מסכת תענית דף ה׳ עמוד א׳

רבא אמר כיון שהתחיל בשמיני ספק שביעי שוב אינו פוסק:

הדר ביה ממאי דאמר פוסק:

מונה כ"א יום מראש השנה עד שמיני ספק שביעי של חג כדרך שמונה מר"ה עד יוה"כ י' ימים שמתחיל למנות מיום ראשון של ר"ה ומזכיר מכאן ואילך וזהו שמזכיר בשמיני ספק שביעי שהוא כ"ב שוב אינו פוסק והא דמתחילין אנו למנות מיום א' דהא דאנו עושין ב' ימים לאו משום ספק דשמא עיברו לאלול דהא אנן בקיאינן בקביעא דירחא אלא משום דמנהג אבותינו בידינו ל"א מונה כ"א יום כדרך שמונה כו' כלומר אם עיברו אלול לא יחשוב מיום ראשון של ר"ה כ"א יום שאם כן לא ימצאו בידו אלא כ' וכלים ביום טוב שביעי יום נטילת ערבה אלא מיום שמתחילין למנות עשרה ימים לעשות בעשירי יוה"כ יתחיל למנות באלו שבכך לא יטעה שיום הכפורים יום אחד לבד וידע מהיכן התחילו למנות לו וביום שכלין כ"א דהיינו ביום טוב אחרון מתחיל להזכיר וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק:

א"ל רב נחמן לרב יצחק יורה בניסן הוא דכתיב ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון בתמיה:

והא במרחשון הוא כדתניא לקמן ובספרי הוא:

יורה ומלקוש מפרש לקמן:

אמר ליה ודאי במרחשון הוא ומקרא זה בימי יואל בן פתואל נתקיים שיורה ומלקוש היה בראשון ע"י נס שהיה רעב שבע שנים דכתיב כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים וכתיב יתר הגזם אכל הארבה וגו':

הכי גרסינן יצא אדר ולא ירדו גשמים ולא זרעו רוב אדר לא גרסינן:

רבא אמר כיון שהתחיל שוב אינו פוסק כלומר כיון שהתחיל ביום ראשון של אחרונים שוב אינו פוסק וכן הפסק:

יורה במרחשון הוא פי' אקרא דכתיב ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון פריך דמתני' אפשר לתרץ דאמלקוש קסמיך אבל ביורה מודה דבמרחשון:

ובחזירתו אוכל חזיז מן התלם וכו' וקשיא הא דקאמר לעיל נמצא הגדילה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום הוה ליה למימר גדילה בתליסר ובי"ד יומי שהרי מיד מתחלת ליגדל ושמא י"ל דלכל המאוחרת שנזרעה בשלישית קאמר נמצא גדילה בי"א יום וצ"ע:

לא אבוא בעיר פירוש בעיר ר"ל בעיר ממש וי"מ פשטיה דקרא בעיר בשנאה כלומר לא אבוא בשנאה ועיר הוי ל' שנאה כמו ומלאו פני תבל ערים (ישעיהו יד):

ואם ישאלו מיום טוב (הראשון) [האחרון] של חג וירד המטר נמצא המטר מעכבן בחזירתן ואוקימנא בזמן הזה דליכא בית המקדש ושקלי ואסקוה [מונה] כ"א יום מר"ה ועד יו"ט האחרון של חג ומתחיל להזכיר ביו"ט האחרון כדרך שמונה י' ימים מר"ה ועד יוה"כ והעשירי הוא יוה"כ. ומתחיל להזכיר וכיון שמתחיל שוב אינו פוסק וכן הלכה:

מתני' עד מתי שואלין את הגשמים כו' הא אסיק' לשמעתא כי ש"ץ היורד לפני התיבה ביו"ט הראשון של פסח מזכיר מוריד הגשם ופוסק מלהזכיר והיורד במוסף אינו מזכיר כיון שא"ר מאיר עד שיצא ניסן שנא' ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון ואקשינן והא מורה במרחשון הוא ומלקוש בניסן ושנינן בימי יואל בן פתואל (ש"מ) [נאמר] מורה בניסן שיצא אדר ולא ירדו גשמים.

ירד רביעה ראשונה באחד בניסן אמר להם הנביא צאו וזרעו נעשה להן נס ונתגלה להם החטים שאוגרין הנמלין בחורין ובכתלים ולקחו אותן וזרעו ירדה להן רביעה שנייה בחמשה בניסן וצמחו זרעים והקריבו העומר בי"ו בניסן.

נמצאת תבואה הגדילה בו' חדשים גידלה בי"א יום על אותו דור נאמר הזורעים בדמעה ברנה יקצורו השור שהיה בהליכתו הולך כמו בוכה.

בחזירתו היה אוכל חזיז בא יבא ברנה [נושא] אלומותיו קנה זרת שבולת שתים.

א"ל רב נחמן לר' יצחק הא דכתיב כי קרא ה' לרעב וגו' אותן ז' שנים מאי אכול א"ל הכי א"ר יוחנן שנה ראשונה אכלו מה שבבתים שניה אכלו מה שבשדות כו'. ותוב בעא מיניה בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר א"ל הקדוש ברוך הוא לישראל שאינו בא בירושלים של מעלה עד שיבנה להם ירושלים של מטה וישרה שכינתו הקדושה בקרבם. ותוב בעא מיניה מ"ד ובאחת יבערו ויכסלו וגו'.

א"ל אחת היא שמבערת הרשעים לגיהנם ומאי ניהי ע"ז ותוב בעא מיניה מ"ד כי שתים רעות עשה עמי וגו' תרתי בלחוד הוא דעבוד.

כ"ב שביקא להו יש מי שמפרש וכי יש עבירה הכתובה בכ"ד ספרים כלומר במקרא שלא עשו אותה ואמאי כתיב כי שתים רעות (וכ"ב דמתמה כלומר וכי הניחו כ"ד ספרים עבירה הכתובה בהם שלא עשו אותה) ואנו קבלנו מרבותינו כי אלו הן כ"ד חטאות בכאן הם המפורשים בתלמוד א"י בפרק אלו שאין להם חלק יש מן החכמים המפרשים שהיו אומרים כ"ד רעות אלו הן הנדברות בהאי קרא אותי עזבו מקור מים חיים. לחצוב להם. עזבך את ה' אלהיך. רעתך ומשובותיך ולא פחדתי אליך לא אעבור צועה זונה נהפכת נכתם עונך לא נטמאתי דרכך בגיא אהבתי זרים ואחריהם אלך הובישו המה מלכיהם שריהם כהניהם ונביאיהם אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו כי פנו אלי עורף מספר עריך היו אלהיך אלו כ"ד רעות א"ר יוחנן לא גלו ישראל עד שנעשו כ"ד כתות של מינים שנאמר בן אדם שולח אני אותך וגו' אל גוי המורד לא נאמר אלא גוי המורדים ומצאנו במדרש חזית א"ר יוחנן כ"ד חטאות הוכיח יחזקאל הנביא את ישראל בפרשת התשפוט את עיר הדמים אלו הן עיר שופכת דם ועשתה גלולים טמאת השם רבת המהומה איש לזרועו היו בך למען שפוך דם אב ואם הקלו בך לגר עשו בעושק בתוכך יתום ואלמנה הונו בך קדשי בזית ואת שבתותי חללת אנשי רכיל היו בך ואל ההרים אכלו בך זמה עשו בתוכך ערות אב גלה בך טמאת הנדה ענו בך ואיש את אשת רעהו עשה תועבה ואיש את כלתו טמא בזמה ואיש את אחותו בת אביו ענה בך שוחד לקחו בך נשך ותרבית לקחת ותבצעי רעיך בעשק ואותי שכחת נאם ה' ועל כולם לא חתם אלא על הגזל והנה הכיתי כפי אל בצעך אשר עשית ועל דמך אשר היו בתוכך. היעמוד לבך אם תחזקנה ידיך לימים אשר אני עושה אותך אני ה' דברתי ועשיתי.

המשנה השלישית עד מתי שואלים את הגשמים פי' מאחר שהתחיל במשנה שלפניה אגב גררא להודיע זמן שאלת גשמים מהיכן הוא מתחיל אע"פ שלא נתבאר בו כל הצורך בא עכשו לבאר במשנה זו שיעור זמן שאלה עד היכן הוא מגיע ואמר ר' יהודה עד שיעבור הפסח ור' יוסי אומר עד שיצא ניסן שנאמר ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון שהדבר מוכיח על ניסן שזמן גשמים הוא ואין הלכה כאחד מהם שאין שאלה במקום שאין הזכרה וכשבטלה הזכרה בטלה שאלה ונמצאת בטולה אחר תפלת המנחה של י"ד בניסן שעד שלא בא זמן ברכת השנים כבר הופקעה הזכרת גשמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא עשרים וארבע שביקא להו כו' וכ"ה בילקוט אבל בגירסת ע"י עשרין ותרתין שביקא כו':

בפרש"י בד"ה מונה כ"א כו' וידע מהיכן התחילו ובד"ה א"ל ודאי כו' שבע שנים וכתיב כו' הד"א ובד"ה הגדילה בו' חדשים מתשרי ועד ניסן הס"ד ובד"ה משום דבקרבך קדוש בתמיה משום דבקרבך קדוש דהיינו שאתה כו' הקב"ה בעיר הס"ד ואח"כ מ"ה לא אבא בירושלים כו' וה"ק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ובחזירתו אוכל כו' גדילה בתליסר ובי"ד יומי כו' שנזרעה בשלישית כו' עכ"ל כ"ה בנוסחת התוס' שלפנינו ואין זה מובן דאמאי לא קשיא נמי דגדילה בי"ב יומי ומאי קאמרי שנזרעה בשלישית כו' אף אם נפרש דבריהם שלישית מזריעה דהיינו רביעי בחודש מ"מ תקשי להו דה"ל י"ב יום ונ"ל להגיה בדבריהם בתליסר ובי"ב יומי כו' דהשתא מזרעו בשני דהוו י"ד יומי לא קשיא להו מידי דלא חש למחשביה כיון דלא גדילה בו יום שלם אלא משלישי דהוה י"ג יומי ומרביעי דהוה י"ב יומי קשיא להו למחשבינהו דהוי נמי ימים שלמים ותירצו דלכל המאוחרת שנזרעה בשלישית מזריעה דהיינו בד' בחדש קאמר דגדילה בי"א ימים שלמים ודו"ק:

תוס' ד"ה ובחזירתו כו' י"ל דלכל המאוחרת קשה לי, דלמא באמת אותן לא נגמרו בט"ו בניסן והעומר הקריבו מאותן שנזרעו בב' וגדלו בי"ב.

(יואל ב, כג) 'יוֹרֶה' בְּנִיסָן הוּא? 'יוֹרֶה', בְּמַרְחֶשְׁוָן הוּא אין להקשות מאי פריך דילמא הכי קאמר ויורד לכם גשם מורה בזמנו ובעתו שהוא במרחשון ואחריו ירד מלקוש בראשון שהוא ניסן, דזה אינו, דהיה צריך לפרש זמן ירידת היורה כמו שפירש זמן ירידת המלקוש, ולמה סתם ביורה ופירש במלקוש.

יָרְדָה לָהֶם רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בְּאֶחָד בְּנִיסָן נראה לי בס"ד הנה נודע כי מתשרי ועד ניסן הם חדשי הזכר, ומניסן עד תשרי חדשי הנקבה, נמצא גשמים שצריכין לירד בחדשי הזכר ירדו בחדשי הנקבה להורות דאחר דתש כוחן כנקבה מחמת הרעב נתכפר להם ונושעו בחדשי הנקבה, וגם הרעב היה שבע שנים כדי לתקן בזה הצער מה שפגמו במלכות שהוא סוד 'בת שבע' ואז נהפך להם שבע לשבע.

אַף עַל פִּי כֵן צְאוּ וְזִרְעוּ נראה לי בס"ד הטעם שאמר לו כן ולא גילה להם מה שיעשה להם הקב"ה בגילוי החיטים שבכותלים וסדקים וחורי הנמלים, כדי שהם יצאו לזרוע מה שבידם לקיים דבר ה' שצוה בכך ולא ימנעו מטעם זה, דמי שיש לו קב חיטים יאכלנו ויחיה וכו' ואז על ידי כך יעשה להם הקב"ה נס לגלות להם מה שבכותלים וכו', וכן היה כאשר הסכימו לזרוע מה שבידם אז נגלה להם הדגן הנזכר.

נִמְצֵאת הַתְּבוּאָה הַגְּדֵלָה בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, גָּדְלָה בְּאַחַד־עָשָׂר יוֹם נראה לי בס"ד נס העצום הזה נרמז בשם הנביא יואל, אשר על ידו ובזמנו נעשה הנס הזה, והוא יוֹאֵל 'לו יא' כלומר בעבורו ובזכותו נעשה הנס של י"א יום הנזכר. ונראה לי דעל ידי שנעשה בירור שלם מן י"א סמני הקטורת זכו לנס זה שתגדל התבואה בי"א יום. והנה הרעב ההוא בא להם מן ארבעה מינים, שהם גָּזָם, אַרְבֶּה, יֶּלֶק, חָסִיל (יואל ב, כה), דראשי תיבות שלהם מספר כ"ב, רמז בעבור שחטאו בכ"ב אותיות התורה היתה זאת להם, ועתה אחר שנתכפר להם חטא הנזכר בא להם השפע הטוב שגדלה התבואה בי"א ימים וי"א לילות שהם כ"ב ונתמלא החסרון שנעשה להם מאותם ארבעה מינים דראשי תיבות שלהם כ"ב. ועוד נראה לי בס"ד מספר י"א במספר הקדמיי [5+4+3+2+1...] הוא ס"ה כמנין שם אדנ"י [65] שהוא סוד המלכות שפגמו בה בארץ ישראל ועתה נתקן הפגם ולכך היתה הטובה הזאת בניסן שהוא ראש חודשי המלכות. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש זכו לנס זה של י"א כנגד מספר ו"ה של שם הוי"ה שתיקנו בתשובתם.

וְנִמְצָא עֹמֶר הַקָּרֵב מִתְּבוּאָה שֶׁל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, קָרַב מִתְּבוּאָה שֶׁל אַחַד־עָשָׂר יוֹם. קשה למאי אצטריך למכפל לישנא לפרש לנו על העומר כיון דכבר אמר על התבואה ודבר זה של העומר אתי ממילא? ונראה לי בס"ד דבא ליישב בזה הטעם דגדלה בי"א יום ולא בי"ב, דהיה ראוי שתהיה גדילתה בי"ב יום כדי שיהיה החשבון מדוייק ומכוון לששה חודשים כל חודש בשני ימים, אך בי"א יום לא יבא חשבון מכוון כנגד ששה חודשים, ולזה אמר נמצא עומר הקרב שנעשה הנס בי"א יום כדי שיהיו יכולין להקריב ממנה העומר ואם הים נשלם גדילתה בי"ב דוקא היה עובר זמנו של עומר כי ההתחלה היתה בחמשה בניסן.

וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר (תהלים קכו, ה) "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ". נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות בכוונת הפסוק(תהלים קמה, טז) 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן' לכוין ראשי תיבות לְכָל חַי רָצוֹן, רָחֵל [238] שהיא מספר ב' פעמים דִמְעָה [119] ויכוין למתקם יעוין שם. וידוע כי ניסן הוא ראש חודש של רחל שהיא מספר ב' פעמים דמעה, ולזה אמר 'הַזֹּרְעִים ב' דִמְעָה' שזרעו בניסן שהוא של בחינת ב' דמעה, 'בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ' כי אותם י"א יום שגדלה בהם התבואה התחילו מן יום חמשה ניסן וקצרו העומר ליל ט"ז בניסן, צא וחשוב יום חמשה ניסן הוא ט"ו שעות כי בארץ ישראל עמוד השחר בניסן יהיה אחר שעה תשיעית מן הלילה, נמצא היום הוא ט"ו שעות ועשרה ימים ועשרה לילות מן ליל ששה עד ליל ט"ז יש בהם ר"מ שעות הרי רנ"ה שעות עד ליל ט"ו שקצרו בה העומר, וזהו שנאמר 'בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ' רוצה לומר ברנ"ה שעות שגדלה בהם התבואה יקצורו, כי קצירת העומר היא התחלת הקצירה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה [שָׁנָה] קָנֶה זֶרֶת וְשִׁבֹּלֶת זְרָתַיִם הָיְתָה נראה לי בס"ד לרמוז זה בכתוב ההוא עצמו שאמר (תהלים קכו, ו) 'בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה' אות ב' של בֹּא רומזת על זרתיים דשבולת שהיא עליונה, ואות א' של בֹּא רומז על זרת דקנה שהוא תחתון. ונראה לי בס"ד הטעם שהיתה השבולת שהיא מאכל אדם זרתיים, כי ידוע שהזרת הוא חצי אמה וכמו שכתב הרשב"א ז"ל (בתשובות החדשות סימן רל"ג) זרת של תורה הוא שני טפחים ומחצה, דלא אמרו הזרת חצי אמה אלא באמה בת חמשה טפחים יעוין שם, ונמצא זרתיים הם חמשה טפחים לרמוז זכות התורה שהיא חמשה ספרים שנמשלה לתבואה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות י.) על פסוק (קהלת ה, ט) 'וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' הגינה עליהם בשפע הטובה הזאת שתהיה השבולת שבה התבואה חמשה טפחים שהם זרתיים. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהיתה הברכה שני שלישים מאכל אדם שהיא השבולת שבה התבואה, ושליש מאכל בהמה שהוא הקנה כי צמח האדמה הוא טובה לארץ שעל ידי יציאת הצמח ממנה יתבררו ממנה נצוצי הקדושה המגולגלים בדומם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, וגם על ידי שמברכים ואוכלים את הצומח ממנה תצא מן ארירה שלה שאמר עליה בחטא אדם הראשון (בראשית ג, יז) 'אֲרוּרָה הָאֲדָמָה' ולכן כאשר בישרם על הזריעה וצמח האדמה אמר (יואל ב, כא) 'אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת' ואמר גִּילִי וּשְׂמָחִי בתרתי הנזכרים, וטובה לבני אדם שאוכלים ושבעים וחיים ברעב וטובה לבהמה שתאכל מה שיש לה לאכול מן התבן שהוא הקנה ועשב, ולכך היה שני שלישים מאכל אדם כנגד טובת הארץ וטובת האדם כי טובת הארץ גם כן תלויה במאכל האדם כאמור ושליש קנה שהוא מאכל בהמה, ולכן בישר לבהמות ואמר (יואל ב, כב) 'אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר' ובישר לבני אדם בפסוק השלישי (יואל ב, כג) 'וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן'. והנה אם שלשה שותפים בקרן שבידם כל אחד יאכל ריוח כפי מעותיו, אך אם אחד נתן צדקה ומתנה לשלשה צריך שיחלקו בשוה חלק כחלק, וכן כאן השפעה זאת היתה בתורת צדקה, לכן שלשה שותפים אלו שהם האדם והאדמה והבהמה לקחו חלקים שוים ולכך היתה שבולת שבה התבואה שהיא טובת האדם וטובת האדמה זרתיים והקנה שהוא טובת הבהמה זרת. גם נראה לי היה מאכל האדם שני שלישים כנגד שני שלישי החסד שהם כ"ד כ"ד שהבטיח השי"ת לכנסת ישראל בסוד (ישעיהו נד, יב) 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ'. ונראה לי בס"ד שנרמזו אלו השני שלישים ושליש באומרו 'נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו' (תהלים קכו, ו), כי הנושא על גבו משא נפוח שנחשב כשתי אלומות מצד הכובד שהוא האיכות ומצד הנופח שהוא הכמות הנה זה מוכרח שיכפוף קומתו תחת המשא ואין ניכרת קומתו מאחוריו אלא מן הארכובה ולמטה שנמצא שני שלישי קומתו נכסית ושליש נגלית, וכן כאן החלקים נחלקו לשני שלישים ושליש ולכך אמר 'נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו'.

בְּהַנָךְ שֶׁבַע שָׁנִים, מַאי אָכוּל פירוש כיון דאמר לשון יתר באומרו 'אֶל הָאָרֶץ' (מלכים ב' ח, א) דהוה ליה למימר 'וְגַם בָּא שֶׁבַע שָׁנִים' אלא דהרעב לא היה לבני אדם שבע שנים, כי בני אדם היה להם תבואה ודגן לאכול בשתים או בשלש שנים ולא הרגישו ברעב ורק אל הארץ היה שבע שנים גמורים שלא נתנה הארץ פריה כלל, ולכן דייק קרא ואמר 'וְגַם בָּא אֶל הָאָרֶץ' ולכך שואל על בני אדם מַאי אָכוּל בְּהַנָךְ שָׁנִים שבאלו השבע שנים? ומשני הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה אָכְלוּ מַה שֶּׁבַּבָּתִּים וכו', דנמצא בראשונה ובשניה אכלו ולא הרגישו ברעב.