מסכת סוכה דף ל״ח עמוד ב׳

הלכתא גיברתא הלכות גדולות:

ממנהגא דהלילא ממה שאנו רואים שנוהגין עכשיו בימינו בבתי כנסיות כדמפרש ואזיל שהיו נוהגין לענות הללויה שתי פעמים ולא יותר ואומרים כל ההלל עם המקרא עד הודו ועונין הודו אחריו וחוזרין וקורין עמו עד אנא ועונין אנא הושיעה נא ואנא הצליחה נא אחריו כמו שאנו עושין ואין זו כקריאת הראשונים שהיו עונים הללויה על כל דבר כדאמרינן במתניתין דהכא ובסוטה (דף ל:) ואמר רבא ממנהג של עכשיו אנו למדים מהו עיקר קריאת הלל כשתיקנוהו תחילה לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו תקנו אחד קורא ואחרים שומעים והכל עונים מקצת ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו ואעפ"כ עונין שתי פעמים הללויה והודו לה' ואנא מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין:

הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה ממה שאנו נוהגין שהמקרא פותח בהללויה ואנו שותקין ועונין אחריו הללויה והוא שותק ואין אנו מתחילין לקרות עמו כסדר שאנו גומרים עמו שאר ההלל למדין אנו מכאן שמצוה לענות הללויה בפתיחתו ואפילו לבקיאין:

הוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה מכאן למי שגדול מקרא שעונה אחריו הללויה - ממה שנוהגין עכשיו לענות עוד הללויה פעם שניה ושאר הלל קורין כולן עמו אנו למידין תקנה הראשונה מי שאינו בקי או בקי ואינו גומרו אלא סומך על המקרא דיו לענות הללויה על כל דבר ודבר ולפיכך החזיקו עכשיו במנהג הזה לסמוך בהללו עבדי ה' על המקרא ולענות הללויה לדעת תקנה ראשונה ולא תשתכח שמותר בכל הלל לסמוך עליו ולענות הללויה למי שאינו בקי:

הוא אומר הודו והן שותקין ואחר כך עונין:

מכאן שבראשי פרקים צריכין לענות ראשי פרקים עצמן ולא סגי ליה בהללויה ומיהו אנן דגמרינן כוליה לא צריכינן אלא שבזה החזיקו שלא תשתכח תקנה הראשונה למי שאינו גומר:

הוא אומר אנא והם אומרין אחריו אנא ואין זה מראשי פרקים בזה החזיקו להיות סימן לעיקר תקנה למי שסומך על המקרא שפעמים שצריך לענות אחריו כל דבר ודבר שהוא אומר והיכי דמי כגון מי שהיה קטן מקרא אותו כדתנן במתניתין:

הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן שומעין ואחר כך עונין סימן זה החזיקו לדעת שהרוצה לכפול את ההלל כופל כמו שזה נכפל שהרי שומע כעונה כדלקמן ואלו שומעין ועונין הרי זו כפילה וכל הני מכאן דקאמר רבא מכאן לקטן המקרא כו' מכאן שאם בא לכפול לאו דווקא דהוא הדין נמי מצי למילף איפכא מאנא הושיעה נא שאם בא לכפול ומאנא הצליחה נא לקטן המקרא אלא אשמעינן שלא על חנם החזיקו אלו שגומרין את ההלל לענות דברים הללו אלא כדי ללמוד מהם תקנות הללו שתקנו נביאים לישראל:

הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא במקום של רבא היו כולם בקיאים בהלל והיו כולם קוראים את ההלל עם שליח צבור כמו שאנו קוראים עכשיו ולא היו סומכים עליו כלל כדפירש בקונטרס אלא שנהגו לשנות בהנך דוכתי דמפרש והולך כדי ללמוד מהן הלכה למעשה לבקי ולמי שאינו בקי וגדול מקרא אותו או קטן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן משום דמנהגא קרי ליה (והיכא דנהוג נהוג) והיכא דלא נהוג לא נהוג:

הוא אומר הללויה שליח צבור והצבור עונין אחריו הללויה והוא שותק עד שיענו והשתא אינו מפרש היאך מברכין שגם הצבור חייבין לברך קודם שיתחילו ושמא כולם מברכין יחד ואף על פי שהצבור שותקין עד שיפתח שליח צבור הללויה אין לחוש בכך:

מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונין אחריו הללויה ממתני' שמעינן לה אלא מפרש והולך כל הלכתא דאיכא למשמע ממנהגא:

מכאן שמצוה לענות בראשי הפרקים פירש בקונטרס מכאן שבראשי הפרקים צריכין לענות ראשי הפרקים ולא סגי להו בהללויה משמע מתוך פירוש הקונטרס שבראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה עד שיגמור את ההלל וכן פירש במתניתין ובסוף פרק כשם (סוטה דף ל: ושם) לא משמע הכי דתניא בגמרא כיצד אמרו ישראל שירה כגדול מקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים משמע שמתחילת הפרק עד סופו עונה ראש (ראש) פרק על כל דבר ודבר עד סופו וכן פרק שני עונה ראש פרק שני ועל כל דבר ודבר עד סופו וכן כולם כגון הללויה בצאת ישראל ממצרים לא לנו ה' לא לנו אהבתי כי ישמע ה' הללו את ה' כל גוים הודו לה' כי טוב ושמא מתחלת הלל עד הודו פרק אחד מדלא עשה במנהגא דהלילא סימן לדבר עד הודו דבפרק ראשון הבא אחריו היה להם לעשות סימן זה ומה שנוהגין עכשיו ששליח צבור אומר שלשה יאמרו נא והצבור עונין על כל אחד ואחד הודו ולא מצינו מנהג זה בש"ס מ"מ נפקי מהנך קראי דשומע כעונה:

הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם אומרים אנא ה' הושיעה נא הוא אומר אנא ה' הצליחה נא וכו'. ואע"ג דאמרינן במגילה (דף כב.) אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים (דף קיט.):

שמע ולא ענה יצא מי שאינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון את לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג כדפירש בקונטרס וקשה מהא דאמרינן פרק מי שמתו (ברכות דף כא:) אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל וי"א שם כן במודים ולמה לן כולי האי יתפלל כדרכו ולכשיגיע שם ישתוק אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר:

אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה' תימה דבסוף מצות חליצה (יבמות דף קו: ושם) אמר אביי האי מאן דמקרי חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודי' ואבה [יבמי] לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בבת אחת ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה וחפצתי [לקחתה] לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה בפעם אחת אמר רבא אפסוקי מלתא לית לן בה ויש לומר דלבתר דשמע הכי מרב ספרא סברה:

אמר רבא הלכתא גיברתתא איכא למגמר מן ההלל הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה. הוא אומר הללו עבדי ה' והן אומרים הללויה.

מכאן שאם שהיה גדול מקרא ההלל אמרו אחריו הללויה. הוא אומר הודו לה'. [והן אומרים הודו לה'] מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים.

הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא אומר.

הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן אומרים אנא ה' הצליחה נא. מכאן שאם בא לכפול כופל. הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה. א"ר חייא חכימיא וסופריא ודרשיא ורישי עמא אמרי שמע ולא ענה יצא שומע כעונה. מהכא דכתיב את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. וכי מלך יהודה קראם והלא שפן קראם אלא מכאן לשמוע כעונה.

אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה' אלא לא יפסיק ביניהן:

אמר רבא הלכתא גברוותא איכא למשמע ממנהגא דהלל.‎ פי׳‎ ‎בדורו של רבא היו נוהגין שקורין כל הצבור ההלל ואין ש״צ מוציאם ואף עפ״כ היו נוהגים לענות ולכפול לפעמים שלא לצורך כדי שיהא סימן לסדר היוצאין בקריאת אחרים וז״ש כי ממנהג ההלל שהיו נוהגין לקראתו יש ללמוד כל הלכות ודינין של הלל ליוצא ע״י אחרים וכן פי׳‎ רש״י ז״ל ועיקר:

הוא אומר הללויה פי׳‎ המקרא את ההלל והם אומרי׳‎ פעם אחרת הללויה:

מכאן שמצוה לענות.‎ פי׳‎ ‎זה נהגו להיות סי׳‎ שהיוצא ע״י גדול עונה אחריו בתחלת זה הפ׳‎ הללויה ואינו סומך על השמיעה בלבד כדרך שסומך בשאר:

הוא אומר הללו עבדי ה׳‎ והם אומרים הללויה.‎ פי׳‎ ‎ואח״כ אנו נוהגין לקרותו כולו ביחד ולמה אנו נוהגין בתחלת הפרק שהוא אומר הללו עבדי ה׳‎ ואנו עונין הללויה מכאן שאם גדול מקרא אותו עונה אחריו שלפיכך אנו נוהגין כן כדי שיהא סימן כי כשגדול מקרא הלל למי שאינו בקי להוציאו יש לענות הללויה בכל פרשה זו על כל ענין וענין וכדי שלא ישתכח הלכה זו אנו נוהגין כן:

הוא אומר הודו לה׳‎ והם אומרים הודו לה׳‎ מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים פרש״י שבראשי פרקים ולא סגיא ליה ליוצא באחרים שיענה הללויה וצריך לענות ראש אותו פרק ונראה מדבריו דבתוך הפרקים עונה הללויה ואפי׳‎ בשאר פרשיות ואינו כן אלא בכל פרק עונה בתוכו כל ענין וענין ראש הפרק כדרך שעונה בפרק ראשון הללויה שהוא תחלת הפרק וכן אמרו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין כיצד אמרו ישראל שירה כגדול מקרא את הלל והם עונים אחריו ראשי פרקים משה אמר אשירה לה׳‎ והם אומרים אשירה לה׳‎ משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה׳‎ אלמא המענה בהלל הוא בראשי הפרקי׳‎ כלם כל א׳‎ וא׳‎ בפרקו ולא בהללוי׳‎ וכן פי׳‎ בתוספות. ובודאי דמהא דאמרי׳‎ מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים הוה שמעינן דינא דפרקא שעונין אחריו הללויה אלא דאיהו ה״ק שבא ללמדנו שכשם שעונין הללויה בפרק ראשון כך עונין בכל פרק ופרק ראשי פרקים ומדנקט לשון מצוה בראשי פרקים ובראש הללויה ולא נקיט הכי באידך אשמועינן דאע״ג דבאמצע הפרק שומע כעונה אע״פ שלא ענה דבראשי פרקים מיהת מצוה לענותו שלא יפטור עצמו בשמיעה:

הוא אומר הושיעה נא והם עונין אחריו הושיעה נא מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונין אחריו מה שהוא אומר. פי׳‎ שהניחו דבר זה במנהגם כדי שיהא זכר וסימן להלכה זו כי כשם שאנו עונין מה שהמקרא אומר בפסוק זה כך היוצא ע״י קטן צריך לענות בכל פסוק כדתנן ברישא דמתניתין:

הוא אומר הצליחה נא כו':

מכאן שאם בא לכפול כופל.‎ פי׳‎ ‎כשם שאנו כופלין דהא מדינא שומע כעונה באמצע הפרק ואנו נוהגין לכופלה מפני הלכה זו:

ומנהג היה בימי רבותי' שאף בימים שגומרין בהם את ההלל היו רוב העם אפי' הבקיאים סומכים על שליח צבור שהיה מקרא אותם ובלא עניית מה ששליח צבור אומר מלה במלה אלא שהיו בענין ענייה בדרכים הרבה ותורף הענין הוא ששליח צבור אומר הללויה והם אומרים הללויה וכן על כל דבור ודבור שבו כגון שהוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה הוא אומר הללו את שם ה' והם אומרים הללויה וכן על כל דבור ודבור וכשהמקרא מגיע לראשי פרקים הם חוזרים מה שאמר כגון שהוא אומר בצאת ישראל ממצרים והם חוזרים גם כן בצאת ישראל ממצרים מלה מלה וכשהמקרא אומר בית יעקב מעם לועז הם חוזרים הללויה ומ"מ תחלה לא היה המנהג אלא בהודו לה' ומשם למדו אחר כן לכל ראשי הפרקים הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם חוזרים אנא ה' הושיעא נא אע"פ שאינו ראש הפרק ולמדנו ממנה שאם הקטן מקרהו צריך לענות מה שהוא אומר שקראה זו כעין קריאה של קטן היא שהרי הושיעה נא והצליחה נא פסוק אחד הוא וחולקין אותו לשנים כעין קריאת קטן ומאחר שהיא כקריאת קטן כל שאדם בא לסמוך עליה על המקרא צריך לחזור מה שהוא אומר הוא אומר הצליחה נא ולמדנו ממנו שאם בא לכפול כופל שהרי היו יוצאים בו בהללויה והם חוזרים אותו פסוק בלי שום צורך הוא אומר ברוך והם אומרים בשם ה' ולמדנו ממנה שהשומע כעונה שהרי לא חזרו לומר ברוך הבא ולא הללויה עליו ומ"מ י"מ שהבקיאים אין סומכין על המקרא אלא שאף הבקיאים אחר שקראו אותו לעצמם היו נוהגים כן עם שליח צבור ומאותם המנהגים יצאו לנו דברים אלו שכתבנו ומ"מ שומע כעונה דוקא בשומע מפי המחויב בדבר ואף זו בדיעבד ולא לכתחלה:

כל שקורא פסוק שיש בו הזכרת השם לא יפסיק בשהייה בין התיבות שלפני הזכרת השם להזכרת השם שהרי שהייתו גורמת שתהא הזכרת השם תחלת דבורו ולא שיהא נקשר עם שלמעלה הימנו ודומה כמי שמזכיר שם שמים לבטלה ומ"מ בהפסק נשימה או שהייה מועטת (הרבה) אין קפידא שכל כיוצא בזה הדבר ניכר שאינו תחלת דבור אלא אסוקי מילתא קמייתא הוא וזהו שאמר כאן לא לימא ברוך הבא והדר בשם ה' וכן לא לימא אמן יהא שמיה והדר מברך והשיבו בשתיהן אסוקי מילתא הוא ולית לן בה:

תוס' בד"ה שמע ולא ענה יצא וי"א שם במודים וכו' נ"ל להגיה וכן אמרי' שם במודים ולמה לן כולי האי וכו' עד ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה וכו' ר"ל ומיהו יש ליישב הקושיא דלעולם אימא לך דאם הוא שותק אין שמיעתו מפסקת תפלתו ויוצא בשמיעתו מידי קדושה כמו שפרש"י ומה שאמרו שם אם יכול להתחיל ולגמור וכו' יתפלל ואם לאו אל יתפלל משום דאע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף וכו' לכך שאם אינו יכול להתחיל ולגמור וכו' אל יתפלל רק ימתין עד שיענה קדיש ואמן יהא שמיה רבא ואח"כ יתפלל אע"ג שהיה יכול לצאת בשמיעה אם היה מתחיל להתפלל והיה עומד בתפלתו בשעת קדושה:

בגמרא מכאן לשומע כעונה כו' ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא ולכאורה קשיין דיוקי אהדדי דמעיקרא משמע דשומע כעונה לגמרי אפילו לכתחילה ובתר הכי קאמר שמע ולא ענה יצא משמע דוקא דיעבד אלא שכבר הארכתי בזה בתכלית אריכות בסוף פרק כיצד מברכין בסוגיא דהסבו א' מברך לכולן ובר"פ דג' שאכלו ובס"פ ראוהו ב"ד בל' הברייתא דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא ובסוגיא דפרק כל הבשר דאמרי' התם מצוה לחלק ובא' סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא והמעיין שם בניקל יבין וישכיל ליישב הסוגיא דהכא לנכון:

אָמַר לְהוּ חַכִּימַיָּא וְסִפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וּדְרָשַׁיָא אָמְרוּ וכו' נראה לי נקיט ארבע מינים כנגד ד' לימודים של פרדס והיינו חכימייא חכמי הסוד וספרייא חכמי הפשט ורישי דעמא חכמי הרמז ודרשייא חכמי הדרש.

(דברי הימים ב' לד, כז) "בְּשָׁמְעֲךָ" וְלֹא "בְּקָרְאֲךָ"! יש להקשות דילמא לעולם קרא אחר כך אלא שנכנע מעת השמיעה ואמר לו 'בְּשָׁמְעֲךָ' לרבותא דידיה? ונראה לי בס"ד דאם היה רצונו לקרוא הוא בעצמו למה לא קרא מעיקרא הוא בעצמו וכיון שקראו לו ושמע ונכנע מן השמיעה מסתמא לא היה חוזר לקרוא בעצמו מאחר כי כבר ידע ונתפעל בשמיעה בלבד.