מסכת סוכה דף ל״ח עמוד א׳

שירי מצוה מצוה שהיא שירים שאינה עיקר לעכב כפרה אעפ"כ חשובה היא לעכב את הפורענות:

שהרי תנופה שירי מצוה היא ואינה מעכבת כדתניא בתורת כהנים ומייתינן לה בגמרא דיומא (דף ה.) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה ששיירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשה מן המובחר וכיפר כלומר אעפ"כ כיפר שאין צריך להביא קרבן אחר:

וכן לולב מוליך ומביא מעלה ומוריד:

ממטי ליה מוליך:

ומייתי מביא:

גירא בעיניה דסטנא הרי זה לחץ בעיניו של שטן שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצות:

ולאו מלתא היא אין נכון לומר כן:

לאיגוריי שיתגרה בו שטן שהוא יצר הרע וישיאנו לתעות מעל קונו וימסור עצמו על הדבר:

מאי קושיא דלמא הא דאורייתא והא דרבנן תימה והרי קידוש היום דאורייתא כדאמרי' פ' מי שמתו (ברכות דף כ: ושם) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה והא דמשמע בריש נזיר (דף ג:) שהוא מדרבנן איין הוא מדרבנן דדריש לאסור על היין מצוה כיין הרשות וקאמרינן מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא ומשני קידוש עצמו דאורייתא ואפ"ה א"ר יוסי בריש ערבי פסחים (פסחים דף ק. ושם) דאין מפסיקין ופסקינן התם הלכה כר' יוסי בע"ש וכר' יהודה בערב פסח וי"ל דשאני קידוש היום שיכול לקדש ביום כבלילה וליכא למיחש לפשיעות' כולי האי ועוד לפי שעוסק בסעודת שבת לא חיישינן כולי האי שמא יתעצל בקידוש היום:

יום טוב שני דרבנן ואכתי הוה מצי לשנויי דאידי ואידי איכא שהות אלא משום דכולי יומא זימניה הוא חיישינן טפי דלמא אתי למיפשע כדאמרינן פ"ק דשבת (דף י.) במנחה כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה לא מרתת ואתי למיפשע ואין לומר משום דהתם ליליא זמן שינה וחיישינן טפי דא"כ ההוא טעמא ה"ל למימר התם וי"ל דתפלה צריכה שהות ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי אגבהיה נפק ביה:

מדקתני מי שבא בדרך תימה בסוף פ' תפלת השחר (ברכות דף ל. ושם) אמרי' השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע [לולב ומנענע] והיינו ביום טוב וי"ל דהיכא דליכא למיטעי לא חייש ומיירי בהולך בתוך התחום למקום שבא חכם ועוד דהתם קתני השכים לצאת לדרך שמביתו הולך לקראת חכם ונוטל לולב קודם שיצא אבל הכא קתני מי שבא בדרך וכשיכנס בביתו נוטל לולב משמע שממקום רחוק בא לביתו:

מי שהיה עבד ואשה משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קח.) דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור:

ותהי לו מאירה שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה כן פי' בקונט' ועל אשתו ובניו מברכין לו בגמרא היה לו לפרש כן דמתני' מיירי בלא למד שמקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן אומרים ומשום דמבזה במה שאלו מברכין לו דלאו בני חיובא נינהו המקרין אותו קלייט ליה דהא בגדול מקרא אף על פי שאין עונין אחריו אלא הללויה דנפיק בשמיעה לחודיה ותבא לו מאירה דעבד ואשה נמי לא מיחייבי בהלל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא:

באמת אמרו בן מברך לאביו אין זה מענין משנתינו ולא מייתי ליה אלא אגב גררא דתבא לו מאירה דהכא לא איירי במקרא אותו דבפ' מי שמתו (ברכות דף כ: ושם) רוצה לדקדק מכאן דנשים חייבות בברכת המזון דאורייתא מדמוציאה אחרים ידי חובתן ופריך קטן איכא למימר דאורייתא אלא הב"ע דאכל שיעורא דרבנן ומפיק דרבנן ובתוספתא קתני גבי ברכת המזון דאין אשה ועבד וקטן מוציאין את הרבים ידי חובתן ואיכא לאוקומי כשאכל שיעורא דאורייתא ואין יכול לדקדק מכאן דברכת המזון דאורייתא דדלמא לא הוי דאורייתא כיון דאין מצטרפות לזימון כדתנן פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מה.) אין מוציאות אע"פ שהאיש מוציאן שאני איש דחשיב טפי אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופירש בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה:

פי' כסכוס כמו לכסכוסי קרמי [במו"ק דף י' ע"ב] והוא כמו חיכוך ובעיא דר' ירמי' התם במס' נדה ולא איפשיטא ועלתה בתיקו:

מתני' מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו וכו'. אלמא מפסיק סעודתו ונוטלו ואוכל. איני והתנן בשבת פ"א לא יכנוס לאכול סמוך למנחה עד שיתפלל וקתני אם התחילו אין מפסיקין. ושנינן אי איכא שהות ביום כדי לאכול ולגמור סעודתו ואח"כ מתפלל אינו מפסיק. ואם אין שהות ביום מפסיק.

ומתני' בדליכא שהות ביום ואתא רבא ושני שנויא אחרינא ואמר לא שני לן בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. הלא בהדיא שנינן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. הלכך לולב דמדאורייתא מפסיק. תפלה דמדרבנן לא מפסיק. אלא מתני' היא גופא קשיא קתני כשנכנס לביתו נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק בשחרית. ומשני רב אשי לא שווי לולב לתפלה. ואמר לכתחלה איבעי ליה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול כל היום.

אי הכי קשיא הכא קתני יטול על שלחנו אלמא מפסיק והתם קתני ואם התחילו אין מפסיקין (לכתחלה לא).

לעולם כדאמרינן הא דאיכא שהות ביום אין מפסיקין ואי ליכא שהות ביום מפסיקין ומתני' נמי הכי קתני אין שהות ביום יטול על שלחנו אלמא מפסיק. ואם יש שהות ביום אינו מפסיק שאם נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב. ושינויא הא דלולב דאורייתא ותפלה דרבנן לא מצית אמרת מדקתני מי שבא בדרך אלמא מתני' דבשאר הימים דמדרבנן היא.

דאי ס"ד ביו"ט ראשון שהוא מן התורה כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. מי שרי לסגויי באורחא אלא ש"מ דמדרבנן בשאר הימים נינהו:

מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים כו'.

רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשטנא הא פרישנא דהיינו בשעת ברכה ולמדנו בו אע״פ שאם סח בין ברכה למעשה הוי הפסק מכיון שהתחיל בעשיית מצוה רשאי להסיח וכדברירנא בהלכות פסחים ור״ה:

הא גופא קשיא אמרת נוטלו על שלחנו אלמא פסיק פי׳‎ שמפסיק סעודתו כדי ליטול לולב:

ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין ‎ פי׳‎ ‎במסכת שבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא למרחץ ולא לדון ולא לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ופרקינן ל״ק התם בדאיכא שהות ביום לכתחלה לא יסעוד עד שיתפלל ואפ״ה אם התחיל לאכול אינו מפסיק מכיון שיש שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו והכא כשאין שהות ביום ליטול לולב אחר שיגמור סעודתו ולפיכך מפסיק. ואסיקנא דכל מצוה דאורייתא כגון לולב ביום ראשון ושופר וכיוצא בהם אע״פ שיש שהות ביום אם התחילו מפסיקין אבל בכל מצוה דרבנן כגון תפלה ולולב ביום שני וכיוצא בהם אי ליכא שהות ביום מפסיקין ואם איכא שהות ביום לא יתחיל לאכול עד שיעשה מצותו ואם התחיל אינו פוסק ואק״ל והא קדוש היום דהוי דאורייתא כדאיתא בהדיא בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואפי׳‎ הכי אמר רבי יוסי התם שאם היה אוכל מבע״י וקדש עליו אינו פוסק אלא יגמור סעודתו ואח״כ מקדש י״ל דשאני התם כיון דעסיק בסעודות היום לא אתי לאתנשויי מקדוש וכיון שהתחיל לאכול ברשות כי היה חול ולא היה לו לקדש אין מטריחין אותו להפסיק סעודתו משא״כ בזה שהגיע זמנו קודם שיתחיל לאכול כנ״ל מיהו הא קי״ל התם כשמואל דאמר שפוסק ופורס מפה ומקדש וכדברירנא בדוכתא:

הכא בי״ט שני עסקינן דהוי דרבנן ‎ פי׳‎ ‎בחולו של מועד דיקא נמי דקתני נמי שבא בדרך וק׳‎ דלמא הביאו ע״י עירוב או על ידי בורגנין וכ״ת דהתם בא בדרך כדרכו בחול משמע הא ליתא דאמרינן התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ואלו שופר ליכא אלא ביום קדש ממש ואפ״ה קתני השכים לצאת לדרך והיינו בתוך התחום או על ידי ערוב או ע״י בורגנין ובהא נמי איכא למימר הכי וי״ל דסתם דרך אינו אלא חוץ לתחום וכדרכו בחול וכי קתני התם השכים לצאת לדרך היינו משום לולב ומגילה שאפשר ללכת בדרך ולולב דקתני היינו בימי החול א״נ דסתם כל דרך משמע ואפי׳‎ בתוך התחום כההיא דהתם מיהא הכא מייתורא דמתניתין דייקינן לה דבשלמא התם אצטריך למתני השכים לצאת לדרך כי מפני כן התירו לו לעשות דברים אלו משיעלה עמוד השחר דבלא״ה לא שרי עד הנץ החמה אבל הכא למה ליה למתני מי שבא בדרך הכי הול״ל מי שלא נטל לולב בשחר יטול על שולחנו ואגב אורחין שמעינן דחולו של מועד י״ט מיקרי מכיון דאסור בעשיית מלאכה והכי נמי משמע בריש פרקין ובמס׳‎ מגילה אמרינן גבי פורים י״ט לא קבילו עלייהו לפי שלא יאסר במלאכה ומה שאין אנו אומרים בחולו של מועד בתפלה את י״ט מקרא קדש הזה לפי שעושין בו מלאכה בדבר האבד ושלא לזלזל בי״ט ממש שיהיו סבורין שהם שוין בקדושה מכיון ששוין בשמותם מפי מורי נר״ו:

מתני׳‎ מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים. פי׳‎ שאינו יוצא בשמיעה אלא בשעונה אחריהם שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן וצריך להוציא הכל בפיו שיצא ע״י עצמו:

ותהא לו מארה ‎ פי׳‎ ‎מפני שלא למד שאלו למד לא היו מקרין אותו אבל בשהגדול מקרא אותו ומוציאו לא אמר שתהא לו מארה שדרך הגדול להקרות לאחרים אע״פ שהם יודעין לקרות ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה ובגמרא מפרש כיצד סדר ענייתו:

מקום שנהגו לכפול בו בגמרא מפרש:

גמרא ת״ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה. פי׳‎ במס׳‎ ברכות שקלינן וטרינן אשה דמחייב׳‎ בברכת המזון אי מדאורייתא או מדרבנן למאי נ״מ לאפוקי לאחרים ידי חובתן דאי מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאוריי׳‎ ואתי׳‎ למיפשטה מהא דאשה מברכת לבעלה לאפוקי ידי חובא אלמא דאורייתא הוא ודחי׳‎ דלמא בדאכל בעלה שיעור׳‎ דרבנן דמחייב בבה״מ דרבנן לחוד ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולפום האי תירוצא כי קתני בן מברך לאביו היינו בן שהגיע לחנוך דחיוביה מדרבנן אבל למאי דקי״ל דאשה מדאורייתא מחייב׳‎ מתני׳‎ כפשטא בבן גדול ובדאכל איהו שיעורא דאורייתא ואתי הני ומפקי ליה והא דלא דחינן התם מעיקרא דמתניתין אפי׳‎ בדאכל שיעורא דאורייתא וכשהוא עונה אחריהם מה שהם אומרים שיוצא על ידי עצמו כריש׳‎ דמתני׳‎ משום דכיון דקתני בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה משמע שהם המברכין לו ובברכתם הוא יוצא והא דמייתי׳‎ לה הכא לאו משום דהויא כמתניתין לגמרי דאלו הכא יוצא ע״י עצמו והתם יוצא בברכתם כדפרישנא וכדמוכח בהדיא התם אלא משום דהתם נמי אמרינן תבא עליו מארה מייתינן לה הכא דהתם ודאי כשיוצא בברכתו והתירו זה לכתחלה היינו שלא בזימון דאלו בזימון דעלמא ובדיעבד ליכא למיעבד הכי לכתחלה אלא שלא בזימון היא ומפני שהוא בור יוצא בברכתם כדרך שאמרו היה אחד מהם בור וא׳‎ חכם מברך חכם ובור יוצא ומפני זה אמרו שתבא לו מארה כשלא למד והוא בור שיוצא בברכת אחרים שלא בזימון וכ״ש אם יודע לברך שהוא מצוה ליחלק שאם יוצא בברכתם הוא מזלזל הברכה וראוי שתבא לו מארה ואפי׳‎ כשהוא מזומן ע״י זמון יש בזיון לדבר שהקטן מברך לגדול אלא א״כ כשעושה כן כדי לחנך את בניו וזהו שלא אמרה ותהא לו מארה בלחוד כדתנן במתניתין אלא שחזר ואמר תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו לעולם כלומר שמברכין לו לעולם ואפי׳‎ ע״י זימון לפי שיש בזיון בדבר כאשתו מברכתו וכן כשבניו מברכין דומיא דאשתו דלא עביד לחנכם אבל לחנכם ולהרגילם בברכה תע״ב ובלבד כשהם גדולים וראויים א״נ כשהגיע לחנוך ובדאכל איהו שיעורא דרבנן ויש פירושים הרבה וזהו הנכון:

המשנה השביעית וענינה כענין החלק השני גם כן ובפרט בענין זמן נטילת הלולב והוא שאמר מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כשיכנס לביתו יטול על שולחנו אם לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב כלומר שכל שלולב בידו ראוי לו ליטלו שחרית אחר תפלה קודם ההלל הא אין בידו לולב ונכנס לביתו ושכח ואכל או שאף כשבא לא מצא לולב והוא רעב והתחיל לאכול ונזדמן לו לולב יטול על שלחנו ר"ל שמפסיק מלאכול ופירשוה בגמרא דוקא בשאין שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק והוא שאמר אח"כ לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב ומ"מ יראה בגמרא דוקא בדרבנן כגון לולב בשאר הימים שהרי בחולו של מועד היא שנויה שאפשר לו להיות בא בדרך שאם בא בראשון האיך הוא בא בדרך דמסתמא בא לדרך מחוץ לתחום הוא ואם שיצא לדבר מצוה ועל ידי עירוב כל כי הא ודאי נוטל הוא בהשכמה וכמו שאמרו המשכים לצאת בדרך מביאין לו וכו' אלא בחול המועד היא שנויה שהוא דרבנן ומתוך כך אם התחילו אין מפסיקין וכמו שאמרו שבת ט' ב' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא יכנס לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ולדעת האומר תפלה מדרבנן אבל ביום ראשון שהוא מן התורה אם שכח ונכנס לאכול מפסיק ואע"פ שלענין קדוש היום בערבי פסחים אמרו לדעת ר' יוסי שאם התחילו אין מפסיקין אע"פ שקדוש מן התורה הואיל וקדוש במקום סעודה אין השכחה מצויה בו מה שאין כן בשאר מצות ואף בזו פסקנו בה שפורס מפה ומקדש ולבני גולה שעושין שני ימים מספק שני להם כראשון לענין זה כך הוא דעת רוב פוסקים ומשום דמסקנא דרבא הכי ומ"מ יש פוסקין כרב ספרא ואף בדאורייתא אין מפסיקין אחר שיש שהות אלא שנאה הדבר להפסיק אף בדרבנן ואין צריך לומר שלא להתחיל וכן המנהג:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:

המשנה השמינית ועניניה בענין החלק השני גם כן ובפרט במה שנתגלגל בו בעניני קריאת ההלל והוא שאמר מי שהיו עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא לו מארה אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה אמר הר"ם לכפול הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף ההלל כל מלה ומלה שני פעמים לפשוט הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף ההלל פעם אחת כל מלה ומלה כמו שקורין כל ההלל והברכה על קריאת ההלל קודם קריאתו חובה בכל מקום ואין הדבר הולך אחר המנהג:

אמר המאירי מי שהיה עבד או קטן או אשה מקרין אותו פי' מנהג קבוע היה בידם שאחד היה קורא את ההלל ומוציא את הרבים והדבר ידוע שכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב הלכך צריך שיהו מקרין אותו ושיענה אחריהם מה שהם אומרים ותהא לו מארה על שהוא עם הארץ כל כך שכשאין מזדמן לו מחויב בדבר להוציאו יהא צריך שיהו אשה וקטן מקרין אותו ושיענה אחריהם כל מה שהם אומרים ובתלמוד המערב אמרו תבא מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר:

ואם הי' גדול שהוא מחויב בדבר מקרא אותו עונה אחריו הללויה ואע"פ שהיה לנו לומר שלא יהא צריך כלום שהרי המחויב מוציאו הואיל וכעין תפלה הוא ואין אדם מוציא ידי חברו בה וכמו שאמרו בדין הוא שיהא אדם מבקש רחמים על עצמו צריך לענות הללויה ואע"פ שמ"מ בתפלה מוציא הוא את שאינו בקי והוא שישנו שם מתחלה ועד סוף בזו הצריכו לענות הללויה ראשי פרקים על הדרך שיתבאר כדי להפליג בהערת השמחה שזו היא דרך שירה וכמו שאמרו במסכת סוטה ל' ב' כיצד אמרו ישראל שירה משה אמר אשירה לה' והם ענו אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והם ענו אשירה לה' וכו' והקלו לסמוך בהקראה זו אף הבקיאים מפני שאינה תפלה גמורה:

מקום שנהגו לכפול פירוש כל פסוק ופסוק שבכל פרשיות של הלל כופל ומנהג זה היה מפני שממזמור הודו ולמטה הכל כפול הודו שני פעמים יאמר נא שלשה פעמים מן המיצר קראתי יה חזר ואמר יה פעם אחרת ר"ל ענני במרחביה וכן טוב לחסות שני פעמים וכן סבוני וכו' ויהי לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה' עושה וכו' ימין ה' רוממה וכו' שערי צדק וכו' זה השער לה' ומפני זה נהגו לכפול מאודך ולמטה כמו שאמרו בגמ' ר' כופל בה דברים ופירשו בו מאנא ולמטה עד סוף המזמור כך פירשו גדולי הרבנים ואין נראה כן שא"כ אנו שאין אנו כופלין מברוך הבא ולמטה כמאן אלא כך נראה לי לפרש ר' כופל בה דברים מאודך ולמטה עד ברוך הבא ור' אלעזר מוסיף לכפול אף בברוך הבא עד סוף המזמור ואנו נוהגים כר' או שמא ר' כופל אנא ה' הושיעה נא ואנא ה' הצליחה נא וכו' לבד ור' אלעזר מוסיף מאודך ולמטה ואנו נוהגים כר' אלעזר ומ"מ בקצת מקומות היו נוהגים לכפול בכל הפרשיות לדמיון אותו מזמור ועל דרך זה אמר שבמקום שנהגו לכפול אף בשאר פרשיות יכפול ומקום שנהגו לפשוט אף מאודך ולמטה יפשוט הכל כמנהג המדינה:

מקום שנהגו לברך אחריו ברכת יהללוך יברך אבל לפניו מ"מ אינו תלוי במנהג שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן וי"מ במה שאמר מקום שנהגו לברך אחריו יברך שלא מברכת יהללוך הוא אומר כן אלא מברכה אחרת לפי המנהג הא ברכת יהללוך אינה ברכת חתימה אלא ברכה בפני עצמה והוא שקראוה ברכת השיר ולא ברכת ההלל והראיה שהרי בלילי הפסח אין ברכה לפני ההלל ומי איכא מידי שמברכין לאחריו ואין מברכין לפניו ומ"מ נראה שברכת יהללוך ברכת חתימה היא שאם לא כן האיך לא שאל לאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך כמו שמצינו במגילה אלא ודאי ידועה היא והיא ברכת יהללוך ואם מפני שינוי השם ר"ל שקורים לה ברכת השיר שינוי החוזר לברייתו הוא שברכת השיר וברכת ההלל ענין אחד הוא ואע"פ שמברכין אותה במקום שאין ברכה לפניו ר"ל בלילי הפסח שמא מתוך הפסק האכילה שבנתים הפקיעו ברכה שלפניה ואחרונה הואיל ונטמעה נטמעה ולא זזה ממקומה וי"מ שבברכה לפניה היו סומכים על מה שהיו נוהגים לקרותו בבית הכנסת בליל הפסח ומברכין לפניו ויש אומרים בעזרה ומבעוד יום וכן האמת ומ"מ יש מברכין לפניו אף בלילי הפסח ואף אנו נסכמים לכך וכבר כתבנו הענין בשביעי של ברכות ובאחרון של פסחים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בד"ה ותהי לו מאירה שלא למד ואם למד כו' דמתני' מיירי בלא למד כו' דהא בגדול מקרא אע"פ כו' עכ"ל דהשתא ע"כ אשלא למד לא קלייט דאם כן בגדול מקרא אמאי לא קלייט ליה גם דרך השני שבפ"ה ואם למד תבא לו מאירה שמבזה כו' א"א לפרש במתני' דהא בלא למד איירי מתני' אלא משום דלאו בני חיובא מקרין אותו ואין מוציאין אותו קלייט ליה אבל בברייתא דמיירי דמוציאין אותו וכדמוקמינן לה באכל שיעורא דרבנן ע"כ דלא קלייט ליה אלא משום שלא למד ואם למד משום שמבזה קונו בשלוחים שפלים כאלה ולא הוציא את עצמו ובמתני' דמיירי בלא למד לא סגי להו בהאי טעמא שמבזה קונו בשלוחים שפלים כאלה דכיון דלא למד ולא היה יכול להוציא עצמו הוצרך לשלוחים שפלים ועדיפא להו לפרש במתני' כיון דלאו בני חיובא נינהו ואינן מוציאין אותו קלייט ליה ומהרש"ל כתב והא דלא לייט ליה במתני' משום דלא למד צ"ל דלא כל אדם בקי בקריאת הלל משא"כ בבהמ"ז עכ"ל והוא דחוק אלא שהנראה שתנא דמתני' לא נחית כלל להך מילתא למילט ליה משום דלא למד וק"ל:

בד"ה באמת אמרו בן כו' ואין יכול לדקדק מכאן [דחייבות] בברכת המזון דאורייתא כו' עכ"ל וכ"ה בכל נוסחות ישנות בתוס' ומהרש"ל הגיה מכאן דברכת המזון דאורייתא עכ"ל וא"א להגיה כן דבהא ליכא מאן דפליג ולא מבעיא לן בשום דוכתא דלכ"ע ברכת המזון דאורייתא ולא פליגי ר"מ ור"י אלא בשיעורא אי בכביצה אי בכזית אלא הא מבעיא לן בפ' מי שמתו אם נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או לא והגהת א"א ז"ל כאן בתוס' הכי מכאן דאין חייבות בברכת המזון דאורייתא דדלמא כו' ושיעור דבריהם כך הוא לפי מה שכבר כתבו דבפרק מי שמתו רוצה לדקדק מהך ברייתא דנשים חייבות בבהמ"ז דאוריי' ודחי לה ואהא כתבו דמהך תוספתא דמייתינן אין לדקדק בהיפך דאין חייבות בבהמ"ז דאורייתא מדאין מוציאין הרבים בשאכלו שיעור דאורייתא ואהא תירצו דודאי איכא למימר דחייבות בבהמ"ז דאורייתא אלא דלא הוי דאורייתא לענין דלא מצטרפות לזמון וכדקתני דאין מוציאין הרבים י"ח ומשום דרבים זילא בהו מלתא ובהכי סליקו דבריהם כהוגן ודו"ק:

ברש"י ד"ה לכפול כל פסוק ופסוק וכו' עד יאמר נא ג' פעמים קראתי יה ענני במרחב יה ה' לי ה' לי וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ותהא לו מאירה וכו' עד דמתני' איירי בלא למד שמקרין אותו ועונה אחריהם וכו' ומשום דמבזה וכו' דלאו בני חיובא נינהו ומקרין אותו קא לייט ליה דהא בגדול וכו' עד דנפיק בשמיעה לחודיה ולא קתני תבא מאירה וכו' כצ"ל והכי פירושו ועל אשתו ובניו וכו' היה לו לפרש כן ר"ל דהא דמשמע מפי' הקונטרס דמתני' מיירי בין לא למד ובין למד זה אינו דמתני' ע"כ איירי בלא למד דוקא דהא צריך לענות אחריהן כל שהן אומרים וכו' ואי למד למה לו שמקרין אותו כיון שגם עתה צריך הוא לקרות כולו אבל בההיא דאשתו ובניו מברכין לו דגמרא דהוא אינו עונה אחריהן כלל רק שיוצא בברכתן שם נוכל לומר דאיירי בין למד ובין לא למד ומשום דמבזה במה שאלו מברכין וכו' ר"ל גם מה שפרש"י דמשום שלא למד לייטינן ליה זה אינו רק משום דמבזה וכו' לייטינן ליה דא"א לומר דמשום דלא למד לייטינן ליה דהא בגדול מקרא וכו' דבשמיעה לחוד נפיק ובסתמא איירי דומיא דרישא דלא למד ואעפ"כ לא קתני תבא לו מאירה ש"מ דלא לייטינן ליה רק משום דמבזה במה שאלו מברכין ומקרין אותו ואינן בני חיובא דעבד ואשה נמי לא מחייבי וכו' כמו קטן וא"כ כולהו לאו בני חיובא נינהו:

ד"ה באמת אמרו וכו' עד ואין יכול לדקדק מכאן דבהמ"ז דאורייתא וכו' כך גירסת הספרים ובעיני אינו נכון דלא מסתפק לן שם בגמ' אי בהמ"ז דאורייתא או לא דודאי דאורייתא ויליף לה התם מקרא דואכלת ושבעת וברכת וגו' ולא מסתפק שם אלא אם הנשים חייבים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן ויש ספרים שכתוב בהן ואין יכול לדקדק מכאן דחייבים בבהמ"ז דאורייתא וכו' וגם גירסא זו א"א ליישבה ונ"ל שכך צ"ל ואין יכול לדקדק מכאן דאין חייבות בבהמ"ז דאורייתא דדלמא חייבות דאורייתא אלא כיון דאין מצטרפין וכו' והכי פירושו ואין יכול לדקדק מהתוס' דקתני דאין אשה מוציאה את הרבים א"כ ש"מ דאין הנשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא דאי חייבות אמאי אין מוציאות את הרבים דדלמא חייבות דאורייתא והא דאין מוציאות משום דאין מצטרפין לזימון עם האנשים כו' א"נ דרבים זילא בהו מלתא וכו' וק"ל:

במשנה מי שבא בדרך כו' לא נטל שחרית יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב. אע"ג דתנינא להך מילתא חדא זימנא בספ"ב דמגילה אלא דהתם אגב גררא נקיט לה והכא עיקר כדאשכחן בדוכתי טובא ועיין עוד בסמוך:

בגמרא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו כו' א"ר זירא מאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק כו'. ולכאורה יש לתמוה דאכתי רבא מעיקרא מאי קשיא ליה רישא אסיפא כיון דפשטא דמתני' בפשיטות איכא לאוקמי כדרבי זירא ורב ספרא נמי אמאי מוקי לה בשינויא דחיקא דהא דקתני רישא יטול על שלחנו היינו בדליכא שהות שנראה דוחק ועוד דא"כ מאי קמ"ל ואמאי לא מוקי לה בפשיטות כר' זירא. ונראה לי ליישב דלא משמע ליה לאוקמי כדר' זירא דא"כ הא דקתני לא נטל שחרית יטול בין הערביים כולה משנה שאינה צריכה היא דפשיטא דכל היום כשר ללולב דמלבד מאי דתנינן לה בפ"ב דמגילה בהדיא אלא דהתם נמי משנה שאינה צריכה היא דפשיטא דכל היום כשר כיון דלא שייך ביה שום קביעות זמן אחר ולא קתני לה התם אלא אגב גררא דאינך דאית בהו קצת רבותא דבמגילה סד"א דכיון דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים א"כ בעינן שתקדם זכירה לעשיה דוקא היינו משלוח מנות וסעודת פורים אבל לאחר עשיה עברה זמן זכירה שהוא קריאת המגילה כי היכי דילפינן מהאי קרא גופא דהקורא למפרע לא יצא קמ"ל דאפ"ה כשר כל היום וכ"ש באינך בבי דהתם דאיירי בעניני קרבנות שיש במקצתן קביעות זמן קמ"ל דהנך כשרין כל היום משא"כ לענין לולב דהכא מילתא דפשיטא היא שעיקר מצותן דאורייתא היינו כל היום ועוד דמבבא דרישא נמי שמעינן לה מדקתני יטול על שלחנו משמע דהיינו כל היום ומש"ה אוקמה רב ספרא במילי אוחרא ור' זירא מסיק דהכי קאמר מצוה לאפסיק ואי לא פסיק יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב ובהא נמי איכא רבותא טובא דסד"א כיון דמצוה לאפסוקי מסעודתיה דגזרינן דלמא אתי לאמשוכי מכ"ש בי"ט דשכיחא שכרות א"כ היכא דלא איפסק אפשר דקנסוהו חכמים ולא יטלנו עוד משום סייג וגדר כדאשכחן בריש ברכות במעשה דר"ג ובניו וכמ"ש שם רבינו יונה ז"ל דאפילו בק"ש דאורייתא יש כח ביד חכמים לבטל מצות עשה משום סייג וגדר קמ"ל הכא דאפ"ה יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב אפילו בכה"ג שביטל במזיד והיינו מהטעם שכתבו התוס' דשאני לולב שאין צריכין שהות דמכי אגבהיה נפיק ביה כן נ"ל נכון ובעיקר שקלא וטריא בשמעתין אי מפלגינן בין איכא שהות לליכא שהות ולא מפלגינן בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור כבר כתבתי באריכות בפ"ק דשבת דף ט' ע"ב ע"ש:

גמ' אמר רבא מאי קושיא עיין זה יבמות דף קח ע"ב:

שְׁיָרֵי מִצְוָה, מְעַכְּבִין אֶת הַפֻּרְעָנוּת לא אמר דוחין או מבטלין אלא אמר 'מְעַכְּבִין', פירוש אף על פי שיבואו מְעַכְּבִין ביאתם, ובזה לא יצא מהם נזק דרך משל רוח זה קשה לזרעים הנמצאים עכשיו אך אם יבא להם זה הרוח בעת אחרת לא יזיק להם, וכן הענין בטללים. ולזה אמר מְעַכְּבִין אותם מזמן לזמן כדי שלא יזיקו שהרי תנופה שיירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים, רוצה לומר מעכבת מלשון (בראשית טז, ב) 'עֲצָרַנִי הֳ' מִלֶּדֶת'.

דֵּין, גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא, וְלָאו מִלְּתָא הִיא, מִשּׁוּם דְּאַתֵּי לְאִגְרוּיֵי בֵּיהּ. קשה איך רב אחא בר יעקב לא חש לזה? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דבתרא (בבא בתרא טז.) דדרש רב אחא בר יעקב דשטן לשם שמים נתכוון ואתא שטן ונשקי אכרעיה עיין שם. ולכן מאחר שנכנע אליו כל כך ונשקי אכרעיה נעשה אהובו וסמך שלא יקפיד עליו. ודע דודאי לא היה אומר דברים אלו בעת שהוא מנענע ממש דאין ראוי להפסיק בדברים בעת נענוע. ומה שקראו בשם 'גִּירָא' נראה לי כי 'לוּלָב' עולה מספר ס"ח כמנין 'חַיִּים' [68] וכיון דמוליך ומביא ג' פעמים הרי כאן ג' פעמים ס"ח שהוא מספר ר"ד [204] שעולה 'גִּרָא' בחיר"ק תחת גימ"ל כי החיר"ק משמש במקום יו"ד.

מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ מקשים בכל דוכתא נקיט נשים מקמי עבדים ואמאי הכא נקיט עבד קמי אשה? ונראה לי בס"ד דהכא דאיירי לגריעותא דתהי לו מארה לכך נקיט בדרך 'לא זו אף זו' לא מבעיא עֶבֶד דגריע טפי דלהכי תבא לו מארה אלא אפילו אִשָּׁה דחשיבה טפי מעבד ולא מבעיא אִשָּׁה שאין סופה לבא לחשיבות זו להוציא אחרים ידי חובתם אלא אפילו קָטָן שסופו להיות גדול. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו תירץ נקיט עבד ברישא להורות על גרעונו של זה דאפילו עֶבֶד שהיה נכרי למד וזה לא למד! עד כאן דבריו נר"ו.

תָּבוֹא מְאֵרָה לְאָדָם, שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ מהרש"א ז"ל דקדק למה נקטו לשון 'אמרה'? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי זה האדם מחוסר אמרה שלא יודע לומר הברכה בפיו לכן מדה כנגד מדה תתהפך לו 'אמרה' דחסרה מיניה לאותיות 'אמרה' ויעלה נכון הרמז יותר דהתורה נקראת אמרה כמו שאמרו רז"ל בנטריקון 'אָנֹכִי' [שבתחילת עשרת הדברות] שהוא ראשי תיבות 'אֲ מָרָהּ נְ עִימָה כְּ תִיבָה יְ הִיבָה' וכנזכר בשבת (שבת קה.) ולכן זה שלא למד תורה כדי שיהא יודע לברך תתהפך לו ל'מְאֵרָה'. ועוד נראה לי בס"ד דידוע מַרְאֶה כינוי לאשה כמו שאמרו רז"ל על פסוק (שמואל ב' כג, כא) 'אִישׁ מַרְאֶה' לכן זה שעשה עצמו כאשה שלא למד תורה כדי שידע לברך תתהפך לו 'מַרְאֶה' ל'מְאֵרָה'. או הכונה כיון דאשתו הנקראת מַרְאֶה מברכת לו לכן תתהפך לו מַרְאֶה ל'מְאֵרָה'. ועוד נראה לי בס"ד דהתורה נקראת 'אוֹרָה' כמו שאמרו רז"ל (מגילה טז:) 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' (אסתר ח, טז) זו תורה. וידוע עם הארץ נקרא 'דַּל' כי אין דל אלא מי שהוא דל מן התורה! ולכן זה שנעשה דל מן התורה ולכך לא היה יודע לברך, אז נוסף לגבי דידיה מספר דַּל [34] על אות וא"ו של אורה ויהיה מ' ואז נהפך לו אותיות 'אוֹרָה' לאותיות 'מְאֵרָה'. או יובן בס"ד התורה נתנה מן הבריאה ששם הוא חשבון 'מֵאָה' ולכן זה שהיה עם הארץ שלא למד תורה שאז נקרא רֵישׁ וְעָנִי מן התורה אז נוסף לגבי דידיה אות רי"ש על האותיות מאה ויהיה אצלו צירוף 'מְאֵרָה' בר מינן.