מסכת סוכה דף מ״ח עמוד א׳

פז"ר קש"ב סימן הוא כדמפרש ואזיל:

פייס בפני עצמו שבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל כ"ד משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים כדאמרי' בהחליל (לקמן סוכה דף נה:) ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו:

זמן לברך בו שהחיינו:

רגל בפני עצמו - שאין יושבין בסוכה:

קרבן לעצמו שאינו כסדר פרי החג דא"כ היו בו ששה פרים:

ברכה לעצמו את יום השמיני ובתוספתא משמע שמברכין את המלך והכי גרסינן לה ברכה בפני עצמו שנאמר (מלכים א ח׳:ס״ו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך:

מתני' והשמחה שלמי שמחה:

והלל לגמור בו את ההלל:

רגל בפני עצמו דאין יושבין בסוכה קרבן לעצמו שאינו בסדר פרי החג דא"כ היו בו ששה פרים ברכה לעצמו את יום שמיני חג העצרת הזה ובתוספתא משמע שמברכין את המלך דה"ג בה ברכה לעצמו שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כך פי' בקונט' והשתא לא הוי כי ההוא דתניא לעיל דאמרינן כשם שחג טעון שיר קרבן ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר וברכה ולינה ורבינו תם מפרש ברכה דהכא ברכת המזון ותפלה כי ההיא דלעיל ורגל בפני עצמו לענין שטעון לינה ורבינו חננאל מפרש לענין [שידחה] אבילות משום דאמרי' פרק בתרא דמועד קטן (דף יט.) דהקובר את מתו שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים וזימנין דליכא שבעה קודם לרגל ואפ"ה בטלה הימנו גזרת ל' משום שמיני עצרת ורבינו תם עצמו יסד במעריב של שמיני עצרת קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם ומיהו אי אפשר לומר שידחה לגמרי דהא פרק בתרא דמו"ק (דף כד: ושם) אמרי' יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום וברכת המלך לא בעי למיתני משום דצריך למיתני דומיא דברכה של ז' ימי החג שיר שהיו אומרים מזמור שלם משא"כ בשאר ימי החג שלא היו אומרים מזמור שלם אלא חציו היום וחציו למחר כך מפרש ר"ת כדאיתא בשילהי החליל (לקמן סוכה דף נה.) דמותיב בה סימנא הומבה"י ולעיל פירשתי שהיו אומרים למנצח על השמינית:

פוחת בה ארבעה טפחים ופוסלה כך פי' בקונט' ותימה מה שיעור הוא זה בארבעה והלא אויר פוסל בשלשה בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין באמצע כדמוכח שילהי פ' קמא (דף יז.):

מדליק בה את הנר פירשנו לעיל פרק הישן (סוכה דף כט. ושם בד"ה ואמרי לה):

שער המים מן השערים הדרומיים שבעזרה הוא דתנן במס' מדות (פ"ב מ"ו) שערים הדרומיים סמוכים למערב וקחשיב שער המים וקתני למה נקרא שער המים שבו מכניסין צלוחית המים של ניסוך המים בחג:

שני ספלים של כסף תימה דתנן במנחות פרק שתי הלחם (מנחות דף צט:) שתי שולחנות היו באולם אחד של כסף ואחד של זהב על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין אפי' סילקוהו מעל שלחן הזהב בהיכל לא היו יכולים להורידו ולהניחו בשל כסף וא"כ הכא שהיו ממלאים בצלוחית של זהב היאך היו מנסכין בספלין של כסף וכי תימא בצלוחית שאינה מקודשת היו ממלאין לא היא דגבי חבית כשנתמלא מע"ש קתני מתני' שאינה מקודשת כדמפרש טעמא בגמרא אבל צלוחית שהיו ממלאין בחול היתה מקודשת וי"ל דספלים היו קבועים בסיד ולא כלים נינהו דנחשבין כגופו של מזבח והרי הם כלבונה שהיתה בבזיכין של זהב שהיו מקטירין על המזבח:

מתניתין כר' אליעזר דהא ר' אליעזר מחייב תנופה בביכורים ופשוטה היא ואסיקנא להלכתא אומרין זמן ליום ח' של חג ואין אומרין זמן בח' של פסח. פי' פז"ר קש"ב. פייס כדתנן בשמיני חזרו לפייס כרגלים. זמן כדאמרן. רגל בפ"ע לחשב אותו ז' ימים לענין אבלות כדגרסינן בפרק אחרון במשקין אמר רב יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א לענין שלשים. קרבן בכל הימים פרים. וביום השמיני פר אחד. שיר בפני עצמו ברכה בברכת המזון ותפלה כדאמרן:

מתני' ההלל והשמחה שמונה כו' בשביל שלמי חגיגה שצריך לאוכלו בח' ימי החג שאין שמחה אלא בבשר. תנא ההלל י"ח ימים ולילה אחד שגומרין בהן את ההלל. ואלן הן ח' ימי החג וח' ימי חנוכה וי"ט ראשון של פסח ולילו וי"ט של עצרת: והשמחה דת"ר והיית אך שמח לרבות י"ט האחרון לשמחה בו: ירושלמי השמחה ח'. הגע עצמך שחל י"ט הראשון להיות בשבת. לשחוט מערב אין אתה יכול דאמר רבי שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אין יוצא בהן י"ח ברגל. לשוחטו בשבת אי אפשר הלכך לא משכחת לה אלא בכהנים שאוכלים את שעיר החטאת : פיסקא סוכה ז' כו' אם אין לו מקום להוריד את הכלים שנשתמש בהן בסוכה פוחת בה ד' טפחים או מכניס בה כלי מאכל ואם היא קטנה מכניס בה נר ודיו:

[מתני'] ניסוך המים כיצד כו'.

קרבן בפני עצמו פי׳‎ ‎ששבעת ימי החג היו פרים מתמעטין והולכים ובשמיני היה ראוי שיהו ששה נתמעטו כולם וחזר לפר אחד:

שיר בפני עצמו.‎ פי׳‎ ‎שהיו אומרים בו למנצח על השמינית כדאיתא במסכת סופרים מיהא תמיהא מלתא מה רגל בפני עצמו יש בענין זה שהרי כל ז׳‎ ימים יש שיר מיוחד בכל יום ויום בפני עצמו כדאיתא לקמן בפרק החליל ויש שפירשו שהיה בו שיר שלם כי״ט הראשון משא״כ בשאר הימים שלא היו אומרים בו מזמור שלם ואחרים פירשו לומר שאע״פ שיש לכל יום שיר מיוחד שיר של ח׳‎ ראוי לו תמיד ואינו נדחה כמו שאמר באידך פרקא שאם חל שבת באחד משאר ימים וקורין שיר של יום השבת קורין לאחריו ביום ראשון של שבת שיר שדלגו וכן על הסדר עד יום ז׳‎ שקורין שיר של יום ששי ונדחה שיר של שביעי וכמו שאמרו שם ימוטו ידחה ואלו היה שמיני מכלל החג היו קורין בו ימוטו והיה נדחה על השמינית כי האחרון הוא הנדחה אבל לפי שהוא רגל בפ״ע היתה הדחיה בז׳‎ כי הוא האחרון וזה יותר נכון:

סוכה ז׳‎ כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה משו׳‎ כבוד י״ט האחרון של חג. פי׳‎ שצריך להשתמש בי״ט האחרון בכלים שהעלה לסוכה והיינו ממנחה קטנה ולמעלה:

והוינן בה אין לו מקום להוריד כליו מהו אמר רב פוחת בה ד'. פי׳‎ בסכך ואסיקנא דהיינו לבני א״י שאין עושין סוכה אלא ז׳‎ ואם ז׳‎ הוא חול מותר לסתור אות׳‎ ותימ׳‎ למה לי ד׳‎ טפחים דהא אויר שלש טפחים פוסל בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין מן הצד וא״כ בג׳‎ טפחים סגי וי״ל דכל היכא דליכא לסוכה זו אלא ג׳‎ דפנות דכי איכא אויר ג׳‎ מיפסלא משום דאויר מפסיק וליכא ג׳‎ דפנות ה״נ דסגי בפיחת בה ג״ט אבל כל היכא דאית לה ד׳‎ דפנות והיא סוכה גדולה שיש מלבד האויר שיעור סוכה וג׳‎ דפנות ולא מיפסלא בהכי אשמועינן בה דפוחת בה ד׳‎ שהוא מקום חשוב דאע״ג דלא מיפסלא בהכי דהא משתייר הכשר סוכה בד׳‎ דפנות מ״מ בטול הוי וגלוי דעתיה שעבר זמנה ולא גרע מהורדת כלים מתוכה דסגי לה בהכי ולכך נקיט ד׳‎ טפחים לרווחא דמלתא שזהו שיעור המספיק בכל סוכה שבעולם:

וריב״ל אמר מדליק בה את הנר בסוכה קטנה דמיפסלא בהכי ובסוכה גדולה מעייל בה מאני מיכלא דא׳‎ רבא בר ממטללתא ולדברי הרי״ף ז״ל היא נפסלת בכך לגמרי ולמאן דמפרש התם דלא אסיר לעיולינהו התם אלא למימר דלא מחייב לעיולינהו התם דומיא דמאני משתיא השתא דמעייל להו בגווה נהי דלא פסיל לה בהכי מ״מ בטול הוי כהורדת כלים מתוכה:

ולא פליג הא לן והא להו.‎ פי׳‎ ‎דהא דרב לבני א״י והא דריב״ל לבני בבל דיתבי בסוכה בשמיני שהוא קדש וא״א לפחות בה ורב דהוא בן בבל איירי לבני א״י אבל ריב״ל דהוה מא״י איירי לבני בבל ודכות׳‎ בפ״ק דמסכת קדושין כדכתי׳‎ התם:

מתני׳‎ ניסוך המים ז׳‎ כיצד צלוחית של זהב היתה שם מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השלוח. פי׳‎ דבעינן מים חיים:

הגיעו לשער המים תקעו והריעו פירוש להרבות בשמחה:

המשנה השלישית והיא מענין זה החלק גם כן והוא שאמר ההלל והשמחה שמנה כיצד מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון אמר הר"ם אמר השי"ת והיית אך שמח ואמרו יום טוב האחרון לשמחה:

אמר המאירי ההלל ר"ל לגמרו וכן השמחה ר"ל שלמי שמחה כלומר שמביאים אפי' בלילי יום טוב אחרון והביאוה בגמרא מוהיית אך שמח לרבות לילי יו"ט אחרון לשמחה ואמרו שאין מלת אך אלא למעט איברא כך הוא אלא שהוא ממעט כל דבר בלא שמחה ונמצאת השמחה מתרבית מאליה ועוד שכל שהורגל כל היו"ט בשלמי שמחה אם אינו עושה בשמיני יש שם עצבון אחר שהוא יו"ט וממעט בשמחה ואז (מיעט) [מרבה] את העצבין ואין מיעוטו אלא ברבוי השמחה והואיל ונתרבה ליל שמיני כל שכן היום שהוא עיקר הקרבן כך פירשוה רבים ועיקר הפירוש הוא שכל המקרא מיותר כמו שביארנו בפסח שני פרק [אלו] דברים ע"א א' ומצד יתורו כלו בא לרבות עד שנמצא מרבה אף לילי יו"ט אחרון ר"ל לשחוט מבערב לאכול בלילה וכל שכן שנוהג בה ביומו ובליל מוצאי שבת אי אפשר לאכול שלמי שמחה כמו שביארנו במשנה אלא שלמחר יזבח שלמי שמחתו ויאכל:

סוכה שבעה כיצד גמר לאכול לא יתיר סוכתו אע"פ שהוא חול שמא תארע לו סעודה ותצטרך לו או שזה בזוי מצוה ופריקת עול אלא מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל יום טוב האחרון שלא יצטרך לטרוח משתחשך:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

