מסכת תענית דף כ״ו עמוד ב׳

נשתברו הלוחות בגמ' מפרש:

ובטל התמיד לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד:

והועמד צלם בהיכל שהעמידו מנשה כדמפורש בתרגום ירושלמי בפרשת השמים כסאי וגו' (ישעיהו סו):

על אבותינו דור המדבר אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ וגו' (דברים א׳:ל״ה):

ביתר עיר גדולה והיו ישראל דרין בה במסכת גיטין פרק הניזקין (גיטין דף נז.) אשקא דריספק חרב ביתר:

שבת שחל תשעה באב כו' שבוע:

בחמישי מותרין אם חל תשעה באב בערב שבת מותרין לכבס בחמישי וכשחל ט' באב בד' בשבת לא איצטריך למיתני דמותרין כדאמרינן בגמרא לא שנו אלא לפניו כו':

שני תבשילין בשר ודגים או בשר וביצים שעליו או דג וביצה שעליו כדאמר בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קיד:):

מנחה ונעילה דכל יומא שכיחי בהו שכרות גזרו רבנן אפילו ביומא דתענית דלית בהו שכרות וקשיא דהכא משמע דבמנחה שייכא שכרות ובפ"ק דשבת (דף י. ושם) קאמר בהדיא דבמנחה לא שייכא שכרות וי"ל דהא דקאמר התם דבמנחה לא שייכא שכרות ר"ל לגבי ערבית שכרות דמנחה לאו כלום (לגבי שבת) דיותר שכיח שכרות בערבית (יותר) מבמנחה אבל לעולם במנחה שייך שכרות לגבי שחרית ומוסף:

ומאן דאמר נהגו אורויי נמי לא מורינן פירשנו בפ"ק דראש השנה (דף טו: ד"ה וכי):

והאידנא נהוג עלמא דפרסי כהני ידייהו במנחה סמוך לשקיעת החמה ולכך לא נהגו העם לומר נשיאת כפים במנחה ביום הכפורים לפי שמתפללין מנחה בעוד היום גדול אבל במנחה בשאר תעניות יש נשיאת כפים אבל מכל מקום בנעילה ביום הכפורים יש נשיאת כפים:

ואקשינן וכי תעניות אית בהו מוסף ותרצינן לה הכי בג' פרקים כהנים נושאין את כפיהם כ"ז שמתפללין ויש מהן ד' פעמים ביום בשחרית במוסף ובמנחה ובנעילה. ואלו הן ג' פרקים תעניות ומעמדות ויוה"כ. וסתם מתני' ר' מאיר היא דלא משכחת לה דנושאין כפיהם כל זמן שמתפללין אלא לרבי מאיר דתני שחרית ומוסף מנחה ונעילה יש בהן נשיאות כפים דברי ר' מאיר וטעמא דר' מאיר מפורש הוא כיון דביום הכפורים ובמעמדות ליכא שכרות במנחה נושאין כפיהם ולא גזרינן. ור' יהודה תני שחרית ומוסף בלבד יש בהן נשיאות כפים דבכל יומא לית בהו שכרות לפיכך לא גזרינן בהו. שמעינן מינה דר' יהודה אין אדם רשאי ליכול אלא אחר תפלת מוסף. אבל במנחה דבשאר יומי אית בהו שכרות גזרינן בהו ביוה"כ ובמעמדות ר' יוסי אומר מנחה אין בה נשיאות כפים משום דאיתא כל יומא ואתי לאחלופי גזרינן אבל נעילה דליתא אלא ביוה"כ ובמעמדות יש בה נשיאות כפים דכיון דליתא כל יומא לא גזרינן. ואסיקנא דהלכתא כר' יוסי דאמר שחרית ומוסף ונעילה יש בהן נשיאות כפים מנחה אין בה נשיאות כפים. והאידנא דלא מצלו מנחה דתעניתא אלא סמוך לשקיעת החמה כדאוקימנא (לעיל יב ב) דרביעית היום האחרון הוא דמתפללין בו תפלת תענית כדכתיב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי וגו' כנעילה דמיא ויש בה נשיאות כפים. ואע"ג דאמר רב הלכתא כרבי מאיר ודרשינן לה בפירקא ורב הונא אמר מנהג כר"מ אוריי מורינן הכי בפרקא לא דרשי לה (ואף ר') [ור' יוחנן אמר] נהגו כר"מ לא דרשי ולא מורינן כוותיה ואי עביד לא מהדרינן ליה:

ודייקי כו' אלמא שכור אסור בנשיאת כפים מנא לן ופשיט דכתיב לשרתו ולברך בשמו אתקש (משרת ולו למברך) [מברך למשרת] ולנזיר מה משרת אסור ביין שנאמר יין ושכר אל תשת אף מברך אסור ביין ושכר דקיימא לן כל המשכר [אסור] ומותר בחרצן אי הכי למאי אתקש לנזיר להכשיר בו בעל מום להיות כשר לברכה.

ש״ס תעניות ומעמדו׳‎ מי אי׳‎ בהו מוסיף מכאן תשובה לדברי ר״ז ז״ל שכתב שז׳‎ ברכו׳‎ של תעניות לא היו אומר אותן בשחרית ולא במנחה ונעילה אלא בתפלה לעצמה כעין מוסף וזהו שאמר במסכת מגלה והביא זה ממה שאמר בירושלמי בפ״ק דברכות רבי יוסי ורבי אחא נקפון לתענית׳‎ אתא צבורא מק״ש בתר ג׳‎ שעין ובעא רב אחא מימתי צידון א״ל רבי יוסה והלא כבר קראו אותה בעונתה כלום הן קוראי׳‎ אותה אלא כדי לעמוד בתפל׳‎ מתוך דברי תורה א״ל מפני הדיוטו׳‎ שלא יה׳‎ אומרו בעונתה קורין אות׳‎ ע״כ. ומה עסק לתפלה זו והלא כשקראו ק״ש בעונתה התפללו כדי לסמוך גאולה לתפלה אלא ודאי זו תפלה אחרת בענין מוסף היא שאומ׳‎ כ״ד ברכות ואינה ראיה דדילמא היחידי׳‎ התפללו בעונתן סמוך לק״ש אלא מפני שהיו ב״ד טרודין לעיין בעניני העיר לא ירד ש״צ לפני התיבה עד לאחר ג׳‎ שעות ולא שיהא שם מוסף תפל׳‎ וכדמוכח בשמעתין להדיא. שאין ד׳‎ תפלות אלא בי״ה חסורי מיחסר׳‎ והכי קתני תניא שחרית ומוסף:

אמר רב הלכה כרבי יוסי ואלא האידנא מאי טעמא פרשי כהני ידייהו במנחת׳‎ דתענית׳‎ כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרשי כתפל׳‎ נעילה דמי דעת הגאונים ז״ל דהני מילי בשאין שם תפל׳‎ נעילה אבל כשיש שם תפל׳‎ נעילה אין נשיאו׳‎ כפי׳‎ במנחה אלא בנעיל׳‎ כרבי יוסי ונראין דבריהם שאם אתה או׳‎ שבכל התעניו׳‎ היו נושאי׳‎ את כפיהם ואף כשיש בו נעילה ומצינו שעושי׳‎ כדברי רבי מאיר ולמה פסקו הלכה כרבי יוסי אבל בזו אינה ראיה שי״ל שפסקו כן לי״ה שמתפללין תפל׳‎ המנחה בעוד היום גדול ולמקום שעושין כן מנחה בעוד היום בתעניו׳‎ של צבור שאין עושין בו נשיאו׳‎ כפים אבל מ״מ אין לומר הטעם הזה שמודה רבי יוסי משום בדמי להו לאינשי אלא מפני שאין שם תפל׳‎ נעילה ורואי׳‎ לזו שהיא דעונתה ונראה להם כאלו היא עולה במקומה שאלו היו מתפללין אחריה נעילה האיך נראה לה׳‎ תפל׳‎ נעילה ועוד כיון שהיו מתפללין תפל׳‎ מנחה סמוך לשקיע׳‎ החמה שהיא עולת נעילה אלו בארץ ישראל להתפלל אחריה נעילה יצטרכו להתפלל אותה בלילה שאינו זמנה כמו שבארנו למעלה אלא ודאי שלא שאלו ולא השיבו בכאן אלא על תעני׳‎ שאין בו נעילה וכשאמרו חכמי׳‎ מעיקרא בש״ס נהגו העם כרבי מאיר היינו לפי מה שהיו נוהגין לישא כפים במנח׳‎ זו והיו סבורי׳‎ שאף רבי יוסי מודה בשו׳‎ תפל׳‎ המנחה ולפי׳‎ כשפסקו עכשיו כרבי יוסי הוקשה לנו היאך נהגו לישא כפים במנחה והשיבו דבכי הא מודה רבי יוסי ומנהגא כרבי יוסי הוא ולא כר״מ דאלו לר״מ אפי׳‎ בתעני׳‎ שהיה בו נעילה היו נושאי׳‎ את כפיה׳‎ ומ״ש סתם מ״ט פרשי כהני ידייהו במנחת׳‎ דתענית׳‎ ומשמ׳‎ דכל תענית צבור סתם שיש בו מן הסתם תפל׳‎ נעילה י״ל דשאלה זו לדידן בני בבל הו׳‎ שאין מתפללי׳‎ תפל׳‎ נעילה לפי דעת קצת רבותי ז״ל ולדעת האומר שיש נעילה בבבל נאמר שהשאלה היתה לכל תעניות הקבועי׳‎ לכל ישראל שאין שם נעילה כמו שכתבנו ושאלוה סתם שתעניו׳‎ אלו הם קבועי׳‎ ויש בהם מנהג קבוע דאלו תעניו׳‎ צבו׳‎ לא שנינו ומעתה נתקיים מנהגנו שאין אנו אומרי׳‎ בי״ה במנחה ברכת כהני׳‎ לפי שאין שם נשיאות כפים ובמקום אותן מוחים בידם לפי שאין עושין כר״מ וכבר אפסיקא הלכתא כרבי יוסי והכי משמע במסכת סוטה בפרק אלו נאמרים שהיו שם העם אומר בשעת נשיאות ושאלו במנחת׳‎ דתעניתא מאי אמור ובנעילה די״ה מאי אמור והא. בנעילה בתענית מאי אמור ואין לומר נימא שאמרו על מנחת׳‎ דתענית׳‎ כללו במנחה די״ה ולא הוצרכו עוד לשאול עליה שהרי הפסוקים של מנחה דתענית אמר שהם מקוה ישראל י״י מושיעו בעת צרה וגו׳‎ ואין ענין לפסוקים אלו בי״ה שהוא יום סליחה וכפרה ואינו עת צרה אלא ודאי שאין נשיאו׳‎ כפים במנחתה די״ה ולפירש אין שם פסוקי׳‎ לפי שבתעניות הקבועים דשכיחי אין בהם נעילה ובתעניות צבור שיש בהם נעילה שאינן קבועין ואינן אלא לזמן מרובה לא שאלו וכששאלו על נעילה של י״ה והשיבו שהיו אומרי הנה כי כן יבורך גבר ירא י״י ידעו שפסוקים אלו ראויים אף לנעילת תענית צבור ומפני שאין ברכת כהנים במנחה של י״ה כמו שאמר נהגו בקצת המקומות בברכת עבודה שלתפלת המנחה רצה י״י אלהינו אלא אישי יש׳‎ ותפלתם ובנעילה שיש שם ברכת כהנים אומר רצה ודעתם לומר שאין אומר רצה אלא בתפלה הראויה לנשיאות כפים ולפי׳‎ אין אומר אף בשאר הימים רצה במנחה ויש נוהגים בהפך ודעת׳‎ לומר שכל מקום שהיה קרבן כנגד אותה תפלה אומר רצה ובתפלה שאין כנגדה קרבן אומר אישי וכן עיקר. וידוע לכל והא דאמרינן לעיל דמנחה שכיחא שכרות קשיא אההיא דפ״ק דשבת ש״ס ממתני׳‎ לא ישב אדם סמוך למנחה לאכול עד שיתפלל דאמרי׳‎ דבמנחה לא שכיח׳‎ שכרות. וי״ל דלא קשיא דשכרות כ״כ שיהא אסור להתפלל לא שכיח אבל שכרות מעט לפסלו לנשיאות כפים שכיח שכהן מברך אפילו כששתה פחות מרביעית פסול כדלקמן:

מתני׳‎ משנכנס אב ממעטי׳‎ בשמח׳‎ במס׳‎ יבמות מפו׳‎ פ׳‎ החולץ מפו׳‎ שממעטי׳‎ בעסקיהן במשא ומתן מלבנות ולנטוע ופי׳‎ בירושלמי דהיינו בנין של שמחה ונטיעה של שמחה אבל שאינו של שמחה מותר ומארסי׳‎ ואינן כונסי׳‎ פי׳‎ ומארסי׳‎ בלא סעודת אירוסי׳‎ דאירוסי׳‎ בלא סעודה לא חשיבא שמחה אבל לא כונסי׳‎ ואפילו בלא סעודות נשואי׳‎ דנשואי׳‎ אפי׳‎ בלא סעודה חשיבא שמחה ובירושלמי הפריזו במדותם דאמר שמואל אפי׳‎ בט׳‎ באב עצמו יארס שלא יבא אחר ויקדמנו ברחמים זו היא שורת הדין ויש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר מר״ח ועד התענית וסמכו לה לפי שאמר במס׳‎ חגיגה אין שמחה אלא בבשר ולפי ממעטי׳‎ בשמח׳‎ ונהגו ג״כ שלא ליכנס למרחץ בשבת שחל בה ט׳‎ באב ואסור לבנות מנהג זה דכל כיוצ׳‎ בזה שיש איסור קבוע והוסיפו לנהוג חומר באיסורו מנהג הוא וכדכתב בפרק מקום שנהגו: שבת שחל ט׳‎ באב להיות בתוכה אסורי׳‎ לספר פירש כדין אבל וכל שמעכבת בשפה מותר לספר ולכבס פירש לאסוף דבר לכבס אלא אפילו בלבוש מה שהיה מכובס מקודם כדמוכח בש״ס וכן הדין באבלו ושלא כדברי רש״י ז״ל שהותיר לאבל ולהחליף וללבוש בגד המכונס מקודם לכן ואינו בדין שיעקר האבלות בלבישה הוא ולא לבישה הוא אסורה אלא אף לה״פ להציע במטה ושלחן ובמטפחות ידים כמו שמפורש בספר תורת האדם לרבי׳‎ ז״ל. ובה׳‎ מותר מפני כבוד השבת ליכא לפרושי כשחל ט׳‎ באב בה׳‎ דהא אמאי דקתני במתני׳‎ חל להיות בע״ש מותר לכבס בה׳‎ מפני כבוד השבת ואם לא כבס יכבס בע״ש מן המנחה ולמעלה אמרי׳‎ דלייט עלה אביי אמאן דמכבס בע״ש כשחל בו ט׳‎ באב ואפילו מתניתא לא קתני אלא לפי שאין בו עוד פנאי אבל כשחל בה׳‎ שאפשר לכבס למחר אין להתיר כלל ביום ט׳‎ ומתניתא קתני בהדיא חל להיות בה׳‎ לפניו אסור לאחריו מותר אבל הנכון דמתני׳‎ כשחל ט׳‎ באב בע״ש דמכבס ומספר בה׳‎ מפני כבוד השבת ובה׳‎ דוקא אע״פ שהוא קרוב לפי שניכר הדבר שהוא מפני כבוד השבת והא דנהיגינן להתענות בי״ז בתמוז ונהגו כן הראשונים מחכמי הש״ס כדאמרי׳‎ התם ורחץ בי״ז בתמוז ועל זה שנינו ה׳‎ דברים אירעו לאבותינו בי״ז בתמוז וה׳‎ בט׳‎ באב לומר כי מימי הצומות האלו לפי שהשלים ענין תעני׳‎ צבור דאקראי בא לפ׳‎ הצומות הקבועי׳‎ ולא איירי באותן שהיו ג״כ בבית שני ויש להם הטעם שהרי אמרו בבריית׳‎ שבראשונה הבקעה העיר בט׳‎ בו אלא שבשניה הבקעה העיר בי״ז בו וד׳‎ הצומות גזירות הראשונים היו על חרבן בית ראשון וא״כ למה בטלוהו וא״ת כי בבנין בית שני בטלו אותן הצומות א״כ למה חזרו להתענו׳‎ י׳‎ בטבת וג׳‎ בתשרי אלא ודאי לא בטלו שיודעי׳‎ היו שעתיד המקדש ליחריב אלא שהתנו בגזרתם דבזמן שיש שלום ואין שמד יהיו לששון ולשמח׳‎ וכשאין שלום ואין שמד רצו מתענין רצו אין מתעני׳‎ וכדכתב בדכותה וכיון שגזרה הראשונה במקומה עומדת למה נעקר ט׳‎ בתמוז ממקומו. וי״ל דכיון שחזרה הבקיעה בחדש זה בשני׳‎ א״א שלא להתענו׳‎ עליה והי׳‎ הדבר קש׳‎ שיתענו בט׳‎ בו ובי״ז וכיון שחרבן בית שני היה אבל חדש וחמיר להו טפי קבעו הצום בבקיע׳‎ שניה ואף בתחלה לפי שהיו יודעים זה גזרו הצום סתם בחדש זה ולא סיימו יום מסויים ועוד שכיון שהדב׳‎ נתלה ברצון כשרצו צבור וקבלו עליהם בי״ז בו אבל שאר הצומות שלא נשתנו ולא היו אלא בבית ראשון עומדי׳‎ בגזרתם כבתחלה וכבר פירש במס׳‎ ר״ה דהא אמרי׳‎ רצו מתענין רצו אין מתענין כך היתה הגזרה של נביאים ובבית שני רצו כל יש׳‎ וקבלו עליהם וא״א לשום אדם לפרוץ גדרם והפורץ גדר ישכנו נחש:

מה שנאמר במשנה זו שבמנחה של תענית ומעמדות ויום הכפרים יש בו נשיאות כפים אין הלכה כן וכבר נחלקו בגמרא בענין זה והעולה בידינו משם הוא שתפלת שחרית ומוסף שאינן בשעה שהשכרות מצויה יש בהן נשיאות כפים אבל תפלת המנחה אין בה נשיאות כפים ולא סוף דבר שאין בו תענית שיש בו חשש שכרות אלא אף בימי תעניות הואיל ואחר אכילה היא באה ברוב הימים והוא זמן שכרות בחול יש לגזור בה אבל נעילה אע"פ שהיא באה אחר אכילה יש בה נשיאות כפים הואיל ואינה בכל יום ושהיא סמוך לחשיכה אין לגזור בה אלא שנהגו בנשיאות כפים במנחה של תענית שאין בו נעילה שמאחר שסמוך לשקיעת החמה מתפללים אותה יש לה דין נעילה אבל תענית שיש בו נעילה ונמצאת תפלת המנחה שבו מבעוד יום אין נושאין כפיהם במנחה נמצא שביום הכפרים ובתענית צבור אין נשיאות כפים במנחה שמאחר שיש שם נעילה דרך המנחה להתפלל מבעוד יום בשעה שהשכרות מצוי בה בחול אבל תענית שאין בו נעילה כד' הצומות נושאים כפיהם אף במנחה וכן נראה בז' של סוטה שאמר שם בזמן שהכהנים מברכים העם מה הן אומרים ברכו י"י מלאכיו במוספי דשבתא כלומר והוא לכל תפלת מוסף מה הם אומרים הנה ברכו את י"י כל עבדי י"י וכו' במנחתא דתעניתא מאי אמרי אם עונינו ענו בנו וכו' מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ בנעילה דיום הכפרים מאי אמרי הנה כי כן יבורך גבר וודאי במנחת יום הכפרים אין ראוי לומר אותן הפסוקים המיועדים לתפלת המנחה שאין להם מקום אלא בתעניות של צרות ואלו היה נשיאות כפים ביום הכפרים במנחה היה מחלק בפסוקים בין מנחת שאר תעניות למנחה של יום הכפרים אלא שבודאי יום כפור אין בו נשיאות כפים במנחה והוא הדין לכל תענית שיש בו נעילה ומנחתא דתעניתא פירושו של ד' הצומות או קצת תעניות שאין מתקנים בהם תפלת נעילה כעין תעניות של עכשו ובשאלתות כתוב שנושאים כפיהם במנחה של יום הכפרים ואף קצת חכמי הדורות נסמכים בכך וראייתם ממה שאמרו סתם האידנא מאי טעמי פרסי כהני ידיהו במנחתא דתעניתא וכל תענית בכלל וכן שהיה לו לומר אלא האידנא מאי טעמא נהוג כר' מאיר אלא שלדעתם רב נחמן דאמר הלכה כר' יוסי לא חלק על המנהג אלא דלר' יוחנן המנהג מדר' מאיר ורב נחמן חלק עמו לומר שלא מדר' מאיר היא שאין הלכה כמותו אלא שהלכה כר' יוסי ואף הוא מודה במנחה הואיל וסמוך לשקיעת החמה היא ומ"מ אף ביום שיש בו נעילה כן ומ"מ סתם הדברים יום שיש בו נעילה מנחה שבו מבעוד יום היא ויש מכריעים שלא לאומרה ביום הכפרים שהמנחה שבו מבעוד יום אבל תענית צבור הואיל ומעייני במילי דמתא אע"פ שיש אחריה נעילה סמוך לשקיעת החמה היא וסוף הדברים אין ספק שמאחר שאף הנעילה קודם שקיעת החמה היא תפלת המנחה מבעוד יום הוא קרוי וכבר ידעת שבתלמוד המערב נחלקו בזמנה אם בנעילת שערי שמים והוא קרוב לצאת הכוכבים אם בנעילת שערי היכל והוא בהתחלת שקיעת החמה והלכה בנעילת שערי היכל מדקאמר הכא כיון דסמוך לשקיעת החמה היא כנעילה דמיא אלמא שנעילה עצמה כך דינה וכן שידוע שאין נשיאות כפים לתפלה של לילה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאם עלה במנחה של יום הכפרים אין מורידים אותו ונושא את כפיו הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות מחשש שמא יאמרו פסול הוא:

כל מה שכתבנו בענין נשיאות כפים יש לנו לדון כן לשליח צבור בהזכרת ברכת כהנים שהרי זו תלויה בזו:

לפי דרכנו למדת מתוך מה שכתבנו שהשכור אסור בנשיאות כפים ואע"פ שאין כאן מצוה בפירוש למדוה מן ההיקש שנאמר לשרתו ולברך בשמו מה כהן משרת אסור ביין אף כהן מברך אסור מכאן אמרו שכור והוא הדין לכל שתוי יין אסור לישא את כפיו ומ"מ אכילת ענבים אינה פוסלת בכך שהרי אף כהן משרת מותר בחרצן וכל זה אינו אלא מדברי סופרים וכדקאמר בסוגייא אסמכתא דרבנן היא ולקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן וכן במסכת שבת פ"ג ב' אמרו טומאת עבודה זרה דרבנן היא ולקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן ויש שואלים בה והלא ההיקש מי"ג מדות היא ותורה גמורה היא וגדולי המפרשים טרחו בשאלה זו שההקש הגמור הוא כשיצא לנו דין אחד של איסור וכיוצא בו בשני ענינים בכל אחד במקומו ואח"כ הוציאן כאחד וכגון זה מקישין מהם לאיזה ענין המפורש באחד מהם שלא נתפרש באחר הואיל ומ"מ עקר המצוה רמוזה במקום אחר אבל זה שבכאן עדין לא יצא לנו איסור יין לכהן מברך אלא מזו ואע"פ שנכתבו שניהם כאחד אין זה היקש גמור וכן פי' בה דברים אחרים שלא נתישבו לנו ואין דעתנו נוטה להם אלא שנראה שכל שהוא למד בי"ג מדות אינו קרוי מן התורה אלא כשנזכר בהדיא שהוא מן התורה כדרך שכתבו גדולי המחברים בשרשי מנין המצות ואע"פ שמצינו בהם בתלמוד שכתוב עליהן דאוריתא היא ואינו אלא דרבנן פירושם כעין דאוריתא כדרך חלו של מועד דאוריתא הלל דר"ח דאוריתא וכן הרבה:

בעל מום נושא את כפיו אלא שמ"מ במסכת מגלה פי' שאם היו מומים שבגלוי כגון שיש בידיו מומים וכיוצא בהם אינו נושא מפני שהעם מסתכלים בו:

המשנה השניה אלו הן מעמדות כו' כונת המשנה לבאר ענין משמרות ומעמדות ושאל על זה אלו הן מעמדות ומפרש בגמרא שהוא שואל שני דברים מה הן מעמדות ומה טעם נתקנו ומשיב תחלה על טעם תקנת המעמדות שהוא מפני שנאמר צו את בני ישראל ואמרת עליהם את קרבני לחמי וכו' והוא קרבן הנעשה בכל יום לשם כל הצבור והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו לפיכך הוצרכנו למעמדות להיות עומדים על גבי הקרבן ואלו בקרבן יחיד לא הוצרכה שאם בחטאת ואשם הרי טעון סמיכה ווידוי ואם בעולות ושלמים אע"פ שאין טעונות וידוי סמיכה מיהא טעונות אלא לא הוצרכה אלא לקרבן צבור שאין בו סמיכה שמ"מ צריך שיעמדו שם זקנים לשם כל הצבור והרי הוא כאלו כלם לשם ששלוחו של אדם כמותו ואח"כ משיב על שאלת מה הן המעמדות ואמר שמתוך שאי אפשר לכל ישראל לעמוד עליו התקינו שיהיו זקנים ממונים לעמוד על גבי הקרבן לשם כל ישראל וכדי להסדיר הדברים הוא מזכיר תקנת המשמרות תחלה ואמר על זה התקינו נביאים הראשונים ר"ל שמואל ודוד כ"ד משמרות של כהנה ר"ל שחלקו את כל הכהנים לכ"ד משמרות שיהא כל משמר עובד את שבתו ותהא משמרה ראשונה מתחלת שבת ראשונה של ניסן ועובדת ז' ימים וכן כלם על סדר המשמרות עד שיכלו כ"ד שבועות ואח"כ חוזרים חלילה וכל משמר ומשמר היו חלוקים לז' בתי אבות כל בית אב עובד את יומו כמו שבארנו בפרק סדר תעניות ובכל בית אב ובית אב היו בהם כהנים לעבודה ולויים לשיר ולמדנו עכשו שעל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם ר"ל שהיו זקנים ממונים לעלות עם כל משמר מהם להיות עומדים על הקרבנות בשעת הקרבתם לשם כל ישראל והיו עומדים בעזרה עד שיקרבו קרבנות ואח"כ נכנסים לבית הכנסת ומתפללים:

כהנים לויים וישראלים כלומר נמצאו ג' כתות של ממונים והם כהנים לויים וישראלים כל אחד לענינו הוא שאמר בתלמוד המערב כהנים לעבודתם ולויים לשירם לזמרם וישראל למעמדם ויש מי שמפרש שאף באנשי המעמד היה בהם כהנים לויים וישראלים ואין הדברים נראין:

הגיע זמן משמרה לעלות פי' שהגיע זמן עבודתם שהכהנים היו מפוזרים בעריהם בכל ארץ ישראל וכלן היו יודעין מאיזו משמרה הם ואיזה שבת מגיע להם וכשהיו מגיעים לזמן שבתם היו עולים קודם שבתם בכדי שיהיו שם בתחלת שבתם ויעבדו עבודתם וכן הלויים וכן ישראל הממונים למעמד לאותו המשמר העולה ונמצאו כהנים לויים וישראלים עולים כשמגיע שבתם ואח"כ הוא אומר על ישראל שבאותו משמר שמתכנסים בעריהם בבית הכנסת וקורים במעשה בראשית וא"ת והרי אנו אומרים שהמעמד היה בירושלם ובעזרה היו עומדים והאיך אתה אומר שאין צריכין לעלות אלא שמתכנסין בעריהם כתבו גדולי המפרשים ששני מיני מעמדות היו כ"ד כתות שהיו עומדות בירושלם והם הם שעומדים על הקרבנות ומלבד אלו היו בסביבותיה של ארץ ישראל זקנים שהיו מתנדבים להתענות ולהתנהג כדין אנשי מעמד שבירושלם ואלו לא היו צריכים לעלות אלא שמתכנסים בעריהם וכו' ועקר הדברים שלא נאמר דבר זה אלא על אותם שהזקינו ביותר ואין יכולים לעלות מרוב זקנתם ואמר עליהם שלא היו מטריחים אותם לעלות ודי להם לקיים מעמד בשאר הזקינים ואלו הנשארים הואיל ונתמנה כבר למעמד מתכנסים בבית הכנסת שבעריהם אם הם רבים ומתפללים וקורים בתורה לתשלום מעמד הקרבנות וזהו שאמרו בתוספתא וישראל שבאותו משמר שאין יכולים לעלות לירושלם מתכנסים בעריהם וקורים במעשה בראשית ובטלים ממלאכתם כל אותה שבת וגדולי המחברים פירשוה באותם הרחוקים הרבה מירושלם וקריאתם במעשה בראשית שתי פרשיות בכל יום שבששת ימי השבוע ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו המים וכן כלם פרשה גדולה וכו' כלומר אותן השתי פרשיות שהיו קורים בכל יום הגדולה מהם היתה נקראת בשנים והקטנה ביחיד ששלשה היו קורים כדין כל קריאת חול ואם אירע בהם יום שיש בו קרבן מוסף שיש בו ארבעה קורים לא היה הרביעי קורא במעשה בראשית אלא בענין היום בשחרית ובמוסף וכו' פי' בגמ' כלומר קריאה זו שהיתה בספר תורה היתה בתפלת שחרית וכן במוסף אם אירע בהם יום שיש בו קרבן מוסף אבל בתפלת המנחה לא היו מוציאים ספר תורה אלא שהיו נכנסים וקורים ביחד פרשיות אלו על פה כאדם הקורא את שמע וכן בנעילה אבל יחיד לא שאין יחיד קורא על פה דברי תורה בצבור ואע"פ שכהן גדול קורא אך בעשור ביום הכפרים על פה זו אין הצבור מצווין בכך אבל קריאת מעמד לשם הצבור ובשליחותם היא וערב שבת במנחה לא היו נכנסין לקרות אפילו שבעל פה מפני כבוד השבת אלא שהיו מתפללים מנחה ויוצאים ומתעסקים בצרכי שבת ולפי דרכך למדת שאף ביום שאין בו תענית היה שם מעמד שהרי ערב שבת לא היו מתענים ובמנחה לא היו נכנסים הא בשחרית היו נכנסים וקורים ואין קריאה בלא מעמד אלמא מעמד היה שם כמו שבארנו במשנה ראשונה וכן אתה למד כך ממה שאמרו בראשון וכו' בששי וכו':

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

תוס' בד"ה מנחה ונעילה כו' לאו כלום דיותר שכיח כו' כצ"ל:

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים קשה הוה ליה למימר יום הכיפורים קודם ט"ו באב שזה בראשית השנה וזה בסוף? ונראה לי דאפשר מנהג זה התחיל בישראל בט"ו באב קודם יום הכיפורים שאחר כמה שנים נהגו בו גם ביום הכיפורים. אי נמי על הרוב יהיה התחלה בט"ו באב בראיה ראשונה שרואה הבחור את הבתולה ונוטה לבו אליה ובא הענין לידי גמר טוב בראיה השנית שרואה אותה ביום הכיפורים כי הימים שביניהם מועטים אך לא יזדמן שיהיה התחלת הענין ביום הכיפורים וגמר הדבר בט"ו באב דרב המרחק ביניהם ונשכח מהם. ונראה לי דכרמים אלו היו בתוך העיר דאין יוצאים ביום הכיפורים חוץ לחומת העיר ואף על גב דעל פי השכל אין ראוי לעשות עסק זה ביום הכיפורים, עם כל זה לא ביטלו חכמים מנהג זה ביום הכיפורים משום חבוב מצות הנישואין וגם להודיע כמה גדולה ויקרה היא דאפילו ביום קדוש כזה פונים לדבר זה להתעסק בו.

וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים פירש עטרת ראשי הרב אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בספרו מדרש אליהו (דף צז) וזה לשונו: בנות הם המלכיות בנות של ישראל סבא יוצאות וחולות בכרמים 'כר־ם י־ם' והיינו כרם [260] גימטריא עשרה הויו־ת רמז לאבא ים רמז לבינה כלומר מושכין האורות ומוחין מן אחד ואחד ואומרים בחור הזעיר אנפין אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּ'נוֹי' [66] בגימטריא אדנ־י עם הכולל [66] שהיא המלכות, רוצה לומר אל תבט במלכות כשהיא בבחינת דינים וגבורות תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה הם מדרגות הקודמים לה שימשך לה מהם חסדים ואפיק לשם אדנ־י באותיות נוי לומר ששם אדנ־י הוא נוי לה, עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא], ודפח"ח [ודברי פי חכם חן]. ודע כי עטרת ראשי אדוני אבי ז"ל תפס גרסת הגמרא דגריס 'בנות ישראל' אך במשנה כתוב 'בנות ירושלים' וגם לפי זו הגרסא יבא נכון ביאור שכתבנו שהם גם כן נקראים 'בנות הבינה' שנקראת ירושלים של מעלה כנודע.

יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים נראה לי בס"ד הטעם דחולות בכרמים שהם גפנים על דרך מה שנאמר (תהלים קכח, ג) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, כגפן דלא מקבל נטיעה אחרת ולכך חולות בין הגפנים לרמוז לבחורים תנו עיניכם באשה כשרה שאינה מזנה כגפן שאינה מקבלת נטיעה אחרת ועל ידי כך הבנים יהיו דומין לפרי הגפן שיש בו אכילה ושתיה כן הם שלמים בתורה ויראת שמים.

שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה נראה לי בס"ד שָׂא עֵינֶיךָ הוא עין השכל לשמים כלומר תקח אשה לשם שמים, ולא בשביל עונג הגוף. או יובן שָׂא עֵינֶיךָ באבותיה ואמותיה ואחיה שיהיו כשרים. או יובן למעלה מאותיות עין בגודל המספר יש אותיות כסף ורמזו לו בעלי הממון שיביט בממון הוא הכסף שתביא לו בנדונייא, ודרך הלצה הוא זה. גם אומרים שָׂא נָא דייקי בתיבת נָא לומר אין לך רשות להסתכל בבתולות אלא רק נא בעודך בחור אבל אחר שתשא אשה אסור לך הדבר וכמו שנאמר (איוב לא, א) וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ג, יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. דריש זה על יום הכיפורים על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת אמור בסוד הפסוק (בראשית כ, יב) וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה, דביום הכיפורים מבי אימא נטלא ולא מבי אבא, עיין שם ודוק.

'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ', זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ', זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. נראה לי בס"ד הסמך שיש לזה עם זה, על פי המדרש בפרשת תרומה, משל למלך שהשיא את בתו וכו' ואמר להם בבקשה מכם עשו לי קיטון אחד שאדור בו עמכם עיין שם, נמצא על ידי התורה זכינו לבית המקדש לכך סמכם זה בזה.