מסכת סוכה דף מ״ג עמוד א׳

ויעבירנו ארבע אמות ברה"ר הוא הדין דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שברוב מקומות וענינים אמרינן יש לחוש להעברת ארבע אמות ואין לחוש להוצאה כגון אם היה מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה דאין כאן איסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה ברה"ר או הגביהו על מנת ליטלו ולא להוציאו ונמלך להוציאו פטור משום הוצאה אם לא עמד לפוש בינתים כדאמרינן במסכת שבת (דף ה:):

הא תקינו ליה רבנן ליטלו בביתו כדקתני מתניתין התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו ומתוך שלא התרת לו אלא בביתו זכור הוא ולא אתי לאפוקי:

אלא ראשון דחשובה נטילתו דאפי' בגבולין חייב לא גזרו ביה רבנן לא בגבולין ולא במקדש אבל שאר הימים שאינו מן התורה אלא במקדש לא חשיבא נטילה דידהו וגזור ביה רבנן משום חומרא דשבת אף במקדש ואם תאמר נמצאו ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותבינה ביבמות (דף צ:) ושנינן שב ואל תעשה שאני:

אי הכי משום דאיתיה בגבולין לא גזור ביה:

האידנא נמי לידחי בי"ט ראשון את השבת:

לא ידעינן בקביעא דירחא שמא אין י"ט עד למחר דהוה לן למעבד אלול מעובר:

אינהו בני א"י שעדיין מקדשין על הראיה:

לידחו להו אף בזמן הזה:

ויעבירנו ארבע אמות ברה"ר ה"ה דמצי למימר ויוציאנו מרה"י לרה"ר אלא שברוב מקומות וענינים אמרינן דיש לחוש להעברת ארבע אמות ואין לחוש להוצאה כגון אם היה מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה דאין כאן איסור הוצאה מדאוריי' ויש כאן איסור העברה ברה"ר או אם הגביהו על מנת ליטלו ולא להוציא ונמלך עליו להוציאו פטור אם לא עמד לפוש בינתים כדאמרינן בפ"ק דשבת (דף ה:) כך פי' בקונט' וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי אם מתחילה נטלו על מנת שלא להעבירו ארבע אמות אע"פ שהעבירו אחרי כן לא מיחייב אם לא עמד לפוש בינתים וטעם ראשון נראה אי נמי מרה"י לרה"ר אית להו היכירא וליכא למיגזר אבל ברה"ר זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות:

הא תקינו רבנן ליטול בביתו כדקתני מתניתין ומתוך שלא התרת לו אלא בביתו זכור הוא ולא אתי לאפוקי וכי תימא א"כ לתקנו נמי כל שבעה בביתו כשחל בשבת יודע הגמרא דמהני קצת הואיל דראשון דאורייתא:

לא ידעינן בקביעא דירחא לאו משום דלא ידעינן דהא אמרינן בריש ביצה (דף ד:) דהאידנא ידעינן אלא עבוד רבנן כאילו לא ידעינן משום גזרה דהתם דזימנין דגזרו גזרה ואתי לקלקולי ובפ' מקום שנהגו (פסחים דף נא: ושם) דאמ' ליה רב ספרא (לרבא) כגון אנא דידענא בקביעא דירחא בישוב לא עבידנא במדבר מאי לא כמו שפירש בקונט' שהיה בקי בסוד העיבור דמ"מ אסור כדפרישי' אלא מפרש רבינו תם דהוה דייר היכא דמטו שלוחי תשרי וזימנין דאזיל בניסן היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי דגזרינן בההוא דוכתא ניסן אטו תשרי ועבדינן תרי יומי כדאמרינן בסוף פ"ק דראש השנה (דף כא:):

אינהו דידעי בקביעא דירחא אין הכי נמי אין מסקנא זו קיימא דלקמן מסקינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי (וברייתא) דקתני מוליכין לולביהן לבית הכנסת מוקמינן בזמן שבית המקדש קיים ובגבולין וא"ת מאי שנא משופר דתנן פרק ד' דר"ה (דף כט: ושם) י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא וכיון דאישתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל בתקיעת שופר איכא מעשה חכמה ואחמור בה טפי ומיהו קשה דלאחר חורבן הקילו בשופר טפי מבלולב דתנן בר"ה (שם) משחרב בהמ"ק התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד ולולב לא אישתרי כלל כדמסקי' לקמן וי"ל דשופר שהוא לעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דבחד ב"ד תקנו תקנו בכל מקום שיש בו ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא ועוד דבדין הוא דלולב יהא דוחה בגבולין יותר משופר דבר"ה דלא ידיע קביעות החודש אלא בירושלים אבל י"ט ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין:

הראשון מלמד שאינו דוחה אלא י"ט ראשון מייתורא דה"א קא דריש דה"א מיעוטא הוא כלומר בראשון לחודיה הוא דבו ביום ובפ' גיד הנשה (חולין ד' צא.) דרש הירך המיומנת שבירך למעוטי שמאל וכן העולה עולה ראשונה (פסחים ד' נח:) וזימנין דאתיא ה"א לרבות כדאמרינן לעיל בסוף פרק הישן (סוכה ד' כח:) גבי תוספת עינוי דיום הכפורים האזרח לרבות את הנשים וגבי סוכה האזרח לרבות את הגרים כל אחד לפי עניינו:

וסוכה גופה מנלן דאי משום תשבו כעין תדורו מה דירה בין ביום בין בלילה דמהאי טעמא הוה מרבינן נשים מה דירה איש ואשתו אי לאו משום הלכתא שאני הכא דמעטיה קרא בהדיא לילות דשבעת ימים משמע ימים ולא לילות דשבעת ימים מיהו למאי דקאמרינן נראה למי דומה קשה:

ואקשי' אי הכי ניגזור אפי' י"ט ראשון ושנינן י"ט ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו רבנן בביתו אבל שאר הימים דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו רבנן ליטלו בביתו. ואקשינן אי הכי דאיתיה מן התורה בגבולין האידנא נידחי ליטלנו בביתו ודחינן לא ידעינן בקביעא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת. בית הוועד דידעי בקביעא דירחא לידחו. ושנינן אין לדידהו דידעי בקביעא דירחא האידנא נמי דחי מדתנן בפ' לולב הגזול י"ט של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת ובפירקין תנן כל העם מוליכין לולביהן להר הבית ש"מ בזמן שבית המקדש קיים היו מוליכין לולביהן להר הבית. אחר שחרב בהמ"ק היו מוליכין לולביהן לבהכ"נ ונדחת האי סברא דהא מקשינן לקמן ושנינן לא אידי ואידי בזמן שבהמ"ק קיים ולא קשיא [כאן] במקדש בהר הבית [וכאן] בגבולין ובשאר המדינות בכנסת ותרוייהו בזמן שבית המקדש קיים.

יום ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין מנ"ל דתניא ולקחתם כל אחד ואחד לכם משלכם.

להוציא השאול והגזול.

ביום ואפי' בשבת לאיתויי מכשירי לולב.

והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה פירוש דמגילה נמי אף על גב דמדרבנן היא הרי קורין בשבת ובת טלטול הוא ככל כתבי הקדש ואפ״ה כשחל בשבת אין קורין אותה משום האי גזרה וכדאיתא בדוכתא ופרכינן אי הכי ראשון נמי אמאי לא גזרו משום דרבה ופרקי׳‎ הא תקינו ליה רבנן בביתו כדאיתא לקמן במתני׳‎ ותו ליכא משום גזירה דרבה ובדין הוא דמצי פריך דשאר ימים נמי לידחי שבת במקדש שהוא מן התורה וליתקין ליה בביתו אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דתינח לאחר תקנה קודם תקנה מאי איכא למימר וכיון דנדינן מהאי אוקמתא לגמרי תו ל״ק אידך. והיינו דפרכי׳‎ תינח לאחר תקנה קודם תקנה מאי איכא למימר פירו׳‎ דהא מתני׳‎ דהכא דקתני לולב שבעה קודם תקנה היא אלא תריץ הכי ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו בה רבנן הנך דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בה רבנן פי׳‎ ראשון שהוא חובה מוטלת עליו לגמרי דהא מחייב בה בגבולין וא״א לו שלא יתחייב מן התורה לא הקלו בו לדחות לולב משום גזרה דרבה אבל שאר ימים שאפשר לו להפטר מן התורה כשאינו במקדש דהא ליתיה בגבולין הקלו בו אף במקדש לדחותו משום גזירה דרבה שיש בה חשש איסור תורה וסמכו על מה שאמרו ביבמות דב״ד מתנין לעקור דבר שהוא מן התורה בשב ואל תעשה ואפי׳‎ במקום כרת:

א״ה האידנא נמי לידחי שבת פירוש בגבולין דהא איתיה מן התורה ליום ראשון בגבולין ופריק דלא ידעינן בקביעא דירחא ואינו יום ראשון ודאי שהוא מן התורה:

ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחי ‎ פי׳‎ ‎דהא ברוב ארץ ישראל השלוחים מגיעים ויודעין בקביע׳‎ דירחא ועושין יום אחד ופריק כדתנן כו׳‎ וק״ל טובא דהא הכא אמרי׳‎ דלא ידעי בני בבל בקביעא דירחא ואלו התם בפ״ק דיו״ט אמרי׳‎ והאידנא דידעי׳‎ בקביעא דירחא אמאי לא עבדינן וי״ל דהא דהכא מיירי בזמן קדוש החדש שאין השלוחין מגיעין לחוצה לארץ אלא למיעוטא בלבד כגון בבל עצמה כדאמרי׳‎ במסכת ראש השנה כי אתא עולא לבבל אמר עברוה ואמרי׳‎ ידעון חברין בבלאי מאי טיבותא עבדי׳‎ להו מיהו כיון דרוב חוצה לארץ לא דחו דלא ידעי בקביעא דירחא לא דחי כלל אפי׳‎ היכא דידעי וכי אמרי׳‎ התם דידעי׳‎ בקביעא דירחא היינו אחר שעמד הלל הנשיא האחרון בנו של רבי יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש ותקן לנו חשבון שבידינו וראה שהסמיכה מתמעטת והיא מתבטלת מישראל עמד הוא ובית דינו ויסד זה החשבון המסור בידנו וקדש כל חדשים ועבר כל השנים על פי החשבון הזה וברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו המועדות ור״ח מישראל שהרי גז״ה שאין לנו מועדות ולא חדשים אלא קדשו אותם ב״ד מומחין וסמוכין ואפי׳‎ אנו יודעים קביעות הירח כדאמרי׳‎ בר״ה אשר תקראו אותם אפי׳‎ שוגגין ואפי׳‎ מזידין אין לי מועדות אלא אלו ואע״פ שאין מקדשין מועדות ור״ח אלא במועדם שאני הכא דהוי שעת הדחק שיתבטלו כל המועדות ושורת הדין לקדש חדשים זה אחר זה בשעת הדחק כדאיתא בסנהדרין בפ״ק הלכך אחר שנתיישב זה החשבון שבידינו הרי כל ישראל יודעין קביעות הירח והיינו דאמרי׳‎ התם דהשתא ידעי׳‎ בקביעא דירחא וזה אמת ונכון. מיהו אכתי ק״ל דהשתא ידעי׳‎ בקביעא דירחא מפני החשבון שבידינו אמאי לא דחי שבת יום ראשון שהוא מן התורה דהא אמרת דכל היכי דהוי מדאוריי׳‎ וידעינן בקביעא דירחא לית לן גזירה דרבה וטעמא דלא הוי דחינן מעיקרא היינו משום דלא ידעי׳‎ בקביעא דירחא וא״כ השתא דידעי׳‎ בקביע׳‎ דירחא לידחי וי״ל דטעמא כדפריקו התם במאי דשיילי׳‎ אמאי לא עבדינן תרי יומי ופרקי׳‎ משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם דזמנין דגזרי שמדא ואתי לקלקולי פי׳‎ כשקבעו הלל ובית דינו חשבון זה קבעוהו ע״מ כן שנהיה נוהגין בענין המועדות כמנהג אבותינו לעשות שני ימים בח״ל כמו שהיו נוהגים אבותינו שלא היו יודעין בקביעא דירחא ויהיה לנו כאלו הם ספק גמור כבתחלה לברך ולקדש בשני ולדחות לולב בראשון כי הם ראו שכך יפה לנו וכך היא תקנתינו ואפי׳‎ לדחות מצות עשה של תורה דלמא אתי קלקולא בעידן שמדא ולא נתכונו הלל ובית דינו שיהא לנו מועדות על פי בית דין כמצות תורה אלא שננהוג בהם כמנהג אבותינו ואנו אין לנו אלא כמו שקבעו וגזרו הם מעתה הרי אנו בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין בקביעות הירח ואין הלולב דוחה שבת מיהו איכא למידק תינח לבני ח״ל דכי היכי דעבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו הכא נמי לא דחי לולב שבת כמנהגם אלא לדידהו בני ארץ ישראל דהוו ידעי אבהתהון בקביעא דירחא ועבדי חד יומא ולולב דוחה להם שבת כדאמרינן הכא דאינהו נמי הכי עבדי השתא נמי לדחו כמנהג אבותיהם שהרי מטעם זה אינם עושין אלא יום אחד שכך היתה תקנת הלל ובית דינו שנלך אחר הרוב וברוב חוצה לארץ לא הוה שלוחין ולא ידעי בקביעא דירחא ומש״ה עבדינן בכל חוצה לארץ שני ימים כמנהג אבותינו וברוב ארץ ישראל היו שלוחין מגיעין ויודעין בקביעא דירחא ועושין יום אחד חוץ מראש השנה דלא ידעי ליה מפני שחגו בן יומו והיו עושין שני ימים בכל מקום חוץ מבית דינו הוועד ולפיכך עכשיו עושין בכל ארץ ישראל כמנהג אבותיהם לעשות כל המועדות יום אחד חוץ מר״ה וא״כ לידחי שבת יום ראשון של לולב כי מנהג אבותיהם בידיהם וי״ל דודאי לפום סוגיא דהכא ה״נ דכיון דבני א״י הוה דחו מעיקרא דבניהון נמי דחו השתא אבל אנן סמכינן אמסקנא דלקמן דאמרינן דמעיקרא נמי בזמן קדוש החדש לא היה לולב דוחה שבת בגבולין כלל דכיון דאנן לא דחינן בחוצה לארץ אינהו נמי לא דחו ונמצינו כולן שוין בזמן ההוא בענין הלולב וה״ה בזמן הזה משום מנהג אבותינו:

ואפשר עוד להרחיב הביאור בזה לפי מה שכתבנו מאי דאמרינן הכא דהאידנא לא ידעינן בקביעא דירחא היינו האידנא ממש בימי רב אשי שסדר התלמוד שהיה אחר שיסד הלל חשבון זה ומאי דקאמר דלא ידעינן לאו בעיקר הידיעה אלא שאנו בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין בו כלום ככל חוצה לארץ ופרכינן דאינהו בני ארץ ישראל דידעי בקביעא דירחא אף בעיקר המעשה לידחו מעיקרא ולידחו השתא ופריק דאה״נ דדחו אבהתהון כדתנן כו׳‎ וכיון שכן דחו בניהון נמי ולקמן מסקינן דאינהו לא הוו דחו נמי כיון דאנן לא דחינן וה״ה לבניהון השתא והכל הולך אל מקום אחד. ואיכא למידק דהכא אמרינן דלולב דוחה שבת בגבולין היכא דידעינן בקביעא דירחא ביום ראשון שהוא מן התורה וא״כ למה לא היה שופר דוחה שבת בגבולין דהא הוי מדאורייתא ותנן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. והרב המאור כתב דטעמא משום דמצות שופר מעורבת היא בין של תורה ושל סופרים שיש אומרים ששתי תרועות מן התורה ואחת מדברי סופרים וי״א אחת מן התורה ושתים מד״ס וכל דהוו דרבנן לא דחי שבתא אע״ג דידעי׳‎ בקביעא דירחא משום גזירה דרבה כמקרא מגלה וזה הוא שהתקינו משחרב ב״ה שיהו תוקעין במקום שיש בית דין משום תרועה דאורייתא וגזרו שלא ידחה בשאר מקומות משום תרועה דרבנן דאית ביה וזה א״נ חדא דהא ודאי קי״ל כרבנן דהתם דסברי דכלהו ג׳‎ תרועות מדאוריתא דמייתי להו בג״ש וכדכתיבנא התם. ותו דאפילו לאידך תנאי תרועה דאורייתא תדחי שבת מיהת ולמה תבטל זו מפני אלו וכ״ש למאי דמפרשינן התם דכי קאמרינן מד״ס לאו מדרבנן ממש אלא שאינם מפורשים בפרשת היום אלא שחכמים דורשין אותה בג״ש וכל י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם מדאורייתא ממש הוא לכל דבר וכדכתיבנא בפ״ק דקידושין והנכון דהא דאמרינן הכא דאע״ג דהוי מצוה מדאורייתא לא דחי שבתא משום גזירה דרבה אלא היכא דידעי בקביעתא דירחא ושופר לא הוו ידעיי בקביעא דירחא אלא בבית הוועד לפי שחגו בן יומו והתם נמי זמנין דלא ידעי ליה כשבאים עדים מן המנחה ולמעלה והיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכיון דכי לא אתו עדים לא דחינן כי אתי עדים נמי לא דחי׳‎ והשתא מתרצא לן אחריתי דמילה דוחה שבת בשמיני שלה בדין תורה ולא העמידו חכמים דבריהם לגזור בה משום גזרה דרבה שאין הטעם מפני שאינה בכל ישראל אלא אבי הבן כמו שכתבו מקצת רבנן ז״ל דהא הזאה דליתא אלא בחד והעמידו בה דבריהם מטעם גזרה דרבה ואע״ג שיש בה כרת. אלא הטעם הוא משום דהיא דאורייתא וידעו שפיר בקביעא דירחא שהרי יום ח׳‎ שלו ברור וכיון שהוא מחוייב מן התורה מעתה לא גזרו בו לדחות מצותו מעליו משא״כ בלולב שאינו ברור מן התורה ומשא״כ במגילה שהיא מדבריהם לגמרי ומשא״כ בהזאה שאע״פ שזמן הפסח ברור והוא מצוה של תורה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחוייב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עכשיו עוקרין ממנו מצות פסחו אלא גורמין לו שלא יתחייב בו. עוד יש במילה טעם אחר נכון כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה הוא ודחאה תורה לחלל בה שבת מצות מילה היאך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחיא מילה וגזירה דמלאכה אחריתי ידחי לה וזה ודאי א״א כנ״ל:

ואכתי איכא למידק דהא גבי שופר שלא היה דוחה שבת בגבולין בזמן שבית המקדש קיים התקינו משחרב בית המקדש שיהו תוקעין במקום שב״ד יושבין דליכא משום גזירה דרבה ולמה לא התקינו כן בלולב שיהא דוחה קודם החרבן. ותירצו בתוספ׳‎ כי השופר הוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים ולא רצו לבטלה לגמרי ועשו מקום שיש בו ב״ד כמקדש עצמו ועוד שבשופר דליתיה אלא יום א׳‎ וישתכח מצותו תקנו בו משא״כ בלולב שהרי יש בו בשאר ימים מדרבנן מיהת ואעפ״י שאינם תשלומין דראשון מ״מ הא איכא זכר דאיכא לולב מדאורייתא אלא דדחי ליה שבת ונכון הוא. ומורי נר״ו תירץ דשופר כיון דאפשר ליה בחד תוקע והשאר שומעים כי הוי במקום ב״ד ובזמן ב״ד כדאי׳‎ התם תו ליכא משום גזירה אבל נטילת לולב שהוא מסור לכל אחד וא׳‎ ליטול אפי׳‎ הוי בב״ד איכא משום גזירה דרבה ולפיכך לא תקנו בו כלום וזה נכון יותר:

ודין הוא נאמר כאן ימים ונאמר להלן ימים מה להלן בלולב ימים ולא לילות אף כאן בסוכה ימים ולא לילות הא ודאי אלו איתיה להאי הוה קשה לי טובא דתלינן סוכה לימים ולא לילות כלולב ואלו לעיל אמרינן דימים דלולב הוה משמע ימים ואפילו לילות כסוכה אי לאו דכתיב ביום ולא בלילה אלא דהאי דינא שקלא וטריא הוא ולא קאי. ומאי דאמרי׳‎ לעיל דאיצטריך ביום למעוטי לילות בלולב דלא נגמר מסוכה היינו בתר מסקנא דהכא דאסיקנא דסוכה ימים ואפי׳‎ לילות כימי המלואים דכתיב בהו יומם ולילה וילפינן סוכה ממלואים בג״ש דתשבו תשבו. וכי תימא והשתא בהאי שקלנא וטריינא היכי עבדינן מה מצי׳‎ מלולב לסוכה דשאני התם דכתיב מיעוטא ביום ולא בלילה וי״ל דאנן אמרינן השתא דהתם כתיב מיעוטא ללמד על עצמו של לולב ועל ימים של סוכה ויש כיוצא בזה בתלמוד:

ושאלנו בה אי הכי ראשון נמי לא לידחי שהרי חששא זו אף בראשון שייכא ותירץ ראשון הא תקינו ליה רבנן ליטלו כל אחד בביתו כמו שביארנו במשנה ושמא תאמר אף בשאר הימים ידחה ויטלנו כי אחד בביתו אין זה כלום שלא היתה תקנה זו בראשון אלא מפני שהיו מכין זה את זה מפני שכל אחד ואחד היה מבקש את שלו מצד שאין אדם יוצא בשל חבירו אבל שאר הימים לא הוצרכה לתקנה זו ושאלו בה וקודם תקנה מיהא האיך נוטלין אותו בראשון וניחוש לגזרת רבה אע"פ שהוא מן התורה שהרי חכמים העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה אף במקום כרת כגון גר שמל וטבל ערב הפסח שמדברי סופרים אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וכל שאין שבעה עוברים עליו קודם הפסח אין מניחין אותו לעשות הפסח וכן שלא להזות טמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח בשבת אע"פ שאין בהזאה אלא שבות כדי לקיים מצות הפסח שיש במניעתו כרת ותירץ ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין נטילתו חשובה וחמורה ולא גזרו ביה רבנן מחשש שמא יבא לידי איסור אחר שאינו ברור שיבא כלומר לא רצו להפקיע דין נטילתו אף בגבולין מגזרת רבה שאר הימים דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בו להפקיעו אף במקום שהם בו מן התורה כגון במקדש ושאלו בה אי הכי האידנא נמי ר"ל אף לאחר חורבן ידחה לולב שבת ביום ראשון ותירץ משום דלא ידעינן בקיבועא דירחא שמקדשין היו על פי הראיה אף לאחר חורבן ושמא אין זה יום ראשון ושאל בה אינהו דידעי בקיבועא דירחא שמקדשין היו על פי הראייה לידחו ר"ל בני ארץ ישראל שהיו יודעים יום שנתקדש בו החדש והוא הדין שראוי לשאול בכ"מ שיום הקדוש מתברר להם מפי שלוחים והרי ידוע שאחר חורבן לא היה לולב דוחה שבת אף ביום ראשון ומה שאמרו מוליכין לולביהן לבית הכנסת בזמן שבית המקדש קיים היא שהיה לולב דוחה שבת בראשון אף בגבולין והעלו בה בשמועה שלמטה הימנה בענין ערבה כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שלא לעשות תורה כשתי תורות וסמכו על זה אף ללולב ואע"פ שאף בזמן בית המקדש היו שם רחוקים שאין השלוחים מגיעים להם מ"מ עיקר הגולה היתה ראויה לשלוחים אבל עכשיו נתרחקה הגולה ונעשית עיקרה שאינה ראויה לשלוחים ומה שאמרו במסכת יו"ט דאנן ידעינן בקבועא דירחא ענין הדברים הוא שאחר חורבן נהגו (ימים) [חכמים] לקדש על פי הראיה וכל שקדשו על פי הראייה לא נתברר יום הקדוש לבני גולה ובימיו של הלל בנו של ר' יהודה הנשיא עמד הוא וראה חכמי ישראל מתמעטין ותיקן סדר עיבור שבידינו וקידש כל המועדות לדורות ומאותו זמן ואילך נאמר עלינו שאנו יודעין בקיבועא דירחא אלא שאעפ"כ אנו נוהגים בדברים אלו כאילו היינו מקדשין עדיין על פי הראיה שאין יודעין בקיבועא דירחא כמו שאמרו שם הזהרו במנהג אבותיכם דילמא גזרי שמדא ואתי לאיקלקולי כלומר שלא נדע בקבוע החדשים כמו שביארנו שם למדת שבזמנים הללו אין לולב דוחה את השבת אף ביום ראשון של חג והכל מגזרת רבה וזהו טעמו של שופר וטעמה של מגלה ואע"פ שגדולי הפוסקים נראים כמשנים סדר הדברים הן במה שכתבו במסכת מגילה כמו שכתבו עליהם גדולי המגיהים כשתתבונן בדבריהם אתה יכול לפרשם על הדרך שכתבנו בלא שום פקפוק:

ויש שואלים במילה מה טעם לא גזרו לדחותה בשבת מטעם גזרת רבה ומה בינה לשופר ומגלה ולולב וכבר ביארנו בה בכדי הצורך בראשון של מגילה וכן יש לדון בקצת חלוקות שבין שופר ללולב וכבר כתבנום באחרון של ראש השנה ומ"מ אף בזמן שהלולב דוחה את השבת מכשירין מיהא כגון קציצתו ואגדו אינם דוחים את השבת:

נטילת לולב אינה אלא ביום ובדיעבד מיהא משעלה עמוד השחר יצא הא קודם עמוד השחר לא יצא אבל סוכה נוהגת בין ביום ובין בלילה שכך למדוה מגזרה שוה שנאמר בסוכה בסוכות [תשבו] שבעת ימים ונאמר בשבעת ימי המלואים ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים מה במלואים ימים ולילות אף סוכה ימים ולילות ושמא תאמר ומה הוצרכה לגזרה שוה והרי תשבו כעין תדורו ודירת הבית ביום ולילה הוא אפשר שלא נאמר תשבו כעין תדורו אלא בזמן שכתוב בו ר"ל ימים הא לילות לא אלא שמכח גזרה שוה נאמר כן:

בד"ה לא ידעינן בקביעא כו' דהוה דייר היכא דמטו שלוחי תשרי וזמנין דאזל בניסן כו' עכ"ל [א] ולא ניחא להו למימר דהוה דייר היכא דמטו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי דא"כ לא הוה קאמר כגון אנא דידענא בקביעא דירחא דהא בתשרי הוה עביד תרי יומי מדינא כאילו לא ידע וק"ל:

תוס' ד"ה לא ידעינן בקביעא דירחא וכו' ובפ' מקום שנהגו א"ל רב ספרא וכו' לא כמו שפי' בקונטרס וכו' אלא מפרש ר"ת דהוי דייר היכא דמטי שליחי ניסן ותשרי וזימנין דאזיל בניסן היכי דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי דגזרינן בההוא דוכתא וכו' והא דאיצטריך למימר דאזיל למקום דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ולא קאמר דאזיל למקום דלא מטו שם שלוחים כלל לא ניסן ולא תשרי דא"כ היכי סלקא אדעתא למיעבד חד יומא דכיון דהשתא הוא במקום דלא מטו שם שלוחי דניסן היכי ידע אימתי נקבע ר"ח ניסן אבל השתא אתי שפיר דהוה במקום שידעו אימתי נקבע ר"ח ניסן אלא שהם עושין ב' ימים מחמת גזירה דתשרי ולדידיה ליכא גזירה דבמקומו מטו ג"כ לשם שלוחי תשרי ועבדי לעולם יום א':

בגמרא ויעבירנו ארבע אמות ברה"ר ופרש"י ה"ה דמצי למימר ויוציאנו מרה"י לר"ה כו' עס"ה. ובתוס' הקשו על פירושו ועיין מה שכתבתי בזה בביצה דף י"ח בסוגיא דטבילת כלים ליישב שיטת רש"י והתוס' כל א' לפי שיטתו בעיקר גזירה דשמא יעבירנו אי הוי משום חששא שמא ישכח שבת או יו"ט או שיטעה לומר שדברים הללו מותרים בשבת וי"ט ולפ"ז ממילא מיתוקמי שפיר נמי שיטת רש"י והתוס' דהכא בכה"ג גופא:

שם אי הכי יום ראשון נמי נראה דודאי הוי ידע שפיר דיש לחלק בין יום ראשון שהוא דאורייתא לשאר ימים שאינן אלא מדרבנן כדמשמע להדיא במתני' דלעיל בסוף פרקא אלא דאפ"ה מקשה שפיר אהא דקאמר והיינו טעמא דשופר אלמא דאפילו בשופר דאורייתא נמי איתא להך גזירה א"כ יום ראשון נמי ואפ"ה משני שפיר ראשון הא תקינו ליה רבנן בביתו וכפי' רש"י דמתוך כך זכור הוא ואפ"ה לא שייך הך תקנה בשופר שיתקע כל אחד בביתו ולא בבה"כ מתרי טעמי חדא דעיקר תקיעת שופר בחבר עיר ועוד כיון דלא שכיח תוקעין דבקיאין בתקיעה ואם כן בביתו נמי איכא למיגזר דילמא ילך אצל בקי כדאשכחן בכה"ג בביצה דף י"ח לענין טבילת כלים דלא פלוג רבנן בכל זה למאי דסלקא דעתיה השתא מיהו למסקנא דבקביעא דירחי תליא מילתא בלאו הכי יש לחלק בין שופר ללולב וכמ"ש תוס' בד"ה אינהו דידעי כנ"ל ודו"ק וע' בחידושי ריטב"א באריכות:

בתוספות ד"ה סוכה גופא מנלן דאי משום תשבו כעין תדורו כו' מיהו למאי דאמרינן נראה למי דומה קשה דכוונתם מבואר' דקשיא להו דמאי קאמר נראה למי דומה הא וודאי טפי אית לן למימר דומיא דמלואים כיון דאיכא נמי הך דרשא תשבו כעין תדורו מיהו אפשר ליישב אפ"ה אפשר דשייך טפי לדמות סוכה ללולב כיון דבחד עניינא כתיבי ומענין אחד הן אותם ענינין ממש כנ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה ויעבירנו וכו' וטעם ראשון נראה עיין עירובין דף לב ע"ב תוס' ד"ה הכא באילן: