מסכת יומא דף כ״ט עמוד א׳

הרהורי עבירה תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה:

ריחא דבישרא המריח בשר צלי קשה לו ריח מאד שמתאוה לו:

שילהי דקייטא אלול שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא קשה חומו מחום הקיץ של תמוז לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו תמיד מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו:

וסימניך תנורא שגירא תנורא שהוסק ביום פעמים ושלש חם הוא ונוח להסיקו בעצים מועטים:

אישתא דסיתווא קדחת של ימות החורף מחממות את החולה בידוע שהוא קשה מאד יותר מקדחת המבערתו בימות הקיץ:

וסימניך תנורא קרירא צריך עצים מרובים להסיקו אף זה שהאויר צונן והגוף צונן והחולי מבעירו בידוע שהוא חולי קשה:

מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד:

וסימניך טינא בר טינא טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש:

אלא אפילו עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה משמע דמשום דנעשו בלילה ותימה תיפוק ליה משום דקרבו קודם לתמיד של שחר ואמרינן (לקמן יומא דף לד.) מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דכתיב העולה עולה ראשונה וכן בפ"ק דעירובין (דף ב.) דאמר שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולמה לי קרא תיפוק ליה דקודם תמיד שחטן דכיון דלא נפתחו דלתות היכל א"כ לא נשחט התמיד דאע"ג דלא כתיב ביה ושחטו פתח אהל מועד משלמים גמרי' דלא לשחוט ליה אלא בזמן שהוא פתוח כדתנן בתמיד (דף ל:) לא היה השוחט שוחט עד שהיה שומע קול שער הגדול שנפתח מיהו יש לדחות ההיא כשנפתחו הדלתות ונשחט התמיד ושוב סוגרו דלתיים וי"ל דאיצטריך קרא למיפסל משום שחיטה דאי משום קודם התמיד ההוא בהקטרה דווקא איירי כדמוכח בר"פ תמיד נשחט (פסחים דף נט.) ועוד דכוליה קרא דוערך עליה העולה איירי בהקטרה ועוד אור"י דהא דאמר שלא יהא דבר קודם לתמיד היינו למצוה והכי איתא בהדיא בפ' התכלת (מנחות דף מט:) והא דלא פסלינן בשמעתא משום דהוי קודם פתיחת דלתות ההיכל י"ל דלא מיפסל אלא בשחיטה כדכתיב ושחטו אבל במליקה וקמיצה לא והשתא למאי דאמרינן דהעולה עולה ראשונה אינו אלא למצוה א"כ עליה השלם כל הקרבנות נמי לא הוה אלא למצוה ותימה דאמר בס"פ אלו דברים (פסחים דף עג:) שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם יצא לבית השריפה ואי אמרת לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי קא הוי משום דשחטו אחר תמיד של בין הערבים וכו' הא אמרינן דלמצוה בעלמא וי"ל אם הקריבו כשר אבל אסור להקריב האימורים אחר התמיד ולהכי יצא הבשר לבית השריפה וא"ת ויעלה וילין אותו בראשו של מזבח ויש לומר דסבר כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח דפלוגתא דאמוראי היא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) ודילמא ההוא אמורא דאמר התם לא בעי עקירה סבר כוותיה ואם תאמר אכתי אמאי יצא לבית השריפה נשתרי בשר בזריקת דם בלא הקטרת אימורים דכיון דלא אפשר להקטירם נימא עשאום כמי שנטמאו או שאבדו וכי האי גוונא קאמר בר"פ תמיד נשחט (פסחים דף נט.) לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דאמר מחוסר כפורים כל ימות השנה טובל ומייתי כפרתו. אחר התמיד ואוכל בקדשים לערב וקאמר התם דמלינה בראשו של מזבח ופריך מכדי כל כמה דלא אתקטרי איברים לא מתאכיל בשר וכו' עד שעשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו וי"ל שאני הכא דכיון דמשכו הבעלים את ידם לא חזו מעיקרא אימורים להקרבה הלכך לא משתרי בשר בזריקת דם לחודיה אבל התם כיון דהוה חזי להקריבו קודם התמיד אע"פ שהמתין עד אחר התמיד והשתא לא מצי לקרוביה אמרינן שפיר עשאום כמי שנטמאו או שאבדו אי נמי התם דשחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם אסור לזרוק הדם מדרבנן גזירה דילמא אתו להקטיר אחר התמיד ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא לית ליה ההיא גזירה ולפי תירוץ זה דכל הקרבן פסול מחמת שאסור לזרוק הדם לכתחילה משום גזירה ניחא מה שמקשה ריב"א דבפרק התכלת (מנחות דף מט:) משמע דאינו אלא למצוה ובתוספתא [פ"ד] דפסחים תניא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין והשתא אי אמרינן דההוא פסול דרבנן ניחא ועוד תנן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) דקאמר ר"ש ושאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן פסח בין לשמן בין שלא לשמן פטור ומפרש טעמא בגמ' (שם סד.) דבזמן דמיחייב אזבח לא מיחייב אזבחים ומאי איצטריך לההוא טעמא תיפוק ליה דפטור משום דזבחים פסולין הן כיון דשחטן בזמן פסח דהוי בתר תמיד של בין הערבים כי היכי דפטר התם פסח ששחטו במועד לשמו על החמץ משום דזבח פסול הוא אבל למאי דפרישית דכשנשחט הזבח קודם התמיד של שחר או אחר תמיד של בין הערבים שאסרו חכמים לזרוק הדם משום גזירה וממילא מיפסל זיבחא הוה ניחא אבל לשון התוספתא משמע דאפילו אם זרק הדם בדיעבד ועשה כל מצותו אפילו הכי פסולין דקתני שהקריבן ולא קתני ששחטן ואי מדרבנן אמאי פסולין ונראה דפסולין דקאמר היינו הבשר מלאכול אבל בעלים נתכפרו כדאשכחן כי האי גוונא בפ"ב דזבחים (דף כו:) נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו' עד פסול ואמר שמואל פסול הבשר אבל בעלים נתכפרו והיה נראה לדקדק דלא מיפסל אחר התמיד כדתנן בס"פ מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) פסח שנתערב בבכור אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר מדפריך עלה בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול אלמא לא מיפסיל אחר תמיד מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם היינו מותר פסח דהוי שלמים ושחט להו קודם לתמיד של בין הערבים והא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפסול היינו שממעט באכילת מותר פסח שנאכל לזרים ואוכלו כבכורים שאינן נאכלים אלא לכהנים והוה לן למימר ירעה ולשון חבורה קשה דמשמע פסח ממש שנימנין עליו חבורות חבורות ועוד אמר בפרק האשה בפסחים (דף פח:) גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כו' דפטורין מלעשות פסח שני משום דלא אפשר ופריך לייתי פסח וליתני בשלמים ומאי קושיא לישני משום דאפילו פסח שני זמניה בתר תמיד דכתיב ביה בין הערבים כמו פסח ראשון ועוד דלא חשיב להא התם בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צה.) בדברים שבין ראשון לשני וא"כ לא אפשר לאתנויי בשלמים דפסולין אחר תמיד של בין הערבים וליכא למימר משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה דלית ביה כרת כדאמר בר"פ תמיד נשחט (פסחים נט.) דהא ליכא הכא כרת דבכל חדא וחדא מינייהו איכא למימר שמא הוא מן הרוב שכבר יצאו ומיהו אפילו לא יהא נפסל אחר התמיד קשה דמ"מ לכתחילה אסור מדאורייתא ואי אמרינן דפסח שני מצי לאקדומיה לתמיד כיון דלא כתיב בערב אלא בין הערבים דהיינו טעמא דפסח ראשון קרב אחר התמיד דדרשינן יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים אבל פסח שני הי מינייהו דבעי קדים ועביד ברישא והא דלא חשיב בהדי דברים שבין ראשון לשני יש לומר תנא ושייר דהא נמי שייר כרת דאיכא למ"ד (שם דף צג.) חייב כרת על הראשון ולא על השני ואיכא למ"ד נשים בראשון חובה בשני רשות אז ניחא הא דפריך לייתי וליתני:

וא' ליה הך דקאי בארעא הין כלומר בתימה כלומר הבט וראה בטוב שלא תטעה: ירושלמי ועד אחד נאמן שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו. כלומר כיון שאתה יכול לעבו' עליו הדבר עכשיו אינו משקר. אמר עד אחד נולד בן לפלוני בשבת מלין אותו על פיו. חשכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו. ולמה עד שבחברון כדי להזכיר זכות אבות שהן ישנים בחברון. ולמה הוצרכו לכך. פעם אחת עלה מאור הלבנה כו': ירושלמי ומי מחלף מאור הלבנה מתמר ועולה כמקל. ותימור של חמה פוסה על פני כל המזרח. ואוקימנא למתניתין יום המעונן הוה והיה אור הלבנה מפצע לכאן ולכאן כלומר היה פוסה על פני כל המזרח. ש"מ מדקתני כי היה אור הלבנה מפצע בכל מקום כך השמש ביום המעונן אורו וכוחו בכל מקום ואפילו במקום שאילו היתה החמה בעולם בזה המקום זו העת צל הוא ואין בו חמה עכשיו ביום המעונן אפילו במקום הצל כח חמה וחמות גם באותו המקום היא. ואסור ללוש ביום המעונן בכל מקום ואפילו במקום הצל. זוהמא דשימשא. פי' חמות השמש אחרי שכבר עבר השמש מאותו מקום. וסימ' דנא דחלא כלומר אחרי שתריק החומץ ממנו ריחו חזק יותר מריח חומץ עצמו. שברירי דשימשא. פי' שמש הנכנס מן החור וכיוצא בו כו'. שילהי דקייטא. פי' אחרית הקיץ כלומר העולם כולו חם ואפילו תוסיף עכשו חמות שורף.

אישתא דסיתוא פי' חמות של סתיו אילולי שהיא חזקה [לא היתה] מתגברת על הקרות שיש בעולם. כמין התנור הצונן אילולי שתבעירהו בעצים הרבה ואש חזקה אינו מתחמם: מנא ליה שתימור החמה מפצע לכאן ולכאן שנאמר למנצח על אילת השחר נמשל השחר כאילה מה אילה קרניה מפצילין לכאן ולכאן כך השחר מפצע לכאן ולכאן: ירושלמי א"ר חנינא מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מילין. ומשיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ד' מילין שנאמר השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא' לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי ד' מילין וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים. היה לו לומר כמו השחר עלה וכתב וכמו מלה דדמיא לחברתה כשם שמשיאיר המזרח מהלך ד' מיל שחטו את התמיד והוציאו לבית השרפה פי' טעו ראו תימור של לבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והיה לילה וכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר לפיכך נפסל. והוציאוה לבית השרפה. ואוקימנא למתני' זולתי יוה"כ כי לא תמצא הלבנה עולה למזרח קרוב ליום אלא [בסוף] החדש אלא ביוה"כ הלבנה שוקעת שתי שעות קודם השחר.

אלא למ״ד לא נתנה ליכתב מאי איכא למימר והקשו בתוספות ומי איכא מאן דאמר לא נתנה ליכתב והא בעי׳ שתהא כתובה על הספר ובדיו ותנן קראה על פה לא יצא ותירצו דההיא מדרבנן בעלמא אבל לא מתקנת אנשי כנסת הגדולה והנכון דלכולי עלמא ניתנה ליכתב לקרות בה ולצאת בה ידי חובה. ומ״ד שלא ניתנה ליכתב היינו שלא ניתנה ליכתב בכלל כתבי הקדש לענין שכתי׳ קדושה לענין לטמא את הידים דהא מ״ד לא נתנה ליכתב ה״ק לה דאסתר אינה מטמאה את הידים וכדפרש״י ז״ל ובמקומה פירשתיה בסד״י:

מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות פירוש מוספת כח וגבורה אף תפילתן של צדיקים וכו'. ואילה נקבה לאו דוקא דהא נקבה אין לה קרנים אלא מין אילה קאמר ומפני כנסת ישראל:

לא סגיא בלאו כהן גדול וא״ת נהי דאפשר בלא כ״ג מ״מ אפשר בכהן גדול ומעשה שהיה כך היה. י״ל שאין דרך התנא לתפוס כהן גדול אפילו על ידי מעשה שהיה אלא ללמדנו שום חדוש:

מאור הלבנה מי איכא פי׳ סמוך לעמוד השחר הא אין זה אלא בסוף החדש ויום הכפורים הוא בעשרה לחדש:

ה״ק וביום הכפורים כי אמ׳ ברק ברקאי הורידו כהן גדול לבית הטבילה פי׳ האי והורידו כ״ג לבית הטבילה מילתא באנפי נפש׳ היא וארישא קאי כי התנא הכניס בנתים המעשה שאירע שהוצרכו לראות אם הגיע זמן השחיטה ואחר כך חוזר התנא להשלים מה שהתחיל בדיני יום הכפורים:

לא זו בלבד אמרו פירוש לענין שחיטת קדשים שפסולה בלילה אלא אף עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השריפה פרש״י ז״ל דגמר משחיטה דמליקה בעוף וקמיצה במנחות במקום שחיטת הזבח הן ואחרים פי׳ דנפקא לו מדכתיב ביום צוותו להקריב את קרבנהם והאי נמי קרבן הוא ופי׳ רש״י ז״ל יותר נכון דכיון דעל שחיטה מייתי לה סתמא משחיטה גמרי׳ לה דכתיב ביום זבחכם וא״ת וקמיצה בלילה היאך תפסל והא קיימא לן מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה והא ליתא שכבר הקשו כן בגמרא דתמורה ותירצו דההיא במנחת נסכים הבאה עם הזבח והכא במנחה הבאה בפני עצמה והקשו בתוספות למה לי׳ למפסלה למליקה בלילה משום מליקת לילה תיפוק לי שנמלקת קודם פתיחת דלתות ההכל שאפילו ביום פסולה כדאמרי׳ התם שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות פסולין ותירצו דהכא פסלינן אפילו בשהיו דלתות ההיכל פתוחות דאע״ג דתנן לא היה שוחט את התמיד עד ששומע קול השער הגדול שנפתח ההיא מדרבנן היא ואורעא למילתא הכא שפתחוהו קודם לכן עוד תירצו דהתם דוקא בשחיטת שלמים משום דכתיב ביה ושחטו פתח אוהל מועד בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול מה שאין כן בזה דלא כתיב ביה פתח אוהל מועד וזה יותר נכון עוד הקשו ותיפוק לי מפני שמלק קודם הקרבת התמיד וקיימא לן וערך עליה העולה שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר וכי תימא דההיא למצוה בעלמא והתניא בתוספתא קדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין ותו דהא בפסח שני תניא ניטמאו הבעלים או שמתו או שמשכו ידיהם ממנו ישרף מיד והוינן בה ש״מ פסח בעי עקירה דאי ס״ד לא בעי עקירה הא פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא משום מאי מפסיל משום שנשחט אחר התמיד של בין הערבים עבור צורה בעי אלמא קרבן שנשחט אחר תמיד של בין הערבים פסול דלא קשיא לן אלא דבעו עבור צורה אלמא הא דדרשי׳ וערך עליה השלם כל הקרבנות כולן אינו למצוה בלחוד וה״ה לענין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דמחד קראי נפקי תרויהו כדאיתא לקמן בפירקין וי״ל דההוא מדרבנן אבל מדאורייתא לא פסיל הקרבן אי נמי דאפילו מדאורייתא פסול וה״מ כשהקריבו אבל משום שחיטה בעלמא לא מיפסיל כשקדם לתמיד של שחר אבל כששחטו אחר תמיד של בין הערבים כיון שאסור להקריבו מן התורה נפסל על כל פנים מפני שהוא מחוסר זמן אלא שצריך עבור צורה להשרף הלכך ליכא למיפסלה אלא משום דנמלקה בלילה דאי משום דקדם לתמיד של שחר לא מפסיל מדאורייתא אלא ימתין עד לאחר תמיד ותקרב. ואי משום שנמלקה אחר תמיד של בין הערבים הא לא חשיב אלא כשנמלקה ביום לאחר התמיד. וא״ת מ״מ תפסל מפני שאינו יכול להקריבה עד למחר והוי פסול לינה בעמוד השחר וי״ל דאהני פסול לילה שתשרף מיד בלא לינה. כל זה פלפלו בתוספות וכי מעיינת בה שפיר לא קשיא כולי האי דלא שייך למיפסל משום דבר הקרב קודם לתמיד של שחר אלא כשהגיע זמן התמיד אבל זו שנמלקה מבעוד לילה לא שייך בה ההוא טעמא ואין לנו לפוסלה אלא מטעם פסול מליקת לילה:

ומנחה שנקמצה תצא לבית השרפה הקשו בתוספות למה לי למימר שנקמצה אפילו לא נקמצה נמי פי׳ כיון שנתקדשה בכלי כדמסקי׳ בסוגיין תצא לבית השריפה בפסול לינה דהא תנן בפ״ב דמעיל׳ קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים וביוצא ובלינה והכא הא איכא לינה ותירצו דאי מההוא טעמא אין לינה פוסלת אלא בעמוד השחר אבל השתא שנקמצה נפסלת מפני שקיעת חמה שאפילו נקמץ ביום אם שקעה עליו חמה נפסל מיד בלינה דשקיעת החמה וכ״ש כשנקמץ בלילה ממש. תדע דתנן בפ״ב דמעילה בתר׳ מתני׳ דלעיל הקומץ והלבונה הוכשרו ליפסל בטבול יום וכו׳ ובלינה ואמאי תנא הקומץ כיון דהא קתני מנחה אלא ודאי דמנחה בכלי שרת אינה נפסלת אלא בעמוד השחר אבל קומץ נפסל בשקיעת החמה וטעמא דמילתא משום דקומץ דמנחה כדם דזבח שנפסל בשקיעת החמה כדאיתא בזבחים. ובההיא בבא דקומץ תנא דם:

בשלמא עולת העוף מאי דהוה הוה אלא קומץ נהדרה ונהדר וליקמצה איכא למידק אע״ג דסבי׳ ליה למקשה שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן מ״מ כיון שנתנה בכלי שרת מבעוד יום למה לא תפסל בקמיצת לילה לרבנן דפליגי עליה דבן בתירא בפרק ב׳ דזבחים ובפ״ק דמנחות דפ״ו יע״ש וסבי׳ להו קמץ זר או קמץ בשמאל לא יחזיר ויש מתרצי׳ דהכא פרכי׳ בלא נתקדשה בכלי מבעוד יום דהויא כאלו נקמצה בעודה חולין דכולי עלמא יחזיר. ועוד י״ל שאפילו נתקדשה מבעוד יום שאני התם דעבד קמיצה בשעתא וקמיצה בשמאל או בזר פסלה בה ולית לה תקנה אבל הכא כיון דסבי׳ לן שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנם הרי הוא כאלו היתה בכלי חול לגמרי וקמיצה דעבד כמאן דליתה דמיא:

לעולם יהא אדם זריז ללמוד בעת שיהא למודו מצליח וחקוק בדמיונו והוא בעת הילדות כמו שאמרו גרסא דינקותא מעליא והחכם אמר למוד החכמה בימי הנעורים כפתוח על האבן ובימי הזקנה כתו על החול ואף כשלמד אל יתייאש ממה שלמד שהשכחה מצויה הרבה יפה אמרו באבות של ר' נתן יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנים ולשכחה בשתי שנים ואל יהא נשען שמאחר שכבר למדה אם תשכח ממנו נקל הוא לחזור עליה אדרבא כל שלמד ושכח ורוצה לחזור וללמוד אותו ענין אחר ששכחו קשה הוא לו משילמוד דבר מחודש שלא ראהו מעולם וזהו שאמרו בסוגיא זו מגמר עתיקא קשה מחדתא סימן לדבר טינא בר טינא ר"ל שהבא לגבל עפר שכבר נתגבל והיה טיט קשה הוא להתגבל יותר מעפר חדש:

וכן לעולם יהא אדם נזהר בתפלה ולהאריך בה ביותר ואפילו רואה עצמו שאין תפלתו נשמעת אל יתייאש הימנה כי ברוב הימים ימצאנה וכן אל יחזיק עצמו במכביד ומטריח דרך הערה אמרו למנצח על אילת השחר למה נמשלו צדיקים לאילה לומר לך מה אילה כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות שבכל שנה ושנה מתחדש פיצול אחד בקרניה כך צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת:

זה שביארנו במשנתנו שהתמיד שנשחט בלילה פסול לא סוף דבר בקרבנות הנשחטין ומדכתיב ביום זבחכם אלא אף עופות הנמלקים אם מלקן בלילה פסולים וכן מנחה שנקמצה בלילה פסולה דרך כלל נאמר בכל הקרבנות ביום צותו ומה שאמרו מנחות מ"ד ב' מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה פירושו במנחה ונסכים הבאים מחמת עצמן לא מחמת הזבח ולא קדשו בקדושת הזבח אבל הבאים עם הזבח פסולים בלילה כזבח ושמא תאמר בקומץ מיהא למה נפסל הקומץ או השירי' הרי יש לו תקנ' בשיחזיר הקומץ לשם ויקמצנו ביום אינו כן שכל הטעונין מתן כלי כשניתנו לתוכו אע"פ שנתנו בתוכן שלא בזמנן נתינתן בכלי מקדשן ליפסל ואף קומץ זה כשנתן בתוך הכלי ואע"פ שנתן שלא בזמנו קדשו הכלי להיות חל עליו שם קומץ מנחה ליפסל ואע"פ שלא קדשן ליקרב הקומץ ולאכול השירים מ"מ קדשן לפסול בעשיית לילה זה הכלל כל הקרב ביום מן הדברים הטעונים כלי כגון קטורת וקומץ ולבונה ומנחה שאינה נקמצת כגון מנחה הנשרפת אין כלי שרת מקדשן ליקרב אלא ביום וכל הקרב בלילה כגון שמן לנר של מנורה אין המנורה מקדשתו אלא בלילה והקרב ביום ובלילה כגון מנחה ונסכים הבאים מחמת עצמן ולא מחמת הזבח קדשו בין ביום ובין בלילה וכולן אע"פ שלא קדשו להכשירן ליקרב מ"מ קדשו ליפסל בטבול יום ומחוסר כפורים אם נגעו בהם ובעשיית לילה על הדרך שביארנו:

תוס' בד"ה אלא אפילו כו' משלמים גמרי דלא לשחוט ליה אלא כו' עכ"ל מיהו האי קרא בשלמים לא אצטריך למיכתביה דפסול משום פתיחת דלת כיון דבלא"ה פסול משום שהוא קודם תמיד אבל בתמיד ודאי דהוה אצטריך למכתב ההיא פסול דפתיחת דלת ודו"ק:

בא"ד וקאמר התם דמלינה בראשו של מזבח כו' עד שעשאום כמי שנטמאו כו' עכ"ל ק"ק לפי סברת קושייתם דמדמו הך דהכא לדהתם ל"ל למימר התם דס"ל מלינה בראשו של מזבח דהא א"נ דס"ל כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח ואסור להקטיר האימורים מ"מ מתאכיל הבשר משום דעשאום כמי שנטמאו כו' כדבעו למימר בהך דהכא דנשתרי הבשר בזריקת דם כו' ודו"ק:

בא"ד כל הקדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר כו' כצ"ל:

תד"ה אלא, סוף ע"א ועוד תנן בפ' תמיד נשחט (אב"ה עי' מ"ש לעיל בפסחים דף סד בגמרא):

שִׁלְהֵי דְּקַיְטָא קָשֶׁה מִדְּקַיְטָא נראה לי בס"ד שיש לאדם בשנות חייו שני זמנים חלוקים, האחד הוא זמן שנות הבחרות, והשני זמן הזקנה וידוע דחכמי המוסר המשילו שנות הבחרות לימי הקיץ שהם מזומנים לטיולים ותענוגים ומצוי בהם כל מיני פירות טובים ומתוקים, וימי הזקנה לימות החורף, כי בחורף האדם עצור בביתו ואינו יוצא לטייל בשדות וכרמים והאילנות יבשים, וכן הזקן מצד טבעו יכבד וישב במקומו ואין לבו נמשך אחר הטיולים ותענוגים. והנה נודע כי כח התאוה מתנוצץ באדם מתחילת ימי הבחרות, אך טבע כח התאוה הוא שעולה ומתגבר יום על יום והוא מתאחז באדם כל ימי הבחרות, אך בימי הזקנה נחלש מאליו מצד הטבע, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיג:) 'זקן ומנאף אין הדעת סובלו' ואמר מאחר כי כח התאוה טבעו עולה ומתגבר לכן שִׁלְהֵי דְּקַיְטָא רוצה לומר סוף זמן הבחרות הוא קשה לאדם מצד רבוי תאותו, יותר מתוקף ימי הבחרות שאינו יכול לכבוש תאותו מאחר שהוא מתגבר ועולה אף על פי דודאי כח גופו הוא יותר חזק בתוקף הבחרות מן סוף ימי הבחרות! ונפקא מינה למבעי רחמי וגם לעשות לו המצאות והכנות להצלתו מתגבורת התאוה. ואמר עוד אֶשְׁתָּא דְּסִיתְוָא קָשֶׁה מִדְּקַיְטָא וְסִימָנִיךְ 'תַּנּוּרָא קְרִירָא' רמז בזה על חום אש התאוה של ניאוף הבא לאדם בימי הזקנה עונשו קשה עליו יותר משל ימי הבחרות יען כי מצד הטבע צריך שיחלש ויתבטל כח התאוה של ניאוף בימי הזקנה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיג:) שלשה אין הדעת סובלתן וחד מנייהו זקן מנאף ולכן ענשו יותר קשה שלא יש עליו התנצלות מצד הטבע.

