מסכת יומא דף כ״ח עמוד א׳

והרי איברים ופדרים לא גרסינן לכוליה הך גירסא דאיברים ודתרומת הדשן הכא דהא מנינן להו לגבי פלוגתייהו דרב ולוי בעבודה שאין אחריה עבודה ואגב שיטפא דריהטא דגירסא דלעיל דלישנא קמא דרבי זירא הדר וגרסינהו בלישנא בתרא וה"ג יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר אלא אי איתמר כו':

הואיל ועבודה תמה דשלים ליה סידור:

אף אנן נמי תנינא דסידור גזירין עבודה תמה היא כרבי יוחנן ודלא כרב ולוי דלא מנו לה בעבודה שזר חייב עליה משום דיש אחריה סידור איברים:

צאו וראו על החומה או על הגג:

ואילו זמן שני גזירין לא קתני אלמא עבודת לילה היא והוא גמר סידור מערכה וסידור האיברים שהוא עבודת יום תחילת עבודה אחרת היא ולא גמר סידור המערכה היא:

מתני' אמר להם הממונה הוא הסגן:

צאו וראו על החומה או על הגג:

זמן השחיטה שחיטת התמיד כלומר אם האיר המזרח שהשחיטה פסולה בלילה כדכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם:

יפיסו לה בפני עצמה כיון דעבודה תמה היא דעבודת לילה היא ועבודת התמיד שהן עבודת יום לא שייכא ליה הא דלא פריך מזריקה דעבודה תמה היא ואין מפיסין לה בפני עצמה י"ל נהי דאין אחריה עבודה לפי שהקטרת אימורין שאחריה לא מעכבי וזימנין דליתא כגון שנטמאו אימורין או שאבדו מ"מ כיון דכי איתנהו מעכבי לא חשיבא זריקה [עבודה] תמה כ"כ להפיס לה בפני עצמה ולהכי פריך והרי תרומת הדשן דאע"ג דהוצאת הדשן שהיא אחריה זימנין דליתא מ"מ כיון דזימנין דאיתא לא מיחשב להפיס לה בפני עצמה כדפרישית בזריקה א"נ י"ל שאני זריקה שיש אחריה עבודה בו ביום מה שאין כן בסידור שני גזירין שאין עוד עבודה כל הלילה וא"ת קטורת כיון דיש אחריה עבודה בו ביום אמאי מפייסים עליה בפני עצמה י"ל שאני קטורת משום דבעי כל שעתא חדשים ומאיכא דאמרי עד יפיסו לה בפני עצמה הוי הכל מאיכא דאמרי ועתה נחזור לסיומא דלעיל מכח קושיא דרבא דפריך ויפיסו לה בפני עצמה אלא אי איתמר הכי איתמר א"ר אסי א"ר יוחנן זר שסידר שני גזירין חייב מפני שהיא עבודת יום כו' כדלעיל אלא שהש"ס מאריך לדקדק יותר במילתיה דרבא למימרא דעבודה תמה בעיא פייס ואף אנן נמי תנינא דקא מסייע למילתיה דרבי יוחנן וכיון דדחי ליה לסייעתא תו לא מתוקמא מילתיה דרבי יוחנן מכח קשיא דרבא להכי צ"ל אלא אי איתמר הכי איתמר כדלעיל לפי שהיא עבודת יום והשתא לא מצי למיפרך יפיסו לה בפני עצמה דטובא איכא עבודת יום שאין מפיסין לה בפני עצמה וא"ת ה"נ איכא ניסוך היין והמים שהן עבודות תמות ואין מפיסין להן בפני עצמן י"ל כיון דיש אחריהן כמה עבודות בו ביום אין מפיסין להו בפני עצמם אבל סידור שני גזירין אין אחריהן עבודה עוד כל אותה הלילה ולהכי הוה לן למימר דחשיבא כולי האי להפיס עליה בפני עצמה ופריך והרי איברים ופדרים כו' ומשני סוף עבודה דיממא היא ואין עוד עבודה אחריה בו ביום ולהכי מפיסין לה בפני עצמה לפי דבפייס דשחרית היו מפיסין נמי אאיברי תמיד של בין הערבים והנך איברים אין אחריהם עבודה כל אותו היום ופריך והרי שחיטה דמפיס לה בפני עצמה דעיקר הפייס הוה [מי] שוחט ושאר אחיו הכהנים נמשכין עמו אגב גררא דידיה:

אף אנן נמי תנינא וכו' ואילו שני גזירין לא קתני אלמא עבודת לילה נינהו ואע"ג דכתיב בבקר בבקר י"ל כיון דכתיב בבקר בבקר תרי זימני נימא תן בקר לבקרו של לילה:

והרי תרומת הדשן כו' אמר רב אשי והא אנן לא תנינן לה דשני גזירין עבודת יום הוא דתנן אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ואלו זמן ב' גזירין לא קתני. ופרקינן השחיטה דלית ליה תקנה שאחר שישחו' לא יתכן לו להחיותו קתני.

אבל סידור גזירין שיכול לפורקו לא קתני איכא דאמרי הכי אקשו ליה. וכי יש עבודה שיש אחריה עבודה בלילה ופסולה בזר ולא והרי אברים ופדרים שיש אחריה עבודה דלרבנן צריך להחזירן למערכה גדולה ולר' מאיר עביד לה מערכה בפ"ע. ודחי סוף עבודה דיממא היא. והרי תרומת הדשן שיש אחריה הוצאה חוץ למחנה וסידור המערכה ופרקינן תחלת עבודה דיממא היא כר' יוחנן דאמר קדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קדש מתחלת עבודה וקשיא לן ואמאי לא דחי הכי אימא שכבר קדש מתחלה לעבודה הנה ועבודת לילה ופסולה בזר אלא העלה בקושיא. ופרקינן משום דבתחלת הפרק נדחת זו השינויא וא' איבעית אימא לעולם תחלת עבודת יום הוא ואמאי לא תקינו לה פייס מעיקרא סבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו כיון דחזו דאתו ואתו נמי לסכנה תקינו לה פייסא. ותריצנא לר' יוחנן הכי זר שסידר ב' גזירין חייב הואיל ועבודה תמה היא אי הכי תיבעי פייס בפ"ע ופרקינן האי כבר שנינן לה כדאמרינן בתחלת הפרק כיון דתקינו פייס לתרומת הדשן לא הוו אתו שהיה כבד עליהן להניח השינה ולעמוד דהוו אמרי מי יימר דמיתרמי לי הדר תקינו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה ובשני גזירין כלומר הוסיפו אלו העבודות כדי שיבואו למימרא דעבודה תמה בעיא פייס כו' כענין הראשון:

איכא דאמרי מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה וכו׳ רש״י ז״ל לא גריס ולא והרי איברים כו׳ עד אלא אי איתמר וכו׳ וטעמו ז״ל משום דבפלוגתא דרב ולוי מוכח דתרומת הדשן ואיברים ופדרים עבדה תמה הן. ומאן דגריס לה נקט לה בריהטא אגב פירכי דלעיל ולא דק בהו ודכותה בתלמודא וכן אתה מפר׳ בהא דאמרי׳ בסמו׳ למימר דעבודה תמה היא וכו׳ אבל רש״י ז״ל לא גריס לה נמי לקמן.

אף אנן נמי תנינא פרש״י ז״ל דשני גזירי עצים עבודה שאין אחריה עבודה מדלא קתני זמן גזירי עצים אלמא סוף עבודת לילה חשיבי ולא תחלת הולכת איברים דעבודת יום ויפה פי׳ ותו לא מידי.

פרק ג' אמר להם הממונה צאו וראו כו׳ פרש״י ז״ל הממונה סגן צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה לפי שצריך לעשות שחיטת קדשים ביום כדכתי׳ וביום זבחכם אבל מביום צוותו לא נפקא שפיר כיון דשחיטה כשרה בזר.

אם הגיע הרואה אומר ברקאי כלומר שהשחר הוציא ברקאי ולומר שמתחיל השחר לעלות מתיא בן שמואל או׳ האיר פני מזרח רש״י ז״ל פי׳ במס׳ תמיד כי מתיא בן שמואל היה ממונה על כן והוא או׳ כן וכן משמע במסכת תמיד ובגמ׳ לקמן אמרי׳ מתיא בן שמואל ממונה על הפייסות ובתוספות הקשו על זה דהא בגמ׳ איכא חד לישנא שהרואה הוא האומ׳ האיר פני מזרח ומסתמא לא היה הממונה עולה לגג לראות מדקתני אמר להם הממונה צאו וראו ואין זו קושיא כל כך לפי מה שפרש״י ז״ל דהממונה דקתני רישא היינו סגן דכל היכא דקתני סתמ׳ הממונה היינו סגן כדאיתא התם ואלו מתיא בן שמואל לא היה סגן אלא ממונה על הפייסות כדאיתא בגמ׳ ואולי בזמנו הוא עצמו היה הרואה. אעפ״כ אין לשון המשנה ולשון הברייתא דגמ׳ מוכיח כן דהוה ליה למיתני מתיא בן שמואל היה אומר האיר פני מזרח לכך הנכון כי דברי מתיא בן שמואל בתורת תנא נשנו בכאן כי הוא היה אומר שכן היו רגילין לומר בבית המקדש וכן מוכיח בגמ׳ דבפלוגתא דתנאי מייתי לה למילתיה וכן נראה כאן מפי׳ רש״י ז״ל והא דקאמר האיר פני מזרח עד שבחברון לפום פשטא דגמרא דילן משמ׳ משום דכשהיה מאיר בחברון היה השחר ברור אבל בפי׳ רש״י ז״ל מייתי מה שאמרו בירושלמי ולמה מזכיר בחברון כדי להזכיר זכות ישני חברון כלומר זכות אבות הקבורין בחברון:

והוא אמר הן בגמ׳ מפרש מאן קאמ׳ לה אי מאן דקאי אארעא או מאן דקאי אאיגרא:

והוציאוהו לבית השרפה פי׳ לפי ששחיטה בלילה פסולה מביום זבחכם כדאמרן:

הורידו כהן גדול לבית הטבילה פי׳ על יום הכפורים קאי שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול וארישא קאי כדאיתא בגמרא:

כל המסך את רגליו טעון טבילה אבל הכא אפילו בלא עבודה טעון טבילה. ואליבא דרש״י ז״ל שפי׳ דלקמ׳ אפילו בביאה ריקנית טעון טבילה. י״ל דהכא אפי׳ בשהסיך רגליו לפנים מן העזרה באותן לשכות כגון לשכת פרהדרין וכיוצא בו:

אמר להם הממונה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השלישי שבה הוא לבאר בפרט עבודת יום הכפורים בשלימות עניניה מתחלה ועד סוף ושזה החלק יותחל ענינו בזה הפרק וימשך ענינו בכל הפרקים שאחריו עד פרק אחרון ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בביאור עבודת השחר והשני בביאור עבודת פרו של אהרן ומתחיל בעבודת השעירים והוא שאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וכו' ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וכו' והקריב את פר החטאת אשר לו וכו' ולקח את שני השעירים והוא מבאר בחלק זה ענין הפר ומתחיל בענין השעירים והשלישי על ידי גורל השעירים שהיה בגורלות נתונים בקלפי והיה של עץ וכהן אחד עשאן של זהב נתגלגל לבאר קצת דברים מחודשים שעשו קצת כהנים במקדש זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר בורקי מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון הוא אומר הין אמר הר"ם מקום היה להם גבוה במקדש שבו היה עולה הצופה וכשהיה רואה פני מזרח מתחילין להשתנות היה אומר להם בורקי ענינו כמו התחיל האור להבריק והיו אומרי' לו אותם שהיו בעזרה עד שהוא בחברון כלומר הגיע האור לפי ראות עיניך בחברון והיה אומר להם הין ומיד היו שוחטין וממה שאתה חייב לדעת כי הזמן שזכר מתיא בן שמואל באמרו האיר פני מזרח הוא אחר זמן שזכר תנא קמא והלכה כמתיא בן שמואל ולמה הוצרכו לכך פעם אחת עלה מאור הלבנה ודמו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והוציאהו לבית השריפה והורידו כהן גדול לבית הטבילה זה הכלל היה במקדש כל המסיך את רגליו טעון טבילה כל המטיל את המים טעון קדוש ידים ורגלים ידוע כי הלבנה אינה עולה מן המזרח אלא אחר חצות החדש ואמרו עלה מאור הלבנה אירע בסוף החדש משאר חדשי השנה ואירע בליל צום כפור גם כן פעם אחרת והוא כלל בכאן שני המעשים ואומר פעם אחת כלומר זולת ליל צום כפור עלה מאור הלבנה מחובר למה שאירע ליל צום כפור ועוד יתבאר כי כהן גדול טובל ושוחט בתמיד ביום צום כפור וכאשר נפסל התמיד כמו שזכר מפני שנשחט בלילה נצטרך טבילה אחרת ואחר כך שחט את התמיד ומסך את רגליו כנוי לנקבים גדולים אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד שהוא טובל חמש טבילות טובל בו ביום כלם בקדש בבית הפרוה חוץ מזו בלבד כל טבילה מקדש ידיו ורגליו לפניה ולאחריה כאשר יתבאר ואמרו חוץ מזו ר"ל בטבילה הראשונה והוא יגיד אותה פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם קדש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל ועלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו סדין של בוץ ענינו רדיד של פשתן:

אמר המאירי אמר להם הממונה ר"ל סגן הכהנים העומד בעזרה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה כלומר שיצאו וישאלו לגביני כרוז שהיה ממונה על כך והיה עולה במקום גבוה שבמקדש על החומה או על גג העזרה אם רואה פני המזרח מתחילין להאיר עד שיכירו מתוך האורה שעלה עמוד השחר לפי שהשחיטה אע"פ שהיא כשרה בזר פסולה בלילה דכתיב ביום זבחכם וכשהגיע על שיעור זה הרואה והוא אותו גביני כרוז היה אומר בקול רם בורקי ר"ל התחיל אור עמוד השחר להבריק והיו הולכין לשחוט מתיא בן שמואל אומר שאע"פ שהוא אומר ברקאי לא היו שוחטין עדיין אלא כשהלך זה לשאלו מה מלילה והוא השיבו האיר פני מזרח וההולך לשם חוזר ושואלו עד שבחברון כלומר הגיע האור לפי מראית עיניך עד חברון כלומר שיהא הוא רואה בכח אותה אורה עד חברון והוא אומר הן ומיד היו הולכין לשחוט ופרשו בתלמוד המערב שזה שהיו שואלין לו מחברון ולא ממגדל אחר לזכור ישיני חברון כלומר להזכיר זכות אבות שבחברון וזמן זה מ"מ גדול וסמוך ליום יותר משל ת"ק והלכה כמתיא ודבר זה לא ביום הכפורים בלבד היה אלא בכל הימים כן אלא שהוא מתחיל מ"מ סדר עבודת יום הכפורים היאך היא:

ולמה הוצרכו לכך כלומר שיאיר כל כך עד שיהא הצופה יכול לראות עד חברון שפעם אחת עלה אור הלבנה מצד המזרח ומעשה זה לא ביום הכפורים היה שהרי אין הלבנה עולה מן המזרח ואין הלבנה מתחלת לעלות סמוך ליום עד לאחר חצות החודש אלא בשאר הימי' היה וסמוך לסוף חודש היה ודימו ששקעה הלבנה והאיר פני מזרח ושחטו את התמיד ואחר שחיטתו הרגישו שעדיין לא עלה עמוד השחר ואור הלבנה היה והוציאוהו לבית השריפה ושחטו תמיד אחר ומאותה שעה ואילך הזקיקו לידע אם רואה מכחה של אורה עד חברון שאין אורה של לבנה משלטת העין בכך והיו עושין כן בכל השנה אף בזמן שאין הטעות מצויה בכך כגון יום הכפורים ומה שאמר אח"כ והורידו כהן גדול לבית הטבילה לא על אותו המעשה היה שהרי אותו מעשה לא ביום הכפורים היה ובשאר ימות השנה אין העבודה בכהן גדול ואע"פ שכל שנפסל התמיד ודאי טעון טבילה אחרת לשחוט תמיד אחר מ"מ פסול זה לא ביום הכפורים היה אלא על סדר עבודת יום הכפורים הוא חוזר כלומר כשנתברר להם שעלה עמוד השחר והוא כשהיה הצופה רואה מכח האורה עד חברון היו מורידין מיד כהן גדול לבית הטבילה והיא ראשונה לטבילותיו שחמש טבילות ועשרה קדושין היה כהן גדול עושה ביום הכפורים כמו שיתבאר ואע"פ שכבר תרמו את הדשן וסדרו את המערכה הואיל ואלו עבודות לילה הן וכל שכן ביום כפור שהיתה תרומת הדשן בחצות אינן צריכות טבילה ואף ביום זה אע"פ שכל העבודות היה בכהן גדול תרומת הדשן מיהא על ידי פייס היתה כשאר ימות השנה והזוכה תרם וסידר עצי מערכה עם שני הגזירים ואין כהן גדול מתחיל אלא משחיטת התמיד:

ואמר דרך כלל שכלל זה היה במקדש בכל השנה כל המיסך את רגליו והוא שבדק את עצמו בגדולים כדכתיב ויסך שאול את רגליו טעון טבילה ר"ל בארבעים סאה ואפילו כמה פעמים ביום הן שיצא מן העזרה לצורך כך הן שהסיך את רגליו בבית הכבוד שהיה בלשכה אחת מפני שמא נשארה צואה על בשרו וכל המטיל מים ר"ל שבדק את עצמו בקטנים טעון קדוש ידים ורגלים ופי' בגמ' לרגלים משום ניצוצות ולידים מפני שמצוה לשפשף בידים הניצוצות של מי רגלים הניתזין על רגליו שלא יראה ככרות שפכה שאינו מקלח ויאמרו על בניו שאינן שלו שכרות שפכה אינו מוליד כמו שביארנו במקומו:

ואין אדם נכנס בעזרה אפילו היה טהור לגמרי ואפי' לא הסיך את רגליו עד שיטבול ולמדוה בגמ' ל' א' מקל וחומר מכה"ג ביום הכפורים ומה המשנה מבגדי קדש לקדש כגון של זהב בלבן או של לבן בזהב וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת כגון מהיכל לדביר ומדביר להיכל טעון טבילה המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת לא כל שכן וכן הוזכר בה טעם אחר שאינה אלא סרך טבילה שיהא זוכר בעצמו אגבה אם יש טומאה בידו ויפרוש מעבודה עד שיעריב:

ולפי דרכך למדת שטבילה זו ראשונה של כהן גדול אף בלא הסך רגליו הוא שהרי אף בשאר הימים ובכל כהן כן אלא שבזו אם עבד ולא טבל לא חלל:

ואח"כ אמר דרך כלל שחמש טבילות ועשרה קדושין היה כהן גדול טובל באותו היום שהרי חמש פעמים שהוא משנה מבגדי זהב ללבן או מלבן לזהב צריך טבילה כדכתיב ופשט ורחץ וכל טבילה צריכה קדוש לפניה ולאחריה מק"ו שאף במקום שאין טעון טבילה כגון הטלת מים טעון קדוש מקום שטעון טבילה לא כל שכן:

גמרא ה"ק יפייסו לה בפני עצמה אלא כדאמרי' כו' כצ"ל וכן נראה להגיה מדברי התוס' דמכח קושיא זו דיפייסו לה בפני עצמה חזר התלמוד מאיכא דאמרי וקאמר אלא כדאמרינן ללישנא קמא דזר שסידר ב' גזרי עצים חייב מפני שהיא עבודה דהשתא לא תקשי יפייסו לה בפני עצמה כמ"ש התוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה והרי כו' דאברים ודתרומת הדשן הכא דהא כו' ואגב שיטפא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יפייסו כו' כיון דדחי לה לסייעתא כו' לפי דבפייס דשחרית היו מפיסין נמי אאברי תמיד כו' עכ"ל כצ"ל משום דר' יוחנן גופיה קאמר לעיל דאין מפיסין אתמיד של בין הערבים הוצרך לומר הכא דקאמר באברים ופדרים דמפיסין לה בפני עצמן היינו דבפייס דשחרית היו מפיסין נמי אאברי תמיד של בין הערבים ומאן דזכה באברים בשחרית זכה בהו בערבית וכולהו אברים בפייס אחד דשחרית נתפייסו ואין מפיסין בתמיד של בין הערבים דקאמר ר"י היינו דאין מפיסין שוב שנית בערבית ודו"ק:

סליק פרק בראשונה