מסכת סוכה דף נ״ה עמוד א׳

וא"ר יוחנן לכך סודרין אותן למעלה משאר אברים להראות שהן חשובין ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו:

יכול כשם שתוקעין על מוסף של ר"ח בפני עצמו כשחל בחול ועל מוסף שבת בפני עצמה כשהיא לבדה:

כך תוקעין על כל מוסף ומוסף כשחלו להיות יחד:

ת"ל ובראשי חדשיכם גבי תקיעות כתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם וגו':

הוקשו כל החדשים כולן לענין תקיעות שתקיעותיהן שוות:

שני ראשים ר"ח ור"ה וקרייה רחמנא חדשכם חסר כתיב לענין תקיעות:

בחולו של מועד דסוכות:

מה היו אומרים בשיר המוספין:

אתקין אמימר דמדלגי דלוגי יום ראשון של חול המועד אומר במוסף ביום השני וביום השלישי לפי שהוא ספק שני ספק שלישי וכן בכל יום ויום של חול המועד ספק הראוי ופירש בקונטרס כי היכי דאתקין אמימר לענין תפלה עבדינן נמי לענין קוראי התורה ורביעי שנתוסף לחול המועד יותר משאר ימים וניכר שהוא בא לכבוד היום הוא קורא ספיקי היום כמו שש"ץ אומרן ואם שבת הוא קוראן המפטיר וג' הקוראים תחילה שנים ראשונים קוראים שתי ספיקות היום והשלישי בפרשת יום המחרת והרביעי חוזר וקורא מה שקראו שנים הראשונים והשתא לפי סדר זה ישתנה הסדר ביום הושענא רבא שאם יקראו שנים הראשונים שתי ספיקות היה השלישי זקוק לקרות ביום השמיני עצרת תהיה לכם ואין נכון לקרות בחג פרשה שאינה של חג ואם מתחיל הראשון וקורא פרשה שלפני הספיקות ושני ושלישי קוראים הספיקות נמצא שאין סדר זה כסדר שאר הימים ועוד דבחנוכה כשקוראין בפרשת נשיאים רגילים שנים הראשונים לקרות נשיא אחד דיומא ושלישי קורא דלמחרת אלמא חשיב ראשון עיקר ובחג איפכא דאדרבה האחרון נחשב עיקר לפיכך ראוי להנהיג שכל הארבעה הקוראים בתורה אין קוראים כי אם בספיקות יום ראשון של חול המועד קורא ראשון ביום השני ושני ביום השלישי וחוזר שלישי וקורא ביום השני ורביעי ביום השלישי וכיוצא בזה קורין בספיקות בכל יום ויום:

ואסיקנא תרי הכירא עבדינן ליה דחזי האי חזי ודלא חזי האי חזי האי.

ת"ש יכול כשם שתוקעין של ר"ח בפ"ע ושל שבת בפ"ע כך היו תוקעין על כל מוסף ומוסף ת"ל ובראשי חדשכם ואמרינן בה תרי טעמי חדא הוקשו כל החדשים זה לזה שאין תוקעין בכל ר"ח.

ואמר רב אשי כתיב ראשי דמשמע ב' וכתיב חדשכם חסר דמשמע חדא שנאמר ובראשי חדשכם ש"מ איזהו חדש שיש לו ב' ראשים ואתה מזכירו חדש אחד הוי אומר זה ר"ה שהוא גם ר"ח ואי אתה מחשבו אלא (ראש) [חדש] אחד תוב מקשינן אדר' אחא מהא דתניא בענין שיר של כל יום מששת ימי סוכה וקתני בזמן שחלה שבת להיות באחד מהן ימוטו שהוא שיר של לוים ביום האחרון מחולו של מועד ידחה כלומר האחרון אחרון נדחה. ואי איתא לדר' אחא אמאי נדחה ליתני לשבת וליתני דיומיה דהא תנן בשיר (בתמיד פ"ז) על כל פרק תקיעה ועלתה בתיובתא לרב אחא ואמרינן והא ר' אחא מתניתא תני ואין נדחו דבריו ופריק רבינא לר' אחא הא פירושא דמתניתא דאייתי לה בידיה כך פירוש' דהא דתניא הכל לפי המוספין [תוקעין] לומר שמרבה בתוקעין או מאריך בתקיעות כלומר מרבין כהנים ותוקעין ומריעין ומאריכין לפי המוספים והכל ביחד. אבל לזה בפ"ע ולזה בפ"ע לא.

ואנן דאית לן תרי יומי היכא עבדינן במקרא בסיפרא ובתפלה אביי אמר שני נדחה פירוש בשני ימים טובים קרינן בין בסיפרא בין בצלותא ובחמשה עשר יום וגו' ובשלישי קורין ביום השלישי נמצא יום ב' שנדחה.

רבא אמר שביעי נדחה פי' ב' ימים טובים קורין ובחמשה עשר יום ומחר שהוא חולו של מועד קורין וביום השני ואחריו וביום השלישי ואחריו וביום הרביעי ואחריו וביום החמישי ואחריו שהוא יום ערבה וביום הששי ולמחר שהוא יו"ט קורין ביום השמיני נמצא יום טוב שביעי הוא שנדחה. תניא כרבא. הא דתניא ימוטו ידחה פי' האי שיר דפריש בהא בריית' שיר דיומי דחולו של מועד דחג הסוכות הוא. ימוטו ידחה דקתני יו"ט [של] ערבה שהוא ששי לימי חולו של מועד.

אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגין דלוגי מצאנו שפירש גאון זצ"ל הכין מנהג באתרין בתרין מתיבתא ביום הראשון וביום השני שהן יו"ט קורא ובחמשה עשר בלבד ביום השלישי שהוא חול קרי כהן וביום השני ולוי קורא וביום הג' וישראל קורא ביום הרביעי והרביעי דהוא מפטיר קורא וביום השני וביום השלישי.

אמר רבי יוחנן לידע שהוקבע ר״ח בזמנו לפיכך מקדימין אותו לשבת משום ודבר בעתו מה טוב:

דתנן חלבי תמיד כו׳‎ ניתנין תחת כרכוב המזבח ולמעלה פי׳‎ הכרכוב היא הסובב שכתבנו למעלה שבולט אמה והוא מקום רגלי הכהנים וחלבי ר״ח ניתנין בכבש העולה למערכה וניתנין בו שלא כנגד הסובב אלא למטה ממנו מעט שלא כנגדו ולמעלה מחצי כבש וזה ההכרח כי מפני חשיבותן מניחין אותן בכבש למעלה ממקום שאר חלבי המוספין:

איזהו חדש שיש לו שני ראשים זה ר״ה וקאמר חדשיכם חד כלומר שאין לו אלא שעיר א'. עוד תניא ביום ראשון של חולו של מועד מאי השיר שאומרים הלוים כו׳‎ ואף על גב דבינו בוערים הוא קודם למי יקום לי עם מריעים משום דבינו בוערים מיירי במתנות עניים מאחרין אותו כדי שיהא קרוב לצאתם וזהו טעמא דר״פ דאמר דמאחר בינו בוערים בעם עד יום חמישי:

בחמישי הסירותי מסבל שכמו בששי ימוטו כל מוסדי ארץ מפני שהעולם עתיד ליחרב באלף ששי כדאיתא בהגדה ואם חל שבת להיות בא׳‎ מהן ימוטו נדחה כדפרישנא בפרקין דלעיל ואפשר שלענין פ׳‎ של חולו של מועד של פסח וכן בפרשת סוכת יום ששי ידחה ויש שנוהגין שלא לדחות אלא שבת וקורין בכל הימים פרשת היום:

ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן פי׳‎ בקריא׳‎ הימים בפרשות המועדות:

אביי אמר שני ידחה פירוש שביום שני שאנו עושין י״ט משום ספק יום ראשון קורין ביום ראשון וביום ראשון של חולו של מועד קורין ביום השלישי ואין זכר לשני ורבא אמר שביעי ידחה דביום ראשון של חולו של מועד קורין וביום השני וכן בכל יום ויום דבר יום ביומו ונמצא ז׳‎ נדחה בשני י״ט האחרונים ואין קורין אלא ביום הח':

אתקין אמימר מנהרדעא דמדלגי דלוגי.‎ פירשו ‎הגאונים ז״ל שאין קורין ביו״ט שני אלא ביום הראשון ואין מזכירין בו ביום השני כדי שלא יזלזלו בקדושתו וביום ראשון לחולו של מועד כהן קורא ביום השני ולוי קורא ביום השלישי וישראל שלישי קורא עוד ביום השלישי רביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי וכן על סדר הזה קורין ביום השני של חולו של מועד שהוא שלישי לפי הספק ורביעי למנין קורין ביום השלישי וביום הרביעי וביום השלישי של חולו של מועד קורין ביום הרביעי וביום החמישי זה הכלל לעולם קורין הספק ופרשת היום לפי המנין וכן פרשה שלפניה שהיא של אותו יום לפי הספק. אבל אין לקרות פרשת היום לפי המנין ופרשה שלאחריה כי היאך קורין בענין היום שעדין לא בא לא לפי המנין לא לפי הספק וכן כ׳‎ בהל׳‎ רבינו אלפסי ז״ל כמו שכתבנו וכן נהגו ויש שסוברים שאין לדחות פרשת ביום השני שלא לקרותה ביו״ט השני כיון שהוא ודאי שני לדין תורה ולקרות ביום ב׳‎ וביום השני מפני הספק שבו דכיון דקרינן ג״כ ביום הראשון דהא חזו דספיקא הוא לא אתו לזלזולי בקדושתי׳‎ כלל הלכך ביום הא׳‎ קורין ובחמשה עשר יום וביום הב׳‎ קורין ובחמשה עשר יום וביום השני. ובשלישי שהוא א׳‎ של חה״מ קורין ביום השני וביום השלישי וכן בשאר הימים כמ״ש ונכון הדבר אלא שלא נהגו:

מה שהזכרנו למעלה השיר שהיו הלוים אומרים בימות החג מראשון ולמעלה שהוא זמן השמחה השיר משתנה והוא שבראשון של חול המועד אומרים הבו לה' בני אלים מפני שכתוב שם קול ה' על המים על שם ניסוך המים בשני לרשע אמר אלקים מפני שכתוב זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך והחג הוא השלמת שיעור לבל תאמר והזכיר ולרשע מפני שהיה מנהגם להתחיל שם על שם שהנאספים שם אם לא יתעורר לבם לתשובה אינו כלום בשלישי מי יקום לי עם מרעים וברביעי בינו בוערים בעם ושניהם במזמור אחד מפני שהיו תחת עול מלכיות בבית שני ואעפ"כ אינם נמנעים מלשמוח שמחת מצוה וכן בינו בוערים בעם לעוררם לתשובה ולהשקיע בלבם אמונתם בהשגחתו ית' כאמרו הנוטע אזן הלא ישמע וכו' בחמישי הסירותי מסבל שכמו והוא נאמר על יוסף שניצל מצרה וכן רומז בו על שובע השנה ויאכילהו מחלב חטה וכו' בששי ימוטו כל מוסדי ארץ וראש המזמור אלקים נצב בעדת אל וזהו בחג שנידונין על המים ואם חל שבת באחד מהם אומרין בו שיר של שבת ואומרין שיר של אותו יום במחרתו ונמצא שיר של ימוטו נדחה באותה שנה ומה שנתגלגל כאן בקריאת הפרשיות של קרבנות החג בחולו של מועד כבר ביארנוהו במסכת מגילה פרק בני העיר:

תוס' בד"ה אתקין אמימר כו' ועוד דבחנוכה כו' אלמא חשיב ראשון עיקר ובחג איפכא כו' עכ"ל אין קושייתם מבוררת דהא לא דמיא דבחוה"מ שהאחרון שהוא הד' נתוסף לכבוד היום כמ"ש התוס' לעיל ראוי הוא להיות נחשב העיקר משא"כ בג' שקוראין בחנוכה שאין באחד מהן ניכר להיות בא לכבוד היום וכולן שוין ולהכי ב' הראשונים קוראים העיקר וק"ל:

תוס' ד"ה אתקין וכו' ספק הראוי פי' בכל יום אומרים ספק הראוי:

בסה"ד לפיכך ראוי להנהיג וכו' וכיוצא קורין בסוכות בכל יום ר"ל שבשני של חוה"מ קורא הראשון ביום השלישי ושני ביום הרביעי ושלישי חוזר וקורא ביום השלישי ורביעי חוזר וקורא ביום הרביעי וכן בכל הימים בסגנון זה:

וְאִם חָל שַׁבָּת לִהְיוֹת בְּאֶחָד מֵהֶם, (תהלים פב, ה) "יִמּוֹטוּ" נִדְחֶה מכאן הבאתי ראיה לספק שנפל במנהג עירנו בגדאד יע"א כי המנהג פה להוציא בליל כיפור עם ספר כל נדרי עוד ששה ספרים וכל אחד ישא בידו ספר תורה אחד מששה ספרים אלו בעת שהנושא ספר כל נדרי מברך שהחיינו, ונטילת ספרי תורה אלו נמכר בדמים והמנהג דאלו הנוטלים ספרי תורה אלו בליל כיפור בשעת כל נדרי הם יעלו לספר תורה בשחרית יום כיפור בראשונה דהיינו בעל ספר כל נדרי יעלה שלישי והנוטלים ששה ספרים יעלו אחריו כסדרן. גם נודע כי מנהג עירנו אם נזדמן באותו שבוע חתן או אבי הבן וחל שבת ביום הכיפורים שצריך לעלות לספר תורה אבי הבן או החתן דמוכרחים להעלותו שלישי הנה בעל ספר כל נדרי עולה רביעי והשאר אחריו כסדרן, ואף על פי שעל ידי סדר זה יעלה בעל ספר חמישי חוץ מחובת היום אינו יכול לטעון אני החזקתי לעלות חובת היום ולא אהיה נדחה ממקומי, ומכאן ראיה לדבר זה דקאמר 'יִמּוֹטוּ' נִדְחֶה וכן כאן בעל ספר חמישי נדחה חוץ לחובת היום.