מִגְּמַר בְּעַתִּיקָא קָשֶׁה מֵחַדְתָּא וְסִימָנִיךְ, טִינָא בַּר טִינָא נראה לי בס"ד לפעמים יהיה חכם אחד מבאר איזה פסוק או מאמר רבותינו ז"ל סתום וכותב ביאור שלו בלשון קצר וסתום אשר קשה לאדם למעיין לעשות ביאור לזה הביאור יותר מלעשות ביאור חדש לאותו פסוק או מאמר רבותינו ז"ל הסתום אשר ביאר אותו המבאר.

" לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר " (תהלים כב, א) מָה אַיָּלָה זוֹ קַרְנֶיהָ מְפֻצָּלוֹת לְכָאן וּלְכָאן. פירש רש"י 'לאו דוקא נקט שהרי אין קרנים לנקבה אלא מין אילה קאמר' ויש להקשות באמת למה הוכרח הכתוב למנקט 'אַיֶּלֶת' והוה ליה למימר אַיָּל הַשַּׁחַר שהוא זכר? ונראה לי בס"ד דאם היה אומר אַיָּל הַשַּׁחַר היו טועין לקרות אַיִל בחיר"ק שהוא מין בהמה כמו אלים וכבשים ולא היו קורין אַיָּל בקמ"ץ תחת היו"ד שהוא מין חיה אַיָּלָה. ובאמת הָאַיִל שהוא מין בהמה אין לו קרניים מפוצלות לכאן ולכאן, ולהכי נקיט אַיֶּלֶת דהשתא ליכא למטעי דודאי במין אילה שהוא מין חיה קא משתעי. והנה בזוהר הקדוש (זהר חלק ב' פרשת ויקהל דף ריח:) איתא פתח רבי שמעון ואמר (תהלים מב, ב) 'כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם' בקדמיתא כתיב כְּאַיָּל ולא כתיב כְּאַיֶּלֶת ולבתר תַּעֲרֹג ולא כתיב יערוג אבל רזא דא דכר ונוקבא תרווייהו כחדא והאי נוקבא תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם וכו'. וכתב בספר אור החמה בשם רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל וזה לשונו יובן במה שאמר אחר כך (בראשית ג, טז) 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ' כמה דאת אמר (תהלים מב, ב) 'עַל אֲפִיקֵי מָיִם' פירוש נצח והוד הם נקראים אפיקי מים כנזכר בפרשת אחרי דף ס"ח ולכן כל תשוקתה אל בעלה הוא באלו האפיקים לפי שהם נוטלים כל כנישו דמיין עלאין כנודע כי לכך נקראים 'שְׁחָקִים' שוחקים ומערבים כל ימין עלאין דתמן אתכנישו כולא עד כאן לשונו ולפי זה מובן שפיר הטעם שאמר אילת השחר ולא אמר איל שבאמת הם נכללים זה בזה תמיד דכר ונוקבא תרווייהו כחדא וכאמור. ואמר קַרְנֶיהָ מְפֻצָּלוֹת לְכָאן וּלְכָאן הוא דרך משל ומליצה על נצח והוד שהם נקראים 'אֲפִיקֵי מָיִם' אשר תערוג האילת עליהם, וידוע דנצח והוד נקראים בשם קרנים בסוד הכתוב (דניאל ח, ג) 'וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית' דקאי זה על נצח והוד וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל.

אַף שַׁחַר זֶה מַפְצִיל לְכָאן וּלְכָאן נראה לי בס"ד רמז בלשון זה לפי דרכו דבר אחד לענין דינא והוא דקיימא לן בשולחן ערוך אורח חיים סימן נ"ח דזמן קריאת שמע הוא מעט קודם הנץ החמה אבל בשעת הדחק כגון יוצא בשיירה יוכל לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר דכיון שעלה עמוד השחר שפיר קרינן ביה (דברים ו, ז) 'וּבְקוּמֶךָ' וגם מקרי יוֹצֵר אוֹר עיין שם. ואיתא עוד שם אם נאנס ולא קרא קריאת שמע ערבית אפילו עלה עמוד השחר כיון שעדיין לא הניץ החמה קורא קריאת שמע ויוצא בה ידי חובתו של ערבית עיין שם. נמצא עמוד השחר מפציל לכאן ולכאן דנחשב לפעמים עם חלק הלילה ונחשב לפעמים עם חלק היום.

מָה אַיָּלָה זוֹ, רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה. נראה לי לכך נקראת 'אַיֶּלֶת' שהוא לשון מעוז כמו (תהלים כב, כ) 'אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה' שתמיד נמצא בה תוקף ומעוז ההנאה לבעלה. ונראה סמך להא דרבי זירא עם מאמר פיצול קרנים לכאן ולכאן לרמוז בזה טעם אחר שנקראת אֶסְתֵּר 'אַיֶּלֶת' כי מגילתה נקראת קודם ביאת המשיח ואחר ביאת המשיח.

אַף אֶסְתֵּר סוֹף כָּל הַנִּסִּים נראה לי בס"ד כי נס האחרון האמיתי הוא גאולת ישראל מאדום וביטול קליפת עמלק וידוע כי על ידי קריאת מגילת אסתר ושאר מצות שעושין בפורים יהיה ביטול מחודש בכל שנה במקצת מקליפת עמלק כי המן הוא זרע עמלק, ונמצא נס של אסתר יוצא ממנו תועלת תמיד לנס הגדול שהוא סוֹף כָּל הַנִּסִּים. ובזה יובן מה שאמר בילקוט תהלים (סימן כ"ב) אמר רבי יהודה בר רבי סימון בית שיש בו נחשים מביאין קרן של אילת ומעשנין בתוכו ומיד הנחשים בורחין כך כשבאה אסתר ברח המן עד כאן לשונו. והכונה דהמשל הזה הוא שייך בכל דור ודור ולאו דוקא על אותו הדור שנצלב בו המן כי באמת בכל שנה בזכרון נס אסתר בורחין הנחשים שהם גונדא דקליפת עמלק שהוא נחש הקדמוני וגבר ישראל.

וְהָא אִיכָּא חֲנֻכָּה? נִתְּנָה לִכָּתֵב קָא אֲמִינָא כתב הגאון חיד"א ז"ל (בדברים אחדים דף קס"ו) דמקשים הא גופא קשיא למה לא נכתבה חנוכה? ומה הפרש בין זה לזה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאין זו קושיא כי בזמן אסתר היו בעלי רוח הקודש שהם שניים לנביאים וכתבו המגילה ברוח הקודש על דרך מקראות נביאים וכתובים שהיתה רוח הקודש אומרת להכותב הלשון והדברים שהוא כותב ואינו מסדר הדברים מדעתו ולכך נעשית כשאר מקראות נביאים וכתובים שניתנו מקראות שלה להדרש בכמה פנים מחמת כי רוח הקודש אמרה אותם, אבל בזמן נס חנוכה לא היה בהם בעלי רוח הקודש שהם קרובים לנביאים שתהיה רוח הקודש אומרת להכותב את נוסח הלשון והוא כותבו, אלא צריך שהכתוב יסדר הלשון מדעתו ואיך יהיה לדברים אלו משפט המקראות כדי שיהיו נכתבים עם הכתובים כי הכותב לא כיון בדברים אלו שכותב אלא רק משמעות אחת.