אין לו מקום להוריד כליו וצריך על כל פנים לאכול בסוכה כיצד הוא עושה שלא יראה כעובר על בל תוסיף שאע"פ שאמרו שלא בזמנה בעי כונה והרי זה אין מתכוין להוסיף מ"מ צריך הוא לצאת ידי הבריות פוחת בה ד' טפחים ונמצא האויר פוסלה ושמא תאמר והלא דיו בשלשה י"מ שסתמו אינו מניחו באויר אלא שהוא מניח סכך פסול במקומו וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה ויש שפירשוה על פס ארבעה הבא להכשיר בדופן שלישי ועיקר הדברים שאע"פ שבשלשה אויר פסולה צריך לפחות ארבעה להיות פיסולה ניכר לכל בהדיא ובזמן הזה שהוא יו"ט אם קטנה היא מדליק בה את הנר ולאו דוקא הדלקה שהרי אף בלא הדלקה פוסלת שהרי מיעט בשיעורה אלא שמן הסתם אין אדם מכניס המנורה אלא לדעת הדלקה מתוך כך הוא אומר מדליק בה את הנר ומצד שסוכה קטנה מיפסלה בשרגא ואם גדולה מכניס לתוכה מאני מיכלא ופירשו בה אחרוני הרבנים עריבות ויורות וקומקמיסין אבל קערות אינן פוסלות את הסוכה שלא נאמר באלו אלא מדין תשבו כעין תדורו ואין דרכן של אלו לעמוד במקום שאוכלים בו או שמא פסלוה שמא יניחנה ויצא מחמת הבלא וכן כתבוה גדולי המפרשים וי"מ שאף הקערות פוסלות בה ואין נראה כן ולא עוד אלא שיש אומרים שאף אלו אין פוסלין בה ואינו דומה לשרגא שפוסלת בקטנה שאין הדבר כן אלא משום שיעור ובסוגיא זו לא נתכונו לפסול אלא ליתן היכר לרואים שאין כונתו באכילתו לשם להיות אכילתו מתורת סוכה ובתלמוד המערב שבמסכת ברכות פרק כיצד מברכין אמרו מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יו"ט האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בסוכה כלומר שאם יקדש בסוכה יהא נראה כאוכל שם מתורת סוכה ויחזיקוהו כעובר על בל תוסיף וא"כ בלילה של שמיני מיהא כל שמקדש בתוך ביתו דיו ולא נאמרו דברים אלו שבסוגיא זו אלא לצורך מחר:

המשנה הרביעית וענינה בביאור החלק השלישי והוא שאמר ניסוך המים שבעה כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגין היה ממלאה מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עלה לכבש ופנה לשמאלו ושני ספלים של כסף היו שם ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו מושחרין מפני היין ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד מידק כדי שיהיו שניהם כלין כאחת מערבו של מים מזרחו של יין ערה של מים לתוך של יין או של יין לתוך של מים יצא ר' יהודה אומר מלוג היה מנסך כל שמונה ולמנסך אומרין לו הגבה את ידיך שפעם אחת ניסך אחד על רגלו ורגמוהו כל העם באתרוגים אמר הר"ם החוטם שיהיה בספל המים היה דק יותר מאותו שהיה בספל היין כי יינם היה עב יותר מן המים ור' יהודה אומר לוג של מים בלבד ינסך כל ימי החג וניסוך המים בחג הלכה למשה מסיני ויש לו רמזים בתורה ואותם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה אינם מאמינים בניסוך המים ולפיכך כשניסך זה מים על רגליו רגמוהו כל העם באתרוגיהם לפי שהיה צדוקי שאינו מאמין בניסוך המים:

אמר המאירי ניסוך המים שבעה פי' כל שבעת ימי החג מנסכין על גבי המזבח ודבר זה הלכה למשה מסיני כמו שביארנו ונרמזה בתורה כמו שאמרו נאמר בשני ונסכיהם בשישי ונסכיה בשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים וכיצד היו עושין לוקחין צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין שזהו שיעור הפחות שבנסכים רביעית ההין לכבש והיו ממלאין אותה בכל לילה מן השילוח והוא נהר הסמוך לירושלם דמים חיים בעינן וכשהיו חוזרין והיו מגיעים לשער המים והוא אחד משערי העזרה שהיה נקרא כן על שם שדרך בה יוצאים ונכנסים לשאוב מים כל השנה ובברייתא פירשו מפני שדרך בה יוצאים לשאוב מי ניסוך של חג וכשהיו מגיעים לשם תקעו והריעו ותקעו על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה ובשעת ניסוך היין שהיה עם איברי תמיד של שחר וכמו שביארנו במקומו שאחר שהעלו אברי תמיד מן הכבש למזבח והעלו סולת הנסכים והקטירו את החביתין מעלים את היין לנסכים באותה שעה בעצמה היה מנסך את המים לבד ואת היין לבד עלה לכבש שהוא לדרומי של מזבח ופונה לשמאלו לקרן מערבית דרומית שהנסכים נעשים לשם הוא הקרן שפוגע בו תחלה כשעולה בכבש ופונה לשמאלו ובגמרא אמרו על זה כל העולים למזבח עולים דרך ימין ר"ל כשעלו בכבש פונים לימינם לקרן מזרחי דרומי ומקיפים סביב למזבח רוח מזרחי וצפוני ומערבי עד שמגיעים לקרן מערבי דרומי שרוב העבודות לשם וכשעבד הולך לו לכבש שהוא בדרום ויורד במערבו של כבש שהיה לשמאלו בעלייתו וטעם הדבר שנאמר ומעלותיה פונות קדים כלומר כשתעלו תפנו למזרח כדי שיהא הלוכו בכל הקפתו מצד ימין והדבר ידוע שכל הלוכו היה באותה אמה שהיא מקום רגלי הכהנים וכן כל הלוכו היה מצדו עד שיהו פניו לעולם למזרח ואינו חוזר על העקב כלומר בדרך שבא בו שאם כן נמצא כל שפניו לצד המזבח הלוכו לצד שמאל ומתוך כך בהליכתו מקיף עד שמגיע בסוף הקפו לקרן מערבי דרומי ומשם הולך למערב הכבש ויורד לו חוץ מן העולה לשלשה דברים העושים בקרן מערבית דרומית שפונים לשמאל כדי להגיע לשעתם אצל הקרן וחוזרין על העקב ר"ל בדרך שבאו ואינו מקיף שאילו יקיף נמצא הלוכו דרך שמאל אלא אם כן יהפכו אחוריו למזבח ואינו רשאי ואע"פ שהתחיל בעבודתו הלוך דרך שמאל מ"מ כל שיכול למעט בהלוך שמאל ממעט ואלו הן ניסוך המים וניסוך היין ועולת העוף שרבתה במזרח ופירשו הטעם בזבחים נסכים שמא יתעשנו בעשן המערכה עולת העוף שמא מתוך רכותה תמות בעשן ומקום עולת העוף בקרן מזרחית דרומית מפני שהיא קרובה למקום הדשן ששם שורף אותה במוראתה ונוצתה וכשעולות הרבה רבות לשם ואין יכולין הכהנים לעמוד לשם למליקה מתוך רוב המביאים היו סומכים לעשותם במערבי דרומי שרוב עבודות לשם וכשהגיע לקרן מערבי דרומי היה מוצא שם שני ספלים של כסף אחד לניסוך היין ואחד לניסוך המים ונותן המים מן הצלוחית לתוך הספל וספלים אלו צריך שתדע שמחוברים היו למזבח והרי הם כקרקע המזבח שאלמלא כן הרי נמצא מוריד בקדש כשהוא נותן מצלוחית של זהב לספל של כסף והרי בלחם הפנים אמרו מנחות צ"ט ב' ששני טבלאות היו שם מלבד שולחן הטהור וכשהיה מביא לחם הפנים נותנו תחלה בשל כסף עד שעה הראויה להניחו בטהור ובאותה שעה נותנו ממנה לטהור וכשמסלקו נותנו על של זהב כדי להעלות בקדש ואף כאן אלמלא שהם מחוברים הוה ליה מוריד בקדש אבל מאחר שהם מחוברים הוה ליה כקרקע מזבח ואין עלוי מן המזבח ולמעלה וקאמר דנותן היה המים מן הצלוחית לספל דמנסך מים בספל זה ויין בספל זה ואם עירה המים לתוך של יין או היין לתוך של מים ונסך שניהם בכלי אחד יצא ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שמשחירין מפני היין ומתוך כך הוא אומר של כסף שאינו לבן כסיד ואף אותו המיוחד לשל מים הואיל ואם עירה מים בשל יין ויין בשל מים לא עיכב כמו שמבאר בסמוך פעמים שנותן לתוכו יין ומשחיר ומ"מ הלכה כתנא קמא ושל כסף היו ואותן הספלים כמין שני חוטמין ר"ל כמין שני נקבי החוטם אלא שאותו של יין היה הנקב רחב יותר משל אותו של מים שהמים ממהרים לצאת יותר מן היין והיו מכוונים שיהיו המים והיין כלים משני הספלים כאחד שניסוך המים היה נעשה בבת אחת עם ניסוך היין זה בספל שלו וזה בספל שלו וכבר ביארנו שלא היה ניסוך המים בא אלא בתמיד של שחר:

וגירסת הספרים מערבו של מים מזרחו של יין מזרחו של יין מערבו של מים ופי' הדברים שהספלים היו בקרן מערבי דרומי והיה אותו המיוחד ליין לשפת המערב ואותו המיוחד למים לפנים הימנו לרוח דרומי ופניו פונים למזרח וכשהיה הכהן בא מן הכבש לספלים מוצא המזרח תחלה והוא אותו של מים וסמוך לו המערבי המיוחד ליין ונמצא שמערבו של אותו הפנימי המיוחד למים נוגע במזרחו של אותו של יין למערבו של מים ויש מקשים לגירסא זו האיך היו מעמידים אותן בדרך שיהא הכהן מוצא אותה של מים תחלה והרי כל התדיר מחברו קודם ומתוך כך גורסין גדולי הרבנים מערבו של מים מזרחו של יין ונמצא כשהיה הכהן בא לו מן הכבש אצל הספלים היה של יין תחלה או שמא הגירסא מערבו של יין מזרחו של מים ומזרחו של מים מערבו של יין:

בד"ה רגל בפני עצמו כו' קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים כו' כצ"ל מתוס' פ"ק דר"ה וק"ל:

בא"ד וברכת המלך לא בעי למתני כו' עכ"ל ולינה לא בעי למתני לפרש"י ולפר"ח משום דפשיטא ליה תוס' דחגיגה וק"ל:

מתני' ניסוך המים עיין ב"ב דף עט ע"א ברשב"ם ד"ה מים ובשיטה מקובצת שם:

נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד? צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין וכו' נראה לי בס"ד מה שעושין בנסוך המים הוא רמז על התורה שנקראת 'מַּיִם' ולכן עושין זה קודם יום שמחת תורה ו'צְלוֹחִית' אותיות 'תַּצְלִיחַ' או 'תַּצְלִיחוּ' דהתורה מצלחת להעוסק בה. וְ'זָהָב' הוא גבורה ומניחים בתוכו מַּיִם שהוא חסד רמז שבעסק התורה יהיה מיתוק הגבורות בחסדים ו'מַחֲזֶקֶת שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין' כנגד לימוד הפשט ולימוד הפלפול ולימוד הסוד, או כנגד שלשה דורות שמחזיקים בה דכתיב (ישעיה נט, כא) 'לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ'. ו'תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ' רמז למיתוק הגבורה הרומזת בתרועה בחסדים הרמוזים בתקיעה. 'וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין' עשו שם דוגמת חוטם שבו חוש הריח אשר ממנו מגיע הנאה לנשמה כמו שאמרו (ברכות מג:) על פסוק (תהלים קנ, ו) 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ', אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה הָרֵיחַ, ורמזו בזה שילמוד האדם תורה לשמה שיהיה ממנה הנאה לנשמה מה שאין כן תורה שלא לשמה. גם החוטם הוא בבינה בסוד מה שאמר (זהר חלק ג קל:) 'לבעל החוטם אני מתפלל' וידוע כי תורה מבינה נפקא שניתנה מעולם הבריאה שהוא סוד בינה. ו'אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק' כי התורה שבכתב נמשלה למים ותורה שבעל פה ליין, והנה בתורה שבעל פה צריך הרחבת פה והרחבת לשון כדי להסביר לתלמידים מה שאין כן תורה שבכתב לימודה בנקל ואין צריך לה הרחבת פה כתורה שבעל פה, ו'מַעֲרָבִית שֶׁל מַיִם וּמִזְרָחִית שֶׁל יַיִן' נמצא של מים קרובה יותר משל יין וכן הוא תורה שבכתב קרובה לאדם יותר כי תחילת הכל לומד תורה שבכתב ואחר שיגדיל ילמוד תורה שבעל פה, ולכן זו בעינים וזו באזנים, כי ראיית העינים קרובה יותר משמע האזן שאם ישליכו כדור אש יתראה הלהב של האש קודם שישמע קול הכדור.