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה. הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין ביחד:

שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה פי׳ שאבד או נתפזר או נשרף מהם כלום בין קמיצה להקטרה. והכא הרי חסר מהן מה שבין האצבעות שנשרף בשעת הקטרת הקומץ:

ה״ג השתא נמי איקרי כאן וכו' ולא גרסי׳ אי הכי השתא נמי דמאי אי אמרת בשלמא איכא הכא בין הכי והכי איכא חששא וריעותא או משום שירים שחסרו או משום כל שממנו לאישים ומאן דגריס אי הכי לאו אי אמרת בשלמ׳ גמור הוא אלא ה״פ דאי עבדי׳ כדאמרת השתא נמי איכא חששא ולעולם אין לדבר תקנה ויש כיוצא בו במקומות מועטין כדכתי׳ בפ״ב דע״ז:

כל שממנו לאישים פרש״י ז״ל כל שנתנו ממנו לאישים מה שראוי להקטיר אם חוזר ונותן לאישים מן השירים עובר משום בל תקטירו כדכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה׳ לא תקטירו דבר שכבר ניתן ממנו לאישים:

דמקטר להו לשם עצים כר׳ אליעזר דתניא וכו' פי׳ הא דר׳ אליעזר איתא בפר׳ התערובת באיברי חטאת הנשארים אחר הקטורת אימורים שנתערבו באיברי עולה שהם כליל ר׳ אליעזר אומר יתן הכל על המזבח. ואע״ג דאיכא באיברי החטאת משום כל שממנו לאישים. התם הוא כשנותן מן השירים לשם הקטרה אבל הכא אינו נותנם אלא לשם עצים בעלמא ויליף טעמא משום דבתר האי קרא דלא תקטירו ממנו כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה׳ ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ומוסב על מקרא הראשון והכי משמע קרא אותו שאמרתי לך לא תקטירו ממנו פעם שניה אלא קרבן ראשית בלבד לא אמרתי אלא שלא יעלו לריח ניחוח אבל לשם עצים בעלמא מותר וכן פרש״י ז״ל בפ׳ התערובות:

הדביק אצבעותיו זה בזה אם אעפ"כ נכנס מן הקמח בין האצבעות כגון שהיו ידיו כחושות ופרקיהן בולטים ונותנים ריוח בין הדבקים ואי אפשר לו להדביקם כל כך כל שנראה מבחוץ אחורי האצבעות בכלל השיריים ונאכל וכל שהוא נראה בפנים בכלל הקומץ ונקטר ומה שהוא בין האצבעות והאצבעות סותמין אותו ואינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים והוא הנקרא בסוגיא זו ביני ביני יש אומרי' שהכל בכלל הקומץ ולא עוד אלא שיש פוסקים כן אף במה שנראה מבחוץ הואיל והדביק הוא את ידיו כפי היכולת ומ"מ יש פוסקים שהוא ספק ואינו מקטירו עם הקומץ כאחד ואף לבדו לכתחילה לא יקטיר ואם הקטיר הורצה ודוקא שהקטיר של בין הבינים תחלה ואח"כ הקומץ ואף בזו אין השיריים נאכלים שמא שיריים הם ונמצא שחסרו בין קמיצה להקטרה וכל שחסרו השיריים בין קמיצה להקטרה או נטמא קצתן ונשאר מעט מהן בכשרות מקטירין את הקומץ עליהם אלא שאין השיריים נאכלין אבל אם הקטיר את הקומץ תחלה אינו מקטיר עוד את של בין הבינים שכל שיש ממנו ראוי לאישים להקטרה והקטיר את הראוי להקטיר ממנו הרי הנשאר ממנו אחר הקטרה בבל תקטירו ולא סוף דבר לשם הקטרה אלא אפי' לשם עצים ליתנם על המערכה כאדם הנותן עליה עצים ומתוך כך לדעת הפוסקים כן ראוי לברור לקמיצת כהנים שידיהם שמנות ובעלות בשר שלא יכנס דבר בין אצבעותיהם:

אף מלא חפניו של יום הכפורים לדעת המעמיד זו של מנחה בספק אף זה ספק ואי אפשר לברור כהן שמן לחפינה שאינה כשרה אלא בכהן גדול ומ"מ נראה מתוך כך שצריך להדביק אצבעותיו ביותר עד שלא יכנס ביניהן כלום:

קמץ את המנחה בראשי אצבעותיו וחפה את פס היד ריקנית וקמח שבאצבעותיו בא לו לפס היד או שקמץ מן הצדדין ר"ל שהכניס את היד מצדה וקמץ דרך צדי הקמח בכלי או ממטה למעלה כגון שנתן גב היד כנגד הקמח ומעכה עד שבלט הקמח ונכנס לפס היד או שהטה את הכלי ונפל הקמח לצדו וקמץ משם שאע"פ שהוא תוך כלי אינו מונח בשולי הכלי או שהפך הכלי על ידו ר"ל כלי שרת שבא ליתן את הקומץ בתוכו ונתן הקומץ בבית קבול שבשוליו שאע"פ שהוא בתוך כלי מ"מ אינו עומד בתיקונו כל אלו ספק ולא יקטיר ואם הקטיר הורצה:

לענין הקטרת מלא חפניו ביום הכפורים אינן מחוקות מכל וכל ולא גדושות אלא טפופות ר"ל בגובה מועט חפן בראשי אצבעותיו או מלמטה למעלה או מן הצדדין או שחפן ביד זו לבדה (או) וביד זו לבדה ואח"כ צירפן זו לזו כל אלו ספק ולא יקטיר ואם הקטיר הורצה וכן יתבאר בסמוך שאם נתפזרה קטרת מחפניו לארץ וכנסה או שחפן חבירו ההדיוט ונתן לתוך חפניו של כהן גדול ושיעור חפניו שוה לשל חבירו או שחפן ומת אם יכול שני ליכנס במה שחפן ראשון והוא הדין אם נטמא או אירע בו פסול אחר שחפן אף אלו ספק והם בדין שהזכרנו אבל במנחה אם נתפזר מן הקומץ יראה שפסול וכן ראיתיה לקצת מפרשים:

המליקה נאמרה בין בחטאת העוף בין בעולת העוף אלא שבעולת העוף מבדיל הראש מן הגוף ואם לא הבדיל פסולה וכיצד מולק קוצץ ויורד בצפורן וחותך מפרקת בלא רוב בשר שאלו חתך רוב בשר עמה הרי היא נבילה קודם שיגיע לסימנין ומתוך שצריך לחתוך מפרקת בלא רוב בשר היה הטורח מרובה וחטאת העוף אינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסול וכיצד מולקה אוחז שתי רגליה בין אצבעותיו וכן שתי גפיה בין שתי אצבעותיו ומותח צוארה לרוחב אצבעותיו ומולק ואף זו עבודה קשה מן הקשות שבמקדש:

גמרא והוו להו שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואמר מר כו' בפרש"י בד"ה דמקטיר ליה לשם עצים דמתנה ואומר אי שירים כו' כצ"ל:

בד"ה אי גמר מלא מלא מה קומץ בירוצו כו' ובד"ה היינו כו' תרוייהו חד טעמא הוא דבירוצין כו' עכ"ל יש לדקדק לפירושו דבין הבינים גבי קמיצה מטעמא דבירוצין נגעו ביה וא"כ קשה בבירוצין גופיה הוה ליה למיבעי הכא גבי חפניו אי גמר מלא מלא וי"ל דאפשר דלא שייך בירוצין גופייהו גבי חפניו כיון דבב' ידיו הוא חופן אלא הא דמיבעי לן בבין הבינים דנגעו ביה מטעם בירוצין שייך שפיר נמי גבי חפניו אבל התוס' נזהרו מזה שפירשו דגבי קמיצה נמי בבין הבינים לאו מטעמא דבירוצין נגעי ביה אלא מדכתיב וקמץ הכהן ולא בין הבינים דלאו כהן קומץ אלא ממילא כו' דהשתא ניחא דבבירוצין גופיה לא קמיבעיא ליה משום דקושטא הוא דהיינו הך אי גמר מלא מלא או לא ודו"ק:

תוס' בד"ה הדר פשטה כו' והוה ס"ד למיפשט האי בכלל כו' ונ"מ אי טיבלא הוי אם נתערב כו' עכ"ל ולכאורה קשה דהמ"ל דנ"מ דאי הוה טיבלא מצי למקטר בין הבינים ברישא לשם עצים אבל אי הוי בין הבינים ספק שמא שירים נינהו והוו ליה שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וי"ל דהמקשה דפריך א"ה השתא נמי איקרי כאן כל שממנו כו' ולא אסיק אדעתיה דמקטר להו לשם עצים ע"כ דליכא למימר הנ"מ אלא כמ"ש התוס' ודו"ק:

בא"ד וטבל במשהו ואי ספיקא הוה בטיל עכ"ל לא ידענא אם האי טבל במשהו משום הקומץ דאית ביה שהוא חלק גבוה לאישים א"כ א"נ דספק הוא [הא] הוה איסורו משום הקומץ והוי במשהו ולא בטיל בחולין ודו"ק:

בד"ה ואמר מר כו' לשון הקטרה אצל הקומץ דעיקר כו' אין מקטירין עליהן ולהכי קאמר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה חפן בראשי כו' היינו הך כדפריך לעיל וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא או דילמא ולקח והביא בעינן עיין לקמן דף מט ע"א תוס' ד"ה בעי רב פפא: