מסכת סוכה דף ל״ה עמוד ב׳

והיה באכלכם גבי חלה כתיב:

היא היא ודאי מסייע ליה ומאי לימא:

אלא ודאי בהא מסייעא ולימא דקאמרינן אסייעתא דאתרוג ומצה קאמר והכי קאמר לימא מסייע לרבי אסי בכולהו דמדבהא פליגי באתרוג ומצה נמי פליגי דהא חד טעמא הוא דהתם נמי לכם כתיב ומצה נמי מחלה ילפא:

או דלמא שאני עיסה בהא הוא דקאמר ר"מ פטורה דכתיב מיעוטא יתירא אבל בחד מיעוטא לא נפקא לן דכיון דמשתרי לאכילה אע"ג דלית בה דין ממון לכם קרינא ביה:

שמכשירה לקבל טומאה דאמרינן במתני' (דף מב.) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת שהיו שורין האגודה בשבת כדי שלא ייבשו וכשנוגעים באתרוג הוכשר לטומאה דכתיב (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יתן מים על זרע ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב (במדבר י״ח:ח׳) משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור:

שמפסידה קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים ואסור להפסיד תרומה כדפרישית:

הרי יש בה היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לאכילת ישראל והאומר כן רשע הוא:

הרי יש בה דין ממון כהן מקדש בה את האשה וישראל נמי אם נתנה לו הכהן מקדש בה את האשה ומוכרה לכהנים והדמים שלו:

דכתיב עריסותיכם תרי זימני אע"ג דתרוייהו דרשינן במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף סז.) למעוטי עיסת נכרי ועיסת הקדש ועוד דריש ליה בפרק ראשית הגז (חולין דף קלה:) לכדי עריסותיכם כשיעור עיסת מדבר הכא דחוי בעלמא הוא:

מפני שמכשירה שהלולב כמו שהוא אגוד נותנין אותו במים כדי שלא יכמוש כדתנן בפירקין (דף מב.) ומחזירו למים וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג והוה מצי למימר איכא בינייהו שכבר הוכשר:

דאי בעי מפקר נכסיה לא הוה צריך להאי טעמא אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן ודכוותה בפרק מפנין (שבת דף קכז: ושם) תרומה ודמאי פריך בגמ' דמאי הא לא חזי ליה ומשני כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוה מצי למימר הואיל וחזי לעני כי היכי דשרי התם תרומה ביד ישראל הואיל וחזיא לכהן ובההיא דפרק בכל מערבין (עירובין דף לא.) דתנן מערבין בדמאי ומפרש בגמרא משום דאי בעי מפקר נכסיה התם ניחא דאיצטריך לההוא טעמא לישבה אפילו כסומכוס דפליג על ישראל בתרומה ואהא לא פליג:

מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי משנה בפרק ג' דדמאי ופליגי בגמ' דירושלמי דרבי יונה אמר בעניים חברים ובאכסניא כרבי יהושע כדמפרש התם שהם ישראל ור' יוסי אמר בעניים עמי הארץ היא ובאכסניא נכרי:

ואמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין וסתם מתני' במס' דמאי דמאכילין ותימה מאי קמ"ל רב הונא במאי דב"ש פליגי ואיכא לשנויי הכא כדמשני פ' בתרא דיבמות (דף קכב.) דתנן ומשיאין על פי בת קול אמר רבה בר שמואל בגמרא ב"ש אומרים אין משיאין וב"ה אומרים משיאין ופריך מאי קמ"ל ומשני דהא קמ"ל דאי משכחת סתמא דתניא אין משיאין ב"ש היא ולא סמכינן עלה:

עלתה חזזית על רובו בירושל' משמע קצת דבי"ט [ראשון] דווקא מיפסל כדפרישית בריש פירקין:

נטלה בוכנתו במתני' פי' בקונטרס בשם ר' יעקב הזקן ניטלה פטמתו ראש האתרוג ודוגמתו הפיטמא של רמון וכאן פי' בקונטרס דר' יצחק בן אלעזר קרי במתני' להאי פטמתו בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כמו בוכנא ובשם רבו רבינו יצחק הלוי פירש דפטמתו ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו לפיכך פסול והיינו דתני ר' יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא והקשה בקונטרס על זה שלא מצינו בכל מקום פיטמא עוקץ ור"ת מפרש שמצינו עוקץ ופיטמא במקום אחד בסוף פ' יוצא דופן (נדה דף מז. ושם) גבי סימני בוגרת דתנן בן עזאי אומר משתשחיר פטמתו רבי יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור דעוקץ הוא חודו של דד שהתינוק מכניס לתוך פיו ופיטמא הוא הבשר שתחת העוקץ שמשחיר סביב וקצת היה נראה מדמזכיר כאן גבי אתרוג פטמתו ועוקצו וחוטמו וכן נמי התם גבי דדי אשה משמע ששלשה במקום אחד לצד ראשו של אתרוג דעוקץ פעמים שיוצא מחודו שבראשו כמין עוקץ בולט וקשה כעץ ולכך קרי ליה עוקץ ונטלה פטמתו דהיינו בוכנתו היינו שנתלש אותו עוקץ ממקום חיבורו ונשאר כמין גומא בראש האתרוג ובפרק יוצא דופן (ג"ז שם) פירש בקונטרס חוטמו ספק וכאן פירש בחוטמו אפילו במשהו הנראה בעובי גובהו שמשפע ויורד לצד ראשו ובירושלמי אמר נטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו משמע שהוא לצד ראשו כעין פרח שושן ובערוך פירש בשם ר"ח נטלה פטמתו נראין הדברים שהוא דד של חוטם כמין פיטמא של דד כדתנן (עוקצין פ"ב מ"ג) פיטמא של רימון אבל [הא] דאמר רבי יצחק נטלה בוכנתו הוא קצה העץ הנתון באתרוג כאותו דשחיטת חולין (דף מב:) האי (בוכנא) דאטמא דשף מדוכתיה טריפה מתוך פירושו משמע דפטמתו ובוכנתו תרי מיני נינהו זה בעוקץ וזה בראשו ולא בא ר' אליעזר בר יצחק לפרש אלא להוסיף על המשנה ובשם רבינו גרשום מאור הגולה פירש בערוך כפירוש רבינו יצחק בר יהודה הלוי:

ושנינן יליף לחם לחם מעסה של מעשר שני [מה עיסה של מע"ש] לא שנאמר עריסותיכם. אף מצת מעשר שני לא. לימא מסייע ליה עיסת מעשר שני פטורה מן החלה. וחכמים אומרים חייבת בחלה. וכי היכי דפליגי בעיסה הכי נמי פליגי במצה ובאתרוג.

ודחינן דלמא שאני עיסה דכתיב תרי זימני עריסותיכם אבל הני לא.

אתרוג של תרומה טמאה פסול לפי שאין בו היתר אכילה.

ושל תרומה טהורה לא יטול פליגי בה ר' אמי ור' אסי. חד אמר מפני שמכשירה כלומר משוי לה מנא. וחד אמר מפני שמפסידה בשימוש הידים.

איכא בינייהו כגון שקרא עליה שם תרומה חוץ מקליפתה מ"ד מפני שמפסידה בשימוש הידים הנה קליפה הפנימית אינה נפסדת וכשר. ומ"ד מפני שמכשירה הרי מכשירה ופסול.

ואם נטל כשר.

ושל דמאי ב"ה מכשירין דאית ביה היתר אכילה דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה. דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא [דמאי] ושל מעשר שני בירושלים לא יטול.

למ"ד שמכשירה הרי מכשירה למ"ד שמפסידה הרי מפסידה ואם נטל כשר.

חד אמר מפני שמכשירה.‎ פירוש לקבל טומאה על ידי שנותנה במים עם הלולב והכתוב אומר את משמרת תרומותי לשמרם מטומאה ופיסולא אחרינא:

אלא אי אתמר הכי אתמר על מיעוטו כשר א״ר חסדא לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים וג׳‎ מקומות פסול. פי׳‎ כשהוא מפוזר בכלו או ברובו כדכתיבנא במתניתין:

דה״ל כמנומר ופסול דייקי רבנן ז״ל מדלא אמר דה״ל מנומר ודקאמר כמנומר בכ״ף הדמיון משמע דמנומר פיסולא אחרינא הוה שיש בו בהרות של גונים הרבה מיהו כתב הראב״ד ז״ל דדוקא שהם גונים הפוסלים באתרוג כגון לבן וכושי וירוק ככרתי אבל מנומר מגונים שכולו מאותו גוון כשר השתא נמי כשר ויש שפוסלין בכל ענין מדלא פי׳‎ ועוד כשהוא בהרות ברובו אינו הדר ופסול:

אמר רבא ועל חוטמו והוא אותו גבוה שתחת הנץ כעין נזר אפילו במשהו פי׳‎ מפני ששם מראיתו של לולב שהאדם נותן עיניו ונראין דברי האומרים שכן הדין לכל שאר הפסולין שפוסלין בחוטמו במשהו ואע״ג שיש לחלוק ולומר שלא אמרו אלא בחזזית שהוא ענין ראוי לפסול ומ״מ דין חוטמו כדין השאר ובודאי שיהא כל החוטם שהוא מיעוט האתרוג לא נידון כרובו כמו שאמרו בירושלמי אעפ״כ כיון שנתפרש חומר בחוטמו בפסול חזזית אין לנו להקל בו בשאר הפסולין אלא בראיה וכן דעת מורי הרב בשם רבותיו ז״ל:

ניטלה פטמתו תני רבי יצחק ניטלה בוכנתו.‎ פי׳‎ ‎הרב אלפסי ז״ל דפטמת והוא הנץ שנעשה בראש האתרוג והוא שושנתו מלשון שקורין פטמא של רמון לאותו נץ שעל הרמון וכן אמרו בירושלמי ניטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו וא״כ אין זה בוכנתו פי׳‎ בוכנ׳‎ הוא הדבר העגול הנכנס׳‎ בגופו של אתרוג כבוכנ׳‎ ותחת השושנה יש בסופ׳‎ כעין זו הבוכנ׳‎ וכן יש אחרים כיוצא בה וגדולה ממנה בעוקצו של אתרוג שתלוי בו בסוף העוקץ העגול הנכנס באתרוג כמין בוכני באסית׳‎ ולדברי רי״ף ז״ל לא בא ר׳‎ יצחק לפ׳‎ שפטמתו ששנינו זהו בוכנתו דאי משום בוכנתו שתחת הנץ לא אמר ר״י שהרי לדברי רבינו ז״ל מכיון שניטל הנץ אע״פ שהבוכנה קיימת פסול שזהו ניטל פטמתו ואין צ״ל בשניטלה הבוכנא שניטלו שניהם אלא שר׳‎ יצחק בא ללמדנו פסול אחר כי כששנינו ניטל עוקצו כשר שהוא קצה העץ שתלוי בו באילן דוקא שלא ניטל אלא העוקץ הבולט שאינו נכנס באתרוג כלל אבל אם נטל עמו הבוכנא שבסוף העוקץ הנכנס באתרוג כבוכנא באסיתא פסול ואין זה הפירוש נכון מכמה טעמים חדא דא״כ היכי אמרינן תני רב יצחק בר אליעזר ניטלה בוכנתו הוה ליה למימר תני ר׳‎ יצחק ניטלה בוכנתו פסול שהרי לא בא לפרש הפסול ששנינו בפירוש אלא שבא ללמדנו פסול אחר ועוד כיון שפטמתו ובוכנתו תרי מילי נינהו היכי לא קתני במתניתא דלקמן דתניא כלהו פסולי אלא נטלה בוכנתו לחוד הו״ל למתני פטמתו נמי כדקתני נקלף ונסדק ואידך כלה דמתני'. ועוד שלא מצינו לשון פטמא על הפרח כי מה ששנינו פטמא של רמון אינו שושנתו של רמון אלא העגול שבראש הרמון בתוך המסרק והפרח ההוא נץ שמו כן שנינו פטמא של רימון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו. והירושלמי שפיר׳‎ פטמתו שושנתו כסבור שהנץ הוא קרוי פטמתו הא אפליג עלה התם רבי יצחק בן אלעזר והכי אתמר התם נטלה בוכנתו תמן אמרין שושנתו ר׳‎ יצחק חקולא היינו רבי יצחק בן אלעזר האמור בגמרא שלנו וכדאיתא בהדיא בפרק ערבי פסחים והוא חולק שאין פטמתו שושנתו אלא פיקה וכל דבר עגול נקרא פיקה כאותו עץ הנתון בכוש שטוות בו נשים וכמו שאמר במסכת נדה שלש פיקאות הן ולמדנו מדברי רבי יצחק כי פטמתו ובוכנתו אחד הן והן הדבר העגול שנכנס באתרוג כבוכנא באסית׳‎ ודומה לפיק׳‎ ולא הזכיר בתלמוד שלנו אלא דברי ר׳‎ יצחק בן אלעזר דאידך טעותה הוא דטעו בפי׳‎ פטמא של רמון שחשבו שהוא הנץ שלו ולפום גמ׳‎ דילן ליכא שום פיסולא בשניטל אותו העץ ואינו לא מעלה ולא מוריד ורובן של אתרוגין נושרין מהן אותם פרחים מיד וליכא למיחש להו ואין לנו לפרש בפטמתו אלא שהוא בוכנתו כדברי רבי יצחק שבא לפרש אותו וזהו שלא הזכירו בלשונו פסול לפי שלא בא בפסול מחודש וכאלו אומר דרבי יצחק תני במתני׳‎ נטלה בוכנתו וכיון שכן אפשר לפרש דניטל עוקצו כשר לגמרי ואפילו ניטל עם הבוכנא שבסופו מפני שאינו מחסר כלום באתרוג וגם אינו פוסל בהדרו כשהוא למטה בעוקץ שאינו נראה ובוכנתו שהוא פסול הוא אותו הדד העגול אשר בראשו בסוף השושנה ואע״פ שאין האתרוג חסר מגופו כלום בנטילתו מ״מ אינו הדר וזה שבא ר׳‎ יצחק ופי׳‎ דפטמתו ששנינו לא שניטל׳‎ השושנה לבדה דלהא לא חיישי׳‎ אלא שניטלה עם הדד שלה הנכנסת באתרוג כבוכנא באסיתא וכן פרש״י בשם רבו הזקן ר״י ז״ל אבל יותר נראה לומר דבוכנתו שהוא פטמתו שהוא העגול שבסוף העוקץ וברישא דמתניתין לפסולה כשניטל אותו עגול והוה ס״ד דאפילו ניטל העץ בלא העגול לבדו פסול שהכל בכלל פטמתו להכי פירשו בסיפא דניטל עוקצו לבדו כשר דכלה סיפא דמתני׳‎ פירוש׳‎ דרישא הוא להכשיר דבר בגוף הדבר שפסלו ברישא וכן מצינן לשון פטמ׳‎ ועוקץ על כיוצא בזה בדדי אשה שאמרו במס׳‎ נדה איזהו סימנא משתשחר הפטמת ר׳‎ יוסי אומר עד שיתן ידו על העוקץ וכו׳‎ וסופו לחזור הרי שקראו עוקץ לחודו של דד הנכנס בפי התינוק שהוא בולט חוץ מן הדד וקראו פטמת לאותו עגול המשחיר הסמוך לעוקץ וכן נראה שקראו באתרוג עוקץ לעץ הבולט וקראו פטמת לעגול שבסופו הנכנס באתרוג ונמצאו העוקץ והפטמת שניהם במקום אחד ולפי שיטה זו כל שניטלה השושנה של מעלה אפילו עם הדד שבסופה ולא חסר באתרוג כלום כשר ואין לנו לפסול אלא כשניטל העוקץ ופטמתו ורוב אתרוגין יש שאין להם אותה שושנה ודד שלה והאתרוג הדר זולתם וזו שי׳‎ רבי׳‎ הגדול הרמב״ן ז״ל וכן מצינו בנמוקי קרובו הר״ר יונה ז״ל אעפ״כ כיון שלא נתברר בתלמוד יפה יש לנו לחוש ולו׳‎ דר׳‎ יצחק בא לפ׳‎ דניטלה פטמתו ששנינו אינו השושנה אלא בוכנתו של אתרוג בין אותה בוכנא שבראשו תחת השושנה בין הבוכנא דבסוף העוקץ ועל שניהם שנינו נטלה פטמתו פסול אבל אם ניטלה השושנה לבדה או העוקץ לבדו או שניהם ושתי הבוכנות קיימות כשר וכזה ראוי להורות ולעשות מעשה ולא יותר מפי מורי נר״ו:

והא אנן תנן נקלף פסול ל״ק הא בכלה הא במקצתה פי׳‎ הרי״ף ז״ל במקצתה כשר שהמקצה הנשאר מציל שאמרו בגלודה שאם נשתייר בה כסלע כשרה ורש״י ז״ל פי׳‎ בהפך דבמקצתה פסול דה״ל כמנומר וכן נראה נכון יותר:

בד"ה נטלה בוכנתו כו' כדתנן פיטמא של רימון אבל הא דא"ר יצחק נטלה בוכנתו הוא קצה העץ כו' עכ"ל וכצ"ל וכ"ה בערוך:

תוס' ד"ה דאי בעי מפקיר נכסיה וכו' כמו לישראל דנפיק בשל תרומה וכו' ולא ס"ל לתוס' מה שפי' רש"י וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן וכו' אלא הטעם הוא הואיל ויש לה היתר אכילה ודין ממון בכהן ישראל נמי נפיק בה ומקרי לכם:

בא"ד ובההיא דפ' בכל מערבין וכו' ניחא וכו' נראה דר"ל והואיל ושם איצטריך לטעמא דאי בעי מפקיר נכסיה קאמר לה נמי הכא ובפ' מפנין:

ד"ה מאכילין את העניים דמאי ופליגי בגמ' דירושלמי דר' יונה אמר כו' כצ"ל:

בד"ה ואמר רב הונא וכו' ותימא מאי קמ"ל וכו' נ"ל דלפי התוס' לא גרסי' בגמ' בשמעתין וב"ש עני לא אכיל דמאי דתנן אין מאכילין וכו' ל"ג דתנן וכו' אלא דאמר דב הונא וכו' דאל"כ מאי מקשו התוס' תימה מאי קמ"ל רב הונא וכו' הא טובא קמ"ל לתרץ התרי סתמי דסתרי אהדדי דבחדא תנא מאכילין ובחדא אין מאכילין אלא ע"כ התוס' ל"ג לה לסתמא שני בשמעתין:

ד"ה עלתה חזזית בירושלמי משמע קצת דביו"ט ראשון דוקא פסול כצ"ל:

ד"ה נטלה בוכנתו במתני' פי' בקונטרס כו' כצ"ל:

פיסקא נטלה פטמתו תנא ר' יצחק ב"א נטלה בוכנתו ופירש"י דבמתני' הוה תני להאי נטלה פטמתו בוכנתו כו' עס"ה. ונראה דהא דמשמע ליה לרש"י לפרש כן דבמתניתין הוה תני לה הכי ולא ניחא ליה לפרש דריב"א ברייתא באפי נפשה קתני לה להאי נטלה בוכנתו וכמ"ש התוס' בסוף הדיבור דלא לפרש המשנה בא אלא להוסיף על המשנה. וא"כ לפ"ז היה באפשר לקיים פי' רבינו יצחק הלוי מיהא לדינא דניטל עוקצו נמי פסול אלא משום דעיקר לישנא משמע ליה לרש"י הכי דלפרש המשנה בא ולא להוסיף דאי ס"ד דהא דריב"א ברייתא באפי נפשה היא ולהוסיף על המשנה בא א"כ הו"ל למיתני נטלה בוכנתו פסול ומדלא קתני פסול אלא סתמא נטלה בוכנתו משמע דלפרש המשנה בא כנ"ל:

גמ' אר"ח דבר זה וכו' כעין זה לעיל דף לג ע"א: