מסכת יומא דף י״ב עמוד ב׳

עבודתו מחנכתו עבודת יוה"כ עצמה שאינה כשירה אלא בכהן גדול וזה עובדה מחנכתו לכהונה גדולה:

משיחתן מקדשתן כדכתיב (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם מכאן ואילך לא נמשחו כלים חדשים שנעשים שם כדאמרינן במסכת שבועות (דף טו.) אותם במשיחה:

הכי גרסינן כי אתא רב דימי אמר אבנטו של כהן הדיוט רבי ור' אליעזר ברבי שמעון כו' ולא גרסינן ביום הכפורים דהא בכהן הדיוט אין חילוק ביוה"כ לשאר ימים:

אימת אילימא בשאר ימות השנה שכהן גדול משמש בשל כלאים וקאמר דחלוקין באבנטיהן דשל הדיוט דבוץ טובא איכא:

אלא לאו ביום הכפורים דשל כהן גדול דבוץ ואשמועינן דשל הדיוט דכלאים והוא הדין להדיוט דכל ימות השנה:

לעולם בשאר ימות השנה דכהן גדול בשל כלאים ואשמעינן דשל הדיוט דבוץ ודקאמרת טובא איכא:

בהנך דשוין באותן בגדים ששניהם שוין בהם דהיינו כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט אין ביניהם אלא אבנט:

כי אתא רבין כו' בין רבין לרב דימי ליכא מידי אלא דרב דימי לא פירש הי מינייהו דאמר של כלאים והי מינייהו דאמר של בוץ ורבין פירש בהדיא רבי אומר של כלאים:

אלא לאו ביום הכפורים לפירוש ריב"א דפירש הא דגבי כהן גדול כתב מצנפת ובכהן הדיוט כתב מגבעות לפי ששל כהן גדול היתה קצרה שהיה צריך להניח תפילין וציץ אבל של כהן הדיוט היתה רחבה שלא היה מניח ציץ אין להקשות א"כ לימא דהא איכא בינייהו די"ל כיון דאידי ואידי ממין אחד אע"ג דזו רחבה וזו קצרה לא קא חשיב ולעיל נמי דפריך במה מחנכין אותו לא בעי לשנויי במצנפת דהא לא חשיב חינוך כיון דשוין הן אלא שזו קצרה וזו רחבה:

ילבש לרבות השחקין ואיצטריך קרא דלא תימא כי היכי דמטושטשין או מקורעין פסולין בפ' שני דזבחים (דף יח:) דכתב בהו (שמות כח, ב) לכבוד ולתפארת ה"נ שחקים ליפסלו דאין עניות במקום עשירות וסלקא דעתך אמינא דבכל שנה יעשו בגדים חדשים קא משמע לן ובפרק ב' דזבחים (שם) תניא משוחקין כשירים וזה משמע כגירסת רש"י דאיצטריך לאשמועינן דאפילו שחקים כשירים:

כהן גדול משום איבה הקשה ר"י מדקאמר טעמא משום איבה מכלל דמן הדין ראוי להיות כהן גדול מדאורייתא אלא גזרו ביה רבנן משום איבה ותימה אם כן מאי איצטריך לפרושי טעמא דכהן הדיוט משום מעלין בקדש וכו' תיפוק ליה מדילפינן מקרא בפרק שני דזבחים (דף יח.) דכהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה משום מחוסר בגדים וליכא למימר דהא דקאמר דלא חזי להיות כהן גדול משום איבה היינו לאחר מיתת הראשון דהא מודה רבי יוסי דאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו וי"ל דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש ליה מקרא ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים כדאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא.) דינאי מלכא אוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואמר בתוספתא [פ"א] ובירושלמי ביוסף בן אלם מציפורי שאירע פסול בכהן גדול ושימש תחתיו ולאחר שיצא אמר אדוני המלך פר ושעיר שקרבין היום משל מי משלי או משל כהן גדול אמר לו המלך לא דייך ששימשת שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם וכו' עד וידע שהוסע מן הכהונה:

ואמ' הניחא למ"ד אבנטו של כ"ג כו' ונדחה ואמר אביי לובש שמנה ומהפך בצינורא. פי' עצי נורא שנמצא כי נתרבה בבגדים ועבד עבודה ונקבע בכהונה גדולה. והיפך צינורא היא עבודה. וכדרב הונא דאמר זר שהיפך בצינורא חייב מיתה רב פפא אמר עבודתו לפני ולפנים היא קובעת לכהונה גדולה. כי אתא רבין אמר אבנטו של כ"ג ביוה"כ דברי הכל של בוץ. בשאר ימות השנה דברי הכל של כלאים לא נחלקו אלא באבנט כהן הדיוט לעולם רבי אמר כלאים ור' אלעזר ב"ר [שמעון] אומר של בוץ.

אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא על בשרו מה ת"ל ילבש כו'.

ר' דוסא אמר לרבות בגדי כהן גדול של יוה"כ שעבד בהן לפני ולפנים שכשירין לכהן הדיוט בכל השנה רבי אומר ב' תשובות בדבר חדא אבנטו של כהן גדול ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט ועוד בגדים ששימש בהן קדושה חמורה ישמש בהן קדושה קלה.

ומה ת"ל ילבש לרבות שחקים אלו כולן פשוטין הם:

ת"ר אירע בו פסול ומינו כהן אחר תחתיו.

ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו.

ה״ג וכן גרש״י ז״ל כי אתא רב דימי אמר אבנטו של כהן הדיוט. רבי ורבי אליעזר ב״ר שמעון חד אמר של כלאים וחד אמר של בוץ. ומאן דגריס אבנטו של כהן גדול טועה דהא בשל כהן גדול ליכא פלוגתא ומקרא מפורש הוא דביום הכפורים הוא בשל בוץ ובשאר ימות השנה של כלאים ושבוש הוא בנוסחאות שגורסי׳ כך אלא ודאי כדאמרן ומיהו אף בזה לא גריס רש״י ז״ל בין ביום הכפורים בין בשאר ימות השנה דלענין כהן (גדול) [הדיוט] מה לי יום הכפורים מה לי שאר ימות השנה הא ודאי אפילו תמצא לומר שיש שום עבודה לכהן הדיוט ביום הכפורים אינה אלא בבגדיו של שאר ימים אלא כך הוא ז״ל גורס אבנטו של כהן הדיוט ר׳ ור׳ אליעזר וכו'. ומיהו ברוב הנוסחאות גורסי׳ כגרסא ראשונה ולקמן נמי אשכחת בכולהו נוסחי על מימרא דרבין לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין ביום הכפורים ובין בשאר ימות השנה ובתוספות כן גורסי׳ אלא דקשי׳ להו שהרי כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול כדאיתא בהוריות ובכמה דוכתי ויש שתירצו דמשכחת לה כגון להפך בצנורא וכיוצא בו מדברים שאינן עיקר עבודה אלא קרובי עבודה ודכותה דבעי בגדי כהונה ואפשר בכהן הדיוט אי נמי משכחת לה בתרומת הדשן שכשרה בכהן הדיוט לפי שהיא עבודת לילה כדאיתא לקמן ותדע דלקמן מנינן דעשרה קדושין כהן גדול עושה ביום הכפורים והני בר מתרומת הדשן נינהו ומדלא חשיב קדושין דתרומת הדשן מכלל שהיא כשרה בכהן הדיוט וכן תירץ ר״י ז״ל ורבי׳ שמשון משנץ ז״ל הוקשה לו על זה מהא דתנן לקמן באידך פירקא בכל יום ויום היו תורמין את הדשן מקריאת הגבר וביום הכפורים מחצות ופרישנא טעמא משום חולשא דכהן גדול דאלמא אף תרומת הדשן אינה אלא בכהן [גדול] דסוף סוף הכשר עבודת היום היא. והא דלא מני לקמן אלא עשרה קדושין היינו משום דלא חשיב אלא קדושין דעבודות היום בלחוד הלכך לא משכחת עבודת כהן הדיוט ביום הכפורים אלא כגון להפך בצנורא. ואיכא למידק לפום האי שטת דהא לקמן במכילתין קתני תנא ד׳ פייסות שהיו במקדש וכיון שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול מה ענין פייסות ביום הכפורים. ומורי הרב ז״ל תירץ דפייסות השנויות לקמן במכלתין לא נשנו אלא לענין שאר ימות השנה ואיידי דאיירי בתרומת הדשן שבכל יום ויום ושהיו מפיסין עליו סיימנהו לכולהו ארבע פייסות: ובשם רבי׳ הגדול רבו ז״ל אמ׳ לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבוד׳ היום ממש אבל תמידין ועבודו׳ של כל יום ויום כשרו׳ אפי׳ בכהן הדיוט אלא דמצוה בכהן גדול טפי. ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין ולא התירו אלא דברי׳ שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וכגון להפך במזלג ולהזמין איברים להעלותן. והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבוד׳ תמידין אף בכהן הדיוט והיינו דקא תני תנא דיני פייסות במכילתין:

תסתיים דר׳ הוא דאמר של כלאים כו׳ לא לעולם כו׳ תמיהא מלתא דהא לקמן בהדיא תניא ר׳ אומר שתי תשובות בדבר חדא אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זהו אבנטו של כהן הדיוט: דאלמ׳ ר׳ סבר של כלאים וי״ל דה״ק דמהכא ליכא למשמע מינה אי נמי דההיא דלקמן מתניתא היא ולא שמיעא להו ולקמן הוא דמייתי לה רב נחמן ב״ר יצחק לסייעתא דרבין מכלל דמעיקרא לא שמיעא להו.

כי אתא רבין אמ׳ וכו׳ היינו דרב דימי דלעיל אלא דרבין מסיים דר׳ אמ׳ של כלאים ורבי אליעזר אמר של בוץ וכדפרש״י:

על בשרו מה ת״ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה פי׳ גבי תרומת הדשן כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן. והאי ילבש מיותר הוא לדרשא ומה ת״ל ילבש לרבות את השחקין יש שפירשו לרבות שלא יעשה תרומת הדשן אלא בשחקין משום דבגדים שמזיג בהם כוס לרבו אל יבשל בהן קדרה לרבו. ורש״י ז״ל דחה פי זה שלא אמרו כן אלא בהוצאת הדשן שהבגדים מתעפרין ומתלכלכין דאלו בתרומת הדשן שאינו אלא הרמת מחתה א׳ בלבד ליכא למימר הכין. ופי׳ הוא ז״ל לרבות את השחקין שכשרין לתרומת הדשן. וא״ת מאי איריא תרומת הדשן אפי׳ שאר עבודות נמי דהתניא בפ״ב דזבחים היו בגדיו מרושלים מסולקי׳ משוחקי׳ עבודתו כשרה. מטושטשין מקורעין עבודתו פסולה. ואמרינן לקמן בההיא שמעתא בד שיהו של פשתים בד שיהו חדשים בד שיהו שזורין ואמרינן עלה והתניא שחקים כשרים. ופרקי׳ יש מהם למצוה ויש מהם לעכב ופרש״י ז״ל דהא דקתני בד שיהו חדשים אינו לעכב אלא למצוה משום נוי בעלמא אבל מטושטשין או מקורעין פסולין דלאו לכבוד ולתפארת הוא. מ״מ שמעינן מינה דשחקים כשרים. וי״ל דהתם איכא מצוה שלא לעשות בשחקין ולגבי תרומת הדשן אפילו מצוה ליכא.

שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא להדיוט פי׳ לאו דוקא אינו ראוי אלא לומר שאינו משמש לא בזה ולא בזה וכדפרש״י ז״ל:

לכהן הדיוט לא משום דמעלין בקדש ולא מורידין פי׳ וכיון שאין אנו רשאין להורידו אם בא לעבוד ככהן הדיוט הוה ליה מחוסר בגדים שעבודתו פסולה הא אלו היה בנו כח להורידו היינו מורידין אותו להיות כהן הדיוט וכשעבד בד׳ בגדי כהונה בלבד אין כאן משום מחוסר בגדים וזה ברור לך ובזה נסתלקה קושית התוספות שהקשו בכאן דתיפוק לי דהוה ליה מחוסר בגדים וכן תירץ השר ז״ל.

כל הכלים שעשה משה נתקדשו לצאת מדין כלי חול ולהכנס לקדושת כלי שרת במשיחה אבל כלים שנעשו משם ואילך לא נמשחו אלא תחילת עבודה שבהם מחנכתן לכלי שרת:

הרמת הדשן והיא מלא כף מחתה ביום עבודה היא ואינה נעשית אלא בבגדי כהונה ואע"פ שלא נכתבו בה אלא כתונת ומכנסים אף האחרים ר"ל מצנפת ואבנט בכלל והזכיר את השנים והוא הדין לאחרים וזר שעשאה לוקה אבל אינו במיתה ומ"מ צריך שיהיו פחותים מבגדים שעובד בהם בגדים שמזג בהם כוס לרבו אל יבשל בהם קדירה לרבו וי"א שלא נאמר כן אלא בהוצאת הדשן ולא יראה כן ומ"מ שחקים כשרים הם אף לעבודה אבל אם נטשטשו מכל וכל או נקרעו או נתקצרו בפחות מכדי מדתו או נתארכו ביותר מכדי מדתו פסולים ואם נעשו צואים אין מכבסין אותם ואין מלבנין אותם אלא מניחין אותם לפתילות לבית השואבה ומכתנותיהם למנורה אבל בגדי כהן גדול שבלו טעונין גניזה וכן בגדי לבן שעובד בהם ביום הצום גונזין אותם מיד במקום שפושטן ואסורי' בהנאה:

כהן שאירע בו פסול ומינו כהן אחר תחתיו למחר (כשנשחט) [כשנכשר] הראשון חוזר לעבודתו ושני כל מצות כהונה גדולה עליו הן לאיסור טומאת קרובים ולאיסור נישואי אלמנה ולעבוד בשמונה בגדים ושאם עבד בד' חילל ועבודתו פסולה אין בין זה לזה אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה שבכל יום שאין זה השני מביאן בחיי הראשון כמו שביארנו במגילה ט' ב' ומ"מ לכתחילה לא יעבוד מפני הקנאה ואם עבד בשמונה כשר בארבעה פסול ואם מת הראשון הרי זה השני מתמנה תחתיו:

בד"ה את השחקין כו' במס' תמיד ואין שם כו' כצ"ל ובד"ה ה"ג כו':

גמ' כה"ג משום איבה כעין זה לקמן דף עג ע"א:

תוס' ד"ה אלא לאו לפירוש ריב"א ע"ל דף כה ע"א תד"ה נוטל מצנפת ותו"י דף עא ע"ב ד"ה אר"ז. עירובין צה ע"ב תד"ה מקום. סוכה דף ה ע"א תד"ה ואל יוכיח: