מסכת יומא דף ל׳ עמוד ב׳

באחולי עבודה אם לא טבל שחרית ועבד:

לבן זומא דאמר דאורייתא היא שהרי ניתן ק"ו לידרש הויא עבודתו מחוללת:

לרבי יהודה דאמר דרבנן היא לא מחיל:

ולבן זומא מי מחיל והא מכהן גדול ביום הכפורים יליף לה והוא עצמו שלא טבל ולא קדש ביוה"כ בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא משנה בה עבודתו כשירה:

אחד כ"ג כו' עבודתו פסולה בפרק שני דזבחים (דף יט:) ילפינן דכשלא רחוץ ידים ורגלים מחלל עבודה:

לבן זומא קאי עליה בעשה מק"ו דכ"ג שעובר בעשה כדכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ד) ורחץ את בשרו במים ולבשם:

ומי אית ליה לר' יהודה הך סברא דמתני' שיהיו כל הנכנסין לעזרה צריכין טבילה:

מצורע בשמיני שלו אע"פ שטבל בשביעי כדכתיב (שם יד) והיה ביום השביעי יגלח וגו' חוזר וטובל בשמיני כשמביא קרבנותיו:

רבי יהודה אומר לא מצורע בלבד אמרו אלא כל אדם לפרש"י דפירש לעיל בפ"ק (יומא דף טז:) רב אדא בר אהבה אמר הא מני ר' יהודה ההיא דתמיד משום דאשכחן דפליג אסתמי דמדות ומייתי ברייתא דשמעינן ליה לרבי יהודה דאמר מזבח ממוצע וסתמא דמדות לית ליה מזבח ממוצע מהא דהכא הוה מצי לאיתויי דפליג אסתמא דרישא י"ל מהא דהכא לא מצי לאיתויי ראיה דאיכא למימר שאני הכא דפליג בהדיא במשנה אבל היכא דלא הוזכרה במשנה דפליג דילמא לא פליג להכי מייתי מההיא דמזבח ממוצע ועי"ל דמהכא לא הוה שמעינן דפליג דאיכא למימר כולה ר"י היא ומשום דקתני ברישא שהלשכה קרויה לשכת מצורעין ופירש למה נקראת כך לפי ששם מצורעים טובלים ומעיקרא ניתקנה בשביל זה קאמר ר"י דלאחר שנתקנה הרגילו לטבול בה כל אדם טהור הרוצה ליכנס לעזרה:

אי דלא טביל הערב שמש בעי תימה לי מאי קפריך הא בימי ספרו אינו אסור ליכנס אלא במחנה שכינה ולשכת מצורעים לא היתה בקודש מדנכנסו לה מחוסרי כפורים י"ל דהכי פריך כיון דלא מצי להכניס ידיו לבהונות היום עד שיעריב שמשו ל"ל דעייל בהר הבית לטבול שם בשלמא אי בשמיני איירי וכבר טבל מבע"י טביל התם כדי שלא יסיח דעת שיזכור לו להכניס ידיו מיד אי נמי י"ל נהי דמדאורייתא מותר ליכנס בהר הבית כל ימי ספרו מ"מ מדרבנן גזרו שלא יכנס דבפרק בתרא דנגעים [מ"ב] קאמר דלאחר תגלחת ימי [גמרו] הרי הוא כשרץ ובפ"ק דכלים [מ"ח] תנן עזרת נשים מקודשת הימנו שאין שום טבול יום נכנס לשם ולשכת מצורעים היתה עומדת בעזרת נשים והיא אחת מארבע לשכות שבארבע מקצעותיה:

היסח הדעת שלישי ושביעי בעי טמא שרץ ונבילה וכל הנך דלא מצרכינן להו הזאת שלישי ושביעי צ"ל כגון דלא אסחו דעתייהו:

נימא רבנן דפליגי עליה דר"י כבן זומא ס"ל פרש"י ונימא דהני רבנן לאו היינו רבנן דפליגי עליה במדות ותימה לי א"כ מאי מספקא ליה לאביי דפשיטא דלית לן למימר דפליגי ארבנן דמסכת מדות דאם כן קשה דרבנן אדרבנן דבכמה דוכתי פריך הכי דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק ומשני וכו' ולא משתמיט לשנויי בשום דוכתא תרי רבנן נינהו אלא צ"ל דאפילו אי ס"ל כבן זומא לא פליגי ארבנן דר"י דמסכת מדות דאיכא למימר נמי התם הוא הדין שאר כל אדם והא דנקט מצורעין משום דעיקר הלשכה נתקנה בשביל כך שיש בהן צורך לטבול ולהכניס ידיהם לאלתר לבהונות א"נ נקט מצורע להודיעך כחו דר"י דפליג ואמר לא מצורע אמרו אלא שאר כל אדם דוקא א"נ דוקא נימא דבהא פליגי דת"ק סבר דלשאר כל אדם הנכנס לעזרה היה במקום אחר ור"י סבר דלא מצורעים בלבד טובלין שם בלשכה אלא אף כל אדם הנכנס לעזרה א"נ איכא למימר כולה ר"י היא ומשום דקאמר מעיקרא שהלשכה נקראת לשכת מצורעים לפי שניתקנה תחילה לטבילת מצורעים הוצרך לחזור ולפרש לא מצורע בלבד טעון טבילה אלא אף שאר כל אדם:

כבן זומא סבירא להו הוא הדין דכר"י נמי סבירא להו דעד כאן לא פליגי בן זומא ור"י אלא אי דאורייתא אי דרבנן אבל תרוייהו מודו דטהור הנכנס לעזרה בעי טבילה אלא נקט בן זומא משום דעיקר השאלה נשאלה ממנו ומשיב דבעי טבילה:

ואם לא טבל ועבד ואומ' רמאי אנפשאי ולא אידכר עבודתו כשרה ולבן זומא מי שלא טבל מחיל עבודתו. ואקשינן עליה והתניא כ"ג שלא טבל כו' עבודתו כשרה אבל קידוש שנאמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו. אם עבד בלא קידוש עבודתו פסולה.

ופרקינן אלא למיקם בעשה שנאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו וגו'. לבן זומא קאי בעשה. כדאמרן כל המשנה צריך טבילה לר' יהודה לא קאי בעשה. ואקשינן וכי ר' יהודה מצריך ליכנס בעזרה בטבילה משום סרך והתניא מצורע טובל ועומד בשער נקנור כדי להזות עליו.

ר' יהודה אומר אינו טובל שכבר טבל מבערב ופרק ההוא כדקתני טע' שכבר טבל מבערב כלומר אילו לא טבל בערב היה מצריכו טבילה כטעמיה. ואקשינן וכי ר' יהודה לא אצטריך טבילה למצורע.

והתניא לשכת המצורעין ששם מצורעין טובלין ור' יהודה אומ' לא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם מכלל שגם המצורעין טובלין ופרקינן הא דתני כי ר' יהודה מצריך למצורע טבילה בדלא טביל עדיין כלל. ודחי להאי ולפירוק' נמי דפריק צריך טבילה בדאסח דעתיה דחייש שמא נגע בטומאה ולא ידע גם זו נדחת דהיסח הדעת הזאה שלישי ושביעי בעי.

ואמרינן אלא לעולם דלא אסח דעתיה והאי דקתני אינו טובל בשטבל בערב על דעת ביאת מקדש. והאי דקתני צריך טבילה בשלא טבל על דעת ביאת מקדש והאי דקתני דקיי"ל כי הטובל לדבר אע"פ שנטהר אינו טהור לחמור ממנו כדתנן במס' חגיגה פ"ב הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקדש. הטובל לקדש והוחזק לקדש אסור לחטאת. איבעית אימא לא תימא בהא מתני' בלבד אלא הכי קתני ר' יהודה אומר לא מצורעים אמרו אלא כל אדם זולתי המצורעין. שהמצורעים גרידא אינו צריך טבילה שכבר טבל. איבעית אימא ר' יהודה בהא מתנית' לדברי' דרבנן קאמר להו לדידי מצורע לא בעי טבילה דהא טבל אלא לדידכו אודו לי דלא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרש ורבנן לא מצורע שני דדייש בטומאה. ואסיקנא דרבנן דפליגי על ר' יהודה לאו משום דסבירא להו כבן זומא דמצרכי טבילה לכל מאן דעייל מחול לקודש אלא מצורע בלבד משום דדייש בטומאה והאי דאצרכוה טבילה אע"ג דמדרבנן היא חוצץ כעין דאורייתא.

ומי מחיל עבודה אפילו לבן זומא והתניא כהן גדול שלא טבל וכו׳ פי׳ ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וכשם שביום הכפורים לא מחיל עבודה בטבילה זו נמי לא מחיל עבודה. וטעמא דלא מחיל עבודה משום הכי ביום הכפורים נפקא לן בזבחים מדכתיב ורחצו אהרן ובניו דבר המעכב בבניו מעכב דבר שאינו מעכב בבניו אינו מעכב בו הלכך קדוש ידים ורגלים דשאר ימות השנה דאיתיה באהרן ובניו מעכב בו אבל קדוש וטבילה שבעבודות יום הכפורים שאינן כשרות אלא בו אינו מעכב בו לאחולי עבודה:

ה״ג אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קדש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה פסולה. ול״ג ושלא טבל דהא אפילו לבן זומא אין טבילה זו מעכבת כדפרשי׳ דדיו לבא מן הדין להיו׳ כנדון ומאן דגריס שלא קדש ולא טבל פסולה משום חסרון קדוש בלחוד הוא ופשוט הוא.

ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא פי׳ שיהא הנכנס לעזרה טעון טבילה כלל ואפי׳ מדרבנן והתניא מצורע טובל בשמיני שלו ועומד בשער ניקנור להזא׳ עליו מדם האשם ומלוג השמן. רבי יהודה אומר אין צריך טבילה בשמיני שכבר טבל והעריב שמשו מבערב. אלמא לרבי יהודה אין אדם טהור הנכנס לעזרה טעון טבילה וליכ׳ למימר דשאני הכא מפני שאינו נכנס כלו לשם וביאה במקצת לא שמה ביאה דא״כ אמאי נקט טעמא מפני שטבל מבערב אלא ודאי דלענין טבילה זו ביאה במקצ׳ שמה ביאה והכי פשטי׳ לה לקמן מהכא וא״ת לפי׳ ר״י ז״ל מאי קושיא מהכא דהא במשנתנו נכנס לעבודה תנן. וי״ל כדכתי׳ במתני׳ דלא סוף דבר לעבודת שירות אלא בכל שנכנס שם לצורך ואפילו להזאה או לשחיטה או לסמיכה:

שאני התם שכבר טבל מבערב פי׳ ולא אמר ר׳ יהודה אלא במי שהיתה עליו טומא׳ ישנה אבל זו טומאה חדשה היא דליכא למגזר בה כיון שמבערב טבל.

רבי יהודה אומר לא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם אלמא מודה רבי יהודה דמצורע טעון טבילה ואלו לעיל קתני דמצורע אינו צריך לטבול.

מצורע דיש בטומאה כלומר רגיל בטומאה ושמא אינו נזהר שאר כל אדם לא דישי בטומאה וכיון שהם טהורים אינם צריכין טבילה. ולית להו להני רבנן מתני׳ דאין אדם טהור נכנס לעזרה עד שיטבול והא דאמרינן נימא רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה כבן זומא סבירא להו כבר פי׳ רש״י ז״ל דעל רבנן דמתניתא קמייתא איירי׳ דאמרי מצורע טובל ועומד בשער ניקנור דאלו אידך רבנן לית להו טבילה באדם טהור כלל וכן פרש״י ז״ל.

המצורע כשמרגיש בעצמו שנרפא מצרעתו בא לו אצל הכהן ואם הכהן מכיר שנתרפא מטהרו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים כסדר האמור במקראות ומגלחו ומכבס בגדיו וטובל וטהור מטומאת אהל ומשכב ומושב וליכנס בירושלים ומונה שבעת ימים והם הנקראים ימי ספירו וכל אותם השבעה הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובשביעי לאלו מגלחו תגלחת שניה ומכבס בגדיו וטובל ונעשה כשאר טבולי יום לאכול במעשר בעלייתו ובתרומה בהערב שמשו ולמחר שהוא שמיני וטעון הבאת קרבנותיו טובל פעם (אחת) [אחרת] בעזרת נשים בלשכת המצורעים ואע"פ שלא הסיח דעתו וכל שנתאחר ולא גילח או שלא טבל בשביעי כל שגילח וטבל למחרתו של שביעי או לאחר כמה אינו מביא קרבנותיו בו ביום שצריך הוא הערב השמש לטומאתו וכמו שאמרו בסוגיא זו אי לא טביל הערב השמש בעי אלא מגלח וטובל ומעריב שמשו ולמחר טובל לצורך הבאת קרבנות ואפי' הסיח דעתו מטבילת אתמול אין מצריכין אותו בכך הזאה שלישי ושביעי מחשש שמא נכנס באוהל המת אלא בין שהסיח בין שלא הסיח טובל היום לצורך הבאת קרבנותיו ואפילו טבל מאתמול על דעת שתועילהו לביאת מקדש לא הועיל אלא צריך שיטבול היום לדעת כך שכל בקדשים צריך כוונה כמו שביארנו בחגיגה ואחר טבילה בא ועומד לו בשער ניקנור שהוא שער מזרחי חוץ לעזרת ישראל (ופניה) [ופניו] למערב ומביא אשמו לשם ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך ושוחטין אותו וכהן אחד מקבל רוב הדם במזרק לזרקו על המזבח וכהן שני מקבל מן הדם בידו הימנית ומערה בשמאלית להזות באצבע הימני על המצורע ואחר שזרק הראשון את שלו למזבח בא השני אצל המצורע ועומד בפנים ומצורע מבחוץ ומכניס המצורע ראשו וכהן נותן על תנוך אזנו הימנית ואח"כ מכניס ידו הימנית ונותן על בהן ידו ואח"כ מכניס רגלו הימנית ונותן על בהן רגלו ואח"כ מקריב חטאתו ועולתו ונוטל אח"כ שמן מלוג השמן הכתוב בענין ויוצק לכפו השמאלית וטובל אצבעו הימנית בשמן זה ומזה כנגד בית קדשי הקדשים עד שיטבול בכפו ויזה שבע פעמים ואח"כ נותן מן השמן על המצורע על אותן המקומות שנתן עליו מן הדם והם התנוך והבהונות ושירי שמן שבכף נותנו על ראשו ושירי הלוג מתחלק לכהנים:

גמרא לרבי יהודה דאמר סרך טבילה כו' מפרש"י ותוספות נראה דל"ג ליה אלא דה"ג א"ל אביי לרב יוסף טבילה זו חוצץ או כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה לרבי יהודה דאמר דרבנן היא כו' ובד"ה ולבן זומא כו' והוא עצמו שלא טבל כו' ובד"ה אחד כהן כו' דכשלא רחוץ ידים כו' ובד"ה נימא רבנן כו' במתניתא קמייתא כו' הלכך ל"ש טבל מבערב ול"ש לא טבל ולאו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ר' יהודה כו' ששם מצורעין טובלין כו' שנתקנה הרגילו כו' ובד"ה אי דלא טביל כו' מדנכנסו לה כו' מבעוד יום טביל התם כו' תגלחת ימי גמרו הרי הוא כשרץ ובפ"ק כו' ולשכת מצורעים היתה עומדת כו' ובד"ה היסח הדעת שלישי כו' כצ"ל:

בד"ה נימא רבנן כו' אלא צ"ל דאפי' אי ס"ל כו' אי נמי נקט מצורע להודיעך כו' עכ"ל להני תירוצי אזיל אביי למבעי להך שינויא דתלמודא ואיבעית אימא תני לא מצורעים אמרו אלא כל אדם ולאינך תירוצים שכתבו התוס' א"נ נימא דבהא פליגי כו' א"נ איכא למימר כולה ר"י כו' לא אזלא הך איבעיא דאביי אלא לשנויא קמייתא דקתני לא מצורע בלבד אמרו כו' ובתוספות ישנים לא כתבו התוס' רק תירוץ בתרא ודו"ק:

בד"ה כבן זומא כו' ס"ל דע"כ לא פליגי כו' כצ"ל:

גמרא הא (דקתני לשכת המצורעי' נקרא ששם מצורעין טובלין, בשביל שמכניסין בהונותיהן לעזרה) דלא טבל מבערב לצרעתו. בתוס' תמהו, דהא הלשכה לא היתה בקודש, ובימי ספרו אינו אסור אלא לכנס במחנה שכינה. ותימא לי על תמיהתם, איך סלקא אדעתייהו בקושייתם וכן באמת לתירוצם השני דפריך מחמת דאסור לכנוס, א"כ ל"ל להקשות הערב שמש בעי, בפשוטו הי"ל להקשות, אי דלא טבל מבערב איך יכול לכנוס ללשכה לטבול והא הוא טמא עדיין, ואסור לו לכנוס: