מסכת תענית דף כ״ד עמוד א׳

יומא חד שמעיה רב אשי לרבי יוסי בר אבין ל"א יומא חד שמעיה רבי יוסי בר אבין לרב אשי דקא גריס אמר שמואל השולה דג מן הים בשבת כיון דיבש בו כסלע אע"פ שהוא מפרכס לאחר כן ובעוד שהוא מפרכס השליכו במים חייב משום נטילת נשמה שהיא אב מלאכה דתנן (שבת דף עג.) השוחטו כו' אמר ליה רבי יוסי ובין סנפיריו דודאי לא חי וכשאין מחוסר צידה עסקינן כגון שצדו בתוך הסל והניחו במים לחיות כדרך שעושין הדייגין:

א"ל רב אשי ולא סבר לה מר דהאי ובין סנפיריו רבי יוסי בר אבין אמרה כלומר מ"ט לא אמרת ליה משמיה שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם:

סנפיריו שפורח בהן:

לא תנקטו לי בדעתייכו אל תחשדוני שלא הבאתי לכם מזונות עד עכשיו:

דסגאי שטרחתי ואיחרתי:

דהוה כריא בהוצא סותר גדר העצים כדי להסתכל דרך הנקב:

אמר ליה רבי יוסי מאי האי מה אתה מעיין כאן:

אינשו שכחו:

השולה דג מן הים שולה כמו מגביה כיון שיבש בו כסלע שעדיין הוא מפרכס ובשעה שמפרכס חזר והשליכו לים חייב משום נטילת נשמה שהיא אב מלאכה דתנן (שבת דף עג.) השוחטו והמפשיטו גבי אבות מלאכות:

ר' יוסי ב"ר אבין שמע לרב אשי דתני אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. א"ל איהו ובין סנפירין. א"ל רב אשי הני דבי ר' יוסי אינון א"ל אנא הוא א"ל רב אשי ואמאי שבקת לר' יוסי דמן יוקרת רבך א"ל גברא דלא חס אבריה ואברתיה עלי דידי חייס.

בריה וברתיה מאי היא כו' כלבא אוצר.

ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא ולא אתא מיטרא אמר משמואל הרמתי שאמר הלא קציר חטים היום כו' וכיון שקרא בא המטר הגיע שפלות הדור ליהודה בן גמליאל שהוא פרנס הדור וצועק ואינו נענה. אוי לו לדור הנתקע לכך אוי מי שעלתה בימיו צרה ואין מי שראוי להתפלל ולהשיב חימה. חלש דעתיה [דר"י נשיאה] ואתא מיטרא.

דבי נשיאה גזר תענית ולא אודועינהו לר' יוחנן ולר"ש בן לקיש לצפרא אודיעינהו אמר ר"ל לא קבלנו עלינו מאתמול. א"ר יוחנן ניתיב בתעניתא דאנו בתרייהו גרירינן.

דבי נשיאה גזור תעניתא בעו רחמי ולא אתא מיטרא תנא להו והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה.

משל לכלה בזמן שעיניה יפין אין הגוף צריך בדיקה כו' כלומר פרנסי הדור הוא דלא מעלי.

רבי אילפי ירד לפני התיבה לפני ר' אמי אמר משיב הרוח אתא זיקא אמר מוריד הגשם אתא מטרא אמרי ליה מאי עובדך אמר להו בקיפא פי' בכפר דחוק דאירנא וטרחנא ומייתינא קדושא ואבדלתא ומפקנא להו ידי חובתייהו. וכן ההוא שליחא דצבורא דנחית קמי דרבא ושאלוהו ואמר מקרי ינוקי אנא ומקרינא לבני עניי כבני עתירי ואית לי פירא (דסורי) דכוורי דמפרנסנא מיניה כל מאן דפשע משחדינא ליה בהו עד דקרי בימי רב יהודה מצלו ואתי מטרא.

השולה דג מן הים בשבת אפילו לא צדהו מתחלה אלא שכבר נצוד מערב שבת והביאו חבל בגרונו והחזירוהו למים וזה הוציא בשבת כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו שהוא מקום חיותו חייב משום נטילת נשמה שאע"פ שאין בו דין אבר מן החי שיהא קרוי מתקן בכך מ"מ מכשירו הוא לאכילה שאין דרך בני אדם לאכלו בחיותו כך פרשוה גדולי המפרשים ומ"מ גדולי הרבנים פרשוה שנתנו המצודות בביבר מערב שבת ונכנסו בהם הדגים והוציאם הוא בשבת ואע"פ שאין בו משום צידה כל שיבש בו כסלע במקום חיותו ר"ל בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה:

כבר בארנו בפרק א' שכל תעניות הנגזרים מפי נשיא או אב ב"ד או מי שהכל נמשכים אחריו והרי הוא מקובל אצל הכל אבל תענית שהיחיד קובע לעצמו צריך קבלה וכבר בארנו בה הצורך בפרק א':

גמ' שמעיה דקא גריס אמר כו' מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע כו' רבא גזר תעניתא כו' באגדות בעמוד זה יש נוסחות אחרות בע"י ע"ש:

אָמַר "תְּאֵנָה תְּאֵנָה, הוֹצִיאִי פֵּרוֹתַיִךְ, וְיֹאכְלוּ פּוֹעֲלֵי אַבָּא". נראה לי בס"ד כפל הלשון 'תאנה תאנה' דקאי על חלק הטמון בקרקע ועל חלק שלמעלה מן הקרקע דהפירות יוצאין מכח שניהם. או יובן דקאי על האילן ועל המזל שלו, דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) אפילו עשב אחד יש כח רוחני שאומר לו גדל. או יובן ' אברהם יצחק ' עולים מספר תאנה [456] לכך אמר ב' פעמים 'תאנה תאנה' חד לעורר בזה זכות אברהם ויצחק וחד לעורר בזה זכות ' יעקב לאה רחל ' זכותם יגן עלינו אמן שהם גם כן עולה מספרם תאנה.

רַחֲמָנָא לִשְׂבְּעָךְ, כִּי הֵיכֵי דְּשַׂבְעִינָן בְּרָךְ הקשה מהרש"א הוה ליה למימר לשבעיה לברך? ונראה לי בס"ד דהוא אמר להם שהיה עוסק במצוה אך כולי עלמא ידעי שכר מצות בהאי עלמא ליכא נמצא פירות המצות אין זמנם עתה ולכן מצאו מקום לתפילתם עליו לומר כשם שבנך השביענו פירות קודם זמנם כן הקב"ה ישביעך שכר מצותיך שעשית ביום זה קודם הזמן דהיינו שיתן לך מן השכר בעולם הזה שהוא קודם הזמן. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ מאחר ששמע שאמר בנו לתאנה הוציאי פרותיך ויאכלו פועלי אבא משמע שהוא בקש בזכות אביו והתאנה הוציאה פירותיה בזכות אביו על כן נמצא הוא העיקר בזה לכך אמרו רחמנא לשבעך, עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לָהּ בִּתִּי, קָא מְצַעַרְתָּא לִבְרִיָּתָא? שׁוּבִי לַעֲפָרֵךְ, וְאַל יִכָּשְׁלוּ בָּךְ בְּנֵי אָדָם. הא דלא קללה שתהא שחורה כמו שכתב מהרש"א ז"ל, נראה לי בס"ד מפני שלא רצה לשנות הטבע להסיר ממנה היופי שנבראת בו דהא הוא עצמו כעס על בנו בעבור שהטריח לעשות שינוי הטבע ואיך הוא יעשה כן אבל מה שאמר שתחזור לעפרה אין זה שינוי הטבע כי סוף אדם למות וזה דרך כל אדם וכמו שאמרו (ברכות יז.) והכל למיתה עומדין, ופשוט.

הַוְיָא לֵיהּ הַהוּא חַמְרָא, כַּד הֲוָה אַגְרֵי לָהּ וכו'. עיין בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות בכונת האכילה מה שאמר על ענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר דעליו אמרו בגמרא (שבת קיב:) אמר רבי זעירא אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר יעוין שם. והנה בודאי גם חמור של רבי יוסי דמן יוקרת היה מתוקן כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ולכן אל תתמה על דברים אלו דהם ודאי כפשוטן.

אֱלִיעֶזֶר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, כַּד חֲזוּ לֵיהּ גַּבָּאֵי צְדָקָה, טָשׁוּ מִינֵיהּ וכו'. אף על גב דבאושא התקינו אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ.), הוא היה קודם תקנת אושא והוא הנזכר במשנה דאבות. וראיתי להגאון גבורות ארי ז"ל שכתב משמע ודאי דאלעזר איש ברתותא הוה בימי האמוראים ובתר תקנת אושא הוה יעוין שם. וזה תימא מנא ליה הא ואמאי לא זכר שר דשמו הטוב נזכר באבות עם התנאים.

פָּשׁ גַּבֵּיהּ חַד זוּזָא, אָזַל זָבַן בֵּיהּ חִטֵּי וְאַסִּיק יש להקשות וכי היה לו צורך לקנות חטים לביתו? הלא הוא הלך לקנות נדונייא בשביל הנשואין וכיון דנתן המעות למצוה ולא נשאר לו אלא זוז אחד ישאר בכיסו וילך לבית מדרשו! ונראה לי בס"ד דאלו החטים קנאם לצורך הנישואין של בתו שצריך לאפות לחם לסעודת האורחין וקרובים והראה בזה גודל בטחונו בהשי"ת דודאי ימציא לו מעות לנדונייא של ביתו עתה במזומן ויעשה לה הנשואין בקרוב דאז החיטים הם צריכין לעת עתה לסעודת הנשואין.

חַזְיָא אַכְלַבָּא דְּמַלְיָא חִטֵּי, וְקָא נַפְקָא בְּצִנוֹרָא דְּדָשָׁא, וְלָא מִיפְתַּח בָּבָא מֵחִטֵּי. נראה לי בס"ד הטעם שנעשה הנס גדול כל כך שלא נשאר בחלל האכלבא אויר ריקם אפילו שיעור אצבע, היינו מדה כנגד מדה שהוא נתן צרכי נשואין של יתום ויתומה בשלימות שלא היו צריכין לגבות אפילו זוז אחד דהא לקחו כל הצריך להם ונשאר אצלו זוז שלא היה צריך להם על דרך שנאמר (רות ב, יד) וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, מהיכן נודע ותשבע? משום ותותר! וכן כאן, ולכן מדה כנגד מדה באה הברכה של הנס ומילאה את האכלבא כולה שלא נשאר חלל ריקן אפילו כדי אצבע.

הָעֲבוֹדָה, הֲרֵי הֵם הֶקְדֵּשׁ עָלַיִךְ, וְאֵין לָךְ בָּהֶם, אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. פירש רש"י ז"ל משום דמעשה נסים הוא ואסור ליהנות ממעשה נסים עיין שם. הנה בסה"ק 'בֶּן אִישׁ חַי' בפרשת כי תבא הקשיתי לפי זה איך אליהו זכור לטוב נהנה ממעשה נסים אצל הצרפתית בכד הקמח וצפחת השמן? ויש בזה תירוצים, ובכלל תירצתי בס"ד דהתם אין הנס נראה כל כך בחוש הריאות דאותו הקמח שבכד והשמן שבצפחת לא נוספו על שיעור שהיו בתחילה אלא רק כל פעם שתבוא הצרפתית ליקח קמח מן הכד ושמן מהצפחת נשלם החסרון של שיעור נטילתה תכף ומיד בהסרת ידה זה יוצא וזה נכנס במקומו כהרף עין ולא ניכר כל כך החסרון והמלוי למראה עינים מה שאין כן אצל רבי אליעזר הניח סאה ומצא עשרת אלפים סאין דמעשה הנס הם בעין. ובזה פרשתי שם בס"ד (דברים כח, ח) יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ, פירוש אחר שתניח החיטים באוצר ולא בעודם מחוברים בקרקע כדי שלא תטרח ביתרון הברכה בקצירה ודישה ותיקון והבאה ואם תאמר זה היתר מעשה נס הוא ואין נהנין ממעשה נסים? לזה אמר וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ דאינו ניכר יתרון הברכה בחוש הריאות אלא יהיה יתרון הברכה בכל עת שתשלח ידיך באוצר אם תטול סאה יתמלא במקומה על דרך שאמרנו אצל הצרפתית בברכת אליהו זכור לטוב. ואין להקשות כיון דלא רצה ליהנות ממעשה נסים אמאי אמר לאשתו שיש לה בהם שיעור קטן כשיעור מתנת עניים? דנראה ודאי באמת הוא יש לו חלק משלו באלו החיטים והוא החיטים שקנה בזוז ובעבור חלק זה שאינו בנס אמר לה שתיקח שיעור קטן כשיעור מתנה לאחד מן העניים. ובספר אדמת קודש (חלק ב' בחושן משפט סימן ג') נשאל בראובן ושמעון שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה ונשתתפו דכל ריוח שירויחו יהיה לאמצע חוץ ממציאה שאם ימצא אחד מהם מציאה תהיה לעצמו ואין לשותפו חלק בה. וקנו סחורות ובכלל קנו שמן זית הרבה שהיה בזול והניחו השמן בביתו של ראובן ויהי היום נכנסה אשת ראובן למרתף שהיה בו השמן של השותפות וראתה כד אחד מהשמן של השיתוף שהיה מפעפע ויוצא בדופני הכלי והרגישה בדבר שמעשה נס הוה והביאה כדים ריקים ומילאתם עד שלא נמצא אתה עוד כלי ויעמוד השמן! על כן בא ראובן לשאול אם יש לשותפו חלק בשמן הנוסף כיון שתוספת זה בא מגוף השיתוף או אם יהיה נידון שמן זית זה כמציאה והרי הוא שלו כמו שהתנו בתחילת השיתוף? והשיב הרב ז"ל, שאבותינו ספרו לנו בדורות הראשונים שאירע נס כזה לאחד מבני ישראל קרוב לנו האיש בחצר אשר שמו נקרא עליו עד היום חזקה של ר"א בונג"י נשמתו עדן בבית אשר הוא תחת סולם העליון אשר היה דר בו הר"א הנזכר ואשתו של הר"א הנזכר נעשה נס על ידה והרגישה בדבר ולא הודיעה לבעלה וסיפקה מאותו שמן לכל צרכי ביתה י"ד שנים! ולענין דינא של ספק השאלה האריך הרב שם בראיות ופסק הדין שזה תוספת השמן יש לו דין מציאה ואין לשותף חלק בו אך חביריו של הרב ז"ל חלקו עליו ופסקו שיהיה לאמצע השותפות, יעוין שם. והנה במעשה הנזכר לא חשו הרבנים הנזכר דאין ליהנות ממעשה ניסים אך כפי החילוק אשר עשיתי בין עובדא דצרפתית ובין עובדא דר"א גם זו המעשה אין בה חשש דדמי לעובדא דצרפתית דאין הרבוי הנעשה על ידי הנס נראה כל כך בגלוי בחוש הריאות אלא הברכה שורה קמא קמא כנגד הניטל מן הכד. ועוד שמעתי נס כיוצא בזה שנעשה קודם מאתים ועשרים שנה בעיר אחת שהיה דר בה אדם תופר מנעלים איש תם וישר ודחיקא ליה שעתא טובא ובא אצלו אליהו זכור לטוב ונתן לו כיס זהובים ואמר לו שיקח ממנו בכל יום עשרה או עשרים זהובים ולא יחסר הכיס כלום אך בתנאי שלא ימנה הזהובים שבכיס וכן עשה, היה נוטל בכל יום עשרה או עשרים זהובים מן הכיס עד שמילא בזה חמשה וששה כלים גדולים ואותו הכיס היה נושאו בתוך בגדו יומם ולילה ובשבת ויום טוב היה מצניעו בתיבה וסוגרה במפתח ואינו מוסר המפתח לאשתו ולא גילה לה הדבר, והעולם היו מתפלאים מאד איך נתעשר זה ובמה נתעשר? ואין שום בריה יודעת בדבר זה. פעם אחת לקחה אשתו מפתח התיבה בסתר ופתחה התיבה לראות מה בתוכה והכיס היה בה ופתחה הכיס ותמנה הזהובים שבו ותתפלא על הדבר הזה בקרבה למה היה מסתיר התיבה ממנה מאחר שלא היה בה רק כיס אחד מלא זהובים שיעור אחד ממאה מן הזהובים המסורים בידה ועל מה כל החרדה? ותאמר לאישה: על מה היית מעלים התיבה ממני? והלא לא היה בה אלא רק כיס שיש בו שני מאות זהובים ואני בידי מסור כמה אלפים זהובים! ויכה כף על כף ויאמר: מה עשית! כך וכך הוא הענין ועתה נסתלקה הברכה וכן היה לו שמאותו היום מה שהיה נוטל מן הכיס לא היה מתמלא במקומו ובעשרה נטילות נתרוקן הכיס. עד כאן שמעתי. והנה גם בזה נעשה נס הברכה בדרך הנס שנעשה אצל הצרפתית וכאשר אמרנו.